השקאת אילנות - שיחות ודיבורים בעניני הפצה

[7272]

@נוה-צדיקים כתב:

האם ההנהגה היה לקרב רק מי שמגיע או חיפשו לצאת להפיץ ולקרב?

מרבי נתן רואים שכל עמך בית ישראל...

אַתָּה יוֹדֵעַ צְפוּן לְבָבֵנוּ וְעוֹצֶם תְּשׁוּקָתֵנוּ וּתְשׁוּקַת כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשָׁם, לִמְצוֹא מָזוֹר וּתְרוּפָה לְמַכָּתָם.
כָּל אִישׁ יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ, כֻּלָּם כְּאֶחָד תְּאֵבִים וּמִשְׁתּוֹקְקִים וּמְצַפִּים וּמְחַכִּים לְהִתְקָרֵב לַצַּדִּיק הָאֱמֶת לְמַעַן יָשִׁיב אוֹתָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וִיתַקֵּן פִּשְׁעֵיהֶם, וְיוֹרֶה לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֵךְ בָּהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה
תפילה ד

[נחום בקר]

@נוה-צדיקים כתב:

וְגַם הָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁיִּסְעוּ נְסִיעוֹת בִּשְׁבִיל זֶה כְּדֵי לְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם

העתקת שרצונו שיסעו נסיעות בשביל זה וכו'. ולא רק למי שמגיע.
אך בודאי לא לכל אחד יש את הכשרון לזה. אך מי שמוכשר לזה צריך להשתדל בזה./ ובמקומות אחרים (תורה יד ותורה נו מבאר רבנו שיש דרך קרוב פנימית ע"י עסק התורה שגורם לנשמות להתעורר).
ובמקו"א בחיי"מ מבואר שרבנו רצה שיהיה אדם שיוכל לשלוף עצות מדבריו לכל מי שישאל. (אוצר בלום יביא לנו את המקור).
נ.ב. שהיה ראוי שיחנכו את צעירי הצאן להיות בקיאים בקרוב רחוקים. כעין יוסף שקרב את בני השפחות שהם הנשמות החלושות שבישראל כפי שמבאר ר' נתן (הנ"ל יביא המקור).
וכעין שמחנכים בחסידות חב"ד את הבחורים שלהם לצאת לדבר עם אנשים בחוץ. ועי"ז בודאי נזכה לקרב הרבה שומרי תו"מ לעבודת ה'. וכן נזכה לקרב כאלו שעדין אינם שומרי תו"מ לחזרה בתשובה ועבודת ה'.

[אוצרבלום]

חיי"מ שע"ה

[נוה צדיקים]

@נחום-בקר
לגבי האמור בתורה נ"ט בל נשכח שיש גם פיתרון מעשי על החששות שעולים לכל מי שעוסק בזה והוא עניין המשפט
בתורה ז' תניניא כן רואים בבירור שכל אחד צריך לדבר עם חבירו ביראת שמים
אך גם שם יש שני משמעיות בתחילה נראה שאפשר לקיים ולדבר עם חבירו ביראת שמים ובהמשך נראה שכל אחד צריך לעסוק בזה
יוצא לנו דרך נוסף לקרב הוא לדבר עם חברו ביראת שמים

