והוא כאילו הסביר למה בפולין והונגריה לא היה מתנגדים לרבינו שלא היה היכרות עם רבינו משא"כ ברוסיה (עפ"ל).
לא הבנתי מה נחשב בזה כהתנגדות, ס"ה אנקדוטה היסטורית וצריך לברר אם זה נכון או לא.
[ואגב, איך אמר לי מישהו, הברסלברס מעולם לא 'סבלו' מהליטאים הם סבלו מהחסידים!]
למעשה ר"א מדייק זאת (שאין באמת חכמה דסט"א) מזה שרבינו אומר בפירוש רק על ההמלכות דסט"א ולא אמר שיש גם חכמה דסט"א (לעיל הביאו לשונו, עיי"ש)
[כי רבינו בעצם לא היה צריך לומר כלום מה יש בצד הסט"א, והיינו לומדים זאת לבד מהכלל השישי, והוא כן טרח ואמר זאת לגבי המלכות, וא"כ מדוע לא אמר גם לגבי החכמה?]
אמנם גם בלא זה, הכלל השישי אומר גם שמה שיש בצד הסט"א הוא כלום ושום דבר, - רק "כקוף בפני אדם".
(הקוף עושה פעולות חיצוניות כמו האדם אבל בפנימיות אינו מבין כלום!)
וא"כ קצת קשה מה החידוש של ר"א, כי בעצם גם למלכות דסט"א אין באמת מלכות, אלא הכל כקוף כנ"ל ?
יזכיר לו יום המיתה
כנראה זלע"ז מעשיו, כלומר אפשר להזכר ביום המיתה ולהתחיל לחיות מחדש, ואפשר לחשוב - "אכול ושתה כי מחר נמות"
כמו לגבי הלית ליה מגרמיה שאפשר שיהיה בקדושה ואפשר שבגלל זה לא ירצה כלום.
עיין בשערי קדושה א, א. שציינתי לעיין יודע שמעת חטא אדה"ר הבריאה כולה במציאות של שוב....
מחילה מאלו שלא אוהבים ציטוטים מתורות אחרות].
לענ"ד ויכול להיות שזה כבר כתוב, בכל תורה רבינו מרמז את חטא אדה"ר, יציאת מצרים, קבלת התורה וחטא העגל וכו'.
למעשה זה הרי "הסיפור" של עם ישראל ובוודאי שלרבינו יש על כך פירוש בכל תורה. (כמו שכל סיפור בסיפורי מעשיות מספר מתחילת הבריאה עד התכלית, כמו"כ התורות)
רמזים על הנ"ל בתורה זו: יציאת מצרים, קבלת התורה וחטא העגל כתוב בפירוש. העניין של הירידה למצרים הוא כדי לתקן חטא אדה"ר, וכן אולי מרומז ב"כי תראה ערום וכיסיתו", כל העניין של המיתה נגרם בעקבות החטא, וכן נגרם מזה הפירוד בין הויה לאלוקים ונתגרש מג"ע שהוא בחי' עוה"ב, בעצב תלדי בנים בחי' העצבות, "נחש עפר (דומם) לחמו".
אין שום בעיה לצטט מתורות אחרות!
אמנם בשביל לתת פירוש פשט צריך מיניה וביה, וגם אז אפשר להביא ראיות מתורות אחרות ששם הדבר מבואר בפירוש -מה שאני מוצא במיניה וביה בדרך רמז. וזה מה שמוצאים שמוהרנ"ת אומר: "כעין המבואר במקו"א" [ואם אעפ"כ נראה שמביא ממש פשט חדש מתורה אחרת, זהו מפני שהיה לו מדמה מבורר, ואילו אנו "די והותר לרחוקים ושפלים כמונו ללמוד ולהבין בהנסתר והדרוש שנתחדשו מקדושי עליון...לבלי לצאת מסוג הנגלה, ולבלי לבאר בכל מאמר וענין רק מיניה וביה ומרישא לסיפא וכו'" (ביאוה"ל, הקדמה, כלל הראשון)]
למעשה יש כאן בתורה 2 עניינים בעבוד"ש - תורה ותפילה.
אם נתבקש לסדר אותם ב2 הבחינות הראשיות שיש כאן בתורה - חית ונון,
ברור שתורה היא יותר עניין שכלי - חית.
