האם העצמות הם טומאה?

[שמחה]

אולי נחום יואיל להסביא את עצמו כי לא הבנתי במחילה

[שמחה]

אני מתכוון למה שכותב על התורה

[לב העולם אתה]

@נחום-בקר
אני מתחיל להריח משהו טוב...
מתי תגיש אותו?

[נחום בקר]

@שמחה בסוף התורה מבואר שאותו דג שהחריב את הערים, מעצמותיו המנוסרים (המרמזים על העונות שחקוקים בעצמות) בנו את הערים. שמרמזים על מלכות דקדושה. שזהו ענין זדונות הנעשים לזכויות.

[לב העולם אתה]

אז מה יוצא - שלכאורה העצמות הם לא טומאה אלא נחקק בהם טומאה!
אז הדרא קושיא לדוכתא, למה משמע מלשון רבינו שהעצמות הם הם הטומאה?

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה בפסוק כל דבר אש יבא באש וכו'. הכלי שבלוע בטומאה כעת הוא מפוגל או כשר. כאשר הוא אצל הגוי הוא מפוגל מבישולים אסורים, וכאשר ילבנו אותו נוכל להכין איתו אוכל לשבת קודש שכולו יהיה קודש ואלוקי.

[לב העולם אתה]

נכון,
אבל מה שכתוב שהצרוף נופל לטומאה כתוב יחד עם זה שהצרוף נחקק בעצם,
הווה אומר שכעת אנו עוסקים בשלב שהעצם עוד לא טמאה.
היא עכשיו נהיית וקוראים לזה שהצרוף נחקק בטומאה. הרי רק הצרוף מטמא אז אל תאמר שהצרוף נפל לתוך טומאה קיימת...

[חבר אני]

"ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב): "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם". וכל עברה יש לה צרוף אותיות, וכשעבר איזה עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו
ועל-ידי-זה [ ע"י שעבר עבירה, וכמבואר בהמשך] מכניס בחינת הדבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטמאה. הינו שמכניס בחינת מלכות, שהוא בחינת דבר אחד לדור, הוא מכניס אותה בתוך העכו"ם, ונותן להם ממשלה. למשל, אם
1)עבר על דבור של הלאו לא יהיה לך
2)אזי מחריב הצרוף הטוב של הדבור,
3)ובונה צרוף רע,
4)ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו, ונוקם בו". (עכלה"ק)

(ואגב בקשרי התורה מבואר שהאדם עצמו הוא במידת המלכות, כך שעצם זה שנחרב הצירוף הטוב זה גורם לכך שעצמות האדם נחרבים (דהיינו שלב 2 ו4 מקושרים זב"ז)

ועכ"פ יצא משאלתך ביאורים נפלאים מ @נחום-בקר
וכמובן תמיד יש עוד מה לעיין (ראיתי שכדאי לא "לסגור" שאלות, אע"פ שכבר יש לך עליהם תשובה. כי תמיד יש עוד ועוד כיוונים ומהלכים)

[לב העולם אתה]

@חבר-אני לא הבנתי.. אם תוכל להרחיב

[חבר אני]

הוכחתי מסוף דבריו שאחרי שהצירוף עובר בתוך הטומאה, הוא נחקק על העצמות, ולא שהעצמות הם הטומאה. אמנם אתה צודק שבהתחלה משמע כך אבל, [וזה מה שהדגשתי] שמסוף הקטע מובן שזה שלב אח"כ.

(זה הרי הענין של "ללמוד תחילתו מסופו". כלל הראשון. ואגב, נקוט כלל בידך: רבינו לא מסביר כל פרט כל צורכו במקומו, הביאור יהיה ע"פ כלל התורה)

[לב העולם אתה]

זה נכון שאפשר ללמוד מההמשך,
אבל לא כשבהתחלה משמע אחרת...

[חבר אני]

השאלה היא מה הביאור ב: "וכשעבר איזה עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו "ועל ידי זה"...?

1. ע"י שעבר עבירה
2. ע"י שחקק צירוף רע
3. ע"י שזה נחקק בעצמותיו
   זה לא כ"כ ברור, ואילו מהמשך הקטע נראה שזה כהפשט הראשון והשני

[איש היער]

@לב-העולם-אתה אני חושב לומר שצריך פשוט לחלק לשני שלבים:
א. שנחקק צירוף רע וכו'. ועי"ז >
ב. הצרוף/המלכות נופלת לטומאה.
זה לא אומר שהעצמות הם טומאה זה רק אומר שיש פה פגם מקביל שבתחילתו הוא עָדִין ובשורשו הוא עוצמתי.
האדם עושה מעשה שבעולם פה זה מתבטא בזה שהמלכות דסט"א (-צרוף רע) נחקק בו לנקום בו, ובשורש הוא הכניס את הדיבור לטומאה - שבדיוק לכן הדיבור (-שנפל לטומאה) - הוא נוקם באדם. שלב א' תולדה של שלב ב'.
מקווה שהובנתי נכון.
גוט שאבעס!