וְכָל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם זֹאת, לְהַעֲמִיד תַּלְמִידִים. כִּי כְּשֶׁשְּׁנַיִם מְדַבְּרִים יַחַד בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, אֲזַי כְּשֶׁאֶחָד מֵאִיר לַחֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דִבּוּר, נֶחֱשָׁב חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ בְּחִינַת תַּלְמִיד. וְלִפְעָמִים נַעֲשֶֹה לְהֶפֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאַחַר כָּךְ הוּא מְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ אֵיזֶה דִבּוּר, אֲזַי נַעֲשֶֹה הוּא בִּבְחִינַת תַּלְמִיד לְגַבֵּי חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לִזָּהֵר, לְהִשְׁתַּדֵּל וְלַעֲסֹק בָּזֶה, כִּי "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (יְשַׁעְיָה מ"ה), כִּי צָרִיךְ כָּל אֶחָד לַעֲסֹק בְּיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְמֻלָּא מִבְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית א):
"וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", כִּי זֶה עִקָּר יִשּׁוּב הָעוֹלָם, כְּשֶׁהָעוֹלָם מְמֻלָּא מִבְּנֵי אָדָם, הַיְנוּ מִבְּנֵי דֵּעָה. כִּי מִי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת, אֵינוֹ אָדָם כְּלָל כַּנַּ"ל:
[הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם מְצֻוָּה לְהַעֲמִיד בָּנִים בָּעוֹלָם בִּשְׁבִיל קִיּוּם הָעוֹלָם, כֵּן הוּא מְצֻוָּה לְהַכְנִיס דַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּבָנָיו וּבְתַלְמִידִים, כִּי זֶה עִקָּר הַמִּצְוָה, שֶׁמְּצֻוֶּה לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת לְקִיּוּם הָעוֹלָם, כִּי הָעִקָּר לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת מִמִּין בְּנֵי אָדָם דַּוְקָא, וְלֹא מִין בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת בִּדְמוּת אָדָם. עַל כֵּן כָּל זְמַן שֶׁאֵין מֵאִיר הַדַּעַת בִּבְנֵי אָדָם, וְאֵינָם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ, אֵינָם בִּכְלַל בְּנֵי אָדָם, מֵאַחַר שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת לָדַעַת אֶת ה', שֶׁזֶּה עִקָּר גֶּדֶר הָאָדָם. וְעַל כֵּן נֶחֱשָׁב הָעוֹלָם כְּתֹהוּ וָבֹהוּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר:
לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, כִּי צְרִיכִין לְיַשֵּׁב אֶת הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה מְיֻשָּׁב הָעוֹלָם מִבְּנֵי אָדָם דַיְקָא, דְּהַיְנוּ מִבְּנֵי דֵּעָה, שֶׁיּוֹדְעִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ גַּם כֵּן מִצְוַת:
"וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", שֶׁצְּרִיכִין לְמַלְאוֹת אֶת הָאָרֶץ בִּבְנֵי אָדָם. הַיְנוּ שֶׁכָּל אָדָם מְצֻוָּה שֶׁיְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם כְּדֵי לְהַכְנִיס דַּעַת בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּה עִקָּר יִשֹּוּב הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב מִבְּנֵי אָדָם, הַיְנוּ מִבְּנֵי דֵּעָה, שֶׁיּוֹדְעִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל]:
עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לַעֲסֹק בָּזֶה לְהַכְנִיס דַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶֹה חֲבֵרוֹ בְּחִינַת תַּלְמִיד אֶצְלוֹ, וַאֲזַי כְּשֶׁיִּמְלְאוּ יָמָיו וְיַגִּיעַ זְמַן הִסְתַּלְּקוּתוֹ, אֲזַי יִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדִּבּוּר שֶׁהִכְנִיס בַּחֲבֵרוֹ, וְיִהְיֶה נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ מַמָּשׁ קַיָּם בְּזֶה הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ" 'חַד אָמַר בֵּן, וְחַד אָמַר תַּלְמִיד'. נִמְצָא כְּשֶׁנִּשְׁאָר בֵּן אוֹ תַּלְמִיד אַחֲרָיו, אֲזַי יֵשׁ חֲלִיפוֹת לָמוֹ, הַיְנוּ כִּי יֵשׁ לוֹ חֲלִיפִין, מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁאָר דַּעְתּוֹ אַחֲרָיו עַל יְדֵי בֵּן אוֹ תַּלְמִיד כַּנַּ"ל:
כִּי עִקָּר הוּא הַדַּעַת, וּכְשֶׁנִּשְׁאָר הַדַּעַת אַחֲרָיו עַל יְדֵי בֵּן אוֹ תַּלְמִיד, נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ נִשְׁאָר קַיָּם בָּעוֹלָם. וְזֶה חֲלִיפוֹת רָאשֵׁי תֵבוֹת: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְ'בוּנוֹת (תְּהִלִּים מ"ט). כִּי עִקָּר הוּא הַדַּעַת שֶׁהוּא בְּחִינַת: "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת", שֶׁזֶּהוּ עִקָּר הַהַשְׁאָרָה וְהַחֲלִיפוֹת שֶׁנִּשְׁאָר מִן הָאָדָם אַחֲרָיו

אודות החינוך על להיתו בקיאים בקירוב רחוקים הלואי שנחנך את צאצאינו לברסלב שנזכה כל אחד שכל בניו יארו באור רבינו (אולי ראוי להקדיש אשכול מיוחד כציד לקרב את הילדים ואכמ"ל) וכשמחנכים הילדים לאור רבינו הם בקלות יכולים להאיר באחרים וכבר היו דברים לעולמים בדורות עברו כאלו שהתקרבו בחיידער על ידי חברים כר' אלעזר רוזנפלד ור' אהרן גלידמן ועוד שכבר קירבו בתור ילדים

[נוה צדיקים]

פרפראות לחכמה תורה ז תנינא אות כז
ורוצה לומר על דרך שמבואר כאן במאמר זה אות ד' שצריכין ליזהר להשתדל בזה לדבר אחד עם חבירו ביראת שמים, שזהו העיקר מה שהיה רצונו ז"ל שיחזיקו את עצמו אנשי שלומינו באחדות והתחברות ואהבת החבירים, היינו להתוועד יחד ברוב הפעמים ולדבר אחד עם חבירו ביראת שמים ולחזק אחד את חבירו מאד בהאמונה הקדושה ולילך בתמימות וכו' כמבואר בהשיחות הנ"ל שהיה אז, ולחזור ולשנות בכל פעם אחד עם חבירו מגודל נפלאות קדושת הארת הדעת הנפלא והנורא שנמשך ממקור עליון קדוש ונורא מאד שעסק רבינו ז"ל כל ימי חייו הקדוש להאיר בתלמידיו, וצוה בפירוש שהתלמידים אלו יאירו עוד להלן בתלמידים וכן עוד להלן להלן וכו' כנ"ל, וכמבואר גם במקום אחר מה שאמר ברתת וזיעה ורעדה גדולה את הפסוק (דברים ד) והודעתם לבניך ולבני בניך, ואמר בזה הלשון: אייערע קינדער זאהלט איר מודיע זיין וואס דא האט זיך גיטאהן וכו' נמצא שכל אחד מאנשי שלומינו עד דורות עולם מחוייבים להשתדל בזה להמשיך קדושת הארת הדעת הזה מדור לדור עד עולם כנ"ל ועל ידי זה נכנסין אורות המקיפין דהיינו שזוכין לידע ולהבין בכל פעם בעניניו הקדושים מה שלא ידעו מתחלה אך בוודאי עיקר הכח והזכות לקיים קשר האחדות והעסק בענייניו הקדושים של רבינו ז"ל לדורות עולם הוא על ידי בחינת קבורתו של משה כנ"ל

[אחד מאנש]

הלכות תערובות ה אות ג
וְזֶה בְּחִינַת אֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה כִּי־אִם כְּשֶׁנָּפַל מֵעַצְמוֹ לְתוֹךְ הַהֶתֵּר (יוֹרֶה־דֵעָה, סִימָן צט), הַיְנוּ שֶׁגַּם הָרְשָׁעִים שֶׁמֻּתָּר לְקָרְבָן שֶׁהֵם בְּחִינַת אִסּוּרִים הַמִּתְבַּטְּלִים - אָסוּר לְבַטְּלָם לְכַתְחִלָּה, שֶׁאָסוּר לֵילֵךְ בִּזְרוֹעַ לִקַּח אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם וּלְהַכְנִיעָם וּלְבַטְּלָם בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה, כִּי עַל זֶה נֶאֱמַר (שִׁיר הַשִּׁירִים ב, ז): "הִשְׁבַּעְתִּי וְכוּ', אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", כִּי בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, וְכַמּוּבָן בְּשִׁבְחֵי הָאֲרִ"י זַ"ל, בְּעִנְיַן הַסִּפּוּר אֵיךְ שֶׁקֵּרֵב אֶת תַּלְמִידָיו, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת אֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה - שֶׁאָסוּר לִקַּח אֶת הָאִסּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרָחוֹק מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, לְקָרְבוֹ וּלְבַטְּלוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, רַק אִם יִפֹּל מֵעַצְמוֹ לְתוֹךְ הַהֶתֵּר אָז מְבַטְּלִין אוֹתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב אֵצֶל דָּוִד (דִּבְרֵי הַיָּמִים א יב, כא): "וּבְבוֹאוֹ לְצִיקְלָג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה", דְּהַיְנוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁנָּפְלוּ אֵלָיו וְנִתְקָרְבוּ אֶצְלוֹ וְכַנַּ"ל.

[אחד מאנש]

שם אות ד מבואר שרק ע"י תפילה אפשר לדעת
וְעַל־כֵּן בֶּאֱמֶת עִנְיָן זֶה לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ הוּא דָּבָר קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד, אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן בְּהֶכְרֵחַ לַעֲסֹק בָּזֶה, כִּי הוּא חִיּוּב עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לַעֲסֹק בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם' וְכוּ' (סִימָן ז' תִּנְיָנָא), שֶׁכָּל אָדָם מְחֻיָּב לַעֲסֹק בָּזֶה, כִּי זֶהוּ בְּחִינַת יִשּׁוּב הָעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב מִבְּנֵי־אָדָם, שֶׁהֵם בְּנֵי דֵּעָה אֲמִתִּית לָדַעַת אֶת ה' וּלְהוֹצִיאָם מֵעֲווֹנוֹת וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. אֲבָל מִי הוּא זֶה שֶׁיֵּדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בָּזֶה, וְאֶת מִי לְקָרֵב וְאֶת מִי שֶׁלֹּא לְקָרֵב? עַל־כֵּן אֵין כֹּחֵנוּ אֶלָּא בַּפֶּה. וְזֶהוּ בְּחִינַת גֹּדֶל הָאַזְהָרָה שֶׁהִזְהִירָנוּ אַדְמוֹ"ר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, כִּי כָּל הַתִּקּוּנִים וְהַדְּרָכִים וְהָעֵצוֹת הַנֶּאֱמָרִים בְּכָל תּוֹרָה וְתוֹרָה קָשֶׁה לָבוֹא אֲלֵיהֶם כִּי־אִם עַל־יְדֵי תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל תּוֹרָה עֵצוֹת גְּדוֹלוֹת וַעֲמֻקּוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן גַּם הָעֵצָה בְּעַצְמָהּ קָשֶׁה לְקַיֵּם. עַל־כֵּן צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת - לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לֵילֵךְ וּלְקַיֵּם כָּל הַדְּרָכִים וְהָעֵצוֹת שֶׁבְּכָל תּוֹרָה, וּבִפְרָט בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל 'הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ' - דְּהַיְנוּ לְקָרֵב נְפָשׁוֹת לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת מְחֻיָּב לַעֲסֹק בָּזֶה כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וְכַנַּ"ל, אֲבָל הָעִנְיָן קָשֶׁה מְאֹד, כִּי צְרִיכִין לָזֶה אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט, לְהַכְנִיעַ הָרַע שֶׁבְּהַנְּפָשׁוֹת וְכוּ' - שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ הָרַע שֶׁלָּהֶם וּמִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ כֹּחַ בְּאֵשׁ מִשְׁפָּטוֹ לְהַכְנִיעַ הָרַע שֶׁלָּהֶם?! וְגַם אוּלַי הֵם מֵהָרְשָׁעִים שֶׁאָסוּר לְקָרְבָן, כִּי אֵין הַמִּשְׁפָּט מוֹעִיל לָהֶם. עַל־כֵּן צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מֵהַתּוֹרָה תְּפִלָּה, וּלְבַקֵּשׁ עַל זֶה מְאֹד מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּתֵּן לוֹ כֹּחַ לְעוֹרֵר אֵשׁ הַמִּשְׁפָּט הַנַּ"ל, לְבַטֵּל הָרַע שֶׁלָּהֶם. וְגַם שֶׁיֵּדַע אֶת מִי לְקָרֵב וְאֶת מִי לְרַחֵק וְכַנַּ"ל.

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים קט, ד): "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְּפִלָּה", הַיְנוּ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָם בְּאַהֲבָה, אֲמִתִּית וְנִצְחִית, כִּי אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחִי לְקָרְבָם לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, וְהֵם לֹא דַּי שֶׁאֵינָם חֲפֵצִים בִּבְרָכָה וְטוֹבָה לְהִתְקָרֵב לְחַיֵּיהֶם הָאֲמִתִּיִּים, אַף גַּם "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי" וְעוֹמְדִים עָלַי לְבָלְעֵנִי חִנָּם, חַס וְשָׁלוֹם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב מִקֹּדֶם (פָּסוּק ב): "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ וְכוּ' וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם". וְעַל זֶה צוֹעֵק דָּוִד "תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי" וְכַנַּ"ל, "וַאֲנִי תְּפִלָּה", כִּי אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת נֶגֶד זֶה, רַק "וַאֲנִי תְּפִלָּה", אֲנִי תָּמִיד אֶעֱמֹד עַל מִשְׁמַרְתִּי לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּלַמְּדֵנִי וְיוֹרֵנִי אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּאֹפֶן שֶׁאֶנָּצֵל מֵהֶם, וְאֶזְכֶּה לְקָרֵב אֶת מִי שֶׁרָאוּי לְקָרֵב, וּלְרַחֵק אֶת מִי שֶׁרָאוּי לְרַחֵק, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים עא, יד): "וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ".

[נוה צדיקים]

היעד הוא שהגדולים יעסקו בהפצה
כבר ביארתי שכל מה שאני משתדל בזה הוא רק בדרך דוגמא ומשל להראות לפני השרים וחכמים וגדולי ישראל את הוד יופי פאר קדושת עטרת תפארת פניני מאמריו הק' ואיך כל אחד מהם הוא כלליות הכל עד שאפילו הקטן שבקטנים כמוני היום יוכל לבאר בהם ולמצוא חדשות כפי קט שכלי ושפלות מדריגתי ומכל שכן אם יתנו גדולי ישראל את לבם לזה בוודאי היו מגלים בזה נפלאות ונוראות מאד עד אשר כל הארץ תאיר מכבודו ית' וימלא כבוד ה' את כל הארץ והיתה לה' המלוכה וכו'. לכן אמרתי בלבי דבר זה נפתח בקטן שבקטנים ואולי יהיה השי"ת בעזרינו שיסתיים בגדולי ישראל ובחכמיהם השלמים והנאמנים שלומי אמונים ישראל אשר להם נאה ויאה באמת לגלות ולפרסם אור האמת בעולם ולהפיץ מעינותיו חוצה. וכבר ארז"ל למה ד"ת נמשלו לעץ מה עץ קטן מלהדליק את הגדול וכו'.(נחת השולחן הקדמה)

[נוה צדיקים]

@אחד-מאנש לפי מה שנראה צשרים גם להתפלל שיה איתעורתא דלתתא כי אי אפשר לבטל איסור לכלתחילה וכך אפדר להסביר מה ששמאר מוהרנ"ת לבתו שתכוון בהדלקת נרות שאור רבנו יאיר בעולם כי אנו צריכים להתפלל לאיתערותא דלתתא ושנזכה לקרב עם עבודת המשפט
אוי טאטע ווי איז מען זוכה צו דעם זכני לקרב נפשות להשי"ת הצלני מגערת עצים יבשים.....

[נוה צדיקים]

עלים לתרופה תסט
כִּי צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" (בְּסִימָן לד), לְהָאִיר עַל עַצְמוֹ הַשָּׁלֹשׁ נְקֻדּוֹת, דְּהַיְנוּ לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ לְהָאִיר הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה מִנֵּהּ וּבֵהּ, וְכֵן לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, כְּדֵי שֶׁיָּאִירוּ זֶה בָּזֶה הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ, וְכֵן לְדַבֵּר עִם רַבּוֹ וְכוּ' לְקַבֵּל הַנְּקֻדָּה הַכְּלָלִית וְכוּ'. וּצְרִיכִין לַעֲסֹק בָּזֶה הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְשֶׁיִּהְיֶה כָּל עִקַּר מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד רַק בָּזֶה. כִּי חוּץ מִזֶּה הַכֹּל הֶבֶל, הֲבֵל הֲבָלִים, הֶבֶל נִדָּף אֵין בּוֹ מַמָּשׁ.