הרה"ח ר' ישראל יצחק בזאנסון זצ"ל
-
בד"ה הערב כ"ה אלול תשפ"ו נבל"ע
-
התפללתי כמעט כל פעם בשמו"ע ברפאנו
-
אולי אפשר לכתוב עליו קצת.
שמעתי מרחוק ולא הבנתי את המהלך.
מי הוא היה? -
רק נכתוב קטע קטן שכבש אותי מתוך שיעור שלו אמר בשם ר'ישראל קרדונר הוא לא יכל לדבר אז סימן עם הידיים 8 והצביע על השעון יד והמתרגם אמר "שמונה שעות" והצביע על התהילים המתרגם "8 שעות תהילים" ואז אותו דבר 3 שעות ליקוטי תפילות ואז שעה גמרא שאל אחד מהמשתתפים מה עם יגיעת התורה אם ילמדו רק שעה ביום ענה " אחד עשרה שעות של תפילה לזכות ללמוד זה לא מספיק יגיעה ואז דפדף והראה לנו איפוה שרבינו כותב דאווינען לערנען דאווינען
-
נדיר שבנדירים
קשה כ"כ להכניס לפוסט יפה ככל שיהיה דמות כ"כ רחבה
אדם שהכיל בתוך עצמו מחד גיסא פרומקייט ברמה מאוד גבוהה (הוא חזר בתשובה דרך ר' עמרם בלוי) יראת שמים גבוהה וקפדנית
מצד שני קירוב רחוקים הוא מיקם את עצמו בלב תל אביב וראש פתוח לעם ישראל ולכלליות הגוונים
אני יעלה כאן קצת מידע תמונות ואולי גם סיפורים אם יהיה בעז"ה -
-
-
בלימוד עם ר' עמרם בלוי בצעירותו
-
שיר שהלחין
- YouTube
Auf YouTube findest du die angesagtesten Videos und Tracks. Außerdem kannst du eigene Inhalte hochladen und mit Freunden oder gleich der ganzen Welt teilen.
(www.youtube.com)
-
סיפורים ונקודות אור מחייו והנהגותיו של הרב בזנסון זצ"ל | הרב דן לוינזון | נהר דעה
- YouTube
Auf YouTube findest du die angesagtesten Videos und Tracks. Außerdem kannst du eigene Inhalte hochladen und mit Freunden oder gleich der ganzen Welt teilen.
(www.youtube.com)
-
שיעור לפני 11 שנים | הסוד
- YouTube
Auf YouTube findest du die angesagtesten Videos und Tracks. Außerdem kannst du eigene Inhalte hochladen und mit Freunden oder gleich der ganzen Welt teilen.
(www.youtube.com)
-
באומן עם יבלחט"א האדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה
-
אבידה גדולה. בשבילי העיקר היה הניגון שלו, זה לא רק המילים והידע, זה ניגון שמבושל היטב ממסירות גדולה לענייני רבינו, ומעבודה פנימית חזקה על כל מה שלמד מספרי רבינו.
ניגון ברסלבאי מובהק, שחסר לנו מאד כיום.
מצרף כמה נקודות על קצה המזלג בכתבה שיצאה השבוע - למי שרוצה קצת לטעום מעט את הדמות הנפלאה של הרב באזנסון ע"ה. -
אבידה גדולה. בשבילי העיקר היה הניגון שלו, זה לא רק המילים והידע, זה ניגון שמבושל היטב ממסירות גדולה לענייני רבינו, ומעבודה פנימית חזקה על כל מה שלמד מספרי רבינו.
ניגון ברסלבאי מובהק, שחסר לנו מאד כיום.
מצרף כמה נקודות על קצה המזלג בכתבה שיצאה השבוע - למי שרוצה קצת לטעום מעט את הדמות הנפלאה של הרב באזנסון ע"ה.זו כתבה בעלון לא ברסלבאי, אז הדיבור פונה שם למי שלא מכיר היטב את הדברים.
-
יש פה המון סיפורים עליו
אבל מי הוא היה
איפוא הוא נולד
מה היה הסיפור שלו עצמו חוץ ממה שהוא בסוף נהיה -
כאחד שהתחנך בחיידר שהקים, אני רוצה לשתף באנקדוטה קטנה, ששופכת מעט אור על דמותו המיוחדת.
באחד הימים כנסו את כל הילדים בחיידר, ואמרו לנו שהרב בזאנסון, ימסור שיחה לכולם.
זה היה אירוע יחסית נדיר, וזה סקרן אותנו.
הוא התחיל לדבר בפשטות, בגובה העינייים שלנו, הילדים, על ליקוטי מוהר"ן, על הלקוטי הלכות, ועל הליכה עם תורה.
ההסבר שלו היה מלווה בציוריו הנפלאים, בשיתוף שלנו הילדים, ובעיקר בלב החם שלו שידע להסביר ולבטא את הכמיהה האין סופית שלו לתורות של רבינו.
אני לא זוכר כמה זמן נמשכה השיחה הנפלאה הזאת, אבל מאז היא חקוקה בליבי, מאז, למדתי כבר כילד, להבין שיש משהו גדול שנקרא ללכת עם תורות.
שיש דבר כזה לחיות את רבינו באמת.
עצם זה שהיה חשוב לו להסביר לילדים רכים את הרעיון של ללכת עם תורה, מסביר מעט את דמותו הנפלאה, ועד כמה הוא ראה בהליכה עם התורות את הגילוי הגדול ביותר של רבינו הקדוש אלינו.
והרי אם מלמדים ילדים רכים ללמוד גמרא רש"י, מדוע ליקוטי מוהר"ן לא?
זה מה שהרגשתי שהוא שידר אז, וזה נחקק בנשמתי.
חבל על דאבדין - שלעולם לא יהיו משתכחין.
-
הראשון שפעל כלפי חוץ להכניס ולהחדיר את ההליכה והעיון עם התורות של רבינו. הרבה לפני כל הארגונים.
זוכר שהרב כרמל זצ"ל סיפר שלא יכל לישון מהתפעלות מספרו מסילת הקשרים כשזה יצא לאור -
ובפשטות, עד היום אין ספר שהולך שלב אחר שלב ומביא אותך לתוצאה של ההליכה עם תורה
-
יש פה המון סיפורים עליו
אבל מי הוא היה
איפוא הוא נולד
מה היה הסיפור שלו עצמו חוץ ממה שהוא בסוף נהיה@נקודה-טובה זה פורסם ע"י שלום אליוביץ:
בעצב עמוק ובכאב רב אני כותב שורות אלו לזכרו של ידידי היקר מאוד, הרב ישראל יצחק בסנסון זצ״ל, שזה עתה נפרד מאיתנו.
קשה לי מאוד לדבר היום על ישראל יצחק בלשון עבר.
הידידות בינינו החלה עוד בצעירותנו ונמשכה כמעט לאורך חיים שלמים. זיכרונות רבים כל כך קושרים בינינו: שנות הנעורים שלנו, השיחות הארוכות, התקופות שבילינו באנגליה, במנצ'סטר ובלונדון, הקרבה שלו לאבי, המכתבים הרבים ששלח לו, שנות החיפוש שלו, שמחותיו וניסיונותיו, ברכה ע״ה ולאחריה דבורה ע״ה, לידתה והתפתחותה של פעלתו סביב ברסלב, אינספור השיחות בינינו, וכמובן אותן שנים ארוכות שבהן עבדנו יחד על ההגדה המופלאה שלו.
נשארנו קרובים עד הרגע האחרון.
היום אני חש את אובדנו לא רק של תלמיד חכם גדול, אמן יוצא דופן ומפיץ מופלא של תורת רבי נחמן מברסלב, אלא בראש ובראשונה של חבר אהוב, אדם שליווה חלק עצום מחיי שלי.
רבים הכירו את הרב ישראל יצחק בסנסון דרך ספריו, שיעוריו, ציוריו, קהילתו בתל אביב או עבודתו האדירה סביב ליקוטי מוהר״ן. אני זכיתי להכיר גם צד אחר שלו: את הבחור הצעיר, המחפש והנלהב שפגשתי כשהיינו צעירים; את ידיד משפחתי; את האדם שקשר עמוק היה לו עם אבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל; ואת החבר הנאמן שהשנים והמרחקים מעולם לא ניתקו את הקשר עמו.
לכן, בשעה שאנו מלווים אותו למנוחתו האחרונה בצפת, ברצוני לאסוף כמה זיכרונות.
חלקם שייכים לביוגרפיה שלו ומוכרים לרבים. אחרים נובעים מידידותנו הארוכה ואולי פחות ידועים.
אני כותב אותם עבור ילדיו, עבור משפחתו, עבור תלמידיו, עבור ידידינו המשותפים ועבור כל מי שאהב אותו.
ומעל הכול, כדי שישתמר משהו מן האדם המופלא שהיה.
ישראל יצחק, הבחור הצעיר שהכרתי
ישראל יצחק בסנסון נולד בניס שבצרפת, ב־27 בדצמבר 1944, כ״ז בכסלו תש״ה.