ותפילה זה להיות לית ליה מגרמיה כפשוטו - לעמוד לפני ה' כעני בפתח. (אע"פ שתורה היא כדי לתת כוח למלכות אבל הרי היא באופן של להשתמש בשכל)
נקודה למחשבה.
עד אות ט' רבנו מדבר על וידוי דברים, ובאות ט רבנו משנה את את הוידוי דברים ל'מספר כל לבו' וכו'.
זה נכון, אבל רק לחדד שזה לא מנותק מהווידוי דברים, [דהיינו זה לא דבר חדש שלא הוזכר עד כה.] כי לפני כן רבינו אומר: "ומי שרוצה לילך בדרך הקדש, צריך לשבר כל המדות רעות, ויספר לפני התלמיד חכם, הינו ודוי דברים". רואים במפורש שלספר = וידוי,
אמנם לא מוזכר "כל ליבו".
באמת אין "מלכות" דסט"א כי הוא לא חפץ בתבונה.
המלכות דקדו' לית לה מגרמה, והסט"א ג"כ לית לה אלא שגם נשארית בזה ואינה חפיצה בשכל (אדרבא מעדיפה שיהיה משוגע...)
אבל עדיין אין זה משיב כ"כ על השאלה, שהרי כמו שאין לה באמת חכמה כך אין לה מלכות, אז מה החילוק?
ונ"ל שהתכונה של הלית ליה (מלכות) זה יש לה יותר מאשר את העניין של החכמה, כי כל החכמה שלהם באה כדי שישארו עם ה"כלום", רק מה שבהתגלות ליבם.
הם ממצאים פטנטים - שכלים וחכמות איך להיות עוד יותר ועוד יותר משוגעים!
משתמשים עם השכל כדי להיות בלי שכל!
[ולכן אע"פ שגם מלכות אין להם באמת, אעפ"כ הם נדמים - כקוף בפני אדם - כמי שיש להם תכונה כזו של 'לית ליה מגרמיה', אבל חכמה כמה שהם מנסים להידמות לחכמה האמיתית מתברר שאת זה אין להם כלל!]
וכדברי מוהרנ"ת במקו"א:
"וּבֶאֱמֶת עִקַּר הַחִלּוּק שֶׁבֵּין הַחֲכָמִים הָאֲמִתִּיִּים וּבֵין הַחֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם שֶׁהֵם חֲכָמִים שֶׁל שֶׁקֶר, הֵן חֲכָמִים בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת מַמָּשׁ שֶׁהֵם הַפִּילוֹסוֹפִים וְהַמְחַקְּרִים הֵן כָּל הַחָכְמוֹת שֶׁל הֶבֶל שֶׁל כָּל מִינֵי מִתְנַגְּדִים אֶל נְקֻדַּת הָאֱמֶת, עִקַּר הַחִלּוּק שֶׁבֵּינֵיהֶם הוּא בַּבְּחִינָה הַזֹּאת שֶׁהִוא הַחִלּוּק שֶׁבֵּין אֲכִילַת שַׁבָּת לַאֲכִילַת יְמֵי הַחֹל, כִּי בְּחִינַת אֲכִילַת חֹל הוּא שֶׁהַכָּבֵד נִזּוֹן תְּחִלָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲכִילַת עֵשָׂו שֶׁהוּא בְּחִינַת כָּבֵד כּוֹעֵס שֶׁאָמַר הַלְעִיטֵנִי נָא. וּבְחִינַת אֲכִילַת שַׁבָּת הוּא כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ בְּחִינַת הַמֹּחַ נִזּוֹן תְּחִלָּה כַּנַּ"ל. כִּי חִיּוּת הָאָדָם נִמְשָׁךְ כְּפִי הָאֲכִילָה וּמִשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַתַּאֲוֹת. הַיְנוּ כִּי הַחֲכָמִים שֶׁל הַשֶּׁקֶר הֵם מִסִּטְרָא דְּעֵשָׂו, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הַכָּבֵד שֶׁהוּא מָלֵא דָּם, שֶׁהוּא כְּלַל תַּאֲוֹת הַגּוּף שֶׁבָּאִים מֵרְתִיחַת הַדָּמִים, שֶׁהוּא נִזּוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַמֹּחַ.
