להיטיב לברואיו- לגלות מלכותו

[אוצרבלום]

נמתין יחד לתשובת מורנו הרב @נחום-בקר
בינתיים רק אציין שאדרבא, מבואר בספה"ק בכמה אופנים שהיא היא, ובאופן כללי מסבירים שאופן ההטבה לברואים הוא ע"י גילוי מלכותו ית', ראה רמח"ל בדרך ה' ח"א ועוד.
ובאמת אפשר להבין כך את הע"ח בתחילתו, שכותב: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו", והבן, וכבר הילכו בה נמושות.

[נחום בקר]

@אוצרבלום המילים 'לגלות מלכותו' לכאורה לא מוזכרים באריז"ל, אלא שכך אנו יודעים, שתכלית המכוון הוא גילוי מלכותו יתברך. ועל כן היה הצמצום במלכות דאור אסב"ה. וכן מה שהמלכות היא אחרונה היא בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה' שזהו התכלית המכוון.
וכיון שהאריז"ל גילה שתכלית המכוון בבריאה הוא לגלות הנהגותיו, ומזה נלקח הלשון 'להטיב עם ברואיו'. שהלשון הזה הוא בתחלת שער הכללים 'כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך'. [אומנם לא ברור ששער זה מהאריז"ל]. וע"פ הקדמת רבנו בתורה דידן המילים 'ויכירו גדולתו' יתפרש על המלכות בכל מקום שאתה מוצא 'גדולתו' וכו'. ממילא משמע שזהו ג"כ כוונת הבריאה לגלות מלכותו.
ונראה כפי שביארת שב' ענינים אלו 'להיטיב עם ברואיו, ולגלות מלכותו' הולכים יחדיו. שכפי הכרת מלכותו יתברך כך זוכים להתענג על ה', שכפי שזוכים להיות מרכבה אליו יתברך כך נכללים בו, וכיון שהשי"ת הוא עצם הטוב ממילא מתקיים בזה 'להיטיב עם ברואיו'.
ולעצם הענין יש להוסיף על דברי פותח האשכול (שאיני יודע שמו מחמת שאיני מבין אנגלית) שבתורה ד החידוש הוא לא רק ענין המלכות המתגלה באותיות התורה, שכפי שזוכה האדם לקיים מצוות כך זוכה לדבקות בו יתברך. אלא החידוש המחזק בתורה דידן שאף העבירות שעל פניו נראים כגורמים רע, גם הם תכליתם טוב. כיון שיש דרך להפוך את הצרופים הרעים לכלים של קדושה וכפי שביאר בביאור הליקוטים. וזהו שיברכו על כל הדברים הטוב והמטיב, היינו שגם על הדברים הרעים לבסוף יברכו 'המטיב' שגם הם התווספו לטוב אע"פ שבתחלתם היו רע. [ודבר זה כבר נתלבן באשכולות אחרים].
וזהו המובא (באילן הקדוש לרמח"ל) שלמעשה 'אין דבר יוצא חוץ לרצונו' עד שיתגלה לבסוף ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואזי יברכו על הכל הטוב והמטיב היינו על כל המאורעות ואף המאורעות הרעים מבחינה רוחנית היינו אף על העבירות כיון שגם הם לא יוצאים חוץ לרצונו ובסוף משיב הכל אל הטוב.

[שמחה]

@נחום-בקר כתב:

(שאיני יודע שמו מחמת שאיני מבין אנגלית

יואל ברויאר (ככה יצא לי בתרגום )

[יואל במי]

@שמחה
אני מנסה לשנות שמי בהגדרות ללשה"ק אבל איני יודע איך עושים את זה, אולי מישהו יכול לעזור לי?

[שמחה]

@Yoel-Breuer למה לא תשלח פנייה למנהלים פה של האתר??

[אוצרבלום]

@נחום-בקר כתב:

@אוצרבלום המילים 'לגלות מלכותו' לכאורה לא מוזכרים באריז"ל, אלא שכך אנו יודעים.

כך אומר רבינו 'ביה', באות ט': "כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל ידי זה ברא את העולם מאין ליש".

[ברוך מאן]

@אוצרבלום
וראינו להביא את ביאור הענין מספר פתחי שערים (נתיב הצמצום, פתח ז), וז"ל: בחינת הצמצום הוא באמצע נקודה הפנימית, והוא בבחינת מלכות שבו. וגם בזה יש כוונה עמוקה, והוא כמ"ש שכל הבריאה היה בשביל שיתגלה כבוד מלכותו יתברך בעולם, והוא מה שנקרא שכינה בדברי המקובלים. וענין השכינה הוא בחינת השראת השגחתו ופעולתו יתברך והארתו לנבראיו,
[מתוך פאר הליקוטים תורה מט]

[ברוך מאן]

ומובא בע"ח (שער א, א): חקרו חכמים ראשונים ואחרונים לדעת סיבת בריאת העולמות לאיזה סיבה היתה, ונמנו וגמרו וגזרו אומר כי סיבת הדבר היה, לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו ובכל שמותיו של גדולה ומעלה וכבוד, ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם, לא בפעולותיו ולא בשמותיו וכינוייו.

[נחום בקר]

@אוצרבלום בלקוטי מוהר"ן מוזכר עוד כמה פעמים (חוץ מתורה דידן).
א. בתורה מט, א. כִּי קֹדֶם הַבְּרִיאָה הָיָה אוֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין סוֹף. וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ, וְאֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם, וְהֻצְרַךְ לִבְרֹא בְּנֵי אָדָם, שֶׁיְּקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתוֹ. וְהִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג אֶלָּא עַל יְדֵי הַמִּדּוֹת, שֶׁעַל יְדֵי הַמִּדּוֹת מַשִֹּיגִין אֱלֹקוּתוֹ, וְיוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ אָדוֹן מוֹשֵׁל וּמַנְהִיג:‏
ובביאור ר' נתן שם אות ד. וּלְבָאֵר הָעִנְיָן קְצָת, צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְבָאֵר עִנְיַן הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּכְלַל הַתּוֹרָה הִיא, כִּי מְבֹאָר בְּ"עֵץ חַיִּים" בִּתְחִלָּתוֹ, שֶׁכְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם הָיָה אוֹר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין סוֹף, וְלֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת. וְהֻצְרַךְ כִּבְיָכוֹל לְצַמְצֵם אוֹר הָאֵין סוֹף לִצְדָדִין, וְנַעֲשָֹה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, בָּרָא כָּל הָעוֹלָמוֹת. וְכָל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ עַל יְדֵי חָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ". וְעִקַּר תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת הָיָה בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת, הַיְנוּ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ. שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי הָעוֹלָמוֹת, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם. וּבִשְׁבִיל זֶה הָיָה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. כָּל זֶה מְבֹאָר בַּזֹּהַר וּבַכְּתָבִים....וְכָל עִקַּר הָעֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכִין לַצִּמְצוּם הַנַּ"ל, וְלַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְמַעֲשִֹים טוֹבִים וּמִדּוֹת טוֹבוֹת, כָּל זֶה הוּא בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָיָה עִקַּר הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. כִּי עַל יְדֵי שֶׁזּוֹכֶה לִפְעֻלּוֹת וּמִדּוֹת טוֹבוֹת עַל יְדֵי כָּל הַנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁנִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵי בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי... שֶׁעִקַּר כַּוָּנַת הַצִּמְצוּם הָיָה בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן אֵין נִשְׁלָם תִּקּוּן וַעֲלִיַּת בֵּיתָא עִלָּאָה, עַד שֶׁעוֹלֶה בֵּיתָא תַּתָּאָה. דְּהַיְנוּ עַד שֶׁנִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה עִקַּר תַּכְלִית כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה.
בתורה עח - כִּי תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיָה כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מִדַּת מַלְכוּתוֹ, וּמֵחֲמַת גֹּדֶל הֶאָרָתוֹ לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁרִי לְקַבֵּל, וְהֻכְרַח לְהִתְצַמְצֵם בְּתוֹךְ עוֹלָמוֹת. וְזֶה (תְּהִלִּים קמ"ה): "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים", הַיְנוּ שֶׁמִּדַּת מַלְכוּת הִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עוֹלָמוֹת, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְקַבֵּל וְאֵין מִי שֶׁיְּקַבֵּל עֹל מַלְכוּתוֹ, לָכֵן יוֹצְאוֹת נַפְשׁוֹת יִשְֹרָאֵל, שֶׁיְּקַבְּלוּ עֹל מַלְכוּתוֹ, כִּי אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם וכו'.
בתורה קב - הָעִנְיָן הוּא, כִּי 'כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ' (אָבוֹת פֶּרֶק ו). כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ.
ומצד שני ע"פ הקדמת תורה קב כשנצרף דברי רבנו בתורה צד יצא כביאורך לעיל וז"ל בתורה צד הָעִנְיָן הוּא כָּךְ, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה מ"ג): "לִכְבוֹדִי בְרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִֹיתִיו", דְּהַיְנוּ 'בְּרִיאָה' 'יְצִירָה' 'עֲשִֹיָּה' לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִכְבוֹדִי. וּכְבוֹדִי הַיְנוּ יִשְֹרָאֵל, דִּכְתִיב (שְׁמוֹת כ"ה): "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"... נִמְצָא כָּל הָעוֹלָמוֹת לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לָהֶם רַב טוּב.
אך באריז"ל לא כתוב במפורש, אלא שיוצא כן מתוך דבריו כנ"ל.