כבר בגיל צעיר נשא בלבו שתי תשוקות שלימים התאחדו ולא נפרדו עוד: חיפוש רוחני ויצירה אמנותית.
הייתה בו רגישות יוצאת דופן של צייר, היכולת להתבונן בצבע, בפנים, באות עברית או בנוף בדרך שונה מזו של אחרים.
לצדה בערה בו מגיל צעיר גם כמיהה עמוקה להבין את התורה ולהתקרב אליה.
באותן שנים הכרתי אותו.
הוא היה צעיר מאוד, אך כבר אז היה ברור שיש בו תכונה שלעולם לא תעזוב אותו: הוא לא עשה דבר למחצה.
כאשר חיפש, חיפש לעומק. כאשר אהב אדם, היה קשור אליו בכל לבו. כאשר גילה תורה שדיברה אליו, ביקש להגיע עד שורש מקורה. וכאשר יצר יצירה, היה מסוגל להקדיש לה שנים.
עוצמה זו הייתה, בעיניי, אחד החוטים המוליכים לאורך כל חייו.
שנותיו הראשונות והקשר עם אבי
ישראל יצחק עבר כמה תחנות משמעותיות בעיצובו הרוחני.
בין היתר למד בישיבות בתקופות שונות, תחילה בסביבות גיל חמש עשרה ולאחר מכן שוב בגיל שמונה עשרה לערך.
בתקופה זו התקרב במיוחד לאבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל.
הייתה לו כלפיו הערכה עמוקה והוא ביקש את עצתו לעיתים קרובות.
עד היום שמורים בידי מכתבים רבים ששלח ישראל יצחק לאבי. במכתבים אלו סיפר על דרכו, התלבטויותיו, פגישותיו, תוכניותיו וההחלטות שעמדו בפניו.
אני מצר על כך שלא שמרתי את תשובותיו של אבי. אך מכתביו של ישראל יצחק נותרו.
באמצעותם אפשר לפגוש את הבחור הצעיר שקדם לרב, למחבר הספרים, למקים הקהילה ולמפיץ העצום של תורת ברסלב.
רואים בהם פשוט אדם המחפש את דרכו, באותה כנות ועומק שאפיינו אותו כל כך.
אני יודע עד כמה הקשר הזה עם אבי היה חשוב לו וכמה שאב מעצותיו.
אנטוורפן והמפגש עם החסידות
בדרכו הרוחנית מילאה גם אנטוורפן מקום חשוב.
שם התקרב במיוחד לרבי איציקל מפשבורסק, רבי משה יצחק גוורצמן זצ״ל, שקיבל אותו בחיבה רבה וסייע לו להיחשף לעולם החסידות.
מפגש זה הותיר בו רושם עמוק.
במקביל המשיך ישראל יצחק לצייר.
כבר אז הציג את יצירותיו, בין היתר באנטוורפן. וכך, כבר בשלב מוקדם זה של חייו, התקיימו זה לצד זה שני העולמות שלו: האמן והמחפש הרוחני.
לימים התאחדו שני העולמות הללו לדרך חיים אחת.
מנצ'סטר ולונדון
תחנה נוספת בשנותיו הצעירות הייתה שהותו באנגליה.
בילינו שם יותר משנה יחד.
ישראל יצחק שהה במנצ'סטר והתקרב לראש ישיבת מנצ'סטר, ולאחר מכן בלונדון, שם היה קשור מאוד למשפחתי, לאחיותיי ולגיסיי.
הוא חיפש ללא הרף אנשי תורה שיוכלו לעזור לו להעמיק את דרכו.
החיפוש שלו לא היה שטחי. הייתה בו צימאון רוחני אמיתי.
בסופו של דבר צימאון זה מצא את ביטויו העמוק ביותר במפגשו עם תורת רבי נחמן מברסלב.
האמן
אי אפשר להבין את ישראל יצחק מבלי להתייחס לצייר שבו.
האמנות לא הייתה עבורו עיסוק צדדי.
היא הייתה חלק מזהותו.
בצעירותו הושפע מעולמו של מארק שאגאל, ואכן ניתן למצוא הד לכך ביצירותיו הראשונות: הצבעים העזים, הכנרים, הזוגות הנשואים, הדמויות היהודיות והעולם שבו המציאות חורגת לעיתים מחוקיה הרגילים.
אך עם השנים פיתח ישראל יצחק שפה אמנותית אישית וייחודית.
הוא חי מספר שנים בפריז, המשיך לפתח את יצירתו, ועבודותיו התמקדו יותר ויותר בטקסטים ובנושאים יהודיים.
בין היתר יצר סדרות סביב מגילת רות וחמש המגילות.
בהדרגה הפך העולם שצייר לעולם שאותו חי.
החסידים, הכינור, הריקוד, החתונות, הקידוש, ירושלים, האותיות העבריות, התפילה והשמחה נעשו למרכיבים מרכזיים ביקום הציורי שלו.
מי שמכיר את ציוריו יודע שלרוב ניתן לזהות יצירה של בסנסון כבר במבט ראשון.
יש בהן שמחה, אור ופשטות לכאורה, שמתחתיה מסתתר מבנה מורכב ומתוחכם מאוד.
ישראל יצחק צייר את היהדות לא כצופה מן הצד, אלא כמי שחי בתוכה.
ברכה ע״ה
מקום מיוחד שמור כמובן לאשתו הראשונה, ברכה (ברברה רובין) ע״ה.
ברכה הייתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה.
בצעירותה פעלה בעולם האמנות והאינטלקטואליה של ניו יורק בשנות השישים, לפני שעברה מסע רוחני עמוק ששינה את חייה.
אישיותה הייתה מרשימה, עוצמתית ומקורית.
הייתה לי הזכות להכיר אותה ואני נושא עמי זיכרונות חזקים ממנה.
ישראל יצחק וברכה בנו יחד את ביתם והקימו משפחה ברוכת ילדים.
ואז בא הניסיון הקשה.
בשנת 1980 נפטרה ברכה בפתאומיות, והותירה את ישראל יצחק עם ילדים צעירים.
האסון טלטל את חייו.
אך דווקא מתוך הכאב הזה נולד אחד מספריו הידועים ביותר: אומץ.
בלב הספר ניצבת אחת מתורותיו הידועות ביותר של רבי נחמן:
אין שום יאוש בעולם כלל.
אצל ישראל יצחק לא הייתה זו סיסמה יפה.
זו הייתה חוויה קיומית.
הספר "אומץ" נגע באלפי קוראים, תורגם לשפות רבות, וליווה אנשים רבים בהתמודדותם עם קשיים ומשברים.
דבורה ע״ה
לאחר מכן בנה ישראל יצחק את חייו מחדש עם דבורה ע״ה, שגם אותה הכרתי היטב.
היא חלקה איתו תקופה ארוכה ומשמעותית מחייו וליוותה אותו בשנים שבהן פעילותו בהוראה, בהוצאה לאור ובהקמת קהילה התרחבה והעמיקה.
למרבה הצער, גם היא הקדימה אותו לעולם האמת מספר שנים לפני פטירתו.
הניסיונות הללו מעולם לא ערערו אצל ישראל יצחק את האמונה הברסלבית העמוקה שלו: גם בתוך הקושי והחשכה יש לחפש את נקודת האור ולהמשיך ללכת.
המפגש עם ברסלב
המפגש הרוחני המרכזי בחייו היה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב.
ישראל יצחק לא הסתפק בלימוד ספרי רבי נחמן.
הוא נכנס אל תוך עולמו.
בין השאר התקרב לרב לוי יצחק בנדר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות בהעברת מורשת ברסלב במאה העשרים.
בהדרגה הבין שאחת ממשימות חייו היא להנגיש את תורת רבי נחמן לאנשים שטרם הכירו אותה, ובמיוחד לציבור היהודי דובר הצרפתית.
לשם כך ניחן בכישרון מיוחד.
הוא ידע להסביר רעיונות עמוקים ביותר במילים שהיו מסוגלות לגעת גם באנשים שלא הקדישו שנים ללימוד תורה.
אקס-לה-בן: קהילת ברסלב
בתקופה זו החל פרק חשוב נוסף בחייו באקס־לה־בן.
הפעם כבר לא היה ישראל יצחק האיש המחפש את דרכו.
הוא הפך לאדם שאחרים באו אליו כדי למצוא את דרכם.
בשנת 1976, בברכתו של הרב לוי יצחק בנדר, ייסד באקס־לה־בן בית מדרש ומרכז ללימוד והפצת תורת רבי נחמן.
יש לזכור את רוח התקופה.
ברסלב הייתה אז הרבה פחות מוכרת בקרב יהדות צרפת מכפי שהיא כיום.
סביבו החלו להתאסף צעירים, בעלי תשובה, מחפשי דרך ואנשים שביקשו להכיר את הגישה המיוחדת הזו.
בהדרגה נוצרה קהילה.
רבים מן האנשים שעברו תחת השפעתו הפכו בעצמם למורים ומחנכים ידועים.