הַיְנוּ שֶׁבֶּאֱמֶת עִקַּר חָכְמָתָם כֻּלָּם הֵם רַק בִּשְׁבִיל תַּאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה. כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין בְּחוּשׁ בְּהַמְחַקְּרִים שֶׁכָּל חֲקִירָתָם הִוא בְּעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה וְתַאֲוֹתָיו אֵיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּלִים נָאִים בָּאֳמָנוּת גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כְּגוֹן מְדִידָה וּמִסְפָּר וְכוּ' שֶׁהַכֹּל הוּא בְּעִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה לְצֹרֶךְ הַגּוּף. וַאֲפִלּוּ שְׁאָר חָכְמוֹת הַדַּקִּים יוֹתֵר. אֲבָל כָּל חָכְמָתָם וַחֲקִירָתָם בָּהֶם כֻּלָּם בִּשְׁבִיל תַּאֲוֹת הַגּוּף וּמִדּוֹתָיו הָרָעִים. כִּי הֵם מְלֵאִים כָּל הַתַּאֲוֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ כִּי לֹא הִתְחִילוּ מִימֵיהֶם לְשַׁבֵּר שׁוּם תַּאֲוָה וּמִדָּה רָעָה וְכָל חֲקִירוֹתָם וְחָכְמָתָם הִוא בִּשְׁבִיל אֵיזֶה תַּאֲוָה וּמִדָּה רָעָה. כְּגוֹן כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ כָּבוֹד וְשֵׁם גָּדוֹל עַל-יְדֵי חָכְמָתוֹ אוֹ שֶׁיְּקַבֵּל מָמוֹן הַרְבֵּה וְהִתְמַנּוּת וְהִתְנַשְּאוּת אֵצֶל הַמְּלָכִים וְהַשָּרִים עַל-יְדֵי חָכְמָתוֹ כַּנּוֹדָע וּמְפֻרְסָם כָּל זֶה לַבְּקִיאִים קְצָת בָּהֶם"
(ליקו"ה שבת ו, ד)
כיוון נוסף: כמו שהמטרה כאן בתורה זה "בה' אהלל דבר", היינו להודות ולשבח את ה', כך גם יש מטרה כזאת בלשבח את הצדיק.
הראיות: "ויהי בישורון מלך" נאמר על משה,
רבינו מסביר על זה: "היינו שהמלכות עלה לשרשה". נמצא שהעלאת המלכות זה לתת את המלכות לצדיק, -שיהיה "וענוים ירשו ארץ", שהצדיק העניו יירש את המלכות הנקראית ארץ, וזה נעשה ע"י שמשבחים אותו.
דבר זה נעשה ע"י הג' בחינות: ראייה, צדקה ווידוי לצדיק.
ראיה: המשך הפסוק הנ"ל -ויהי בישורון מלך "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", -משה רבינו עושה "טיש גדול" וכל עם ישראל מתאספים סביבו ומסתכלים עליו, ואזי נעשה מלך עליהם.
צדקה: אפ"ל שלשבח את הצדיק זה ממש זלע"ז מלשון הרע, שהצדקה היא הרי תיקון לזה.
(ולפי מ"ש בא' האשכולות, השבחים עצמם מלבישים את הצדיק [מלכות/ כסא] בבחי' "כי תראה ערום וכיסיתו".)
ווידוי: זה הרי טענת משה רבינו בנוגע לכפרת עוונות, שצריך לשמוע שבחיו ואעפ"כ להיות אין ובכך יוכל לשמוע הווידוי ולכפר (לנקות) העוונות.
לולא דמיסתפינא הייתי מפרש לפי"ז את כפילות לשון הפסוק "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר" כביכול צריך גם להלל את הצדיק, ["תפילה למשה איש האלוקים" וכן כתוב שהדיינים בבי"ד נקראים: "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם." וכן מובא בתורה ס"ז תנינא ששמו של הקב"ה משותף בשם הצדיק. ראה הבהרה בסוף ההודעה]
(ע"פ הכלל החמישי: שכל מקרא המובא בתורה, נכנס ונתבאר כל המקרא בזה העניין, היינו כל הנושא המדובר שם, וכ"ש שהמקרא עצמו שמוזכר, מתבאר בעוד אופנים ע"פ המשך התורה.)
