'שבחם של צדיקים' [הוספות לשש"צ]

[בדרך]

@אחד-היה-אברהם כתב:

ואין מבינים אותו מי שאינו בקי בעומק הנושאים עליהם הספר דן

זה נכון ביחס לעומק הדברים. אבל ביחס ללעובדא ולמעשה, רבינו אמר שאין מי שלא יוכל למצוא עצמו בתוך דברי תורתו, ומי שאומר כן הוא אפיקורוס [שיחות הר"ן רלא, כת"י הרב מתשעהרין]

[isroel ber]

@בדרך
אקדים שאף פעם לא הבנתי מה זה אמור להוסיף לנו בתור ברסלברס׳ משם אנחנו צריכים לקבל חיזוק ברבינו¿¿ נו אז רב פלוני התבטא פעם כך וכך על רבינו /אנשיו/ ספריו
אשמח שתסביר …..
המג״ש בישיבה קטנה סיפר לי שכשהוא היה בחור בכנסת חזקיהו היה המשגיח אז ר׳ אליהו לופיאן…
ומחמת שלאותו מג״ש היה איזה התמנות על הספריה של הישיבה ר ׳ אלה׳ קרא אותו ושאל מדוע אין בישיבה את הספרים של רבי נחמן וציווה עליו לקנות הספרים ועוד ציווה עליו לכרוך אותם אבל ממקדימה וכששאל אותו הטעם לדבריו הסביר לו שהספרים האלה צריכים להיות בכל ספריה רק שאין מי שיכול להבין אותם
(אכן מעשיה תמוהה….)

[בדרך]

@isroel-ber כתב:

@בדרך
אקדים שאף פעם לא הבנתי מה זה אמור להוסיף לנו בתור ברסלברס׳ משם אנחנו צריכים לקבל חיזוק ברבינו¿¿ נו אז רב פלוני התבטא פעם כך וכך על רבינו /אנשיו/ ספריו
אשמח שתסביר …..

פיספסת את הודעתי הראשונה באשכול.

המעשה מענזיל מלמד מובא בימי שמואל, שרבי דוב מווארשא אמר על אלו שמצטטים גדולים שגם 'החזיקו מברסלב', שזה דומה לאותו מלמד בשם ענזיל, שרשם בגליון הגמרא שלו: "גם אני ענזיל מלמד מסכים לדברי התוספות".

ולכן האשכול נקרא בשם 'שבחם של צדיקים', כפי שרגיל הביטוי אצל אנשי שלומינו, והמשמעות היא - שזהו שבח לצדיקים האלו שהכירו בגדולת רבינו, כל אחד לפי מידתו, וכמובן לא ההיפך, שרבינו יהיה תלוי בהסכמתם.

יש אנשים שזה מועיל להם, בתחילת ההתקרבות, להבין שענין רבינו זה לא דבר זר ומוזר. זה הכל.

ובדבריי אלה, בעצם פירשתי ביותר הרחבה את הודעתי הראשונה הפותחת את האשכול, שנכתבה בקצרה.

[בדרך]

@isroel-ber כתב:

ועוד ציווה עליו לכרוך אותם אבל ממקדימה

זו התנהגות אנטישמית שהתאימה רק לחסידים מסויימים ומדורות אחרים.

ובודאי שאין לייחס כזאת לר' אל'ה לאפייאן, שהוא זה שאמר על ספרי רבינו: 'הם המה ספרי המוסר האמיתיים'!

[מדלג על ההרים]

@יודע-נגן
על ר' אריה פינקל יש הרבה יותר סיפורים מזה בקשר שלו לברסלב.
אצל אנ"ש הת''ח שלמדו במיר ידעו שיש להם חבר טוב בעבודת ה' ובדברי רבינו בכל דבר ועניין במשך עשרות שנים.