בכך היה לישראל יצחק חלק משמעותי בביסוסה ובהפצתה של ברסלב בעולם דובר הצרפתית.
הסופר
הכתיבה הפכה באופן טבעי לכלי נוסף להעברת המסרים שהאמין בהם.
במהלך חייו כתב ופרסם ספרים רבים העוסקים בתורת רבי נחמן ובעבודת ה'.
ביניהם כמובן הספר "אומץ", וגם ספרים העוסקים בהתבודדות, אזמרה, געגועים, מרפא לשון, לחם אבירים, וכן חיבורים רבים על תפילה, שמחה, זוגיות, כוח הדיבור, חיי הנפש ותורת רבי נחמן.
רבים מספריו תורגמו לשפות שונות וזכו להפצה רחבה.
אך גם כאן טמון סוד כוחם.
ישראל יצחק לא כתב רק כאינטלקטואל.
הוא כתב את מה שחי.
פאר הליקוטים: מפעל חיים אדיר
בין הישגיו הגדולים בשנותיו המאוחרות חובה לציין את המפעל העצום של "פאר הליקוטים", מהדורה מונומנטלית של ליקוטי מוהר״ן בעשרה כרכים.
ישראל יצחק היה יוזם הפרויקט ועורכו הראשי.
מדובר בעבודה אדירה בהיקפה.
מבנה הספרים מזכיר במכוון דף גמרא: במרכז נמצא הטקסט של ליקוטי מוהר״ן, ומסביבו מערכת עשירה של מקורות, ביאורים, הערות, הפניות והרחבות.
דברי תלמידי רבי נחמן, מושגי יסוד, הסברים מעשיים ותפילות משתלבים סביב הטקסט ומאפשרים ללומד להעמיק בו.
מפעל זה משקף בצורה נאמנה את שאיפתו ארוכת השנים של ישראל יצחק: לפתוח את שערי תורת רבי נחמן, מבלי לפגום בעומקה.
הוא לא ביקש לפשט את רבי נחמן.
הוא ביקש לתת לכל אדם את הכלים להיכנס עמוק יותר אל תוך תורתו.
ראוי לציין גם שהיצירה קיבלה הסכמה מרב יעקב מאיר שכטר שליט״א, מן הדמויות הרוחניות הבולטות של ירושלים ומחשובי רבני ברסלב בדורנו.
אך מעמדו של הרב שכטר חורג בהרבה מגבולות ברסלב בלבד. הוא נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי אנשי התורה והצדיקים של דורנו.
הקשרים שבין הרב שכטר לבין הרב ישראל יצחק בסנסון היו ידועים, וכך גם ההערכה שרחש לו ולמפעלו.
לכן ההסכמה ל"פאר הליקוטים" הייתה הרבה יותר מאשר פרט טכני.
היא ביטאה את ההכרה בחשיבותו ובעומקו של מפעל חיים זה.
עבור ישראל יצחק, שהקדיש חלק כה גדול מחייו להפצת תורת רבי נחמן, הייתה לכך משמעות מיוחדת במינה.
ההגדה: שתים עשרה שנות חיים
ולבסוף, ישנה היצירה המיוחדת הקרובה כל כך ללבי: ההגדה שלו.
אני הייתי מי שיזם את הפרויקט, והוא חיבר בינינו למשך כמעט עשור.
בפועל הקדיש ישראל יצחק כשתים עשרה שנות עבודה להשלמתה.
עבורו לא הייתה זו רק משימת איור.
זו הייתה יצירת חיים.
ההגדה, שנכתבה וצוירה על קלף, שילבה את כל מה שאהב: הטקסט העברי, הקליגרפיה, הצבע, הסמליות, סיפור יציאת מצרים, המסורת והדמיון האמנותי שלו.
ליוויתי במשך שנים רבות את לידתה והתפתחותה של יצירה זו, ואני יודע כמה מעצמו הכניס לתוכה.
כאשר אני מביט היום בהגדה הזו, אינני רואה רק ספר יפה במיוחד.
אני רואה שתים עשרה שנים מחייו של אמן.
יצירה אמנותית עצומה
לאורך כל השנים הללו ישראל יצחק מעולם לא חדל לצייר.
היקף יצירתו עצום.
ציורים, רישומים, איורים וכתבי יד מאוירים – עולם שלם הותיר אחריו.
גם אני זכיתי לשמור אוסף משמעותי מיצירותיו, שרבות מהן העניק לי במשך השנים.
היום הן יקרות לי עוד יותר.
אך מעבר לאוספים פרטיים, ראוי שבעתיד תתועד יצירתו במלואה, תצולם ותיחקר באופן מסודר.
שכן הרב ישראל יצחק בסנסון היה לא רק איש תורה ומלמד ברסלב.
הוא היה גם אמן יהודי אמיתי של זמננו, בעל שפה אומנותית מזוהה ומקורית.
העלייה ו"שיר חדש" בתל אביב
בסופו של דבר עלה ישראל יצחק לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.
כאן נפתח פרק חדש נוסף בחייו.
הוא ייסד ופיתח את מוסד "שיר חדש", שהפך להרבה יותר מבית כנסת.
סביבו צמחו בית מדרש, ישיבה, תלמוד תורה, פעילויות הוצאה לאור, הפצת תורה, קירוב וחסד.
באותן שנים התקרב גם לרבי ישראל בער אודסר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות של ברסלב, שתפס מקום חשוב בשלב המאוחר של מסעו הרוחני.
בתל אביב המשיך ישראל יצחק לעשות עד ימיו האחרונים את מה שעשה כל חייו: ללמד, לכתוב, לצייר, להוציא לאור, להעביר הלאה ולעודד אחרים.
הניגון
הייתה בו גם פינה מיוחדת נוספת: המוזיקה.
ישראל יצחק אהב מאוד ניגונים.
הוא אף הלחין בעצמו וראה בשירה דרך רוחנית של ממש.
אין בכך פלא.
אצלו כל דרכי הביטוי היו קשורות זו בזו.
הוא יכול היה להעביר רעיון באמצעות ספר, שיעור, ציור או מנגינה.
המטרה תמיד הייתה אותה מטרה:
לפתוח פתח בלב ובנשמה.
האדם שמאחורי היצירה
כאשר אדם מותיר אחריו ספרים רבים כל כך, ציורים, שיעורים ומפעלים גדולים, קיים תמיד הסיכון שהיצירה תסתיר את האדם.
לכן חשוב לזכור גם את ישראל יצחק האדם.
את רגישותו.
את התלהבותו.
את דמיונו.
את נאמנותו לידידות.
את יכולתו להתרגש גם מרעיון חדש.
את הצורך הבלתי פוסק שלו ליצור.
ומעל הכול – את היכולת המופלאה שלו להמשיך ולחפש.
הוא יכול היה ללמוד עשרות שנים ובכל זאת לדבר על תורה כאדם שזה עתה גילה אותה.
אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שידע להעביר אותה לאחרים.
הוא לא רק צבר ידע.
הוא המשיך להתפעל ולהשתאות.
שנותיו האחרונות
למרבה הצער, מצבו הבריאותי הלך ונחלש בשנים האחרונות.
אך גם כאשר גופו הציב בפניו מגבלות, דבקותו בברסלב נשארה איתנה.
למרות הקשיים הצליח להגיע לאומן בשנה שלפני פטירתו ולומר את התיקון הכללי על ציונו של רבי נחמן.
בשבועות האחרונים הידרדר מצבו.
בני משפחתו ותלמידיו התפללו לרפואתו.
ואז, בערב יום ראשון, כ״ד באלול תשפ״ו (6 בספטמבר 2026), השיב הרב ישראל יצחק בסנסון את נשמתו ליוצרה.
בן 81 היה בפטירתו.
למחרת הובא למנוחות בבית העלמין הישן בצפת, בארץ ישראל.
מה שנותר
כיצד ניתן לסכם חיים שכאלו?
ישראל יצחק מותיר אחריו משפחה וילדים, שאליהם נתונות היום כל מחשבותינו.
הוא מותיר תלמידים.
הוא מותיר קהילה שבנה.
הוא מותיר עשרות ספרים.
הוא מותיר את מפעל פאר הליקוטים.
הוא מותיר את ההגדה שלו, פרי שתים עשרה שנות יצירה.
הוא מותיר יצירה אמנותית עצומה.
הוא מותיר ניגונים.
הוא מותיר שעות רבות של שיעורים מוקלטים.
אך מעל הכול הוא מותיר אלפי אנשים שקיבלו ממנו משהו.
עבור אחדים היה זה ספר.
עבור אחרים שיעור.
עבור אחרים ציור, שיחה, מילת עידוד או מפגש ראשון עם רבי נחמן.
ועבור אלו שזכו להיות חבריו, הוא מותיר חלל עצום.
כאשר אני חושב היום על הבחור הצעיר ישראל יצחק שהכרתי לפני שנים כה רבות ומתבונן בדרך הארוכה שעבר, אני מבין עד כמה עשירים היו חייו.
ניס, אנטוורפן, מנצ'סטר, לונדון, פריז, אקס־לה־בן, תל אביב, אומן ולבסוף צפת...
אך המסע האמיתי שלו לא היה בין ערים ומדינות.
זה היה מסעו של אדם שביקש כל חייו לקרב זה לזה את היופי, התורה ונשמת האדם.
אמן שהפך לאיש תורה מבלי להפסיק להיות אמן.
איש תורה שידע להשתמש בציור, בכתיבה ובמוזיקה כדי להעביר את מה שנשא בלבו.
אדם שידע שמחות גדולות וניסיונות קשים, ובכל זאת המשיך ללמד:
אין שום יאוש בעולם כלל.
עבורי הוא יישאר תמיד גם ישראל יצחק, ידידי היקר מאוד.
חבר של חיים שלמים.
לילדיו, למשפחתו, לתלמידיו ולכל אוהביו אני שולח את תנחומיי החמים ביותר.
יהי רצון שיצירתו, תורתו וכל הטוב שזרע בעולם יהיו מקור של נחמה.
יהי זכרו ברוך.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
ברוך דיין האמת.
שלום אליוביץ.
-
@נקודה-טובה זה פורסם ע"י שלום אליוביץ:
בעצב עמוק ובכאב רב אני כותב שורות אלו לזכרו של ידידי היקר מאוד, הרב ישראל יצחק בסנסון זצ״ל, שזה עתה נפרד מאיתנו.
קשה לי מאוד לדבר היום על ישראל יצחק בלשון עבר.
הידידות בינינו החלה עוד בצעירותנו ונמשכה כמעט לאורך חיים שלמים. זיכרונות רבים כל כך קושרים בינינו: שנות הנעורים שלנו, השיחות הארוכות, התקופות שבילינו באנגליה, במנצ'סטר ובלונדון, הקרבה שלו לאבי, המכתבים הרבים ששלח לו, שנות החיפוש שלו, שמחותיו וניסיונותיו, ברכה ע״ה ולאחריה דבורה ע״ה, לידתה והתפתחותה של פעלתו סביב ברסלב, אינספור השיחות בינינו, וכמובן אותן שנים ארוכות שבהן עבדנו יחד על ההגדה המופלאה שלו.
נשארנו קרובים עד הרגע האחרון.
היום אני חש את אובדנו לא רק של תלמיד חכם גדול, אמן יוצא דופן ומפיץ מופלא של תורת רבי נחמן מברסלב, אלא בראש ובראשונה של חבר אהוב, אדם שליווה חלק עצום מחיי שלי.
רבים הכירו את הרב ישראל יצחק בסנסון דרך ספריו, שיעוריו, ציוריו, קהילתו בתל אביב או עבודתו האדירה סביב ליקוטי מוהר״ן. אני זכיתי להכיר גם צד אחר שלו: את הבחור הצעיר, המחפש והנלהב שפגשתי כשהיינו צעירים; את ידיד משפחתי; את האדם שקשר עמוק היה לו עם אבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל; ואת החבר הנאמן שהשנים והמרחקים מעולם לא ניתקו את הקשר עמו.
לכן, בשעה שאנו מלווים אותו למנוחתו האחרונה בצפת, ברצוני לאסוף כמה זיכרונות.
חלקם שייכים לביוגרפיה שלו ומוכרים לרבים. אחרים נובעים מידידותנו הארוכה ואולי פחות ידועים.
אני כותב אותם עבור ילדיו, עבור משפחתו, עבור תלמידיו, עבור ידידינו המשותפים ועבור כל מי שאהב אותו.
ומעל הכול, כדי שישתמר משהו מן האדם המופלא שהיה.
ישראל יצחק, הבחור הצעיר שהכרתי
ישראל יצחק בסנסון נולד בניס שבצרפת, ב־27 בדצמבר 1944, כ״ז בכסלו תש״ה.
כבר בגיל צעיר נשא בלבו שתי תשוקות שלימים התאחדו ולא נפרדו עוד: חיפוש רוחני ויצירה אמנותית.
הייתה בו רגישות יוצאת דופן של צייר, היכולת להתבונן בצבע, בפנים, באות עברית או בנוף בדרך שונה מזו של אחרים.
לצדה בערה בו מגיל צעיר גם כמיהה עמוקה להבין את התורה ולהתקרב אליה.
באותן שנים הכרתי אותו.
הוא היה צעיר מאוד, אך כבר אז היה ברור שיש בו תכונה שלעולם לא תעזוב אותו: הוא לא עשה דבר למחצה.
כאשר חיפש, חיפש לעומק. כאשר אהב אדם, היה קשור אליו בכל לבו. כאשר גילה תורה שדיברה אליו, ביקש להגיע עד שורש מקורה. וכאשר יצר יצירה, היה מסוגל להקדיש לה שנים.
עוצמה זו הייתה, בעיניי, אחד החוטים המוליכים לאורך כל חייו.
שנותיו הראשונות והקשר עם אבי
ישראל יצחק עבר כמה תחנות משמעותיות בעיצובו הרוחני.
בין היתר למד בישיבות בתקופות שונות, תחילה בסביבות גיל חמש עשרה ולאחר מכן שוב בגיל שמונה עשרה לערך.
בתקופה זו התקרב במיוחד לאבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל.
הייתה לו כלפיו הערכה עמוקה והוא ביקש את עצתו לעיתים קרובות.
עד היום שמורים בידי מכתבים רבים ששלח ישראל יצחק לאבי. במכתבים אלו סיפר על דרכו, התלבטויותיו, פגישותיו, תוכניותיו וההחלטות שעמדו בפניו.
אני מצר על כך שלא שמרתי את תשובותיו של אבי. אך מכתביו של ישראל יצחק נותרו.
באמצעותם אפשר לפגוש את הבחור הצעיר שקדם לרב, למחבר הספרים, למקים הקהילה ולמפיץ העצום של תורת ברסלב.
רואים בהם פשוט אדם המחפש את דרכו, באותה כנות ועומק שאפיינו אותו כל כך.
אני יודע עד כמה הקשר הזה עם אבי היה חשוב לו וכמה שאב מעצותיו.
אנטוורפן והמפגש עם החסידות
בדרכו הרוחנית מילאה גם אנטוורפן מקום חשוב.
שם התקרב במיוחד לרבי איציקל מפשבורסק, רבי משה יצחק גוורצמן זצ״ל, שקיבל אותו בחיבה רבה וסייע לו להיחשף לעולם החסידות.
מפגש זה הותיר בו רושם עמוק.
במקביל המשיך ישראל יצחק לצייר.
כבר אז הציג את יצירותיו, בין היתר באנטוורפן. וכך, כבר בשלב מוקדם זה של חייו, התקיימו זה לצד זה שני העולמות שלו: האמן והמחפש הרוחני.
לימים התאחדו שני העולמות הללו לדרך חיים אחת.
מנצ'סטר ולונדון
תחנה נוספת בשנותיו הצעירות הייתה שהותו באנגליה.
בילינו שם יותר משנה יחד.
ישראל יצחק שהה במנצ'סטר והתקרב לראש ישיבת מנצ'סטר, ולאחר מכן בלונדון, שם היה קשור מאוד למשפחתי, לאחיותיי ולגיסיי.
הוא חיפש ללא הרף אנשי תורה שיוכלו לעזור לו להעמיק את דרכו.
החיפוש שלו לא היה שטחי. הייתה בו צימאון רוחני אמיתי.
בסופו של דבר צימאון זה מצא את ביטויו העמוק ביותר במפגשו עם תורת רבי נחמן מברסלב.
האמן
אי אפשר להבין את ישראל יצחק מבלי להתייחס לצייר שבו.
האמנות לא הייתה עבורו עיסוק צדדי.
היא הייתה חלק מזהותו.
בצעירותו הושפע מעולמו של מארק שאגאל, ואכן ניתן למצוא הד לכך ביצירותיו הראשונות: הצבעים העזים, הכנרים, הזוגות הנשואים, הדמויות היהודיות והעולם שבו המציאות חורגת לעיתים מחוקיה הרגילים.
אך עם השנים פיתח ישראל יצחק שפה אמנותית אישית וייחודית.
הוא חי מספר שנים בפריז, המשיך לפתח את יצירתו, ועבודותיו התמקדו יותר ויותר בטקסטים ובנושאים יהודיים.
בין היתר יצר סדרות סביב מגילת רות וחמש המגילות.
בהדרגה הפך העולם שצייר לעולם שאותו חי.
החסידים, הכינור, הריקוד, החתונות, הקידוש, ירושלים, האותיות העבריות, התפילה והשמחה נעשו למרכיבים מרכזיים ביקום הציורי שלו.
מי שמכיר את ציוריו יודע שלרוב ניתן לזהות יצירה של בסנסון כבר במבט ראשון.
יש בהן שמחה, אור ופשטות לכאורה, שמתחתיה מסתתר מבנה מורכב ומתוחכם מאוד.
ישראל יצחק צייר את היהדות לא כצופה מן הצד, אלא כמי שחי בתוכה.