הצדיק שאצלו הענוה שלו היא יחד עם שמו ושבחו, (בבחי' ה' ושמו אחד) ואצלו אכן מתקיים הפסוק הנ"ל -בה' אהלל וכו' בשלימות, אותו אפשר להלל כי הוא אין לגמרי.
כאן מתבאר עומק נוסף בטענת משה, שאם לא תשא חטאתם, א"כ יש פירוד בין אלוקים להויה, כי כשיש עוונות אזי המלכות /אלוקים נופל בין העכו"ם, וא"כ בהכרח שגם אצלי יש פירוד בין הענווה לשמי.
צריך זהירות גדולה! כי הצדיק הוא בשר ודם והוא נברא בדיוק כמונו! אלא שבביטול כל חומריותו, ובביטולו אל ה' הוא זוכה לקרב גם אותנו אל השי"ת בשלימות. וח"ו לייחס אליו כוח בפני עצמו ואין עוד מלבד השי"ת. וכמוזכר בתורה זו "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"!!!
ראבר"נ הקדיש לזה כלל מיוחד -כלל י"ד, (עיי"ש)
(נא לא להגיב כאן על העניין האחרון, כדי לא להסיט את הנושא של האשכול. אם מישהו רוצה לדון בזה שיפתח אשכול אחר)
ראיה מפורשת שיש ענין לשבח ולפאר את הצדיק (ואין זה רק דבר צדדי בתורה דידן):
"כמה טיפשאי... ולא קמו מפני צורבא דרבנן"
צריך לקום ו[להקים ולהעלות מלכותו - ] לשבחו !
עיינתי שוב בדברים.
האמת שלא שמתי לב שרק בד"ה קודם לזה ר"א כותב כך: "היינו שלא יחלוק בין חסד לדין: לולא דמיסתפינא מלהפליג בדרך דרש, הייתי מבאר לפי זה בסיבוב שם הדעת על החסד והאהבה [בהכתוב המוב"פ רק אתכם ידעתי], וכן להיפך על הדין והמשפט, וכן על האחדות [והחיבור]הנ"ל, כמובא מזה במקום אחר:
מיד אח"כ מובא הד"ה יהודה וכו', ושם כאמור ר"א לא אומר "לולא דמיסתפינא."
וכעת עלינו להבין במה זה שונה?
ולכן נראה לומר שאמנם הפשט "דרש", הוא אכן "לדרוש" ענין או תיבה, באופן קצת שונה מהפשט הפשוט, אבל ה"דרש" שממנו ר"א "מפחד", הוא דרש כזה שצריך "לדרוש" אחריו ולחפשו במקום אחר.
ולכן כשהוא דורש את המילה "דעת" בג' אופנים. 1)חסד. 2)דין. 3)אחדות החסד והדין. אז אמנם הפירוש הראשון והאחרון אכן מוזכרים בתורה, אבל הפירוש "דין" לא מוזכר, ועל זה כתב: "כמובא מזה במקו"א." ולכן הוא מפחד, כי זה לא כ"כ מיניה וביה.
משא"כ בעניין של יהודה כל הג' פירושים שהביא (=הכותרת של האשכול הזה) כולם מוזכרים בתורה ואין צורך לדרוש אחריהם ממקו"א. (וכפי שכתב @שפחה-על-הים)
כעת שימו לב עד כמה ר"א מפחד מלדרוש דרש כזה שכמעט מוזכר בתורה שהרי "דעת הוא אחדות חסדים וגבורות" מוזכר. וכן "רק אתכם ידעתי [=אהבה וחסד] ג"כ כתוב, אז מה הבעיה להוסיף ממקו"א שהדעת הוא גם "דין"? והרי כתוב שהוא גם "אחדות חסדים וגבורות"?! ואעפ"כ ר"א מוסיף "לולא דמיסתפינא"!!! כי אעפ"כ זה לא כתוב ממש במפורש (שזה גם "דין" בנפרד)
[ואעפ"כ ר"א לא מנע מלכותבו ולהדפיסו, ולזה לכאו' שייך מה שציטטתי לעיל מההקדמה: "...ואין להמלט מלבא אגב אורחא גם בפירוש הדרש, אבל גם בזה נזהרתי על כל פנים לבלי להפליג ולהתרחק מפירוש הפשוט"]
[וכעת לעצם החידוש שלו בעניין של "דעת".