[בדרך]

@מדלג-על-ההרים כתב:

@יודע-נגן
על ר' אריה פינקל יש הרבה יותר סיפורים מזה בקשר שלו לברסלב.
אצל אנ"ש הת''ח שלמדו במיר ידעו שיש להם חבר טוב בעבודת ה' ובדברי רבינו בכל דבר ועניין במשך עשרות שנים.

אדרבה, נשמח שתפרט

[מדלג על ההרים]

@בדרך כתב:

אדרבה, נשמח שתפרט

חושש לספר מחוסר דיוק.
אם אחד רוצה לכתוב בספר וכדו' אוכל להדריך אותו באישי בשביל ללקט את הסיפורים

[בדרך]

@מדלג-על-ההרים כתב:

אם אחד רוצה לכתוב בספר וכדו' אוכל להדריך אותו באישי בשביל ללקט את הסיפורים

האשכול נועד בעיקר לציבור הרחב. אין לי קשר מיוחד למו"ל השש"צ.
אולם אין ספק שהאשכול הזה יוכל להוות סיוע נרחב לספר זה ולדוגמתו, ולשמש בסיס להוספות למהדורה נוספת [שמעתי מרי"צ רוטנברג שאכן עובדים על כך].

[נחלי דבש]

@בדרך כתב:

נשמח שתפרט

היה עליו פעם כתבה בניצוצות
אפשר לראות בפורום לתורה

[חיפוש הצדיק]

שמעתי סיפור על מרנא הבבא סאלי זיע"א
שהיה ערימה גבוהה של ספרי קודש וביניהם היה גם ליקו"מ, הבבא סאלי הוציא (או אמר להוציא) את הספר מהאמצע והניחו מעל הערימה

[נחלי דבש]

@חיפוש-הצדיק כתב:

שמעתי סיפור על מרנא הבבא סאלי זיע"א
שהיה ערימה גבוהה של ספרי קודש וביניהם היה גם ליקו"מ, הבבא סאלי הוציא (או אמר להוציא) את הספר מהאמצע והניחו מעל הערימה

מופיע כבר בשש"צ, ואשכול זה מיועד להוספות

[חיפוש הצדיק]

[חבר אני]

יש בשו"ת שבט הלוי בתחילת א' החלקים בגדולת מעלת ההתבודדות והוא כותב שם "ובדוק ומנוסה הוא מנוערינו". אם יש למישהו אפשרות להעלות לכאן נשמח.

[בדרך]

@חיפוש-הצדיק כתב:

אינו ענין לברסלב כלל.

מדובר שם על 'התבודדות' במשמעות שהתכוונו אליה הקדמונים - להסתגר או לפרוש ולשבת בדד ולעבוד את ה', וגם לעסוק בחשבון הנפש.

עד לרבינו, לא היה מי שהשתמש במילה 'התבודדות' בהוראה הלשונית של 'שיחה חופשית בינו לבין קונו'. רבינו הוא הראשון שיצק את המשמעות למילה 'התבודדות'.

אולי חלק מהקדמונים פירטו שבהתבודדות יש גם ענין של לשוחח עם ה', אבל בודאי שלא התכוונו ש'התבודדות' = שיחה עם ה'.

וגם כאן מדובר על להתפנות מהויות העולם וללכת למקום שקט ומבודד. הא ותו לא.

[מאנ"ש הפשוטים]

@חבר-אני כתב:

יש בשו"ת שבט הלוי בתחילת א' החלקים בגדולת מעלת ההתבודדות והוא כותב שם "ובדוק ומנוסה הוא מנוערינו". אם יש למישהו אפשרות להעלות לכאן נשמח.