ברכה ע״ה
מקום מיוחד שמור כמובן לאשתו הראשונה, ברכה (ברברה רובין) ע״ה.
ברכה הייתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה.
בצעירותה פעלה בעולם האמנות והאינטלקטואליה של ניו יורק בשנות השישים, לפני שעברה מסע רוחני עמוק ששינה את חייה.
אישיותה הייתה מרשימה, עוצמתית ומקורית.
הייתה לי הזכות להכיר אותה ואני נושא עמי זיכרונות חזקים ממנה.
ישראל יצחק וברכה בנו יחד את ביתם והקימו משפחה ברוכת ילדים.
ואז בא הניסיון הקשה.
בשנת 1980 נפטרה ברכה בפתאומיות, והותירה את ישראל יצחק עם ילדים צעירים.
האסון טלטל את חייו.
אך דווקא מתוך הכאב הזה נולד אחד מספריו הידועים ביותר: אומץ.
בלב הספר ניצבת אחת מתורותיו הידועות ביותר של רבי נחמן:
אין שום יאוש בעולם כלל.
אצל ישראל יצחק לא הייתה זו סיסמה יפה.
זו הייתה חוויה קיומית.
הספר "אומץ" נגע באלפי קוראים, תורגם לשפות רבות, וליווה אנשים רבים בהתמודדותם עם קשיים ומשברים.
דבורה ע״ה
לאחר מכן בנה ישראל יצחק את חייו מחדש עם דבורה ע״ה, שגם אותה הכרתי היטב.
היא חלקה איתו תקופה ארוכה ומשמעותית מחייו וליוותה אותו בשנים שבהן פעילותו בהוראה, בהוצאה לאור ובהקמת קהילה התרחבה והעמיקה.
למרבה הצער, גם היא הקדימה אותו לעולם האמת מספר שנים לפני פטירתו.
הניסיונות הללו מעולם לא ערערו אצל ישראל יצחק את האמונה הברסלבית העמוקה שלו: גם בתוך הקושי והחשכה יש לחפש את נקודת האור ולהמשיך ללכת.
המפגש עם ברסלב
המפגש הרוחני המרכזי בחייו היה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב.
ישראל יצחק לא הסתפק בלימוד ספרי רבי נחמן.
הוא נכנס אל תוך עולמו.
בין השאר התקרב לרב לוי יצחק בנדר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות בהעברת מורשת ברסלב במאה העשרים.
בהדרגה הבין שאחת ממשימות חייו היא להנגיש את תורת רבי נחמן לאנשים שטרם הכירו אותה, ובמיוחד לציבור היהודי דובר הצרפתית.
לשם כך ניחן בכישרון מיוחד.
הוא ידע להסביר רעיונות עמוקים ביותר במילים שהיו מסוגלות לגעת גם באנשים שלא הקדישו שנים ללימוד תורה.
אקס-לה-בן: קהילת ברסלב
בתקופה זו החל פרק חשוב נוסף בחייו באקס־לה־בן.
הפעם כבר לא היה ישראל יצחק האיש המחפש את דרכו.
הוא הפך לאדם שאחרים באו אליו כדי למצוא את דרכם.
בשנת 1976, בברכתו של הרב לוי יצחק בנדר, ייסד באקס־לה־בן בית מדרש ומרכז ללימוד והפצת תורת רבי נחמן.
יש לזכור את רוח התקופה.
ברסלב הייתה אז הרבה פחות מוכרת בקרב יהדות צרפת מכפי שהיא כיום.
סביבו החלו להתאסף צעירים, בעלי תשובה, מחפשי דרך ואנשים שביקשו להכיר את הגישה המיוחדת הזו.
בהדרגה נוצרה קהילה.
רבים מן האנשים שעברו תחת השפעתו הפכו בעצמם למורים ומחנכים ידועים.
בכך היה לישראל יצחק חלק משמעותי בביסוסה ובהפצתה של ברסלב בעולם דובר הצרפתית.
הסופר
הכתיבה הפכה באופן טבעי לכלי נוסף להעברת המסרים שהאמין בהם.
במהלך חייו כתב ופרסם ספרים רבים העוסקים בתורת רבי נחמן ובעבודת ה'.
ביניהם כמובן הספר "אומץ", וגם ספרים העוסקים בהתבודדות, אזמרה, געגועים, מרפא לשון, לחם אבירים, וכן חיבורים רבים על תפילה, שמחה, זוגיות, כוח הדיבור, חיי הנפש ותורת רבי נחמן.
רבים מספריו תורגמו לשפות שונות וזכו להפצה רחבה.
אך גם כאן טמון סוד כוחם.
ישראל יצחק לא כתב רק כאינטלקטואל.
הוא כתב את מה שחי.
פאר הליקוטים: מפעל חיים אדיר
בין הישגיו הגדולים בשנותיו המאוחרות חובה לציין את המפעל העצום של "פאר הליקוטים", מהדורה מונומנטלית של ליקוטי מוהר״ן בעשרה כרכים.
ישראל יצחק היה יוזם הפרויקט ועורכו הראשי.
מדובר בעבודה אדירה בהיקפה.
מבנה הספרים מזכיר במכוון דף גמרא: במרכז נמצא הטקסט של ליקוטי מוהר״ן, ומסביבו מערכת עשירה של מקורות, ביאורים, הערות, הפניות והרחבות.
דברי תלמידי רבי נחמן, מושגי יסוד, הסברים מעשיים ותפילות משתלבים סביב הטקסט ומאפשרים ללומד להעמיק בו.
מפעל זה משקף בצורה נאמנה את שאיפתו ארוכת השנים של ישראל יצחק: לפתוח את שערי תורת רבי נחמן, מבלי לפגום בעומקה.
הוא לא ביקש לפשט את רבי נחמן.
הוא ביקש לתת לכל אדם את הכלים להיכנס עמוק יותר אל תוך תורתו.
ראוי לציין גם שהיצירה קיבלה הסכמה מרב יעקב מאיר שכטר שליט״א, מן הדמויות הרוחניות הבולטות של ירושלים ומחשובי רבני ברסלב בדורנו.
אך מעמדו של הרב שכטר חורג בהרבה מגבולות ברסלב בלבד. הוא נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי אנשי התורה והצדיקים של דורנו.
הקשרים שבין הרב שכטר לבין הרב ישראל יצחק בסנסון היו ידועים, וכך גם ההערכה שרחש לו ולמפעלו.
לכן ההסכמה ל"פאר הליקוטים" הייתה הרבה יותר מאשר פרט טכני.
היא ביטאה את ההכרה בחשיבותו ובעומקו של מפעל חיים זה.
עבור ישראל יצחק, שהקדיש חלק כה גדול מחייו להפצת תורת רבי נחמן, הייתה לכך משמעות מיוחדת במינה.
ההגדה: שתים עשרה שנות חיים
ולבסוף, ישנה היצירה המיוחדת הקרובה כל כך ללבי: ההגדה שלו.
אני הייתי מי שיזם את הפרויקט, והוא חיבר בינינו למשך כמעט עשור.
בפועל הקדיש ישראל יצחק כשתים עשרה שנות עבודה להשלמתה.
עבורו לא הייתה זו רק משימת איור.
זו הייתה יצירת חיים.
ההגדה, שנכתבה וצוירה על קלף, שילבה את כל מה שאהב: הטקסט העברי, הקליגרפיה, הצבע, הסמליות, סיפור יציאת מצרים, המסורת והדמיון האמנותי שלו.
ליוויתי במשך שנים רבות את לידתה והתפתחותה של יצירה זו, ואני יודע כמה מעצמו הכניס לתוכה.
כאשר אני מביט היום בהגדה הזו, אינני רואה רק ספר יפה במיוחד.
אני רואה שתים עשרה שנים מחייו של אמן.
יצירה אמנותית עצומה
לאורך כל השנים הללו ישראל יצחק מעולם לא חדל לצייר.
היקף יצירתו עצום.
ציורים, רישומים, איורים וכתבי יד מאוירים – עולם שלם הותיר אחריו.
גם אני זכיתי לשמור אוסף משמעותי מיצירותיו, שרבות מהן העניק לי במשך השנים.
היום הן יקרות לי עוד יותר.
אך מעבר לאוספים פרטיים, ראוי שבעתיד תתועד יצירתו במלואה, תצולם ותיחקר באופן מסודר.
שכן הרב ישראל יצחק בסנסון היה לא רק איש תורה ומלמד ברסלב.
הוא היה גם אמן יהודי אמיתי של זמננו, בעל שפה אומנותית מזוהה ומקורית.
העלייה ו"שיר חדש" בתל אביב
בסופו של דבר עלה ישראל יצחק לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.
כאן נפתח פרק חדש נוסף בחייו.
הוא ייסד ופיתח את מוסד "שיר חדש", שהפך להרבה יותר מבית כנסת.
סביבו צמחו בית מדרש, ישיבה, תלמוד תורה, פעילויות הוצאה לאור, הפצת תורה, קירוב וחסד.