בהמשך דבריו הוא מציין שלמלכות יש ג' שורשים זה למעלה מזה, אש (דין), הוי"ה (חסד), אי"ס (אחדות חסדים וגבורות). ראו בהרחבה מה שכתבתי כאן ואולי הוא רוצה לצרף את זה לעניין הפירוש "דעת" שגם הוא סובל ג' פירושים כנגד הג' שורשים הנ"ל.]
הארכתי בדברים, כי לדעתי חשוב מאוד ללמוד מר' אברהם, איך ללמוד, ועד כמה צריך להזהר ללמוד אך ורק "מיניה וביה".
ו"לולא דמיסתפינא" הייתי אומר שעיקר מטרתו של ר"א בספרו ביאוה"ל, הוא ההקדמה והח"י כללים, וכל השאר [-הביאורים שעל התורות] הם "שימוש" להבין איך אכן לומדים עם הכללים, ובכך להבין יותר את הכללים.
מן הראוי לצטט את דברי הפרפראות:
"ונראה לפי עניות דעתי לבאר קצת בזה באופן שדברי רבינו ז"ל במאמר זה יעלו בקנה אחד ממש עם דברי רבותינו ז"ל הנ"ל,
והוא על פי מה שרומז לנו רבינו ז"ל במאמר זה בעצמו סוף אות ז' שארץ הוא דינא דמלכותא כמו שנאמר וארץ מתקוממה לו, נמצא שכל היסורין והדינים הם מבחינת מלכות בחינת דינא דמלכותא...
(דילגתי על קטע גדול)
...אבל על כל פנים מצד המקבלים יש לפעמים שהדין הוא בבחינת נקמה חס ושלום עד שאי אפשר לכנותו בשם טוב מאחר שהוא בבחינת 'תמותת רשע רעה', וכל זאת מחמת שעל ידי העוונות מכניסין המלכות בגלות והם יונקים מבחינת הדינין שבה עד שלפעמים נשתלשל כל כך עד שנעשה בחינת דין אכזרי חס ושלום (המבואר במאמר חותם בתוך חותם סי' כ"ב) בחינת דינא דמסאבותא המבואר במאמר רומה הנ"ל, ואז היסורין הם בבחינת 'עוונותיכם הטו אלה' בבחינת 'תמותת רשע רעה', כי העוונות בעצמן שהם הקליפות רחמנא ליצלן מיסרין אותו ונוקמין בו,
אבל על ידי וידוי דברים מעלין המלכות ומתקנין אותה ואז יודע בידיעה שלימה שהדין הוא גם כן שלא מחמת נקמה חס ושלום רק שהוא מחמת אהבה ולטובתו."
לסיכום:
חבר-אני כתב:
כלומר הדין שה' שולח הוא מחמת אהבה! אלא שהסט"א [כשיש להם שליטה, מחמת העוונות] הופכת אותו לנקמה.
וזה עוד פירוש למשמעות הפיכת הצירוף הטוב לצירוף רע, מאהבה לנקמה.
הווידוי של יהודה היה בפני בית דינו של שם וישבו שם גדולי הדור ההוא (אולי גם יעקב אבינו, לא מצאתי מקור מפורש) וא"כ השאלה מתעצמת - שאעפ"כ רואים שהיה חסר התיקון שמשה יזכור את הווודוי !
[נקודה למחשבה: כמו שצריך לבוא שוב ושוב להתוודות לפני הצדיק, כמבואר בתורה "וזה בכל פעם שבא אצל ת"ח ומספר לפניו כל ליבו", כי בכל פעם מעלים את המלכות יותר ויותר.
כך יהודה שהוא בחי' המלכות הוצרך להתוודות שוב לפני משה. וזה גם מוכח מזה שעצמותיו היו מגולגלים אך לא מנוסרים ח"ו, כלומר אחרי שהתוודה היה עדיין חסר רק התיקון של לחבר את העצמות וזה נעשה ע"י שמשה זכר הווידוי.]
שמעתי פעם שגם התורות של רבנו וההבנה שלנו בהם הוא בחינת ההבנת רמזים בסיפורי מעשיות
וההשגה של רבנו גבוהה יותר ורבנו מדבר לנשמות שלנו....
