אצל ברסל'בר חסיד התורה והמצוות חיים בחיות נפלא ומרגישים חיות וקרבת ה' בכל דבר קטן שעושים בתורה ומצוות
הייתי מתנסח קצת אחרת:
אצל ברסלבר חסיד, לא תמיד מרגישים חיות בתורה ובמצוות, ולא תמיד חשים הארה אלוקית, וקרבת ה' בכל דבר קטן.
אבל דווקא לכן, גם ממקום של חושך וקדרות, רבינו נתן לנו את החיפוש האמיתי, לבקש את ה' גם כשלא רואים ולא מרגישים אותו.
וכשמחוברים לרבי כזה שלא הפסיק לחפש בגנזיא דמלכא, ממילא מחוברים לחיפוש הגדול ביותר בעולם - אחר ה' יתברך בעצמו.
פרולוג | מבוכה ביער
המשימה הייתה קשה מידי עבורו, מחשבות מכבידות התרוצצו במוחו העייף, מכות בו בעוצמה, מכריעות אותו שוב ושוב.
"אולי... אולי טעה המנהיג בכך ששלח אותי למקום הזה?! יכול להיות שהוא לא העריך נכון כמה כח יהיה לי?! ואולי הוא בכלל לא יודע היכן אני נמצא, והוא עזב, השאיר אותי לבדי במערכה הזו...".
שבואל שכב על מצע העלים הרכים, שעיטרו לפני זמן קצר את עץ האלון העתיק שהשתרע מעליו, והניח את ידיו תחת ראשו המיוזע. עיניו תרו אחר נקודה עלומה, בינות לענפים הרחבים. מבטו נפל על קן ששכן בתוך שקע עמוק בגזע העץ, גוזל זעיר עטוף בפלומה זהובה צייץ ללא הרף, וציפור שיר קטנה עפה אליו, מסוככת עליו ברוך, צִיּוּצֵי הקטנטן פסקו ואיתם מחשבותיו.
חלל היער נקרע בקול שריקה חדה, מטר חיצים ארוכים בעלי ראשים מושחזים חתכו את האויר באכזריות, מעטרים את העצים הזקנים בחורים מכוערים.
שבואל קפץ באחת, תוך שניות כבר היה במרומי העץ, מכסה את גופו בענפים הסבוכים שהקיפו אותו. האשליה התנפצה, ה'עוצרים', אויביו המרים, עדיין מחפשים אותו, וממעוף החיצים למד שהם קרובים מתמיד...
פרק 1 | קרב נואש
חושך כבד עטף את היקום, עננים כבדים שייטו בשמים מסתירים לכוכבים הקטנים את שדה הראיה, הירח העגול לא נכנע ובמאמץ עילאי ניסה להחלץ ממעטה העננים האפורים שמתחתיו. מבין קרעי העננים, הבליח אור חיוור, מסיר עוד אחת משכבות החושך העבה.
הקור היה כה עז, עד ששום יצור חי לא יכול היה להסתובב בחוץ בשעה מאוחרת זו. העולם הפסיק את הילוכו, בני האדם מחופרים היטב בשמיכות עבות, והאח הבוערת מונעת מהקור הנורא לחדור אל הבתים.
בקתת העץ הקטנה לא הסגירה מאום מהמתחולל בתוכה, אך חד עין היה מבחין שאף אחד מדיירי הבקתה לא נם על יצועו. דו שיח ער בקע מן הבקתה, ומנורת הנפט התלויה על הקיר הפיצה אור חיוור במקצת.
"אם נפסיק להיות בטוחים בעצמנו כל כך, יש סיכוי שדברים ישתנו", פסק מאן דהו בעל פנים חרושות קמטים. הוא לא חיכה שהנוכחים יעכלו את שאמר והמשיך, "כבר מזמן שאין קרבות מסודרים, אנשינו נאבקים על חייהם, בכל רגע נתון. והם - העוצרים הארורים, מזנבים בנו ללא הרף. די לשאננות הזו, המלחמה שינתה את פניה ואנחנו מוכרחים להבין זאת. אם לא, לא ישאר מאנשינו כל זכר, ואז...".
הדובר נשנק לרגע, הוא שפך כעת את תמצית כאביו - כאב אנשיו שכל כך יקרים לליבו, אסור היה לו להטיח את הדברים בעזות שכזו במנהיגו הנערץ, אבל המילים פרצו ממנו בסערה. אנחה עמוקה נפלטה מתוכו, מרוקנת ממנו את הכח לחלוטין.
הנוכחים, מפקדיהם הבכירים של צבא 'חיילי הלָהַב', זעו באי נוחות על הכסאות, פניהם שידרו תדהמה, אולם פני המנהיג נשארו שלוות כשהיו. הוא ישב על כסאו ההדור בראש השולחן, ומלל באצבעותיו את שערות זקנו הארוך שהלבינו זה מכבר ונדמו לשלג צח, עיניו המאירות שיוו בגווניהם מראה ים סוער, וגלימתו הלבנה התמזגה עם פניו האציליות, והשתלבה להפליא עם אַלְפָּקַת הזהב שהייתה הדוקה למתניו.
הוא עבר במבטו על ששת האנשים שסבבו את השולחן, ועיניו נעצרו בנקודה עלומה בחלל החדר, "שמעתי כעת דברי ביקורת קשים על דרך התנהלותי בקרבות האחרונים. אִמְרוּ לי, האם עלתה למי מכם מחשבה שמהלכיי האחרונים שגויים היו וטעונים שינוי?! אבקש שלא לחסוך בדברי ביקורת מפאת כבודי, גורל העולם כולו נתון בידכם. דברו כי שומע אנוכי".