[חבר אני]

חבר-אני כתב:

(ואגב מקשרי התורה מבואר שהאדם עצמו הוא במידת המלכות, כך שעצם זה שנחרב הצירוף הטוב זה גורם לכך שעצמות האדם נחרבים (דהיינו שלב 2 ו4 מקושרים זב"ז)

לפי"ז עצמות האדם הם כמו אברים (או לבנים) של בנין המלכות ["לבנינא הנך מחוזא"]
וכמו שהמלכות יכולה ליפול בין העכו"ם, ולהיפך לאלוהים אחרים ח"ו, כך עצמות האדם יכולים לקבל טומאה וכ"ש @נחום-בקר מענין "כל דבר אשר יבוא באש וכו'.

כאן תוכל לראות איך מבואר מקשרי התורה, שכ"א הוא בבחי' מלכות

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה לא מצאתי שכתוב 'שהצרוף נופל לטומאה' מצאתי שהדבור נפל לטומאה.
ובפשטות הקטע הזה (ציטט אותו חבר אני) מתחלק לשתיים. בחלק הראשון רבנו מבאר ענין העוונות על העצמות ושם מבאר ענין הצרוף שנחקק בעצמות.
ולאחר מכן מבאר ענין הממשלה של העכו"ם הנעשה ע"י נפילת הדבור.
וכבר ביארו החברים באופן נפלא

[חבר אני]

קראנו בפרשת השבוע: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".
בתורה זו רבינו מדבר מעניין המיתה, והיא אכן תכלית הטומאה, אבל יש "טומאה קטנה" [כך הלשון ברבב"ח] שזה כשעובר עבירה ח"ו שאז מטמא את העצמות בלבד, וזה מפני ש'מנסר' ומנתק אותם משורש חיותם. (אכן הלשון שרבינו אומר אצל יהודה הוא 'עלו כל חד לדוכתיה' -עלו למקומם)
וגם בגלל שנותן ממשלה לעכו"ם, וכידוע ע"ז מטמאה כמת. ["וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים".]

[חיפוש הצדיק]

עצמותיו של אדם נשארים תמיד, גם אחרי מותו
לפי התורה מובן כי הקב"ה לא יידח ממנו נידח והוא רוצה בתיקון כל עוונותיו של האדם לכן נשארים עצמותיו של האדם כדי שהצדיק יוכל לתקנם ולהוציא מהם הצירופים הרעים
(ואולי זה גם עונש שתמיד יראו את עוונותיו גם אחרי מותו עד שהצדיק יתקנו)

[מאיר לב]

בפשטות דברי רבינו בתורה לא כתוב שהעצמות עצמם הם הטומאה.
אלא, המקום היחידי שבו יש חקיקה שנשארת ולא יכולה להעלם זה בעצמות.
ממילא כאשר יש חקיקה לא טובה בעצמות, המלכות נופלת למטה ונשארת שם, ולמעשה נותנת כוח תמידי לסט"א - כי החקיקה נשארת תמיד, וכך היא מחייה את המלכות דסט"א.
ובתיקון, ע"י הוידוי דברים דייקא העצמות השבורות, יוצרות את הכיסא שהוא הכלי לקבל את האור של ה"אין" - שזקוק לבחינת השוב שנעשית דייקא ע"י שבירת העצמות.

[חבר אני]

@מאיר-לב כתב:

ובתיקון, ע"י הוידוי דברים דייקא העצמות השבורות, יוצרות את הכיסא שהוא הכלי לקבל את האור של ה"אין" - שזקוק לבחינת השוב שנעשית דייקא ע"י שבירת העצמות.

האם השוב מוכרח שיהיה דייקא משבירת העצמות? זה אני מבין שרואים כאן בתורה את העניין של ירידה תכלית העלייה, שע"י ווידוי דברים על עבירות שעשה זוכה להכלל באי"ס, נמצא שהעבירות התהפכו לזכויות, אבל לכאו' יכול להיות שוב ללא עבירות, -עצם הגוף הוא שוב, וככל שמזככים אותו כך הכלים זכים ושלמים יותר לקבל בהם את האור אי"ס.

[מאיר לב]

@חבר-אני כתב:

אבל לכאו' יכול להיות שוב ללא עבירות, -עצם הגוף הוא שוב, וככל שמזככים אותו כך הכלים זכים ושלמים יותר לקבל בהם את האור אי"ס.

בוודאי שיש בחינה של הזיכוך הזה גם בלי שבירת עצמות.
אבל, בזה לעומת זה, מול הרצוא הגדול ביותר - יש את השוב הגדול ביותר, והוא עצם השיבה מתוך שבירת העצמות.
בנוסף, המקום שבו הזיכוך הוא גדול ביותר הוא "העצם". שזה הרבה יותר כלי מהגוף.
ומילא הווידוי דברים מוסיף בעצם צירוף חדש לגמרי שרק השבירה הביאה.