אולי המקור הוא ב'כלל הראשון' בהקדמת ביאוה"ל: "וכמה פעמים נראה, שגם עצם המאמר הוא כעין חידה והלבשה נפלאה להשגתו, כעיו הלבשת השגתו בסיפורי מעשיותיו"
וכן הרי רבינו אמר: "אני רואה שהתורות לא עוזרים לכם, מעתה אתחיל לספר מעשיות".
ולפי"ז היה עלינו ללמוד רק סיפו"מ, ומדוע הודפס הספר ליקו"מ? אלא שמעתי מאנ"ש שיש ללמוד אותו באמונה כזאת כמו בסיפו"מ, היינו כמו שבמעשיות אתה מבין שאתה לא מבין כלום כך גם בליקו"מ. ואגב דבר מעניין הוא (איני זוכר ממי שמעתי את ההקשר לסיפו"מ) שגם תורותיו של רבינו, מלובשים בסיפורי רבב"ח, ומאמרי המשתעי, ספרא דצניעותא, אבא שאול, מעשה בר' אליעזר וכו' וכו' (סיפורים 'מופלאים' המובאים בגמ' ועוד) כך שהכל זה בחי' סיפורי מעשיות!
ע"פ הנ"ל מבואר הענין של רצוא ושוב, לשון רבינו שם הוא "ששב לישותו" והיינו שלכאו' שב אל אותם המקומות שבהם הוא ביישותו וחומריותו הקודמת - שעליהם התוודה.
(ואכן זוהי ההרגשה שמרגישים לפעמים אחרי שחוזרים מרביה"ק: לאן נעלמו כל האורות???)
כי זהו התכלית, להבין איך להגיע אל ה'לא ידע' מתוך ישותו וגשמיותו!
@נחמן
בהחלט ואפשר לפי זה להבין יותר את טענת משה רבינו "ואם אין מחיני נא" כי אם נשאר משהו של "גשמיות וישות" אז החשש הוא שצירופי הווידוי של התלמידים "יתקעו" באותו "ישות" ולא יעלו לשורשם האינסופי. מה גם שהישות עצמו נמשך מהעכו"ם והמלכות דסט"א.
@7272
פרפראות לחכמה תורה ד':
"אות כג
הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים שכל המאמרים שגילה בענין מעלת התיקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק, וכל הפרטים שיש בזה, כל דבריו ז"ל בזה חיים וקיימים לעד, וגם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל ענינו הקדוש ז"ל, ונכללין בתוך הקיבוץ הקדוש הנקראים על שמו הקדוש ז"ל, ומתדבקין עצמן בלימוד ספריו הקדושים, ומקבלין עצותיו הקדושים, ובאים על ציונו הקדוש ומתפללים שם על התשובה והיראה והעבודה וכו', בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקיבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה וכו' כידוע ומבואר כל זאת במקום אחר על כן צריכין לבאר קצת, איך פרטי התיקונים שבמאמר זה נמשכין גם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל
אות כד
|=התיקונים שנעשין על ידי הסתכלות פני הצדיק עיין בסי' קצ"ב שבכל ספר וספר נמצא דמות דיוקנו ואור פניו של זה הצדיק והחכם שחידש אלו הדיבורים שבזה הספר ועיין בסימן קנ"ג מבואר שם שהתלמיד כשזוכה הוא מקבל אור הפנים של הרב ממש וכו' ועיין סימן ר"ל=|"
ובתורה מ' תנינא "מי שיודע מארץ ישראל וכו' המדברת מתיקוני הצדיק בר"ה, שצריך לראות את הצדיק בעת הקיבוץ, כתב:
"כבר מבואר במקום אחר שענין זה המאמר נוהג גם עכשיו כי על ידי שמסתכלין על כלל הקיבוץ שמתקבצין אליו ז"ל על ראש השנה, ובערב ראש השנה משתטחין על קברו הקדוש ואומרים העשרה קפיטיל תהלים כפקודתו ז"ל, ומתפללין שם הרבה על התשובה, ולזכות לעבוד את ה' כראוי כל אחד כפי בחינתו ואחר כך בראש השנה מתפללין ביחד בבית המדרש הנקרא על שמו ז"ל ובוודאי השם יתברך מקבל התפארות גדול מזה ומי שמסתכל על זה בעין האמת ומתבונן בגודל כח וזכות הצדיק שזכה וזיכה את הרבים בחייו כל כך, עד שגם עכשיו זה שנים רבות אחר פטירתו ז"ל עומד ומשמש במרום ומזכה את הרבים כל כך בספריו הקדושים ובקברו הקדוש, וזה מה שנראה גם לעיני בשר הגשמיים, מלבד מה שעוסק ברוחניות בתיקון נפשות ישראל, להחזירם בתשובה ולקרבם להשם יתברך, וביותר נראה זכות ההתפארות הזאת בראש השנה בזמן הקיבוץ הגדול ומי שיש לו עינים לראות הוא מתפלא מאד בכל שנה ושנה בעת וזמן הקיבוץ כי מי פועל ועוסק זאת לקבץ בכל שנה ושנה קיבוץ גדול כזה ה' עליהם יחיו, ורובם ככולם הם בעלי תורה, והרבה מהם גם בעלי עסק, ויש שיש להם עסקים גדולים מאד בביתם, ולפני ראש השנה משליך כל אחד מהם כל עסקיו שבביתו ובא ביגיעות וטירחות גדולות ויש שבאים ממקומות רחוקים וכו' ואין עושים שם שום דבר, רק כל אחד מבקש ומתחנן ושופך נפשו לפני ה' לזכות לתשובה שלימה וכו', ושיתתקנו כל פגמיו שפגם עד עתה ושמעתה לא יפגום עוד, ומרבים שם בתחנונים רבים ובבכיות גדולות והתעוררות גדול עד אין חקר, הן על קברו הקדוש קודם ראש השנה הן בבית מדרשו הקדוש בראש השנה בעצמו, וכל אחד מקבל הארה והתעוררות מחבירו ובכל שנה ושנה מתחדש ומתחזק בעזרת השם האהבה וההתקשרות והאחדות שבין כל הקיבוץ לשם שמים ושאינה תלויה בשום דבר כלל וגם בעזרת השם בכל שנה נתוספין נפשות חדשות אל כלל הקיבוץ ורואין בחוש ממש הפעולה הטובה שיש לכל אחד מאנשי הקיבוץ בכל השנה על ידי זה ברוחניות וכמעט שהחיות וההתחזקות של כל אחד בעבודת ה' כל השנה כולה הוא על ידי החיות דקדושה וההארה הגדולה שמקבלין אז בזמן הקיבוץ וכשנתתקן ברוחניות ממילא מסתמא נתתקן גם בגשמיות גם כן כמבואר במקום אחר ומי שמסתכל על כל זה בעין האמת (וממילא מובן כי אי אפשר לבאר בשלימות כל ענייני ההתפארות הקדושים שיש להשם יתברך על ידי זה) בוודאי הוא גם כן בבחינת (ישעיה ל"ג) מלך ביפיו תחזינה עיניך וזוכה גם כן לכל הבחינות המבוארים בפנים:"
אפשר לומר, (אמנם זה לא מתרץ את שאלתך,) שהווידוי צריך להיות באופן של "כל עצמותי תאמרנה" עד שכמעט תצא נפשו, ולפחות כמו ווידוי של אדם הנוטה למות. [ובכך מתחברים הדרש והפשט של "ת"ח ויום המיתה"] וכמו שכ' לגבי התפילה והדביקות באי"ס שצריך להזהר שלא ימות עד שיבוא הקב"ה בעצמו ויטול נשמתו. וראה כאן בהרחבה
מבואר ענין 'כל עצמותי תאמרנה', שמקשים העולם שהלא פסוק זה לא נאמר לגבי וידוי, כי אם לענין שירת דוד להשי"ת על הנפלאות שעשה לו.
גם הפשט הפשוט מתבאר, שהרי ע"י הוידוי יזכה להודות ולברך על הכל הטוב והמטיב. דהיינו - ככל שיזדכך יותר ויתבטל באי"ס, - [ע"י ווידוי בכלות הנפש] כך יזכה יותר לידע שכל מאורעותיו לטובתו.
(בהרבה מקומות רואים שדרכו של ראבר"נ בכלל הי"א, - שהפשט והדרש מתאחדים, הוא שאחד מביא את השני - הפשט את הדרש או להפך.
ולעינינינו, הדרש של רבינו בענין כל עצמותי וכו' מביא לבסוף את הפשט הפשוט, - להודות ולהלל ולשבח!)