המנהיג עצר את שטף דיבורו, קולו היה רך, אך החלטיות שלווה הייתה נסוכה בקולו.
"אדו... אדונינו המנהיג...", פתח בקושי האחרון שבין היושבים. תלתלים שחורות נשפכו על כתפיו, וסרט לבן אסף אותם לאחור, פניו היו תמימות וחינניות מיוחדת נמסכה בהם. ניכר היה שאילו רק היה יכול היה מחזיר את המילים חזרה.
הדובר שענה לשם אביר, נכנס לסגל המפקדים זמן לא רב קודם הפגישה הזו. הוא היה חריף ומהיר הבנה, אך ליבו היה רך כמשי, עד שהחיילים שתחת פיקודו חשו שהוא כמו אביהם החורג. הוא אהב אותם בכל ליבו, אך הם ידעו שאל להם להכשל. אביר לא אהב את הנחשלים.
"דבר", הורה המנהיג לאביר, אינו מניח לו לסגת.
אביר הסמיק במבוכה, אך אזר אומץ, "העוצרים התפזרו בכל היערות הסובבים את אדמותינו, הם אינם מתנהלים כצבא מסודר, וכל פלוגה שלהם מסתובבת לחוד, כך הם מחפשים אחר חיילי הלָהַב, ומונעים מהם את המעבר אל הנהר. המצודה נשארת בידיהם הערלות, ולאנשינו אין שום סיכוי להגיע אליה".
"אלו דברים הידועים לכולנו", אמר המנהיג, "בקשתי לשמוע את חוות דעתך, מהי הנקודה שבה מצוי השינוי המתבקש לדעתכם במהלכי הקרבות, כדי שהמצודה תשוב לידינו?!"
אביר לא התבלבל, "כוונתי הייתה שאלפי חיילי לָהַב מצויים בסבך היערות בלא שהם יודעים לאן יפנו, המקום זר להם, והם אינם יודעים את החשיבות שבכיבוש המצודה, ואילו העוצרים יודעים היטב על מה הם שומרים, הם נלחמים בכל אסטרטגיות הלחימה העומדות לרשותם, כדי למנוע את אנשינו מלעבור את נהר פלאגון, חוששני שטעינו בכך שמיעטנו בהסברים על מהות המצודה, וחשיבותה לגורלנו. אנשינו בודדים כל כך, ללא שידעו מהי החשיבות של כל אחד מהם למען המערכה הזו".
הנוכחים הנהנו בהסכמה, אביר היטיב להגדיר את המצב בו הם נמצאים ואת הטעון שינוי, בדרך הטובה ביותר. הם נשאו את עיניהם אל מנהיגם הנערץ, מחכים בכליון עיניים לעצה ממנו - מקוים בכל לב שהוא יוציא אותם מהתסבוכת בה הם נתונים.
שתיקה כבידה נפלה בחדר, המנהיג הסיט את כסא העץ המגולף באומנות מיוחדת לאחור, והתרומם בכבדות, ידו אחזה במטה המלכותי, שהיה עשוי עץ אלון עתיק, ובראשו התנוסס אריה עשוי זהב טהור ששיווה לו מראה מיוחד.
"דעו! כולכם, כל אנשי בכל מקום שהם, חלק ממני. כאבם - כאבי. צערם - צערי. יודע אני היטב כי המערכה האחרונה אכזרית וקשה משידעתם, כואב אני עד מוות כל אחד מאנשי שנפל בקרב. לא לחינם ביקשתי לשמוע את חוות דעתכם, ידעתי שאינכם מבינים את הדרך בה אני נוקט במלחמה זו. אולם דעו, כי ככל שתאמינו בדרכי, ותסמכו על כוחי, כך יתווסף לאנשינו און ועוצמה בדרך לכיבוש המצודה, לא ירחק היום בו תדעו את הלך רוחי, אך עד אז סמכו עלי, גם אם אינכם מבינים את דרָכַי. המצודה תשוב לידינו, ויותר מכך ישוב לידינו הדבר שהיא צופנת בחובה".
המשך יבוא...
המשך...
הדם שניגר מגופות העוצרים על אדמת היער היה רב, שבואל זינק מעץ לעץ, כשהקשת אחוזה בידו, יורקת חיצים בכל מי שההין להתקרב אליו, הוא לא יפול לידיהם בעודו בחיים, ויהי מה.
החיצים המורעלים שכוונו לעברו חלפו סנטימטרים בודדים מראשו, הוא יכל לשער כמה הם, חמישים חיילים, נחושים, חזקים, ובעיקר ממוקדי מטרה. והוא - שביקש לעצמו מעט מנוחה - המטרה שלהם.
הוא קפץ מהעץ אל אדמת היער, לאחר שהעיף מבט אל אשפת החיצים, וגילה שאלו תמו, לא לפני שפגעו בעוצרים שמולו, בדייקנות מופלאה.
הם כיתרו אותו מכל הכיוונים, סוגרים עליו בטבעת חנק. שבואל שלף את חרבו מנדנה, בידיעה ברורה כי היא לא תשוב למקומה, עד שתינעץ בליבם של כל העומדים למולו, או לחילופין, תקנח בדמו שלו, ואז לא תשוב לנדנה לעולם.
ברגעי האימה חלפו מול עיניו תמונות מהעבר, זכרונות ישנים הציפו אותו. הוא ראה את עצמו נער צעיר, מבולבל, בעולם גדול שלא האיר לו פנים. אחיו התנכרו אליו, אף אחד לא האמין בו. הוא התגלגל ברחובות ובשווקים ללא מטרה.
עד לאותה הפגישה ששינתה את חייו.
יניק ראה אותו ברגעיו הקשים ביותר, ואסף אותו אליו. כשהוא מרעיף עליו אהבה אמיתית. רק יניק האמין בו, באמת, ללא כחל ושרק, הוא הרגיש את האהבה הזו. שנים חלפו, הוא בגר והיה לאחד מלוחמי הלָהַב הנועזים ביותר.
שבואל התנער משטף הזכרונות, נדמה היה לו שהעוצרים אינם מעונינים לחסלו, אחרת היו החיצים מנקבים את גופו ככברה, אשפות החיצים נחו לצד גופם, והחרבות שבידם נצצו באור השמש שחדרה את מעטה העצים.
אחד מן הלוחמים בעל פנים מוארכות, אזור בחגורת עור גסה התקרב אליו, שערותיו הארוכות התבדרו ברוח, עד שנדמה היה לאריה העט על טרפו, יותר מאשר לבן אנוש, שיניו שהיו מקורזלות וגדולות מהרגיל שיוו לו מראה מזרה אימה, ניכר היה שהוא מנהיגם של הבריונים שהקיפו אותו.
"עליך להתלוות אלינו!", ירה בזעם, "על אף שידך המטונפות מגואלות בדם אנשיי, לא נעשה לך כל רע. אך באם תשיב מלחמה, חרבי תשסע את גופך לגזרים, ותרטש את מוחך החלול".
קולו של 'שיער האריה' נשמע כבוקע מבטן חבית עצומת ממדים, והוא התקרב עד למרחק צעדים ספורים ממנו.
"איני מתלווה אליך!", אמר לו שבואל בהחלטיות, "חובתי הקדושה לחסל ארורים כמותך ולהגיע אל המצודה, לא אפקיד את חיי בידך!", הוא היטיב את אחיזתו בחרבו, כשואב ממנה כוחות נגד העומד מולו.
'שיער האריה' פרץ בצחוק פראי שנשמע כסופת רעמים מתגלגלת, תוך כדי שהסתובב אל חייליו, "מצודה... את המצודה הוא מבקש... הוא אינו יודע מה היא המצודה בכלל, ומה היא טומנת בקרבה... אנו יודעים מה יש בה, ולעולם לא תיפול בידי חיילי לָהַב אוויליים אלו ומנהיגם ההזוי".
הוא הסב את פניו מחייליו והתריס כלפי שבואל, "שלחו אותך בלא שתדע מה רוצים ממך, סיפרו לך סיפורי בדיות וכזבים על מצודה בלא שתדע מהי ומה סודה, אין זאת כי אינך מעניין את שולחיך, ומנהיגך המטורף מתעתע בכולכם, חדל לך מאשליות שווא, התלווה אלינו".
עיני שיער האריה בערו באש טירוף, וכשהתבונן הלה באישוניו, גילה שאין צבעם שווה, האחת אדומה הייתה כדם בעוד השנייה שחורה כפחם. דבריו של האיש פגעו בו כחץ משונן ומורעל, והעבירו בו מחשבה שדקרה את ליבו כפגיון מושחז, "אולי באמת אני לא מעניין איש בעולם הזה?!", אך הוא גירשה מיד כשם שמגרשים זבוב טרדן.
זעקה אדירה הדהדה בחלל היער מעמקי ליבו של שבואל, "לעולם, לעולם לא אלך עמך, סכל. המנהיג הגדול יודע את אשר הוא עושה, כל עוד נשמה באפי אלחם בך ובשכמותך, בבוא היום אדע את סוד המצודה, אך כעת אותה אני מבקש, ועליה אמסור את נפשי".
האיש איבד לרגע את עשתונותיו, שבואל ניצל זאת, תוך שניות ספורות נעץ את להב חרבו במיומנות ובמהירות בין צלעותיו של שיער האריה, ובאבחת חרב הכריע אותו אל הארץ, כשהוא מתבוסס בדמו.
מכה עזה נחתה בערפו, שבואל הסתובב אל הַמַּכֶּה, אך אז, אגרוף אדיר שהוטח במרכז פרצופו המם אותו, שבואל נפל ארצה והרגיש שעורפו רותח, ידו נשלחה לעורפו ונצבעה בדם שקלח מהפצע, הכרתו התערפלה, תהום שחורה נפערה מתחתיו, בקרקעיתה ראה את 'שיער האריה' פוער את פיו בחיוך זדוני, דמותו היטשטשה, ולאחריה בתוך ערפל עמוק התגלתה לעיני רוחו דמותו הטמירה של המנהיג. הוא חייך את חיוכו האצילי, וכשמטהו בידו היכה בקרקעית התהום, אפר שחור עלה ממנה, והוא שקע עמוק עמוק אל תוכה.
כאשר מדברים על הנושא הנפיץ הזה, אל לנו לשכוח שבנקל אפשר לטעות ולהסתכן ב"היזהרו בגחלתן שלא נכווה".
בוודאי שרבינו הזהיר מאוד מהמפורסמים של שקר, ועוד על מפורסמים שבזמנו...
אבל, אנחנו לפי מיעוט ערכינו, אל לנו להפוך את זה לחזות הכל, מה גם שבנושא זה לפעמים יש אין ספור נגיעות אישיות.
לכן, לעניות דעתי ככל שנעסוק בספרי רבינו ונבקש אחריו, נתבודד, ונחפש אחר רוח קודשו, אף אחד לא יזיזנו מדעת קדשינו.
כאשר מחוברים בעבותות של אהבה שאינה תלויה בדבר בצדיק האמת בעצמו, לא מבקשים עוד אהבות נכזבות ונפולות - גם אם לא עוסקים בבירור של האהבות הנפולות האלה, וד"ל.
פרק 2 | זכרונות
שעת בין ערביים, השמיים כחולים ונקיים והשמש הכתומה צבעה את העולם בצבעי ארגמן זוהר, האדמה הייתה בוצית מעט, אות לגשמים הברוכים שהשקו אותה לרוויה. הדשא הרך נדמה היה לשיער ירוק שצמח לתפארת על ראשה. פרחים צהובי כותרת החלו לכוף את ראשיהם מתכוננים לשנת ליל, העצים העתיקים הניעו את ענפיהם ברוח המלטפת והתמזגו בעלווה הירוקה והשלווה.
עדר צבאים צעירים צעדו ברוגע, לוחכים בהנאה מהעשב שלמרגלותיהם. אמוֹן פסע לידם בצעדים רכים, בכדי שלא יבהלו מפניו. מראה הטבע המכין עצמו ללילה הארוך לא הרגיע את רוחו הסוערת, וזכרונות ליל אמש לא הרפו ממנו.
כמה כואבת הייתה ההשתלחות החפוזה של אביר ביום האתמול, כיצד ההין להטיח כך במנהיג? היאך לא סמך על כוחו ועוצמתו? נכון, יש דברים כואבים ולא קל לראות כיצד החיילים הולכים ונשחקים בקרבות המתישים, אבל לא היה לו לעשות זאת.
המנהיג מיטיב להבין את הלך רוחם, והוא יודע היטב שהם אינם מסוגלים לשאת יותר את הצער הנורא הזה יותר בליבם. אך בכל זאת עליהם לשמור על קור רוח, אסור להניח לכאב לנגוס בנפשם. אדרבה, ככל שיטיבו את אחיזתם במנהיג, ויאמינו בו בפשטות ובאהבה, לא יהיה לכאב מקום בליבם, הוא ינוס הלאה מהם...
אמנם אביר נשבר, אך לא עוד, מעתה לא יהרהרו עוד במהלכיו הנסתרים של המנהיג, רק יאמינו בו בפשטות, באהבה.
זכרונותיו של אמוֹן זרקו אותו עשרות שנים לאחור, אל הימים בהם לא היה עדיין 'המצביא הגדול', הוא היה בחור צעיר, כשפגש בו. לא רבים הכירו אותו, ושמעו היה לוטה בערפל, זה קרה בספרייה העתיקה באחד הכפרים, נפשו משתוקקת הייתה להכיר את עצמה ובינות למגילות הקלף המתפוררות מצא את המענה לבערת נשמתו.
'יַנִּיק', שכבר אז כונה 'המנהיג הגדול', עמד סמוך לקיר הספרייה, מצחו היה חרוש קמטים, והוא נשען על מקלו ההדור, כשעיניו עצומות בהרהור עמוק.
באותם רגעים אמוֹן עיין באחת המגילות, ולא שם לב לכך שיניק החל לעשות את דרכו אליו. יד רכה נחה על כתפו, יניק עמד מאחוריו, "אמוֹן, נפשך מבקשת את אשר היא חסרה, אבל לעולם לא תגיע אל סיפוקה...".
אמוֹן הסתובב והביט בעיניו החודרות של יניק, אך מיד השפיל את מבטו, עיניו חדרו אל עומק נשמתו והוא לא הצליח להכיל זאת. עיניו של יניק ראו כל צפון וכל נסתר בנשמתו, הם ידעו את אשר מחפשת נפשו ומה חסרה היא.
יניק ליטף את פניו ברכות אבהית, "המצודה... אל סוד המצודה שואפת נפשך, ומגילות אלו, אף שעולמות שלמים וסודות ערטילאיים גנוזים בהם - מסוד המצודה נעדרים הם. סודה חקוק במגילות ליבי, יום יבוא והיא תתגלה, ודרכך תהיה התגלותה".
היה זה המפגש הראשון בין יניק לבין אמוֹן, מפגש אשר קשר את נפשו בנפש המנהיג. מאז חלפו שנים, הוא הפך לאיש סודו הנאמן ביותר של יניק, ששמו זה נישא כעת בסילודין. הוא כונה ביראת כבוד 'המנהיג', ועם השנים נעשה אמוֹן למפקד העליון של חיילי הלָהַב, והיה קרוי בפיהם 'המצביא הגדול'.
רוחם של חיילי הלָהַב בערה יומם וליל אל המאציל העליון. בכל מאודם ביקשו לעשות את רצונו, ויניק הדריך אותם כיצד לעשות זאת. חיילי הלָהַב דבקו במטרתם, עד שכל דבר שבעולם לא יזיז אותם ממנה. יניק שנתן להם את שמם 'חיילי לָהַב', אמר באחת ההתכנסויות שברבות הימים יגלו כולם את הסיבה הפנימית לשמם - 'חיילי לָהַב'.
ימים ולילות עשו יחדיו, כשהמנהיג משרטט בפניו את תורת מלחמתו, "כמעט רוב בני האדם שמעו על המצודה", סח בפניו, "חלקם מעולם לא יחסו לה חשיבות מיוחדת, ואף אלו שיחסו לה את החשיבות הראויה, מזמן התייאשו מלחפש אותה, ופנו למקומות אחרים, שם קיוו שיוכלו לנצח את העוצרים...".
כך החל המנהיג לגלות את סוד המצודה, בתחילה היו דבריו אפופי מסתורין, "אי שם, במרחבי הרוח, מעבר למים שאין להם סוף, משכנה. עתיקה משנים קדמוניות, יופיה והדרה מפכה חיים בבריות. ובתוכה נצבת האבן, דוממת, מאזינה לשירת הרוח, ואוצרת אל תוכה את צליליה, סופגת היא את שירת הבריאה, מעיינות ונחלים נובעים מתוכה. מימיהם מתמזגים בשירת ההויה. מעניקים חיים מלאי אהבה ותקווה, וממלאים את העולם ברצון טהור, נטול כל סיגים".
"כאשר כוחות הזדון התרבו בעולם, מצאו הם בנחלים הללו מקור לשאוב כח הרסני, והשתמשו בכוחם של המים הטהורים, בכדי להחריב את יפי הבריאה, ולהחליש ולהרפות את רצונם הטהור של בני האדם. המאציל העליון לא הניח להם להשתמש במעיינות הטהורים וטמן אותם בעמקי האדמה, ומאז אין כל יכולת לגלותם".
"העוצרים לא ויתרו ועשו את דרכם אל מקור נביעת המים, המצודה. שם הם נתקלו באנשינו ששמרו על המצודה, אך אלו לא היו מוכנים לבואם, והארורים טבחו בהם ללא רחם. אנשינו נלחמו בחירוף נפש, אולם העוצרים ידעו היטב שכל גורלם העתידי טמון בקרב על המצודה. לאחר קרבות מתישים, נפלה המצודה בידיהם הטמאות. אמנם כוחם הועם במקצת, אך עדיין שואבים הם את כוחם ועוצמתם משאריות המעיינות שנבעו בעבר מעמקי המצודה".
גם כעת בעודו פוסע עשרות שנים לאחר מכן, זכר אמוֹן את דמעותיו של המנהיג, "האבן... האבן נמצאת שם...".
אולי בנוסף אפשר לתת מקום לכתיבת סיפורים, שירה, או כל דבר אחר בסגנון הזה, זה ממש יכול לשפר את הפורום.
בהתחשב ביכולות של הכותבים המכובדים בפורום, בוודאי זה יהיה לתועלת כולם.
שורש המילה "התבודדות" היא הבדד.
זהו הרגע בו אני עומד מול החלק הבודד ביותר שבי.
אני לא מתפלל.
אני לא משבח.
אני לא מפאר.
אני עומד כך, מול המקומות החשוכים ביותר שבתוכי - ומאיר בהם זרקור.
אני עומד מול עומק הבדידות שבתוכי, ללא פחד.
התבודדות זה הרגע שבו אני מסתכל על עצמי בלי פילטרים וללא מסכות.
שם בעומק הבדידות אני יכול לצעוק אל מי שאמר והייתי אני:
"רבונו של עולם רחם עליך! ראה איזה בודד הוא הבן שלך! הבט אל עומק הבדידות שלי ואל נא תתעלם".
וכשהזעקה סודקת את חומות הבדידות - אפשר לדבר על הכל...
לכאורה דברי רבינו היו על משהו מעוד ספציפי שהיה נפוץ אז בזמנם - עישון מקטרת , הרחת טבק
יותר נכון הסנפת טבק
עם רוצים לקחת את רוח הדברים של רבינו ז"ל אז כל דבר שהוא בעצם גורם להתמכרות ולבזבוז זמן , נכלל בהזהרה הזאת , ולכאורה אפשר להכניס לזה את כל ענייני העולם הזה (טלפון , סמרטפון , מחשב ,
פורומים
וכו' וכו' )
אבל אם רוצים לקחת רק את הדברים שעליהם רבינו דיבר
לכאורה זה רק הלולקא והטבק שהיה מצוי בזמנם , שהיה ממכר , ולא כמו היום שמריחים קצת בליל שבת בבית כנסת
זה פשוט מדהים לראות איך מקטינים את דברי רבינו שוב ושוב!
רבינו אמר דברים ברורים לגבי עישון, וגם הסביר את עצמו למה הוא אמר זאת.
הוא כתב דברים ברורים מאוד לגבי הרחת טבק, והוא לא חילק בין שמעק טבק ליותר מזה.
ניסיון ההצדקה העצמי פשוט מיותר ומקטין את דבריו האין סופיים של רבינו!
נכון, לפעמים נופלים בעישון, לפעמים מריחים טבק - נגד רצון רבינו, אבל צריך לדעת שאנו עוברים על דבריו.
אבל אני יודע שזה לא פוגע בכהוא זה בקשר שלי עם רבינו הקדוש!
אני אשתדל, אתבודד, אתגבר - גם אם אפול, עד שאזכה לקיים את דברי רבינו כפשוטם.
כשמתבוננים היטב בתורה אזמרה שהיא התורה של כף זכות לא רואים הגבלה.
להיפך, שם רואים באופן ברור שגם רשע גמור צריך למצוא בו נקודה טובה.
ובאמת יש כאן שני חלקים:
חלק אחד זה עבודה פנימית שלנו, למצוא איזו נקודה טובה בכל אחד גם הרשע הגדול ביותר.
חלק שני זה הזהירות מלדון את הרע עצמו לטוב, כי לפעמים עובר גבול דק בין סוגי הכף זכות.
וכמו שכתוב בספר המידות הרחקת רשעים אות ו': "מִי שֶׁמְּלַמֵּד זְכוּת עַל רָשָׁע, גַּם הוּא נִקְרָא רָשָׁע".
כלומר אותו רבינו שלימד את תורה רפ"ב כתב שאסור ללמד זכות על הרשע!
בפשטות כוונתו היא על מעשה הרשע, והדוגמא לזה היא וכו'.
אבל על הרשע בעצמו, לא משנה מה עבר עליו, לא משנה האם הוא עבר שמונה מאות פעמים על כל התורה כולה, צריך ללמד עליו כף זכות.
זה בדיוק הגדולה של רבינו!
**אצל רבינו אף אחד לא נשאר בחוץ, וגם לרשע הגדול ביותר יש תקווה.
יותר מזה, כשאני דן את הרשע לכף זכות לא על עצם המעשה - אלא על הטוב האמיתי שוודאי קיים בו, אני מעלה אותו לכף זכות, לטוב אמיתי.
"חזק ונתחזק בנקודות טובותינו ונדון אותנו לכף זכות ואת חברינו".
אנקדוטה מעניינת שקשורה למה שנאמר כאן.
יצא לי השבוע להתפלל בבית כנסת של חסידות מסוימת שיש להם סידור תפילה בנוסח מיוחד משלהם, והיות ולא היו עוד סידורים אחרים לקחתי סידור כזה.
בסיום התפילה נגש אלי אחד החסידים ושאל בהתפעלות אם אני נוהג להתפלל עם הסידור הזה באופן קבוע (לא רציתי להגיד לו שהם פשוט לא השאירו לי ברירה...).
והוא אמר לי בארשת של רצינות: "התפילה בנוסח הזה מחייבת האוד בבחינת מעלין בקודש ואין מורידין".
האמת שלא אמרתי לא כלום, אבל מעבר לזלזול בנוסח המקובל, היה בזה התנשאות, והאמת היא שהוא פעל אצלי ההפך - הרגשתי בוז עמוק.
אבל כשחשבתי על זה לעומק חשבתי שדווקא אצלינו, בגלל הגדולה של הרב'ה שלנו והרצון שכולם יכירו את עצותיו הקדושות ויטעמו כי טוב סחרו - צריך להיזהר לא ליפול למלכודת של ההתנשאות והכפייה, אף אדם לא אוהב שמסבירים לו שהוא טועה!
לא צריך לדחוף לאנשים ליקוטי מוהר"ן, ולא צריך לקרב אותם בכח, רק לתת לכל אחד תחושה טובה באמת, ולקבל כל אחד כמו שהוא ולא משנה איזה חסיד הוא או מה ההשקפה שלו, רק כך האור של רבינו יחדור ללבבות.
אנ"ן בחביבותא תליא מילתא!
א. ידע שכל מאורעותיו כולם לטובתו
בימי הרת עולם עם ישראל קדושים עוסקים בתשובה אחר תשובה, ווידוי אחר ווידוי, להשיב את המלוכה שנפלה בין הקלי', עד שביום הכיפורים זוכים לעלות בביטול באין סוף ומתוודים בעשרה ווידוים. בפנימיות רוממות הווידוי כאחד מעיקרי התשובה, גילו הצדיקים דרכים בנתיבות אין מספר. ובמאמר זה מתגלה תיקון חדש ונפלא שלא היה מעולם, והוא להתוודות להשי"ת בפני הצדיק, שבזה מגלה שורש התשובה לתקן פגם העונות ששיברו העצמות.
'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם', קודם הבריאה עלה במחשבה תשובה, שגם אם בני אנוש יחטאו לפניו יד ימינו יהיה פתוחה לקבל את השבים, ושם לו חוק ומשפט, כעיקרי התשובה החרטה והווידוי והקבלה, 'ומה היא התשובה, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו' (רמב"ם תשובה פ"ב ה"ב).
והנה פנימיות ענין התשובה הוא, כי נשמת ישראל הוא חלק אלוקי ממעל הכלולה מנרנח"י, וכנגדן הוא עור בשר גידין עצמות והמוח שבעצמות. רצה הקב"ה לזכות ישראל, והרבה להם תורה ומצוות, שעי"ז יושלמו בכל חלקי ופרטי נשמותיהם, כי בכל מצווה ומצווה הוא מחבר את חלקו שמשם שרשו להשי"ת.
כגון המקיים מצווה ששורשו ברוח, נשלם חלק הרוח שבו, וכן בכל מצווה ומצווה אשר פרטיהם רבו מאוד. ולהיפך, כשח"ו עובר עבירה, נפרד ונשבר המקום שלשם הגיע הפגם.
וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ברוב רחמי השי"ת פתח לנו פתח לתקן את אשר עוותו ונתן לנו מצוות התשובה, שעל ידה נוכל לתקן את העבירות ולחברם כבתחילה.
ומכיון שכל עבירות אינו פוגם רק עד עולם הבינה [וכנגד שורש נשמתו הוא 'הגידין'], 'כולם אינם פוגמים אלא עד בחינת תשובה, שהוא בחינת בינה אמא עלאה, כי אין הפגם אלא בעולמות התחתונים, שהם בששה קצוות ששם אחיזתם ושם אינו מלובש אלא מבחינת בינה, ולמטה בבחינת אמא מקננת בכרסיא'.
ולכן ביכולת התשובה מעולם הבינה לתקן את הקלקול שנגרם בעולמות שמתחתיה, ותבוא הא"ם ותקנח צואת בנה, ועל-כן לכל החטאים מועיל תשובה, כי עד שם הגיע הפגם. ולימדו הצדיקים שבכל הדורות דרכי משפט להתרחץ ולהסיר רוע המעללים, הן בצומות בסיגופים, והן בשאר דרכי התשובה, ובזה יתקנו את המעוות ותשובתם תתקבל.
ועתה באחרית הימים שבאו בנים עד מש'ב'ר', שלא די שנכשלו בעבירות שפוגמים עד הבינה [גידין] אלא נשברו כל עצמותינ"ו שפגמו גם בחטאים ששוברים גם את העצמו"ת (עי' ליקו"מ נ), וכשנשברים העצמות עולה הפגם עד החכמה עילאה [שבשורש נשמתו הוא העצמות שהוא כנגד ה'חיה' כידוע], ושם אין ביכולת התשובה לתקן יען כי נשבר ונפגם למעלה מהבינה יד התשובה.
'ועל-כן לכל החטאים מועיל תשובה, כי עד שם הגיע הפגם, אבל זה העוון אין תלוי בתשובה, כי פגם למעלה משם וחאב במחשבה, כביכול, בבחינת החכמה בעצמה, ועל-כן אין מועיל לו תשובה', כי כל עבירות מפרידים את אשר היה מחובר כחלקים חלקים ודבוקים זה לזה, לכן בתשובה הוא שינוי דהדר לברייתו, שמתקן ומחבר כבתחילה.
אך כשנשברו וננסרו העצמות, שאינם כחלקים הדבוקים שנפרדו, אלא נשבר עצם הדבר, כביכול אין חיבור שיכול לחברה כבתחילה, ולכן נבהלו עצמינו מאוד מרוב עצבונינו, כביכול אבדה תקוות השיבה אליו.
שמועה טובה מארץ מרחק [אור החכמה] תדשן עצמותינו. אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני - ואתם מרום לעולם ה', כי אתם חשבתם לרעה ואלוקים חשבה לטובה, כי עתה שבאתם עד שבר על שבר, מזה דייקא תזכו לעשות בריאה חדשה שיתקן גם את השבר מעבר לעבר. כי לעולמים היה בישראל תיקוני התשובה לתקן את אשר כסלו [לחבר את הפירוד, וממילא אין ביכולתם לתקן את השבר העצמי], ועתה שתבטלו עצמכם בביטול שתתוודו על עבירות ותודו בשמחה שאפילו שהיה מה שהיה, אעפ"כ אנו רוצים להיות שלך יהיה מה שיהיה, לכן בשכר זה יזכו להמשיך תלת מאה דגרבי - לעשות מ'ה' מאה, שימשיכו מאור החכמה למלכות, ועי"ז תתקנו גם החטאים שפגמו באור החכמה.
וזה זוכים בוודוי בפני התלמיד חכם ששמר כל עצמותי"ו ואפילן אחת מהנה לא נש'ב'ר'ה, עד ש'לא ידע איש כי נתבטל לגבי אין סוף' - השלימות האמיתי, לכן כשמתוודים אליו אינו כשאר ווידוים. שהרי השב מפני יראתו רוצה לתקן את אשר הלך אחר כסלו [ולא מחמת שרוצה להיות דבוק בהשי"ת], אלא שכשמתוודה אליו 'הצדיק הורה לו דרך ישר להיות נכלל באין סוף' (ביאוה"ל ד), שכל הווידוי יהיה הודאה שמודה שלך ה' הצדקה ואינו מתרעם כלל על מידותיו של השי"ת.
ומאיר עליו התנוצצות הא"ס שרוצה להיות עם השי"ת, 'אפלו אם יהיה מה שיהיה חס ושלום אפילו אם יעבור עלי מה חס ושלום' (ליקוטי תפילות צב), ועי"ז מאיר עליו אור מעין עולם הבא שכל מה שעבר עליו היה הכל לטובה, וגם מה שנכשל מאת ה' היתה זאת.
לכן יזכו הבנים שובבים לשוב ולא ישאר שום רושם רע בעצמותיהם (עי' ליקו"מ עו), שיתתקן גם החטאים ששוברים העצם השלם, כי בביטול הזה הם עושים בריאה חדשה, ובזה 'יתנחמו ויהיה אצלם כדאי כל מה שעבר עליהם תחילה' (ביאוה"ל כא).
@נאר-ד-רבה קודם כל יישר כח, מחמם את הלב לשמוע שהסיפור מחזק את אנ"ש.
בעז"ה ההמשך יעלה ביום ראשון ויום רביעי בכל שבוע
אני חושב שמכל הספרים (המיותרים בחלקם) על התבודדות - הקטע הזה מזקק את הנקודה העמוקה ביותר.
לדעתי זו הסיבה שקשה מאוד להתבודד, ולפעמים אין מילים ודיבורים.
כי אם ההתבודדות הייתה תפילה פשוטה של שבח הודאה ובקשות - לא היה חסר דיבורים...
הקושי לדבר, נובע מכך שכשמדברים על הכאב בעצמו, כשעומדים מול המקום ממנו אנו בורחים כל היום - לפעמים אין מילים.
הכאב גדול מידי.
קשה ללב להביע אותו.
לא קל לעמוד יום אחר יום מול אותו המקום החסר שבתוכנו.
אבל דווקא לכן, אנחנו עומדים, שותקים, מתגעגעים,
ובעיקר מחוברים בקשר אמיץ שלא יינתק!
האם רבינו בכוונה הפך את זה, וכדי שנדייק משהו?
אם נאמר שכן, אבל בפועל הרי כתוב אחרת בפסוק, א"כ מה שייך להפוך ולדייק בזה?
באם מוהרנ"ת היה מאריך עוד ימים ושנים והיה עובר שוב על הגהות, האם היה מתקן את זה, או שחלילה, כי זה בדווקא הפוך וכנ"ל?
האם מהדירי הספרים כיום יש להם רשות להגיה ולסדר את הפסוק, או לא?
באם לא, האם מותר להם לציין ציון בצידי העמוד, כעין כל גדולי האחרונים שהגיהו בצד הספרים, כהב"ח והגרע"א והגר"א וכדומה, או שלא, כי זה נוגד את הביטול לרביה"ק.[במאמרי חז"ל המוצגים בצורה שונה, פחות קשה לי, כי יתכן שלרבינו היה גירסא אחרת, או שרבינו רצה רק להביא את תוכן המאמר, ומה שבטוח שזה לא כזה קריטי כמו פסוקים - שבזה הקושיא עצומה]
כשמוהרנ"ת הדפיס את הליקוטי מוהר"ן בשנת תקפ"א, הוא עבר על כל מיני טעויות ושיבושים שנדפסו בליקוטי מוהר"ן שיצא לאור בחיי רבינו הקדוש.
הוא הוסיף מקורות ותיקן את השיבושים שנכנסו בו, וידוע שהוא עבר על זה בדקדוק רב מאוד, ובכל זאת הוא בחר לא לתקן את הפסוקים.
לכן, בוודאי שתורות כמו תורה ד' שהן לשון רבינו הקדוש, כשרבינו שינה מהפסוק היה לו בזה כוונה טמירה ונעלמת, הרי תורות כאלה הוא עבר עליהן לפני שהודפסו, ובכל זאת לא שינה.
ולגבי תורות שהן לא לשון רבינו, גם בהן לכאורה, עצם הסיבה שמוהרנ"ת עצמו לא תיקן (אפילו שר' ברוך אפרים כן תיקן) אולי מסביר שהוא הבין שיש כאן משהו גדול שרבינו כיוון אליו.
באופן אישי בהליכה עם תורות, גיליתי לא אחת קשרים נפלאים דווקא מעצם השינוי של הלשון שרבינו כתב.
אבל בהחלט שהעלית נושא מעניין, ומענין אותי לקרוא את דברי החברים כאן בנושא הזה.
לפעמים הרבה יותר קל למצוא כף זכות דווקא באנשים הרשעים ביותר.
למצא בהם נקודות טובות.
להסביר כמה הם באמת רוצים את ה' למרות כל מה שעובר עליהם.
וכמה הם בעצם תינוקות שנשבו.
אבל ככל שהדבר מתקרב אלינו כך זה הולך ונעשה קשה יותר...
קשה לדון לכף זכות את ההוא שיש לו דרך שונה משלי.
את הקהילה המסוימת הזו שחושבת אחרת ממני.
ככל שזה מתקרב אלינו זה הופך אישי יותר, אז להפך, מוצאים את כל הטצדקי למה אסור לי לדון לכף זכות.
כמה דווקא הם שחושבים אחרת, או עושים אחרת הם הרע בהתגלמותו.
הכף זכות הזו, קשה יותר, כואבת יותר, אבל אין ספק שהיא הכי הרבה מכוונת לרצון של רבינו הקדוש.
הלוואי ואזכה לכך.
חיי מוהר"ן אות רצ"ט:
'פעם אחת דבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור. קודם שנמצא הצדיק האמת בעולם, יכולים להתקרב להשם יתברך מעצמו. אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשם יתברך באמת בשום אופן כי אם כשזוכין להתקרב אליו'.
לגמרי!
רק שאם לא נעשה זאת בצורה נכונה אוהבת ומכילה, נפעל בדיוק את ההפך הגמור!
@וועלן-וועלן הדברים ברורים ופשוטים, ואני אוסיף -
אם זה כתוב במפורש בחיי מוהר"ן, בוודאי שזו עצה נצחית.
אין דבר שמוהרנ"ת כתב בשם רבינו הקדוש שהוא לא שייך לדורי דורות עד משיח.
הכלל פשוט ביותר - אם זה לא היה לדודי דורות זה לא היה נכתב!
בנוסף רבינו כותב במפורש: "וְזֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּא אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם וּמְסַפֵּר לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ"
משמע שאין כאן רק וידוי על העוונות אלא לספר ולפתוח את הלב ממש כמו בהתבודדות.
זה שוב לא ההבנה הפשוטה של ווידוי...