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן א
אחדשה"ט וש"ת באה"ר,
מכתבך אלי פה בהרי יהודה לנכון קיבלתי, והיו שאלותיך בעבודת השי"ת לי כמים קרים על נפש עייפה בראותי אותך מתעלה ורוצה לעלות, וכל הספיקות שלך באים מנפש טהורה שנתן לך השי"ת, ואף שאני ריק ודל מכ"מ אולי הנסיון והזקנה בצירוף קצת ידיעות יסייעו לפתור קצת השאלות שהצגת לי.
א. כותב אתה היות שיש לך לפעמים מתיקות גדולה בתפלה, ולשפוך הרבה דמעות לפני השי"ת, אבל צערך גדול אשר אתה מרגיש כי לרוב טרדותיך דהיינו הן בלימוד העיון והמסתעף, והן בעזר קצת לזולת, עי"ז מתאבד מתיקות התפילה, ורק לעתים רחוקות זוכה אתה לפגוש אותך עם טבעך האוהב לקשור נפשו לה', אבל לרוב מחיצה מבדלת בינך לבין עצמך, זה תוכן שאלתך אם בינותי היטב, ובודאי צריך לשים לב על זה, כי ממנה תוצאות חיים.
דע לך חביבי שצרתך היא צרת רבים גדולים וטובים, הנה ענין תפלה בכוונה דבר נשגב מאד ואמרו (ברכות ל"ב ע"ב) גדולה תפלה יותר ממע"ט שכן מרע"ה לא נענה אלא בתפילה, ור"א אמר לתלמידיו (ברכות כ"ח ע"ב) כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים, ואין לך שעה מאושרת יותר משעת תפילה בדמעות כששוכחים כל העולם, והאדם מוריד דמעות לא רק כדי לפתוח שערי תפילה כאמרם פ"ד דב"מ דכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, אלא שאין לך דבר שמביא שמחת הנפש לגולל משא הטרדות והבלים, ומקרב לאב הרחמן, כמתפלל בדמע מתוך כוונת הלב ואשרי לאדם שיש לו שעות מאושרות כאלה, ובכוונת הלב הלא כתוב הדור בטור ושו"ע או"ח סי' צ"ח, ומי יאמר זכיתי לבי לזכות אפי' למקצת דמקצת המבואר שם.
איברא, בכ"ז אפילו גדולי האמוראים התאוננו ע"ז שאין יכולים לכווין בתפילה, כמש"כ תוס' ר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ועיון בשם הירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי, וע"ש בשם שאר גדולי האמוראים. ואעפ"י שידעתי שיש פירושים שונים בספרים על זה - ובהא דר' חייא רבא אפשר לפרש דמעודו לא כוונית ר"ל כעין מחשבה מועלת אפילו לד"ת בסנהדרין כ"ו ע"ב שכ' רש"י בל"א דהיינו אם אדם מקבל על עצמו לעשות כך וכך אז לא זוכה לקיים מחשבתו - וה"נ, ר"ל דאין טוב להתאמץ בכוונה רק להתפלל בתום לב כתינוק בר יומא, וחד זימנא בעית מכוונית ר"ל התאמץ בכוונה ולא עלתה בידו, כך אפשר לומר דרך אפשר.
אבל האמת יורה דרכו דקשה להוציא הדבר מפשוטן, דכדי להתפלל אפילו פעם אחת תפילה בכוונה צריך הרבה סייעתא דשמיא, וע"כ מצינו שאמוראים לא התפללו כל יום, ובעירובין ס"ה ע"א כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, או לענין בא בדרך כל ג' ימים וכ"ז לא שייך בדידן דבלא"ה בעו"ה לא מכוונים כ"כ כמבואר בשו"ע.
וע"ע ר"ה ל"ה ע"א, שאני ר' יהודה כיון דלתלתין יומי הוה מצלי וכו', שהיה ר' יהודה מתפלל רק כל שלשים יום, ופרש"י שהי' מחזיר תלמודו כל ל' יום ויל"פ בתרתי, או דמשום זה הו"ל כתורתו אומנותו דפטור מתפילה כמבואר בשבת י"א ע"א - אבל זה דחוק דהא אפילו ר' יוחנן שהי' קודם לו אמר בשבת שם, דאין דיננו לפטור מתפילה מטעם תורתן אומנותן, והי' מקום לחלק בין פטור לעולם כרשב"י וחביריו - לפטור מזמן לזמן כהאי דרב יהודה בר"ה שם.
אבל יראה יותר דרב יהודה מטעם טרדת הלימוד שלא היה יכול להפסיק, או שלא לכוין ע"ד גמ' עירובין הנזכרת, דמי שאין לבו מיושב עליו אל יתפלל ולא גרע מהמבואר סוכה כ"ו ע"א דכותבי ס"ת תו"מ וכו' וכל העוסקין במלאכת שמים וכו' פטורין מק"ש ותפילה וכו'. ועיין היטב בלשון שו"ע ורמ"א ופוסקים באו"ח סי' ל"ח ס"ח.
ואינני פוטר ח"ו מרביצי תורה ומחדדי התלמידים מדין תפילה - דלעולם צריך להתאמץ לקיים שניהם דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כבשבת י' ע"א. אבל רצוני להביא מכ"ז דאם באמת מחמת טרדת התלמידים ועומק העיון לא יכול פעם לצמצם בכוונת התפילה כאשר עם לבבו הטהור, לא יפול רוחו בקרבו ע"ז כי טרדת המצוה גרמה, ואין עליו דין תפילה עבור זה.
אך הגאונים הגדולים והצדיקים האמיתיים זכו שזה וזה נתקיים בידם, וידוע מה שהעידו בשם מרן החת"ס שאמר על עצמו שזכה להתפלל כל תפילותיו בכוונה, ובדמעות, וידוע כזה גם מדודי זקני הגאון הקדוש מהר"י גרינואלד זי"ע אב"ד סאטמר, שמעיינות הדמעות שלו היו פתוחים לעולם וכל תפילותיו בלהט קודש, וכן זכיתי לראות גאונים אמיתים בהרבצת תורה וגם בעסקי ציבור והנהגה, ובכ"ז ממש כל תפילותיהם בדבקות ובהשתפכות הנפש, והקב"ה יתן גם חלקינו עמהם, ויתרבו בנו שעות תפילה כאלה. איברא יש עוד תקנה להשלים ענין הנ"ל, שיתבודד לפעמים בינו לבין עצמו ורק לנוכח ה' עיניו - וזה ע"ד קומי רוני בלילה שפכי כמים לבך נוכח פני ה' וגו', והיינו כשהוא רק נוכח פני ה', וזה מסוגל מאד לפני אבינו שבשמים שירחם על נשמתו, ויקבל תפילתו ודמעתו ברחמים, ובדוק ומנוסה הוא אצלינו מנעורינו - ויהי רצון שיתרבו שעות כאלה.

[גרודניק]

@מאנ-ש-הפשוטים כתב:

@חבר-אני כתב:

יש בשו"ת שבט הלוי בתחילת א' החלקים בגדולת מעלת ההתבודדות והוא כותב שם "ובדוק ומנוסה הוא מנוערינו". אם יש למישהו אפשרות להעלות לכאן נשמח.

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן א
אחדשה"ט וש"ת באה"ר,
מכתבך אלי פה בהרי יהודה לנכון קיבלתי, והיו שאלותיך בעבודת השי"ת לי כמים קרים על נפש עייפה בראותי אותך מתעלה ורוצה לעלות, וכל הספיקות שלך באים מנפש טהורה שנתן לך השי"ת, ואף שאני ריק ודל מכ"מ אולי הנסיון והזקנה בצירוף קצת ידיעות יסייעו לפתור קצת השאלות שהצגת לי.
א. כותב אתה היות שיש לך לפעמים מתיקות גדולה בתפלה, ולשפוך הרבה דמעות לפני השי"ת, אבל צערך גדול אשר אתה מרגיש כי לרוב טרדותיך דהיינו הן בלימוד העיון והמסתעף, והן בעזר קצת לזולת, עי"ז מתאבד מתיקות התפילה, ורק לעתים רחוקות זוכה אתה לפגוש אותך עם טבעך האוהב לקשור נפשו לה', אבל לרוב מחיצה מבדלת בינך לבין עצמך, זה תוכן שאלתך אם בינותי היטב, ובודאי צריך לשים לב על זה, כי ממנה תוצאות חיים.
דע לך חביבי שצרתך היא צרת רבים גדולים וטובים, הנה ענין תפלה בכוונה דבר נשגב מאד ואמרו (ברכות ל"ב ע"ב) גדולה תפלה יותר ממע"ט שכן מרע"ה לא נענה אלא בתפילה, ור"א אמר לתלמידיו (ברכות כ"ח ע"ב) כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים, ואין לך שעה מאושרת יותר משעת תפילה בדמעות כששוכחים כל העולם, והאדם מוריד דמעות לא רק כדי לפתוח שערי תפילה כאמרם פ"ד דב"מ דכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, אלא שאין לך דבר שמביא שמחת הנפש לגולל משא הטרדות והבלים, ומקרב לאב הרחמן, כמתפלל בדמע מתוך כוונת הלב ואשרי לאדם שיש לו שעות מאושרות כאלה, ובכוונת הלב הלא כתוב הדור בטור ושו"ע או"ח סי' צ"ח, ומי יאמר זכיתי לבי לזכות אפי' למקצת דמקצת המבואר שם.
איברא, בכ"ז אפילו גדולי האמוראים התאוננו ע"ז שאין יכולים לכווין בתפילה, כמש"כ תוס' ר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ועיון בשם הירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי, וע"ש בשם שאר גדולי האמוראים. ואעפ"י שידעתי שיש פירושים שונים בספרים על זה - ובהא דר' חייא רבא אפשר לפרש דמעודו לא כוונית ר"ל כעין מחשבה מועלת אפילו לד"ת בסנהדרין כ"ו ע"ב שכ' רש"י בל"א דהיינו אם אדם מקבל על עצמו לעשות כך וכך אז לא זוכה לקיים מחשבתו - וה"נ, ר"ל דאין טוב להתאמץ בכוונה רק להתפלל בתום לב כתינוק בר יומא, וחד זימנא בעית מכוונית ר"ל התאמץ בכוונה ולא עלתה בידו, כך אפשר לומר דרך אפשר.
אבל האמת יורה דרכו דקשה להוציא הדבר מפשוטן, דכדי להתפלל אפילו פעם אחת תפילה בכוונה צריך הרבה סייעתא דשמיא, וע"כ מצינו שאמוראים לא התפללו כל יום, ובעירובין ס"ה ע"א כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, או לענין בא בדרך כל ג' ימים וכ"ז לא שייך בדידן דבלא"ה בעו"ה לא מכוונים כ"כ כמבואר בשו"ע.
וע"ע ר"ה ל"ה ע"א, שאני ר' יהודה כיון דלתלתין יומי הוה מצלי וכו', שהיה ר' יהודה מתפלל רק כל שלשים יום, ופרש"י שהי' מחזיר תלמודו כל ל' יום ויל"פ בתרתי, או דמשום זה הו"ל כתורתו אומנותו דפטור מתפילה כמבואר בשבת י"א ע"א - אבל זה דחוק דהא אפילו ר' יוחנן שהי' קודם לו אמר בשבת שם, דאין דיננו לפטור מתפילה מטעם תורתן אומנותן, והי' מקום לחלק בין פטור לעולם כרשב"י וחביריו - לפטור מזמן לזמן כהאי דרב יהודה בר"ה שם.
אבל יראה יותר דרב יהודה מטעם טרדת הלימוד שלא היה יכול להפסיק, או שלא לכוין ע"ד גמ' עירובין הנזכרת, דמי שאין לבו מיושב עליו אל יתפלל ולא גרע מהמבואר סוכה כ"ו ע"א דכותבי ס"ת תו"מ וכו' וכל העוסקין במלאכת שמים וכו' פטורין מק"ש ותפילה וכו'. ועיין היטב בלשון שו"ע ורמ"א ופוסקים באו"ח סי' ל"ח ס"ח.
ואינני פוטר ח"ו מרביצי תורה ומחדדי התלמידים מדין תפילה - דלעולם צריך להתאמץ לקיים שניהם דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כבשבת י' ע"א. אבל רצוני להביא מכ"ז דאם באמת מחמת טרדת התלמידים ועומק העיון לא יכול פעם לצמצם בכוונת התפילה כאשר עם לבבו הטהור, לא יפול רוחו בקרבו ע"ז כי טרדת המצוה גרמה, ואין עליו דין תפילה עבור זה.
אך הגאונים הגדולים והצדיקים האמיתיים זכו שזה וזה נתקיים בידם, וידוע מה שהעידו בשם מרן החת"ס שאמר על עצמו שזכה להתפלל כל תפילותיו בכוונה, ובדמעות, וידוע כזה גם מדודי זקני הגאון הקדוש מהר"י גרינואלד זי"ע אב"ד סאטמר, שמעיינות הדמעות שלו היו פתוחים לעולם וכל תפילותיו בלהט קודש, וכן זכיתי לראות גאונים אמיתים בהרבצת תורה וגם בעסקי ציבור והנהגה, ובכ"ז ממש כל תפילותיהם בדבקות ובהשתפכות הנפש, והקב"ה יתן גם חלקינו עמהם, ויתרבו בנו שעות תפילה כאלה. איברא יש עוד תקנה להשלים ענין הנ"ל, שיתבודד לפעמים בינו לבין עצמו ורק לנוכח ה' עיניו - וזה ע"ד קומי רוני בלילה שפכי כמים לבך נוכח פני ה' וגו', והיינו כשהוא רק נוכח פני ה', וזה מסוגל מאד לפני אבינו שבשמים שירחם על נשמתו, ויקבל תפילתו ודמעתו ברחמים, ובדוק ומנוסה הוא אצלינו מנעורינו - ויהי רצון שיתרבו שעות כאלה.

בספר "ולא שבט הלוי בלבד", על בעל שבט הלוי, מהדורה ראשונה, הי' כתוב קטע שהורד במהדורות הבאות, שבעל שבט הלוי זצ"ל עמד על סף היאוש ח"ו בשנות נעוריו, ומצא הספר משיבת נפש, וזה נפח בו רוח חיים וכו'.

[גרודניק]

גרודניק כתב:

@מאנ-ש-הפשוטים כתב:

@חבר-אני כתב:

יש בשו"ת שבט הלוי בתחילת א' החלקים בגדולת מעלת ההתבודדות והוא כותב שם "ובדוק ומנוסה הוא מנוערינו". אם יש למישהו אפשרות להעלות לכאן נשמח.

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן א
אחדשה"ט וש"ת באה"ר,
מכתבך אלי פה בהרי יהודה לנכון קיבלתי, והיו שאלותיך בעבודת השי"ת לי כמים קרים על נפש עייפה בראותי אותך מתעלה ורוצה לעלות, וכל הספיקות שלך באים מנפש טהורה שנתן לך השי"ת, ואף שאני ריק ודל מכ"מ אולי הנסיון והזקנה בצירוף קצת ידיעות יסייעו לפתור קצת השאלות שהצגת לי.
א. כותב אתה היות שיש לך לפעמים מתיקות גדולה בתפלה, ולשפוך הרבה דמעות לפני השי"ת, אבל צערך גדול אשר אתה מרגיש כי לרוב טרדותיך דהיינו הן בלימוד העיון והמסתעף, והן בעזר קצת לזולת, עי"ז מתאבד מתיקות התפילה, ורק לעתים רחוקות זוכה אתה לפגוש אותך עם טבעך האוהב לקשור נפשו לה', אבל לרוב מחיצה מבדלת בינך לבין עצמך, זה תוכן שאלתך אם בינותי היטב, ובודאי צריך לשים לב על זה, כי ממנה תוצאות חיים.
דע לך חביבי שצרתך היא צרת רבים גדולים וטובים, הנה ענין תפלה בכוונה דבר נשגב מאד ואמרו (ברכות ל"ב ע"ב) גדולה תפלה יותר ממע"ט שכן מרע"ה לא נענה אלא בתפילה, ור"א אמר לתלמידיו (ברכות כ"ח ע"ב) כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים, ואין לך שעה מאושרת יותר משעת תפילה בדמעות כששוכחים כל העולם, והאדם מוריד דמעות לא רק כדי לפתוח שערי תפילה כאמרם פ"ד דב"מ דכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, אלא שאין לך דבר שמביא שמחת הנפש לגולל משא הטרדות והבלים, ומקרב לאב הרחמן, כמתפלל בדמע מתוך כוונת הלב ואשרי לאדם שיש לו שעות מאושרות כאלה, ובכוונת הלב הלא כתוב הדור בטור ושו"ע או"ח סי' צ"ח, ומי יאמר זכיתי לבי לזכות אפי' למקצת דמקצת המבואר שם.
איברא, בכ"ז אפילו גדולי האמוראים התאוננו ע"ז שאין יכולים לכווין בתפילה, כמש"כ תוס' ר"ה ט"ז ע"ב ד"ה ועיון בשם הירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי, וע"ש בשם שאר גדולי האמוראים. ואעפ"י שידעתי שיש פירושים שונים בספרים על זה - ובהא דר' חייא רבא אפשר לפרש דמעודו לא כוונית ר"ל כעין מחשבה מועלת אפילו לד"ת בסנהדרין כ"ו ע"ב שכ' רש"י בל"א דהיינו אם אדם מקבל על עצמו לעשות כך וכך אז לא זוכה לקיים מחשבתו - וה"נ, ר"ל דאין טוב להתאמץ בכוונה רק להתפלל בתום לב כתינוק בר יומא, וחד זימנא בעית מכוונית ר"ל התאמץ בכוונה ולא עלתה בידו, כך אפשר לומר דרך אפשר.
אבל האמת יורה דרכו דקשה להוציא הדבר מפשוטן, דכדי להתפלל אפילו פעם אחת תפילה בכוונה צריך הרבה סייעתא דשמיא, וע"כ מצינו שאמוראים לא התפללו כל יום, ובעירובין ס"ה ע"א כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, או לענין בא בדרך כל ג' ימים וכ"ז לא שייך בדידן דבלא"ה בעו"ה לא מכוונים כ"כ כמבואר בשו"ע.
וע"ע ר"ה ל"ה ע"א, שאני ר' יהודה כיון דלתלתין יומי הוה מצלי וכו', שהיה ר' יהודה מתפלל רק כל שלשים יום, ופרש"י שהי' מחזיר תלמודו כל ל' יום ויל"פ בתרתי, או דמשום זה הו"ל כתורתו אומנותו דפטור מתפילה כמבואר בשבת י"א ע"א - אבל זה דחוק דהא אפילו ר' יוחנן שהי' קודם לו אמר בשבת שם, דאין דיננו לפטור מתפילה מטעם תורתן אומנותן, והי' מקום לחלק בין פטור לעולם כרשב"י וחביריו - לפטור מזמן לזמן כהאי דרב יהודה בר"ה שם.
אבל יראה יותר דרב יהודה מטעם טרדת הלימוד שלא היה יכול להפסיק, או שלא לכוין ע"ד גמ' עירובין הנזכרת, דמי שאין לבו מיושב עליו אל יתפלל ולא גרע מהמבואר סוכה כ"ו ע"א דכותבי ס"ת תו"מ וכו' וכל העוסקין במלאכת שמים וכו' פטורין מק"ש ותפילה וכו'. ועיין היטב בלשון שו"ע ורמ"א ופוסקים באו"ח סי' ל"ח ס"ח.
ואינני פוטר ח"ו מרביצי תורה ומחדדי התלמידים מדין תפילה - דלעולם צריך להתאמץ לקיים שניהם דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כבשבת י' ע"א. אבל רצוני להביא מכ"ז דאם באמת מחמת טרדת התלמידים ועומק העיון לא יכול פעם לצמצם בכוונת התפילה כאשר עם לבבו הטהור, לא יפול רוחו בקרבו ע"ז כי טרדת המצוה גרמה, ואין עליו דין תפילה עבור זה.
אך הגאונים הגדולים והצדיקים האמיתיים זכו שזה וזה נתקיים בידם, וידוע מה שהעידו בשם מרן החת"ס שאמר על עצמו שזכה להתפלל כל תפילותיו בכוונה, ובדמעות, וידוע כזה גם מדודי זקני הגאון הקדוש מהר"י גרינואלד זי"ע אב"ד סאטמר, שמעיינות הדמעות שלו היו פתוחים לעולם וכל תפילותיו בלהט קודש, וכן זכיתי לראות גאונים אמיתים בהרבצת תורה וגם בעסקי ציבור והנהגה, ובכ"ז ממש כל תפילותיהם בדבקות ובהשתפכות הנפש, והקב"ה יתן גם חלקינו עמהם, ויתרבו בנו שעות תפילה כאלה. איברא יש עוד תקנה להשלים ענין הנ"ל, שיתבודד לפעמים בינו לבין עצמו ורק לנוכח ה' עיניו - וזה ע"ד קומי רוני בלילה שפכי כמים לבך נוכח פני ה' וגו', והיינו כשהוא רק נוכח פני ה', וזה מסוגל מאד לפני אבינו שבשמים שירחם על נשמתו, ויקבל תפילתו ודמעתו ברחמים, ובדוק ומנוסה הוא אצלינו מנעורינו - ויהי רצון שיתרבו שעות כאלה.

בספר "ולא שבט הלוי בלבד", על בעל שבט הלוי, מהדורה ראשונה, הי' כתוב קטע שהורד במהדורות הבאות, שבעל שבט הלוי זצ"ל עמד על סף היאוש ח"ו בשנות נעוריו, ומצא הספר משיבת נפש, וזה נפח בו רוח חיים וכו'.

מצאתי אצלי ב"ה:

[וועלן וועלן]

מברסלב צענטראל

[איש הפלא]

על הקה״י: הרב נתן צבי קעניג הביא לפניו בהזדמנות את ספר 'ליקוטי מוהר"ן' של רבינו נחמן מברסלב, בתגובה קם בעל הקהילות יעקב ממקומו, ניגש אל ארון הספרים והוציא משם ספר 'ליקוטי מוהר"ן' ישן ובלה מרוב שימוש, ואמר: "דע לך שאני מעיין בספר הזה מדי יום ביומו". הסטייפלר הוסיף באותה השיחה דברים מפתיעים ואמר כי "מרגיש אני שהספר הזה מעורר אותי ליראת שמים, ואני רואה כי ביום שאיני לומד בספר זה, אני חש חסרון ביראת שמים".

בפעם אחרת נכנס לפניו ראש ישיבה ליטאי לשוחח על מספר עניינים ולאחר מכן סיפר שראה אותו יושב ואומר תפילות מתוך הספר 'ליקוטי תפילות' של רבי נתן מברסלב.

[גרודניק]

הגה"צ רבי אשר זעליג ב"ר שלום גרינצווייג זצוק"ל, אב"ד דולהא באונגארין, ה' תלמיד בעל הייטב לב זי"ע, נעקד"ה באושוויץ, אחרי שהגיע לשם ביום כ"ה אייר, שנת תש"ד.
חיבר ספר בית אשר עה"ת, ויש שם עשרות מובאות מספרי רבינו ז"ל, ופלא שבעל 'שבחו של צדיק' לא הרגיש בזה.
אעתיק כמה מהם:

והגם שאין לנו השגה בצדיקים הקדושים, אבל אולי בדר"א זה עולה בקנה אחד עם מה שמספרים עליו שקידש את השם בשמחה: