קווים לדמותו הפילאית של ר' הלל צייטלין הי"ד

[מאיר לב]

קורות חייו בקצרה:

הרב החסיד רבי הלל צייטלין נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס, למשפחה חסידית-חב"דית. כבר בילדותו התגלה כעילוי בעל כישרון עצום, שקוע בלימוד תורה וחסידות. עם התבגרותו נחשף לרוחות ההשכלה ולפילוסופיה המערבית שסחפו את יהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19, ותהליך זה הוביל אותו למשבר אמונה עמוק שבו התרחק מן הדת.

עם השנים, מתוך געגוע פנימי עמוק ומתוך עיון אינטנסיבי בפילוסופיה, בקבלה ובתורות המזרח, שב הרב הלל צייטלין בהדרגה אל שורשי אבותיו - הפעם מתוך בחירה מודעת ובוגרת. הוא ראה בתרבות המערבית ובפילוסופיה החילונית תשובות חלקיות בלבד, וחיפושו הרוחני הביא אותו בסופו של דבר אל עומק אמיתי בחזרה אל היהדות.

בחיפושיו הרבים מצא הרב הלל צייטלין בתורת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב אור גדול ומענה נשגב לכיסופי נשמתו, ונמשך אל השילוב הלוהט שבה - עבודת ה' פשוטה וטהורה יחד עם עומק מחשבתי וחוויה מיסטית אדירה. היכרותו המאוחרת עם ר' יצחק ברייטר, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, חיזקה וריכזה את התקרבותו, וקירבה אותו אל חוגי ברסלב בוורשה, שם מצא בית רוחני ליבו הבוער.

הרב הלל צייטלין הותיר אחריו יצירה ספרותית-רוחנית ענפה ורבת השראה. בין ספריו הידועים והחשובים נמנים "רבי נחמן מברסלב" - חיבור מקיף על חייו ותורתו של רבינו; "על גבול שני עולמות" - כתיבה אישית-הגותית על מסע נפשו בין עולם ההגות המודרני לעולם האמונה; ו"בפרדס החסידות והקבלה" - אסופת מאמרים עמוקה בעולם החסידות והקבלה.

כתביו אלו, לצד מאמרי הגות ומחקר נוספים בענייני קבלה וחסידות, נחשבים לחלק מהמורשת הרוחנית המשמעותית ביותר שהותירה יהדות מזרח אירופה בדור שלפני החורבן.

בעיקר נודע הרב צייטלין בכתביו האמוניים - יצירות שבהן שפך את נשמתו בחיפוש אחר הקרבה לאלוקים, מתוך כנות וגילוי לב נדירים, בסגנון פיוטי-נפשי המשלב הגות עמוקה עם געגוע דתי בוער ואמיתי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותר הרב הלל צייטלין בוורשה, המשיך ללמד וללמוד גם בתוך הגטו הנצור, ועודד את יהודי הגטו באמונה ובתקווה מתוך מסירות נפש.

בשנת תש"ב (1942), בעת הגירוש הגדול מגטו ורשה, נלקח הרב צייטלין להשמדה. לפי עדויות שנמסרו, הלך אל מותו עטוף בטלית ותפילין, כשספר הזוהר הקדוש בידיו, מגלה עוצמת אמונה שלא נס ליחה גם ברגעיו האחרונים.

הוא נרצח על ידי הנאצים ימ"ש בקידוש ה', וזכרו נותר לדורות כסמל למסירות נפש, לעומק אמוני ולתשוקה בלתי נלאית לקרבת הבורא.

[נחלי דבש]

@נחמד כתב:

התאריך הוא עשור לפני השואה?

1931 זה תאריך הכתיבה, לא התאריך שהוא נרצח

[מאיר לב]

אגב:

הוא נרצח בטרבלינקה ערב ראש השנה תש"ב

ממש עוד מעט היארצייט

[נחמד]

@מאיר-לב סמלי נורא, יום הרצחו...
כל המומתין מתוודין.

[מאיר לב]

@נחמד כתב:

@מאיר-לב סמלי נורא, יום הרצחו...
כל המומתין מתוודין.

בנוסף, הוא לא זכה מעולם להגיע לציון רבינו הקדוש.
אבל יש הטוענים שהוא היה בקיבוץ שר' יצחק ברייטער ייסד בפולין.
בין כך ובין כך זהו פרט מרטיט.

[מאיר לב]

באשכול אחר הבאתי מה שכתב רבי הלל צייטלין לגבי החלל הפנוי וההבדל בין ברסלב לחב"ד בנושא הזה (יש לציין שהוא הגיע מחב"ד), אני מעלה את זה גם באשכול הזה, למען יקראו אנ"ש כיצד תפס את תורת רבינו:

כל התיאולוגים והפילוסופים הדתיים מתאמצים להשיב על השאלות העולמיות, ואומרים שאין בכוחנו להשיג שאלה זו או אחרת... הרמב"ם משיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה בפסוק 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם' (ישעיהו נה, ח), אך בכך אין דעתנו מיושבת כלל.

כיצד נוכל להשלים עם קיומם של ספקות וייסורים קשים בעולם?

רבי נחמן מבין כי בתוך גבולות השכל האנושי אין לזה פתרון. אלא שאצל רבי נחמן, אי-היכולת לפתור את השאלות היא חלק מרוממותו של הבורא, וכי 'נאה ויפה לו לפי גדולתו ורוממותו... שיהיו קושיות עליו'.

אם הכל היה מובן לנו, הרי שהנהגתו הייתה כפי דעתנו המוגבלת, ואין זה יאה לבורא האינסופי.

יש נתיבות רבות ושונות המובילות להתרת שאלה זו. יש תשובה מיוחדת במינה להתרת שאלה זו והדומות לה גם במאמר עמוק שבעמוקים בסיפרי-המופת אשר לחסידים, ביחוד בסיפרי חב"ד (עיין, למשל, בספר 'החינוך' [ספר 'דרך מצותיך'] למעמיק הנפלא בחקר-אלוה, רבי בר [רבי דובער, האדמו"ר האמצעי] בנו של הרב מלאדי).

חסידי חב"ד מיוסדים הם על סוד הצמצום של המקובלים (האר"י ורח"ו), אלא שהם מפרשים את הצמצום 'שאינו כפשוטו' – דהיינו, שהסתר האור האלוהי הוא רק מצד בריותיו של הבורא ולא מצד הבורא עצמו, ולכן 'לית אתר פנוי מיניה' באמת, וכל העולם וגשמיותו אינם אלא אחיזת עיניים.

ואולם רבי נחמן הבין היטב שכל הכרכורים והמשלים הללו של חב"ד אינם פותרים את השאלה באמת. שהרי סוף סוף קשה מאד לצייר בשכלנו כיצד הכל הוא אלוהות ובכל זאת יש בבחינת דבר ונפרד.

לפיכך קבע רבי נחמן שהצמצום של החלל הפנוי הוא מציאות קיומית ועמוקה מצד השגתנו: בתוך החלל הפנוי אין שום אלוהות (מצד השגתנו) ואין שום שכל, ומכאן נובעת האפיקורסות האמיתית שאין לה שום פתרון או תשובה שכלית, והוא הנחש שבתוך החלל הפנוי.

אפילו התירוצים שבספרי המקובלים אינם יכולים לתרץ קושיה זו, ואין לנו אלא לסמוך על אמונה פשוטה.

מכיוון שבתוך החלל הפנוי אין שכל ואין מילים שיכולות ליישב את הסתירה הקיומית, הדרך היחידה להתמודד עם כפירה זו היא השתיקה הגמורה והאמונה המקפת.

משה זכה למה שזכה, לפי הברסלבי, לפי שהיה בעל 'השתיקה הקדושה' שקדמה לדיבור, בעל הדממה האלוהית, ההכנעה וההקשבה המוחלטת לאין-סוף.

וכשם שהשתיקה פועלת, כך פועל גם הניגון העליון העוקף את המילים והשכל:

'ודע, שעל-ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסות של חלל הפנוי שנפלו לשם'.

לכל חכמה ואפיקורסות יש ניגון משלה, אך הצדיק משתמש בניגון של האמונה העליונה ביותר המקיפה את החלל הפנוי, ובכך מחלץ את הנשמות האבודות.

[חבר אני]

אסופת מאמרים מר' הלל צייטלין. היה כותב טורים בעיתונות דאז.
(לא התעמקתי, אבל לא נראה שהמאסף הוא 'משלנו', אבל בכל זאת יש הרבה מה לקרוא בהם. צריך גם לדעת שלר' הלל היו קשרים עם ראשי הציונות דאז גם בגלל עברו, והיתה לו כנראה מילה עליהם, והוא מתייחס במאמריו על כך.) בשנות רעה, אסופת מאמרים, ר' הלל צייטלין

[מאיר לב]

@חבר-אני זה חסום בנטפרי את יכול להעלות את זה?

[חבר אני]

הקובץ גדול מדאי להעלאה. מה עושים?

[מאיר לב]

@חבר-אני אולי קישור לדרייב?

[חבר אני]

פוסט זה נמחק!

[מאיר לב]

שערי דמעות

יומם ולילה אני צועק לפניך, יומם ולילה אני בוכה לפניך – אין עונה!

צועקים אליך עימקי־המעמקים שלי – אין עונה!

עורגת אליך הנקודה הנעלמה של נישמתי – אין עונה!

אז, בימים מקדם, בבקשי, בבכותי, בשוועי אליך, נדמה נדמה לי מענך;

עתה – חומות גדולות ביני לבינך ושערי־ברזל סגורים על מסגר.

וביד קדושיך מסרת: "כל השערים ננעלים, חוץ משערי דמעות" –

גם שערים אלה סגורים ומסוגרים עתה – אין פותח!

"קוה אל ד', חזק ויאמץ לבך".

"אם התפללת ולא נענית – חזור והתפלל!"
עד נשימתי האחרונה לא אחדל משפוך שיחי לפניך –

נשימתי האחרונה – רינה ותפילה!

נשימתי האחרונה – נשיקת רוחך!

נשימתי האחרונה – נטף בים, קו בשמש, נשמה בנשמת־עולם.

יוֹנה לבנה עמדה על כרכוב חלוני – תבשר־נא בשורת ישעך!

רוח קל עבר על־פני – תבוא־נא עימו דרישת־שלומך!

נחשול־אור פרץ אל חדרי – ייגלה־נא חזון הנחמה!
 
(מתוך תפילות שכתב)

[הפשוט שבאנשי]

@מאיר-לב
הזכרתני שהדפסתי פעם מתוך אחד מספריו את הקטע של כל התפילות הפלאיות שלו.
איזה השראה.
גיוואלד!
מצרף. לכל מאן דבעי
הלל צייטלין תפילות.pdf

[מאיר לב]

@הפשוט-שבאנשי אגב חלק מהתפילות מבוססות על לקוטי תפילות.

[ובלילה שירה עמי]

@מאיר-לב
יש להוסיף לזה כי כידוע אצל חב"ד הם מניחים הנחה כי חלק מגדולת השי"ת היא שהוא מתגלה ומובן עד השכל האנושי. ואלילו אצל רביה"ק להיפך, גדולת השי"ת היא דדוקא מהמהקום שהאו לא מובן כלל, ובמקום הכי מוקשה והכי מוסתר, שם היא גדולתו ית' וכידוע מכו"כ תורות

[מאיר לב]

מאיר-לב כתב:

בנוסף, הוא לא זכה מעולם להגיע לציון רבינו הקדוש.

תיקון חשוב:

ר' שמואל הורביץ כותב במפורש (כתבי ר' שמואל, מאנ"ש, פ"ח):

"ושמעתי, אשר הלל צייטלין היה פעם אחת בראש השנה, והוריד דמעות וכו'".

אז הוא כן זכה להגיע, וכמה שנים אח"כ הוא נרצח על קידוש ה' בער"ה.

[מנחם גרינברג]

ר' הלל צייטלין דמות פלאית שכל מי שקורא את ספרו מתחזק בגדולתו של רבינו הקדוש "החוזה מפודוליה" כלשונו.
יהודי שגדל בבית חב"די וירד לשאול תחתיות של המשכילים וחזר בתשובה וגילה את האור של רבינו
פשוט דמות מעוררת השראה קראתי את ספרו כמה פעמים, דיברתי עם הרה"ח ר' צבי חשין הוא סיפר לנו בשיעור שבזכותו השווע'ר שלו - ר' מוטל יגלניק - ניצל מהשואה, ר' הלל חייב אותו לעזוב את אירופה, והם עזבו באמצע צום תשעה באב.
ר' צבי מאד שיבח את הספר שלו על רבינו, הוא אמר לי שעל הפילוסופיה שם עדיף לעקוף.

[ישי משה]

@מנחם-גרינברג כתב:

ר' צבי מאד שיבח את הספר שלו על רבינו, הוא אמר לי שעל הפילוסופיה שם עדיף לעקוף.

גם בנו ר' לייזר אמר לי כך.

[בדרך]

@מנחם-גרינברג כתב:

פשוט דמות מעוררת השראה קראתי את ספרו כמה פעמים, דיברתי עם הרה"ח ר' צבי חשין הוא סיפר לנו בשיעור שבזכותו השווע'ר שלו - ר' מוטל יגלניק - ניצל מהשואה, ר' הלל חייב אותו לעזוב את אירופה, והם עזבו באמצע צום תשעה באב.

כמדומה שר' מוטל יגלניק אינו חמיו של הריצ"ח, כי אם של אחד מאחיותיו.

[מאיר לב]

@ישי-משה כתב:

ר' צבי מאד שיבח את הספר שלו על רבינו, הוא אמר לי שעל הפילוסופיה שם עדיף לעקוף

דבר מעניין, הוא כתב שני ספרים על רבינו בהפרש של 26 שנים.

רואים את השינוי שהוא עבר בחיבור העמוק שלו לרב'ה בהבדל ביניהם.

הספר הראשון הוא קצת כמו סיקור מבחוץ, ויש שם קצת פילוסופיה (הוא כתב את זה שנים מעטות אחרי שהתחיל לחזור בתשובה).

הספר השני, "אורו של משיח", הוא עניין אחר לגמרי, שם הוא ממש מואס בפלוסופיה, ומתחבר לתמימות והפשיטות, של הרב'ה.