באותן שנים התקרב גם לרבי ישראל בער אודסר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות של ברסלב, שתפס מקום חשוב בשלב המאוחר של מסעו הרוחני.
בתל אביב המשיך ישראל יצחק לעשות עד ימיו האחרונים את מה שעשה כל חייו: ללמד, לכתוב, לצייר, להוציא לאור, להעביר הלאה ולעודד אחרים.
הניגון
הייתה בו גם פינה מיוחדת נוספת: המוזיקה.
ישראל יצחק אהב מאוד ניגונים.
הוא אף הלחין בעצמו וראה בשירה דרך רוחנית של ממש.
אין בכך פלא.
אצלו כל דרכי הביטוי היו קשורות זו בזו.
הוא יכול היה להעביר רעיון באמצעות ספר, שיעור, ציור או מנגינה.
המטרה תמיד הייתה אותה מטרה:
לפתוח פתח בלב ובנשמה.
האדם שמאחורי היצירה
כאשר אדם מותיר אחריו ספרים רבים כל כך, ציורים, שיעורים ומפעלים גדולים, קיים תמיד הסיכון שהיצירה תסתיר את האדם.
לכן חשוב לזכור גם את ישראל יצחק האדם.
את רגישותו.
את התלהבותו.
את דמיונו.
את נאמנותו לידידות.
את יכולתו להתרגש גם מרעיון חדש.
את הצורך הבלתי פוסק שלו ליצור.
ומעל הכול – את היכולת המופלאה שלו להמשיך ולחפש.
הוא יכול היה ללמוד עשרות שנים ובכל זאת לדבר על תורה כאדם שזה עתה גילה אותה.
אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שידע להעביר אותה לאחרים.
הוא לא רק צבר ידע.
הוא המשיך להתפעל ולהשתאות.
שנותיו האחרונות
למרבה הצער, מצבו הבריאותי הלך ונחלש בשנים האחרונות.
אך גם כאשר גופו הציב בפניו מגבלות, דבקותו בברסלב נשארה איתנה.
למרות הקשיים הצליח להגיע לאומן בשנה שלפני פטירתו ולומר את התיקון הכללי על ציונו של רבי נחמן.
בשבועות האחרונים הידרדר מצבו.
בני משפחתו ותלמידיו התפללו לרפואתו.
ואז, בערב יום ראשון, כ״ד באלול תשפ״ו (6 בספטמבר 2026), השיב הרב ישראל יצחק בסנסון את נשמתו ליוצרה.
בן 81 היה בפטירתו.
למחרת הובא למנוחות בבית העלמין הישן בצפת, בארץ ישראל.
מה שנותר
כיצד ניתן לסכם חיים שכאלו?
ישראל יצחק מותיר אחריו משפחה וילדים, שאליהם נתונות היום כל מחשבותינו.
הוא מותיר תלמידים.
הוא מותיר קהילה שבנה.
הוא מותיר עשרות ספרים.
הוא מותיר את מפעל פאר הליקוטים.
הוא מותיר את ההגדה שלו, פרי שתים עשרה שנות יצירה.
הוא מותיר יצירה אמנותית עצומה.
הוא מותיר ניגונים.
הוא מותיר שעות רבות של שיעורים מוקלטים.
אך מעל הכול הוא מותיר אלפי אנשים שקיבלו ממנו משהו.
עבור אחדים היה זה ספר.
עבור אחרים שיעור.
עבור אחרים ציור, שיחה, מילת עידוד או מפגש ראשון עם רבי נחמן.
ועבור אלו שזכו להיות חבריו, הוא מותיר חלל עצום.
כאשר אני חושב היום על הבחור הצעיר ישראל יצחק שהכרתי לפני שנים כה רבות ומתבונן בדרך הארוכה שעבר, אני מבין עד כמה עשירים היו חייו.
ניס, אנטוורפן, מנצ'סטר, לונדון, פריז, אקס־לה־בן, תל אביב, אומן ולבסוף צפת...
אך המסע האמיתי שלו לא היה בין ערים ומדינות.
זה היה מסעו של אדם שביקש כל חייו לקרב זה לזה את היופי, התורה ונשמת האדם.
אמן שהפך לאיש תורה מבלי להפסיק להיות אמן.
איש תורה שידע להשתמש בציור, בכתיבה ובמוזיקה כדי להעביר את מה שנשא בלבו.
אדם שידע שמחות גדולות וניסיונות קשים, ובכל זאת המשיך ללמד:
אין שום יאוש בעולם כלל.
עבורי הוא יישאר תמיד גם ישראל יצחק, ידידי היקר מאוד.
חבר של חיים שלמים.
לילדיו, למשפחתו, לתלמידיו ולכל אוהביו אני שולח את תנחומיי החמים ביותר.
יהי רצון שיצירתו, תורתו וכל הטוב שזרע בעולם יהיו מקור של נחמה.
יהי זכרו ברוך.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
ברוך דיין האמת.
שלום אליוביץ.
@נקודה-טובה זה פורסם ע"י שלום אליוביץ:
בעצב עמוק ובכאב רב אני כותב שורות אלו לזכרו של ידידי היקר מאוד, הרב ישראל יצחק בסנסון זצ״ל, שזה עתה נפרד מאיתנו.
קשה לי מאוד לדבר היום על ישראל יצחק בלשון עבר.
הידידות בינינו החלה עוד בצעירותנו ונמשכה כמעט לאורך חיים שלמים. זיכרונות רבים כל כך קושרים בינינו: שנות הנעורים שלנו, השיחות הארוכות, התקופות שבילינו באנגליה, במנצ'סטר ובלונדון, הקרבה שלו לאבי, המכתבים הרבים ששלח לו, שנות החיפוש שלו, שמחותיו וניסיונותיו, ברכה ע״ה ולאחריה דבורה ע״ה, לידתה והתפתחותה של פעלתו סביב ברסלב, אינספור השיחות בינינו, וכמובן אותן שנים ארוכות שבהן עבדנו יחד על ההגדה המופלאה שלו.
נשארנו קרובים עד הרגע האחרון.
היום אני חש את אובדנו לא רק של תלמיד חכם גדול, אמן יוצא דופן ומפיץ מופלא של תורת רבי נחמן מברסלב, אלא בראש ובראשונה של חבר אהוב, אדם שליווה חלק עצום מחיי שלי.
רבים הכירו את הרב ישראל יצחק בסנסון דרך ספריו, שיעוריו, ציוריו, קהילתו בתל אביב או עבודתו האדירה סביב ליקוטי מוהר״ן. אני זכיתי להכיר גם צד אחר שלו: את הבחור הצעיר, המחפש והנלהב שפגשתי כשהיינו צעירים; את ידיד משפחתי; את האדם שקשר עמוק היה לו עם אבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל; ואת החבר הנאמן שהשנים והמרחקים מעולם לא ניתקו את הקשר עמו.
לכן, בשעה שאנו מלווים אותו למנוחתו האחרונה בצפת, ברצוני לאסוף כמה זיכרונות.
חלקם שייכים לביוגרפיה שלו ומוכרים לרבים. אחרים נובעים מידידותנו הארוכה ואולי פחות ידועים.
אני כותב אותם עבור ילדיו, עבור משפחתו, עבור תלמידיו, עבור ידידינו המשותפים ועבור כל מי שאהב אותו.
ומעל הכול, כדי שישתמר משהו מן האדם המופלא שהיה.
ישראל יצחק, הבחור הצעיר שהכרתי
ישראל יצחק בסנסון נולד בניס שבצרפת, ב־27 בדצמבר 1944, כ״ז בכסלו תש״ה.
כבר בגיל צעיר נשא בלבו שתי תשוקות שלימים התאחדו ולא נפרדו עוד: חיפוש רוחני ויצירה אמנותית.
הייתה בו רגישות יוצאת דופן של צייר, היכולת להתבונן בצבע, בפנים, באות עברית או בנוף בדרך שונה מזו של אחרים.
לצדה בערה בו מגיל צעיר גם כמיהה עמוקה להבין את התורה ולהתקרב אליה.
באותן שנים הכרתי אותו.
הוא היה צעיר מאוד, אך כבר אז היה ברור שיש בו תכונה שלעולם לא תעזוב אותו: הוא לא עשה דבר למחצה.
כאשר חיפש, חיפש לעומק. כאשר אהב אדם, היה קשור אליו בכל לבו. כאשר גילה תורה שדיברה אליו, ביקש להגיע עד שורש מקורה. וכאשר יצר יצירה, היה מסוגל להקדיש לה שנים.
עוצמה זו הייתה, בעיניי, אחד החוטים המוליכים לאורך כל חייו.
שנותיו הראשונות והקשר עם אבי
ישראל יצחק עבר כמה תחנות משמעותיות בעיצובו הרוחני.
בין היתר למד בישיבות בתקופות שונות, תחילה בסביבות גיל חמש עשרה ולאחר מכן שוב בגיל שמונה עשרה לערך.
בתקופה זו התקרב במיוחד לאבי, הרב אליהו אליוביץ ז״ל.
הייתה לו כלפיו הערכה עמוקה והוא ביקש את עצתו לעיתים קרובות.
עד היום שמורים בידי מכתבים רבים ששלח ישראל יצחק לאבי. במכתבים אלו סיפר על דרכו, התלבטויותיו, פגישותיו, תוכניותיו וההחלטות שעמדו בפניו.
אני מצר על כך שלא שמרתי את תשובותיו של אבי. אך מכתביו של ישראל יצחק נותרו.
באמצעותם אפשר לפגוש את הבחור הצעיר שקדם לרב, למחבר הספרים, למקים הקהילה ולמפיץ העצום של תורת ברסלב.
רואים בהם פשוט אדם המחפש את דרכו, באותה כנות ועומק שאפיינו אותו כל כך.
אני יודע עד כמה הקשר הזה עם אבי היה חשוב לו וכמה שאב מעצותיו.
אנטוורפן והמפגש עם החסידות
בדרכו הרוחנית מילאה גם אנטוורפן מקום חשוב.
שם התקרב במיוחד לרבי איציקל מפשבורסק, רבי משה יצחק גוורצמן זצ״ל, שקיבל אותו בחיבה רבה וסייע לו להיחשף לעולם החסידות.
מפגש זה הותיר בו רושם עמוק.
במקביל המשיך ישראל יצחק לצייר.
כבר אז הציג את יצירותיו, בין היתר באנטוורפן. וכך, כבר בשלב מוקדם זה של חייו, התקיימו זה לצד זה שני העולמות שלו: האמן והמחפש הרוחני.
לימים התאחדו שני העולמות הללו לדרך חיים אחת.
מנצ'סטר ולונדון
תחנה נוספת בשנותיו הצעירות הייתה שהותו באנגליה.
בילינו שם יותר משנה יחד.
ישראל יצחק שהה במנצ'סטר והתקרב לראש ישיבת מנצ'סטר, ולאחר מכן בלונדון, שם היה קשור מאוד למשפחתי, לאחיותיי ולגיסיי.
הוא חיפש ללא הרף אנשי תורה שיוכלו לעזור לו להעמיק את דרכו.
החיפוש שלו לא היה שטחי. הייתה בו צימאון רוחני אמיתי.
בסופו של דבר צימאון זה מצא את ביטויו העמוק ביותר במפגשו עם תורת רבי נחמן מברסלב.
האמן
אי אפשר להבין את ישראל יצחק מבלי להתייחס לצייר שבו.
האמנות לא הייתה עבורו עיסוק צדדי.
היא הייתה חלק מזהותו.
בצעירותו הושפע מעולמו של מארק שאגאל, ואכן ניתן למצוא הד לכך ביצירותיו הראשונות: הצבעים העזים, הכנרים, הזוגות הנשואים, הדמויות היהודיות והעולם שבו המציאות חורגת לעיתים מחוקיה הרגילים.
אך עם השנים פיתח ישראל יצחק שפה אמנותית אישית וייחודית.
הוא חי מספר שנים בפריז, המשיך לפתח את יצירתו, ועבודותיו התמקדו יותר ויותר בטקסטים ובנושאים יהודיים.
בין היתר יצר סדרות סביב מגילת רות וחמש המגילות.
בהדרגה הפך העולם שצייר לעולם שאותו חי.
החסידים, הכינור, הריקוד, החתונות, הקידוש, ירושלים, האותיות העבריות, התפילה והשמחה נעשו למרכיבים מרכזיים ביקום הציורי שלו.
מי שמכיר את ציוריו יודע שלרוב ניתן לזהות יצירה של בסנסון כבר במבט ראשון.
יש בהן שמחה, אור ופשטות לכאורה, שמתחתיה מסתתר מבנה מורכב ומתוחכם מאוד.
ישראל יצחק צייר את היהדות לא כצופה מן הצד, אלא כמי שחי בתוכה.
ברכה ע״ה
מקום מיוחד שמור כמובן לאשתו הראשונה, ברכה (ברברה רובין) ע״ה.
ברכה הייתה אישה יוצאת דופן בפני עצמה.
בצעירותה פעלה בעולם האמנות והאינטלקטואליה של ניו יורק בשנות השישים, לפני שעברה מסע רוחני עמוק ששינה את חייה.
אישיותה הייתה מרשימה, עוצמתית ומקורית.
הייתה לי הזכות להכיר אותה ואני נושא עמי זיכרונות חזקים ממנה.
ישראל יצחק וברכה בנו יחד את ביתם והקימו משפחה ברוכת ילדים.
ואז בא הניסיון הקשה.
בשנת 1980 נפטרה ברכה בפתאומיות, והותירה את ישראל יצחק עם ילדים צעירים.
האסון טלטל את חייו.
אך דווקא מתוך הכאב הזה נולד אחד מספריו הידועים ביותר: אומץ.
בלב הספר ניצבת אחת מתורותיו הידועות ביותר של רבי נחמן:
אין שום יאוש בעולם כלל.
אצל ישראל יצחק לא הייתה זו סיסמה יפה.
זו הייתה חוויה קיומית.
הספר "אומץ" נגע באלפי קוראים, תורגם לשפות רבות, וליווה אנשים רבים בהתמודדותם עם קשיים ומשברים.
דבורה ע״ה
לאחר מכן בנה ישראל יצחק את חייו מחדש עם דבורה ע״ה, שגם אותה הכרתי היטב.
היא חלקה איתו תקופה ארוכה ומשמעותית מחייו וליוותה אותו בשנים שבהן פעילותו בהוראה, בהוצאה לאור ובהקמת קהילה התרחבה והעמיקה.
למרבה הצער, גם היא הקדימה אותו לעולם האמת מספר שנים לפני פטירתו.
הניסיונות הללו מעולם לא ערערו אצל ישראל יצחק את האמונה הברסלבית העמוקה שלו: גם בתוך הקושי והחשכה יש לחפש את נקודת האור ולהמשיך ללכת.
המפגש עם ברסלב
המפגש הרוחני המרכזי בחייו היה עם תורתו של רבי נחמן מברסלב.
ישראל יצחק לא הסתפק בלימוד ספרי רבי נחמן.
הוא נכנס אל תוך עולמו.
בין השאר התקרב לרב לוי יצחק בנדר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות בהעברת מורשת ברסלב במאה העשרים.
בהדרגה הבין שאחת ממשימות חייו היא להנגיש את תורת רבי נחמן לאנשים שטרם הכירו אותה, ובמיוחד לציבור היהודי דובר הצרפתית.
לשם כך ניחן בכישרון מיוחד.
הוא ידע להסביר רעיונות עמוקים ביותר במילים שהיו מסוגלות לגעת גם באנשים שלא הקדישו שנים ללימוד תורה.
אקס-לה-בן: קהילת ברסלב
בתקופה זו החל פרק חשוב נוסף בחייו באקס־לה־בן.
הפעם כבר לא היה ישראל יצחק האיש המחפש את דרכו.
הוא הפך לאדם שאחרים באו אליו כדי למצוא את דרכם.
בשנת 1976, בברכתו של הרב לוי יצחק בנדר, ייסד באקס־לה־בן בית מדרש ומרכז ללימוד והפצת תורת רבי נחמן.
יש לזכור את רוח התקופה.
ברסלב הייתה אז הרבה פחות מוכרת בקרב יהדות צרפת מכפי שהיא כיום.
סביבו החלו להתאסף צעירים, בעלי תשובה, מחפשי דרך ואנשים שביקשו להכיר את הגישה המיוחדת הזו.
בהדרגה נוצרה קהילה.
רבים מן האנשים שעברו תחת השפעתו הפכו בעצמם למורים ומחנכים ידועים.
בכך היה לישראל יצחק חלק משמעותי בביסוסה ובהפצתה של ברסלב בעולם דובר הצרפתית.
הסופר
הכתיבה הפכה באופן טבעי לכלי נוסף להעברת המסרים שהאמין בהם.
במהלך חייו כתב ופרסם ספרים רבים העוסקים בתורת רבי נחמן ובעבודת ה'.
ביניהם כמובן הספר "אומץ", וגם ספרים העוסקים בהתבודדות, אזמרה, געגועים, מרפא לשון, לחם אבירים, וכן חיבורים רבים על תפילה, שמחה, זוגיות, כוח הדיבור, חיי הנפש ותורת רבי נחמן.
רבים מספריו תורגמו לשפות שונות וזכו להפצה רחבה.
אך גם כאן טמון סוד כוחם.
ישראל יצחק לא כתב רק כאינטלקטואל.
הוא כתב את מה שחי.
פאר הליקוטים: מפעל חיים אדיר
בין הישגיו הגדולים בשנותיו המאוחרות חובה לציין את המפעל העצום של "פאר הליקוטים", מהדורה מונומנטלית של ליקוטי מוהר״ן בעשרה כרכים.
ישראל יצחק היה יוזם הפרויקט ועורכו הראשי.
מדובר בעבודה אדירה בהיקפה.
מבנה הספרים מזכיר במכוון דף גמרא: במרכז נמצא הטקסט של ליקוטי מוהר״ן, ומסביבו מערכת עשירה של מקורות, ביאורים, הערות, הפניות והרחבות.
דברי תלמידי רבי נחמן, מושגי יסוד, הסברים מעשיים ותפילות משתלבים סביב הטקסט ומאפשרים ללומד להעמיק בו.
מפעל זה משקף בצורה נאמנה את שאיפתו ארוכת השנים של ישראל יצחק: לפתוח את שערי תורת רבי נחמן, מבלי לפגום בעומקה.
הוא לא ביקש לפשט את רבי נחמן.
הוא ביקש לתת לכל אדם את הכלים להיכנס עמוק יותר אל תוך תורתו.
ראוי לציין גם שהיצירה קיבלה הסכמה מרב יעקב מאיר שכטר שליט״א, מן הדמויות הרוחניות הבולטות של ירושלים ומחשובי רבני ברסלב בדורנו.
אך מעמדו של הרב שכטר חורג בהרבה מגבולות ברסלב בלבד. הוא נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי אנשי התורה והצדיקים של דורנו.
הקשרים שבין הרב שכטר לבין הרב ישראל יצחק בסנסון היו ידועים, וכך גם ההערכה שרחש לו ולמפעלו.
לכן ההסכמה ל"פאר הליקוטים" הייתה הרבה יותר מאשר פרט טכני.
היא ביטאה את ההכרה בחשיבותו ובעומקו של מפעל חיים זה.
עבור ישראל יצחק, שהקדיש חלק כה גדול מחייו להפצת תורת רבי נחמן, הייתה לכך משמעות מיוחדת במינה.
ההגדה: שתים עשרה שנות חיים
ולבסוף, ישנה היצירה המיוחדת הקרובה כל כך ללבי: ההגדה שלו.
אני הייתי מי שיזם את הפרויקט, והוא חיבר בינינו למשך כמעט עשור.
בפועל הקדיש ישראל יצחק כשתים עשרה שנות עבודה להשלמתה.
עבורו לא הייתה זו רק משימת איור.
זו הייתה יצירת חיים.
ההגדה, שנכתבה וצוירה על קלף, שילבה את כל מה שאהב: הטקסט העברי, הקליגרפיה, הצבע, הסמליות, סיפור יציאת מצרים, המסורת והדמיון האמנותי שלו.
ליוויתי במשך שנים רבות את לידתה והתפתחותה של יצירה זו, ואני יודע כמה מעצמו הכניס לתוכה.
כאשר אני מביט היום בהגדה הזו, אינני רואה רק ספר יפה במיוחד.
אני רואה שתים עשרה שנים מחייו של אמן.
יצירה אמנותית עצומה
לאורך כל השנים הללו ישראל יצחק מעולם לא חדל לצייר.
היקף יצירתו עצום.
ציורים, רישומים, איורים וכתבי יד מאוירים – עולם שלם הותיר אחריו.
גם אני זכיתי לשמור אוסף משמעותי מיצירותיו, שרבות מהן העניק לי במשך השנים.
היום הן יקרות לי עוד יותר.
אך מעבר לאוספים פרטיים, ראוי שבעתיד תתועד יצירתו במלואה, תצולם ותיחקר באופן מסודר.
שכן הרב ישראל יצחק בסנסון היה לא רק איש תורה ומלמד ברסלב.
הוא היה גם אמן יהודי אמיתי של זמננו, בעל שפה אומנותית מזוהה ומקורית.
העלייה ו"שיר חדש" בתל אביב
בסופו של דבר עלה ישראל יצחק לארץ ישראל והתיישב בתל אביב.
כאן נפתח פרק חדש נוסף בחייו.
הוא ייסד ופיתח את מוסד "שיר חדש", שהפך להרבה יותר מבית כנסת.
סביבו צמחו בית מדרש, ישיבה, תלמוד תורה, פעילויות הוצאה לאור, הפצת תורה, קירוב וחסד.
באותן שנים התקרב גם לרבי ישראל בער אודסר זצ״ל, מן הדמויות המרכזיות של ברסלב, שתפס מקום חשוב בשלב המאוחר של מסעו הרוחני.
בתל אביב המשיך ישראל יצחק לעשות עד ימיו האחרונים את מה שעשה כל חייו: ללמד, לכתוב, לצייר, להוציא לאור, להעביר הלאה ולעודד אחרים.
הניגון
הייתה בו גם פינה מיוחדת נוספת: המוזיקה.
ישראל יצחק אהב מאוד ניגונים.
הוא אף הלחין בעצמו וראה בשירה דרך רוחנית של ממש.
אין בכך פלא.
אצלו כל דרכי הביטוי היו קשורות זו בזו.
הוא יכול היה להעביר רעיון באמצעות ספר, שיעור, ציור או מנגינה.
המטרה תמיד הייתה אותה מטרה:
לפתוח פתח בלב ובנשמה.
האדם שמאחורי היצירה
כאשר אדם מותיר אחריו ספרים רבים כל כך, ציורים, שיעורים ומפעלים גדולים, קיים תמיד הסיכון שהיצירה תסתיר את האדם.
לכן חשוב לזכור גם את ישראל יצחק האדם.
את רגישותו.
את התלהבותו.
את דמיונו.
את נאמנותו לידידות.
את יכולתו להתרגש גם מרעיון חדש.
את הצורך הבלתי פוסק שלו ליצור.
ומעל הכול – את היכולת המופלאה שלו להמשיך ולחפש.
הוא יכול היה ללמוד עשרות שנים ובכל זאת לדבר על תורה כאדם שזה עתה גילה אותה.
אולי זו הייתה אחת הסיבות לכך שידע להעביר אותה לאחרים.
הוא לא רק צבר ידע.
הוא המשיך להתפעל ולהשתאות.
שנותיו האחרונות
למרבה הצער, מצבו הבריאותי הלך ונחלש בשנים האחרונות.
אך גם כאשר גופו הציב בפניו מגבלות, דבקותו בברסלב נשארה איתנה.
למרות הקשיים הצליח להגיע לאומן בשנה שלפני פטירתו ולומר את התיקון הכללי על ציונו של רבי נחמן.
בשבועות האחרונים הידרדר מצבו.
בני משפחתו ותלמידיו התפללו לרפואתו.
ואז, בערב יום ראשון, כ״ד באלול תשפ״ו (6 בספטמבר 2026), השיב הרב ישראל יצחק בסנסון את נשמתו ליוצרה.
בן 81 היה בפטירתו.
למחרת הובא למנוחות בבית העלמין הישן בצפת, בארץ ישראל.
מה שנותר
כיצד ניתן לסכם חיים שכאלו?
ישראל יצחק מותיר אחריו משפחה וילדים, שאליהם נתונות היום כל מחשבותינו.
הוא מותיר תלמידים.
הוא מותיר קהילה שבנה.
הוא מותיר עשרות ספרים.
הוא מותיר את מפעל פאר הליקוטים.
הוא מותיר את ההגדה שלו, פרי שתים עשרה שנות יצירה.
הוא מותיר יצירה אמנותית עצומה.
הוא מותיר ניגונים.
הוא מותיר שעות רבות של שיעורים מוקלטים.
אך מעל הכול הוא מותיר אלפי אנשים שקיבלו ממנו משהו.
עבור אחדים היה זה ספר.
עבור אחרים שיעור.
עבור אחרים ציור, שיחה, מילת עידוד או מפגש ראשון עם רבי נחמן.
ועבור אלו שזכו להיות חבריו, הוא מותיר חלל עצום.
כאשר אני חושב היום על הבחור הצעיר ישראל יצחק שהכרתי לפני שנים כה רבות ומתבונן בדרך הארוכה שעבר, אני מבין עד כמה עשירים היו חייו.
ניס, אנטוורפן, מנצ'סטר, לונדון, פריז, אקס־לה־בן, תל אביב, אומן ולבסוף צפת...
אך המסע האמיתי שלו לא היה בין ערים ומדינות.
זה היה מסעו של אדם שביקש כל חייו לקרב זה לזה את היופי, התורה ונשמת האדם.
אמן שהפך לאיש תורה מבלי להפסיק להיות אמן.
איש תורה שידע להשתמש בציור, בכתיבה ובמוזיקה כדי להעביר את מה שנשא בלבו.
אדם שידע שמחות גדולות וניסיונות קשים, ובכל זאת המשיך ללמד:
אין שום יאוש בעולם כלל.
עבורי הוא יישאר תמיד גם ישראל יצחק, ידידי היקר מאוד.
חבר של חיים שלמים.
לילדיו, למשפחתו, לתלמידיו ולכל אוהביו אני שולח את תנחומיי החמים ביותר.
יהי רצון שיצירתו, תורתו וכל הטוב שזרע בעולם יהיו מקור של נחמה.
יהי זכרו ברוך.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
ברוך דיין האמת.
שלום אליוביץ.
חזק מאד.
מי זה הרב שלום אליוביץ
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות