זאת ועוד:
בהתבודדות משתמשים בכלים שאינם כלולים בתפילה הרגילה.
בהתבודדות מרצים את השי"ת. מפייסים אותו. משכנעים אותו כביכול בכל מיני אמצעי שכנוע, כמה ממש כדאי לו להתחיל לקרב אותנו אליו ולעבודתו.
בהתבודדות משתמשים בטענות ואמתלאות, שהן בעצם דרך עדינה ומופלאה 'להראות' להשי"ת שגם הוא מסכים עם הבקשה שלנו ליכנס בעבודת השם.
בהתבודדות נהוג לקבול, ולהתאונן, פשוט לספר כמה כואב לנו הריחוק ממנו יתברך, כמה ימים ושנים אנחנו מנסים וזה פשוט לא הולך.
התבודדות היא הזמן לשבת ולרצות. לשבת ומה? כן, לשבת ולרצות. פשוט לשבת ולהתחיל להפעיל את כח התשוקה, הכיסופים והגעגוע, ו'להפעיל' געגועים להשי"ת. להפעיל געגועים אל קדושת יהדותינו. להפעיל תשוקה למצב מתוקן של גילוי שכינה ומלכות שמים. להפעיל כיסופים לקרבת ה', לדבקות, לאהבה, להתכללות בו יתברך...
בהתבודדות מודיעים לעצמנו ולהשי"ת, שאנחנו מאמינים, מספרים לו שאנו מאמינים בו, מאמינים בתורה הקדושה, מאמינים בחכמים ובצדיקים, מאמינים בקדושת נשמתינו ובכך שאני רצוי וחשוב אצלך יתברך, ושלכל פעולה שלי יש חשיבות אינסופית.
בהתבודדות יש את האפשרות, וזה גם ממש מומלץ - להתרפק על השי"ת. להתנהג ממש כאילו היית תינוק מעורסל בידיה של אימא רחמנייה. להתמסר לתחושה שאתה עטוף, חבוק ומוגן, ולנצל זאת עד תום.
בהתבודדות כדאי וטוב מאוד להתפנק על השי"ת. לספר לו שאתה ילד ממש מפונק, ואולי לא היה נעים לך לבקש את זה ממנו, אבל מאבא שלך אתה מצפה, ואתה לא יכול להימנע מלהגיד לו את זה.
זה רק קצה הקרחון של העולם האינסופי הזה, שהתבודדות שמו.