[יואל במי]

@ברוך-מאן
איני בקי בהספרים
רק נראה דלהיטיב לברואיו אין שייך להסביר משום טובת הנבראים
משום שמדברים אמאי נברא מציאות של נברא בכלל,
וממילא נראה זה קשור שלהיטיב לברואיו כדאי לגלות מלכותו

והוא רחום יכפר, שאין רצונינו לחשוב מה שאין צריך להבין
רק לחיות באור הצדיקים שמגלים לנו שעצם הדביקות בטוב ה', זה מלכות ה'

[יואל במי]

@נחום-בקר כתב:

אלא החידוש המחזק בתורה דידן שאף העבירות שעל פניו נראים כגורמים רע, גם הם תכליתם טוב.

ולהוסיף נופך, כשאדם עושה מצוות אזי מחחבר לה' ע"י צירופי האותיות של התורה אבל כשנכשל ח"ו וזוכה לוודוי דברים לפני הצדיק אזי עולה לרעוע דרעווין לאין סוף למעלה מאותיות התורה , במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'

[אחד מאנש]

יש על העניין שיעור של ר' יו"ט חשין
מבאר את שתי הסיבות לבריאת העולם וההשלכות שלהם
https://drive.google.com/file/d/1SZ8eQXwzzsNO3APgmQIdn75v-ACPX7OC/view?usp=sharing

[נחלי דבש]

@ברוך-מאן כתב:

בתחילת עץ חיים מופיע שיש 2 סיבות לבריאה, ואלו השניים שהזכרת, וע"פ מה שנראה שם זה 2 סיבות שלא קשורות זה לזה.
אולי המקובלים דנים בזה?

כתב בספר מים עמוקים (ר' משה קרמר) בתחילת תורה סד:

"בתחילת מאמר 'לשמש שם אהל בהם' (ליקו"מ מט) אומר רבינו שסיבת הבריאה היא 'כי רצה הקב"ה שיתגלה מלכותו'.

ובמאמר 'אשרי העם זרקא' (שם לה) כותב בשם הזוהר דסיבת הבריאה היא 'בגין דישתמודעין ליה'.

ובתחילת עץ חיים איתא שסיבת הבריאה היא להיטיב לברואיו, כי 'טבע הטוב להיטיב' (לשון ספר עמק המלך בתחילתו).

והכל אחד.

כי תכלית הטוב והרחמנות הוא שיזכו לדעת ולהשיג את השי"ת, שאין טוב ותענוג למעלה מזה. והוא התכלית המקֻווה והשכר הטוב שיזכו בו הצדיקים לעת"ל, כמ"ש רבינו בסוף המאמר (סד) כי עיקר הקיבול שכר לעתיד הוא שישיגו השגות. ומפני שרצה הקב"ה לרחם ולהיטיב לברואיו את הטוב הנצחי הזה על כן ברא את העולם".

[יוסף]

דנים בזה
וראיתי אחד שמנה עשר סיבות שכתב האריז"ל בסיבת הבריאה.

(והרי יש סיבת הבריאה היא "נמלך בנשמותיהם של צדיקים"
ומבואר שמלאכים לא יכלו להבין את סיבת הבריאה. (או שנענשו על שלא הבינו וצ"ע)
וצריך לזה נשמותיהם של צדיקים)
מ"מ נ"ל שיש טעמים פנימיים שלא נכתבו כלל והלבישו אותם במה שיכלו לכתוב.

[איש הפלא]

מי שהזכיר רמח״ל
משנת הרמח״ל [לענ״ד]: וודאי עיקר הכוונה התכליתית בבריאה מצד הבורא היא להטיב, אמנם הדרך שבה גזר ברצונו לקיים זה הוא על ידי גילוי מלכותו ית׳, וע״י שעובדים הנבראים לקיים זה התכלית דהיינו גילוי מלכותו ית׳, ע״י ממש סרה כל המניעה המעכבתם מלהדבק במלכותו הברורה והשלימה, וזה נקרא שלימות, היינו מה שאין מעכב בעדם מלראות מלכותו וקרבתם אליו ית׳ שמו, וכמו שאמר דוד ׳ואני קרבת אלקים לי טוב׳ [כמבואר במס״י פ״א], וכמו שמבואר בדע״ת שגזרת הרצון היא שהטוב יהיה רק בצורה של גילוי מלכותו [ולא גילוי החסד עצמו או הגבורה או כל מידה אחרת]
נמצא:
מצד הבורא, התכלית היא להיטיב לנבראיו, והיא הכוונה התכליתית בבריאת העולם וקיומו, וגילוי מלכותו הוא הדרך והאמצעי לכך.
מצד הנברא, לנגד עיניו התכלית היא לעבוד לגלות מלכותו ית׳, בלא ציפייה לשכר, אף שבאמת השכר הוא התכלית של כל התכליתים.