רבי שלי.

כל שנה ביום הזה אני עוצר לרגע,

מתבונן. חושב עליך.

עברו 216 שנים מהיום בו הסתלקת -

אך מהיום הזה, לא הפסקת לרגע לחיות ולהחיות.

כמה חיים הצלת, בכמה נשמות נגעת עד העצם?!

גם אם יכלה הזמן, לא יכלו הם מלהיספר.

היית מוכן לעשות הכל, בשבילנו, נשמות ישראל -

וביניהם אני הקטן שבין אנשיך.

איבדת את אשתך, ואת שני בניך האהובים - בשבילי.

הקרבת את חלבך ודמך, בעבורי.

מסרת את חייך - עבור חיי.

רבי, אין בעולם כולו, מישהו שיהיה מוכן להקריב הכל בשבילי, כמוך.

הלא אתה כואב את כאב אנשיך יותר מהם עצמם.

הלא כשעובר עלי מה שעובר - עובר גם עליך.

גם בספריך הולך אתה איתי יד ביד בכל תורה שלך,

בין בטוב ובין בשלבים הקשים - קודם שמשיגים את הטוב הזה.

רבי אהוב שלי, אתה בוודאי רואה שעיני זולגות דמעות,

אלו דמעות של אהבה אין סופית, וגעגועים עזים אליך.

כשאני נשבר ומתרסק, אני נזכר בך,

איך כתבת לפני מעל 200 שנה - "שברו אותנו כחרס הנשבר".

כך הרגשת. שאתה ביחד איתנו גם בזמן השבירה.

או אז, אני מנסה לאחוז את שברי החרסים שלי, ולהגיש אותם אליך -

ואתה בוודאי תיקח אותם ותבנה מהם בניינים נפלאים.

רבי, האמת שאני לא תמיד הולך בדרך הנכונה שסללת,

לפעמים אני מועד, ולא מקיים את עצותיך.

אבל אל נא תחשוב שזה נובע מזלזול חלילה,

הרי אתה מכיר אותי, אתה יודע כמה אני מאמין בך,

אבל מה לעשות לפעמים אני לא מצליח,

תדע לך שזה כואב לי, אני רוצה אותך באמת.

רבי אהוב שלי, מקור חיי, אנא ממך, אל תעזוב אותי לרגע,

קשור אותי חזק בשק שלך, הרי מי כמוך יודע איזה גהינום יש מחוץ לשק הזה.

תודה לך רבי, שקרבת אותי אליך,

תודה לך, על כל מה שנתת למעני,

תודה על זה שזכיתי שיש לי רבי כזה. שיש לי אותך.

תודה לך, שאתה היחיד שמבין אותי,

תודה לך על כך שאתה מקבל אותי, ככה כמו שאני.

אנא ממך, תמשיך לאחוז בי, תמשיך לא לוותר עלי,

ואני מבטיח לך רבי להשתדל לעשות לך נחת אמיתית,

ולעולם לא לוותר עליך.

ממני, הקטן שבאלפי אנשיך

פרולוג | מבוכה ביער

המשימה הייתה קשה מידי עבורו, מחשבות מכבידות התרוצצו במוחו העייף, מכות בו בעוצמה, מכריעות אותו שוב ושוב.

"אולי... אולי טעה המנהיג בכך ששלח אותי למקום הזה?! יכול להיות שהוא לא העריך נכון כמה כח יהיה לי?! ואולי הוא בכלל לא יודע היכן אני נמצא, והוא עזב, השאיר אותי לבדי במערכה הזו...".

שבואל שכב על מצע העלים הרכים, שעיטרו לפני זמן קצר את עץ האלון העתיק שהשתרע מעליו, והניח את ידיו תחת ראשו המיוזע. עיניו תרו אחר נקודה עלומה, בינות לענפים הרחבים. מבטו נפל על קן ששכן בתוך שקע עמוק בגזע העץ, גוזל זעיר עטוף בפלומה זהובה צייץ ללא הרף, וציפור שיר קטנה עפה אליו, מסוככת עליו ברוך, צִיּוּצֵי הקטנטן פסקו ואיתם מחשבותיו.

חלל היער נקרע בקול שריקה חדה, מטר חיצים ארוכים בעלי ראשים מושחזים חתכו את האויר באכזריות, מעטרים את העצים הזקנים בחורים מכוערים.
שבואל קפץ באחת, תוך שניות כבר היה במרומי העץ, מכסה את גופו בענפים הסבוכים שהקיפו אותו. האשליה התנפצה, ה'עוצרים', אויביו המרים, עדיין מחפשים אותו, וממעוף החיצים למד שהם קרובים מתמיד...

פרק 1 | קרב נואש

חושך כבד עטף את היקום, עננים כבדים שייטו בשמים מסתירים לכוכבים הקטנים את שדה הראיה, הירח העגול לא נכנע ובמאמץ עילאי ניסה להחלץ ממעטה העננים האפורים שמתחתיו. מבין קרעי העננים, הבליח אור חיוור, מסיר עוד אחת משכבות החושך העבה.

הקור היה כה עז, עד ששום יצור חי לא יכול היה להסתובב בחוץ בשעה מאוחרת זו. העולם הפסיק את הילוכו, בני האדם מחופרים היטב בשמיכות עבות, והאח הבוערת מונעת מהקור הנורא לחדור אל הבתים.

בקתת העץ הקטנה לא הסגירה מאום מהמתחולל בתוכה, אך חד עין היה מבחין שאף אחד מדיירי הבקתה לא נם על יצועו. דו שיח ער בקע מן הבקתה, ומנורת הנפט התלויה על הקיר הפיצה אור חיוור במקצת.

"אם נפסיק להיות בטוחים בעצמנו כל כך, יש סיכוי שדברים ישתנו", פסק מאן דהו בעל פנים חרושות קמטים. הוא לא חיכה שהנוכחים יעכלו את שאמר והמשיך, "כבר מזמן שאין קרבות מסודרים, אנשינו נאבקים על חייהם, בכל רגע נתון. והם - העוצרים הארורים, מזנבים בנו ללא הרף. די לשאננות הזו, המלחמה שינתה את פניה ואנחנו מוכרחים להבין זאת. אם לא, לא ישאר מאנשינו כל זכר, ואז...".

הדובר נשנק לרגע, הוא שפך כעת את תמצית כאביו - כאב אנשיו שכל כך יקרים לליבו, אסור היה לו להטיח את הדברים בעזות שכזו במנהיגו הנערץ, אבל המילים פרצו ממנו בסערה. אנחה עמוקה נפלטה מתוכו, מרוקנת ממנו את הכח לחלוטין.

הנוכחים, מפקדיהם הבכירים של צבא 'חיילי הלָהַב', זעו באי נוחות על הכסאות, פניהם שידרו תדהמה, אולם פני המנהיג נשארו שלוות כשהיו. הוא ישב על כסאו ההדור בראש השולחן, ומלל באצבעותיו את שערות זקנו הארוך שהלבינו זה מכבר ונדמו לשלג צח, עיניו המאירות שיוו בגווניהם מראה ים סוער, וגלימתו הלבנה התמזגה עם פניו האציליות, והשתלבה להפליא עם אַלְפָּקַת הזהב שהייתה הדוקה למתניו.

הוא עבר במבטו על ששת האנשים שסבבו את השולחן, ועיניו נעצרו בנקודה עלומה בחלל החדר, "שמעתי כעת דברי ביקורת קשים על דרך התנהלותי בקרבות האחרונים. אִמְרוּ לי, האם עלתה למי מכם מחשבה שמהלכיי האחרונים שגויים היו וטעונים שינוי?! אבקש שלא לחסוך בדברי ביקורת מפאת כבודי, גורל העולם כולו נתון בידכם. דברו כי שומע אנוכי".

המנהיג עצר את שטף דיבורו, קולו היה רך, אך החלטיות שלווה הייתה נסוכה בקולו.

"אדו... אדונינו המנהיג...", פתח בקושי האחרון שבין היושבים. תלתלים שחורות נשפכו על כתפיו, וסרט לבן אסף אותם לאחור, פניו היו תמימות וחינניות מיוחדת נמסכה בהם. ניכר היה שאילו רק היה יכול היה מחזיר את המילים חזרה.

הדובר שענה לשם אביר, נכנס לסגל המפקדים זמן לא רב קודם הפגישה הזו. הוא היה חריף ומהיר הבנה, אך ליבו היה רך כמשי, עד שהחיילים שתחת פיקודו חשו שהוא כמו אביהם החורג. הוא אהב אותם בכל ליבו, אך הם ידעו שאל להם להכשל. אביר לא אהב את הנחשלים.

"דבר", הורה המנהיג לאביר, אינו מניח לו לסגת.

אביר הסמיק במבוכה, אך אזר אומץ, "העוצרים התפזרו בכל היערות הסובבים את אדמותינו, הם אינם מתנהלים כצבא מסודר, וכל פלוגה שלהם מסתובבת לחוד, כך הם מחפשים אחר חיילי הלָהַב, ומונעים מהם את המעבר אל הנהר. המצודה נשארת בידיהם הערלות, ולאנשינו אין שום סיכוי להגיע אליה".

"אלו דברים הידועים לכולנו", אמר המנהיג, "בקשתי לשמוע את חוות דעתך, מהי הנקודה שבה מצוי השינוי המתבקש לדעתכם במהלכי הקרבות, כדי שהמצודה תשוב לידינו?!"

אביר לא התבלבל, "כוונתי הייתה שאלפי חיילי לָהַב מצויים בסבך היערות בלא שהם יודעים לאן יפנו, המקום זר להם, והם אינם יודעים את החשיבות שבכיבוש המצודה, ואילו העוצרים יודעים היטב על מה הם שומרים, הם נלחמים בכל אסטרטגיות הלחימה העומדות לרשותם, כדי למנוע את אנשינו מלעבור את נהר פלאגון, חוששני שטעינו בכך שמיעטנו בהסברים על מהות המצודה, וחשיבותה לגורלנו. אנשינו בודדים כל כך, ללא שידעו מהי החשיבות של כל אחד מהם למען המערכה הזו".

הנוכחים הנהנו בהסכמה, אביר היטיב להגדיר את המצב בו הם נמצאים ואת הטעון שינוי, בדרך הטובה ביותר. הם נשאו את עיניהם אל מנהיגם הנערץ, מחכים בכליון עיניים לעצה ממנו - מקוים בכל לב שהוא יוציא אותם מהתסבוכת בה הם נתונים.

שתיקה כבידה נפלה בחדר, המנהיג הסיט את כסא העץ המגולף באומנות מיוחדת לאחור, והתרומם בכבדות, ידו אחזה במטה המלכותי, שהיה עשוי עץ אלון עתיק, ובראשו התנוסס אריה עשוי זהב טהור ששיווה לו מראה מיוחד.

"דעו! כולכם, כל אנשי בכל מקום שהם, חלק ממני. כאבם - כאבי. צערם - צערי. יודע אני היטב כי המערכה האחרונה אכזרית וקשה משידעתם, כואב אני עד מוות כל אחד מאנשי שנפל בקרב. לא לחינם ביקשתי לשמוע את חוות דעתכם, ידעתי שאינכם מבינים את הדרך בה אני נוקט במלחמה זו. אולם דעו, כי ככל שתאמינו בדרכי, ותסמכו על כוחי, כך יתווסף לאנשינו און ועוצמה בדרך לכיבוש המצודה, לא ירחק היום בו תדעו את הלך רוחי, אך עד אז סמכו עלי, גם אם אינכם מבינים את דרָכַי. המצודה תשוב לידינו, ויותר מכך ישוב לידינו הדבר שהיא צופנת בחובה".

המשך יבוא...

@גרודניק כתב:

אצל ברסל'בר חסיד התורה והמצוות חיים בחיות נפלא ומרגישים חיות וקרבת ה' בכל דבר קטן שעושים בתורה ומצוות

הייתי מתנסח קצת אחרת:
אצל ברסלבר חסיד, לא תמיד מרגישים חיות בתורה ובמצוות, ולא תמיד חשים הארה אלוקית, וקרבת ה' בכל דבר קטן.
אבל דווקא לכן, גם ממקום של חושך וקדרות, רבינו נתן לנו את החיפוש האמיתי, לבקש את ה' גם כשלא רואים ולא מרגישים אותו.
וכשמחוברים לרבי כזה שלא הפסיק לחפש בגנזיא דמלכא, ממילא מחוברים לחיפוש הגדול ביותר בעולם - אחר ה' יתברך בעצמו.

המשך...

הדם שניגר מגופות העוצרים על אדמת היער היה רב, שבואל זינק מעץ לעץ, כשהקשת אחוזה בידו, יורקת חיצים בכל מי שההין להתקרב אליו, הוא לא יפול לידיהם בעודו בחיים, ויהי מה.

החיצים המורעלים שכוונו לעברו חלפו סנטימטרים בודדים מראשו, הוא יכל לשער כמה הם, חמישים חיילים, נחושים, חזקים, ובעיקר ממוקדי מטרה. והוא - שביקש לעצמו מעט מנוחה - המטרה שלהם.

הוא קפץ מהעץ אל אדמת היער, לאחר שהעיף מבט אל אשפת החיצים, וגילה שאלו תמו, לא לפני שפגעו בעוצרים שמולו, בדייקנות מופלאה.

הם כיתרו אותו מכל הכיוונים, סוגרים עליו בטבעת חנק. שבואל שלף את חרבו מנדנה, בידיעה ברורה כי היא לא תשוב למקומה, עד שתינעץ בליבם של כל העומדים למולו, או לחילופין, תקנח בדמו שלו, ואז לא תשוב לנדנה לעולם.

ברגעי האימה חלפו מול עיניו תמונות מהעבר, זכרונות ישנים הציפו אותו. הוא ראה את עצמו נער צעיר, מבולבל, בעולם גדול שלא האיר לו פנים. אחיו התנכרו אליו, אף אחד לא האמין בו. הוא התגלגל ברחובות ובשווקים ללא מטרה.

עד לאותה הפגישה ששינתה את חייו.

יניק ראה אותו ברגעיו הקשים ביותר, ואסף אותו אליו. כשהוא מרעיף עליו אהבה אמיתית. רק יניק האמין בו, באמת, ללא כחל ושרק, הוא הרגיש את האהבה הזו. שנים חלפו, הוא בגר והיה לאחד מלוחמי הלָהַב הנועזים ביותר.

שבואל התנער משטף הזכרונות, נדמה היה לו שהעוצרים אינם מעונינים לחסלו, אחרת היו החיצים מנקבים את גופו ככברה, אשפות החיצים נחו לצד גופם, והחרבות שבידם נצצו באור השמש שחדרה את מעטה העצים.

אחד מן הלוחמים בעל פנים מוארכות, אזור בחגורת עור גסה התקרב אליו, שערותיו הארוכות התבדרו ברוח, עד שנדמה היה לאריה העט על טרפו, יותר מאשר לבן אנוש, שיניו שהיו מקורזלות וגדולות מהרגיל שיוו לו מראה מזרה אימה, ניכר היה שהוא מנהיגם של הבריונים שהקיפו אותו.

"עליך להתלוות אלינו!", ירה בזעם, "על אף שידך המטונפות מגואלות בדם אנשיי, לא נעשה לך כל רע. אך באם תשיב מלחמה, חרבי תשסע את גופך לגזרים, ותרטש את מוחך החלול".

קולו של 'שיער האריה' נשמע כבוקע מבטן חבית עצומת ממדים, והוא התקרב עד למרחק צעדים ספורים ממנו.

"איני מתלווה אליך!", אמר לו שבואל בהחלטיות, "חובתי הקדושה לחסל ארורים כמותך ולהגיע אל המצודה, לא אפקיד את חיי בידך!", הוא היטיב את אחיזתו בחרבו, כשואב ממנה כוחות נגד העומד מולו.

'שיער האריה' פרץ בצחוק פראי שנשמע כסופת רעמים מתגלגלת, תוך כדי שהסתובב אל חייליו, "מצודה... את המצודה הוא מבקש... הוא אינו יודע מה היא המצודה בכלל, ומה היא טומנת בקרבה... אנו יודעים מה יש בה, ולעולם לא תיפול בידי חיילי לָהַב אוויליים אלו ומנהיגם ההזוי".

הוא הסב את פניו מחייליו והתריס כלפי שבואל, "שלחו אותך בלא שתדע מה רוצים ממך, סיפרו לך סיפורי בדיות וכזבים על מצודה בלא שתדע מהי ומה סודה, אין זאת כי אינך מעניין את שולחיך, ומנהיגך המטורף מתעתע בכולכם, חדל לך מאשליות שווא, התלווה אלינו".

עיני שיער האריה בערו באש טירוף, וכשהתבונן הלה באישוניו, גילה שאין צבעם שווה, האחת אדומה הייתה כדם בעוד השנייה שחורה כפחם. דבריו של האיש פגעו בו כחץ משונן ומורעל, והעבירו בו מחשבה שדקרה את ליבו כפגיון מושחז, "אולי באמת אני לא מעניין איש בעולם הזה?!", אך הוא גירשה מיד כשם שמגרשים זבוב טרדן.

זעקה אדירה הדהדה בחלל היער מעמקי ליבו של שבואל, "לעולם, לעולם לא אלך עמך, סכל. המנהיג הגדול יודע את אשר הוא עושה, כל עוד נשמה באפי אלחם בך ובשכמותך, בבוא היום אדע את סוד המצודה, אך כעת אותה אני מבקש, ועליה אמסור את נפשי".

האיש איבד לרגע את עשתונותיו, שבואל ניצל זאת, תוך שניות ספורות נעץ את להב חרבו במיומנות ובמהירות בין צלעותיו של שיער האריה, ובאבחת חרב הכריע אותו אל הארץ, כשהוא מתבוסס בדמו.

מכה עזה נחתה בערפו, שבואל הסתובב אל הַמַּכֶּה, אך אז, אגרוף אדיר שהוטח במרכז פרצופו המם אותו, שבואל נפל ארצה והרגיש שעורפו רותח, ידו נשלחה לעורפו ונצבעה בדם שקלח מהפצע, הכרתו התערפלה, תהום שחורה נפערה מתחתיו, בקרקעיתה ראה את 'שיער האריה' פוער את פיו בחיוך זדוני, דמותו היטשטשה, ולאחריה בתוך ערפל עמוק התגלתה לעיני רוחו דמותו הטמירה של המנהיג. הוא חייך את חיוכו האצילי, וכשמטהו בידו היכה בקרקעית התהום, אפר שחור עלה ממנה, והוא שקע עמוק עמוק אל תוכה.

אנ"ש היקרים!

אנחנו בעצמו של יומא דהילולא, של אבינו רועינו מקור חיינו, ונשמתינו רבינו הקדוש והנורא זיע"א.

כולנו בני איש אחד אנחנו, ומאמינים באמונה שלימה בגדלותו הנצחית של רבינו הקדוש, ובכך, שאין לנו שיור רק התורה הזאת - תורת הנצח, של איש הנצח, שניצח וינצח, גמר ויגמור.

כל אחד מאיתנו, כותב מדם ליבו, דווקא משום שהוא אוהב את רבינו הקדוש בכל נימי נפשו ונשמתו.

רבינו אמר שהוא יעשה מאיתנו כיתות כיתות. זה לא חיסרון, זוהי המעלה הגדולה ביותר של הצדיק, אצלו - בשונה מצדיקים גדולים אחרים, שכל תלמידיהם הלכו בקו אחד ודברו בקול אחד - לכל אחד, ולכל כיתה יש מקום מיוחד משלה שאין לכת האחרת.

דווקא ביום הגדול הזה עלינו לשמוח ולהודות, ולומר אלף פעמים אשרינו שנתן לנו תורת אמת והבדילנו מתועי בדרכי אל, וקרבנו לכלליות שבעת רועי ישראל.

ולו רק שאיננו חולקים על האור הנשגב הזה.

יש לנו רבי חי, שמחייה את נפשנו ורוחנו בכל עת, והוא משוש תקוותינו לנצח. המוליך אותנו בדרך חדשה לגמרי שלא הלך בה אדם מעולם, ויחד עם זאת מתאחדת עם הדרך הישנה.

ביום הגדול הזה, יחד נתחזק בגדולת הצדיק בכוחו הגדול והנורא, ופחות בחושך, ובהסתרה.

דווקא ביום הזה ניתן תודה לה' יתברך על שקרבנו לצדיק הזה, ונתפלל יחד שכל העולם יזכה להתקרב לצדיק הזה, שורש הבריאה כולה.

הלא גם מעט מהאור הנערב הזה יסיר את החושך העב ביותר. מעט מטעם הדבש הזה, יאיר את העיניים והלב מהמרירות הרע.

בואו, נאיר מהאור ובוודאי יסור החושך...

@חיפוש-הצדיק אני באמת לא מחפש אשמים.

אני מאשים בעיקר את עצמי, כי אם יש מניעות ומחלוקת בקיבוץ של הרבי שלי, כנראה שגם לי יש בזה חלק.

ואם מחלוקת היא אחד הדברים הכי קשים בקיבוץ של רבינו זה אומר דרשני.

מחלוקת היא לא בהכרח האם אני מתפלל בקלויז או בקוליקה ...

אני אשתף אתכם איפה אני נפלתי במחלוקת.

בשנה האחרונה, כשהייתי על הציון בימי ראש השנה, התחילו לשיר בתוך הציון שירים שמקורם לא הכי הכי בלשון המעטה, לקפוץ, להוציא טלפונים, זה היה יותר נראה כמו הופעה חיה. נדמה היה שאנשים שכחו היכן הם נמצאים.

חשתי תחושה של זלזול מסוים כלפיהם, הרגשתי שנכנסו אנשים למקום אש להבת שלהבת, ומחללים אותו ברגל גסה.

ואז עצרתי לרגע.

הסתכלתי על הציון, על הרוקדים, ופתאום נפלה לי המחשבה: "אני מנהל את העולם? האם הקיבוץ של רבינו זה אני ושכמותי? האם רבינו הקדוש בעצמו לא יודע מה שהוא עושה ואת מי הוא מזמין אליו?".

בדיוק להפך!

ככה רבינו רוצה את הקיבוץ, זה היופי הכי גדול בעולם. אצל רבינו הקדוש יש מקום לכל אחד מהצדיק הכי גדול ועד לרשע הכי גדול.

כן גם לרשע הכי גדול.

נכון, אני ניגש לציון בצורה אחרת לגמרי, אבל יש כאלה שככה רבינו הביא אותם אליו, ויש להם מקום אצלו בדיוק כמוני, כי גם הם אנשי הנחל נובע. ובוודאי שאני לא יותר טוב מהם.

זה היופי של הרבי שלנו.

זה היופי של ראש השנה שלו.

במקום לחפש אשמים אחרים (והרי וודאי שנמצא...), נחפש את המאחד, את המקרב. נשאיר את כל הסיבות המוצדקות בצד ונתחבר יחד.

כשם שהקב"ה לכל כך רבינו הקדוש לכל.

לא בדיעבד. לכתחילה שבלכתחילה.

@האש-שלי-תוקד זה כמו לשאול האם בברסלב הולכים עם לבוש ירושלמי?

הדעות בעניין הבחירות נגזרות באופן ישיר מהייחס למדינה, האם כשיטת סאטמר, או כשיטת רוב הציבור החרדי.

כך שכל זמן שרבינו בעצמו לא גילה את דעתו, שכל אחד ינהג כמנהג רבותיו.

רק שלא יתלה במנהגו את דעת ברסלב...

כבר גילה לנו רבינו הקדוש בשיחותיו הנוראות:

כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹקִים" (תְּהִלִּים קלה־ה). דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אָמַר "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי".

אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִיּוֹם לְיוֹם לְפִי מַה שֶּׁמַּזְרִיחַ לוֹ וּמִתְנוֹצֵץ לוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַפֵּר לְעַצְמוֹ לְיוֹם שֵׁנִי הַזְּרִיחָה וְהַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁל גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהָיָה לוֹ אֶתְמוֹל.

וְעַל־כֵּן אָמַר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי", אֲנִי יָדַעְתִּי דַּיְקָא. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כְּלָל. (שחות הר"ן א').

והדברים מבהילים!

אינו דומה יום אחד לחבירו בהרגשה האישית של כל אחד בגדולת הבורא, והחיבור אליו, וכל שכן שאינו דומה בין איש לרעהו.

זוהי עבודה אישית, תמידית, יום יומית.

ככל שמתבודדים יותר, ומדברים עם ה' יתברך, כדבר איש לרעהו, ככל שעובדים על העמקת הקשר הזה. לא מוותרים, לא מתייאשים, גם כשקשה, וגם כשנראה שהקשר ניתק - הרי שגדולתו והחיבור אליו מתחדשים בקשר אמיץ, חדש ונפלא שלא היה כמותו.

סתם כך, ללכת ברחוב, ולדבר כמה מילים של חיבור: " אבא, אני אוהב אותך, אבא יקר שלי, אף אחד בעולם לא ייקח לי אותך, אבא אני רוצה אותך, אני לא יעזוב אותך לעולם".

המילים הללו, הכיסופים, הרצונות, מתאחדים יחד, לחבל חזק ואדיר שמקשר ביננו בעבותות של אהבה נצחית שלא ינתקו לעולם.

פרק 2 | זכרונות

שעת בין ערביים, השמיים כחולים ונקיים והשמש הכתומה צבעה את העולם בצבעי ארגמן זוהר, האדמה הייתה בוצית מעט, אות לגשמים הברוכים שהשקו אותה לרוויה. הדשא הרך נדמה היה לשיער ירוק שצמח לתפארת על ראשה. פרחים צהובי כותרת החלו לכוף את ראשיהם מתכוננים לשנת ליל, העצים העתיקים הניעו את ענפיהם ברוח המלטפת והתמזגו בעלווה הירוקה והשלווה.

עדר צבאים צעירים צעדו ברוגע, לוחכים בהנאה מהעשב שלמרגלותיהם. אמוֹן פסע לידם בצעדים רכים, בכדי שלא יבהלו מפניו. מראה הטבע המכין עצמו ללילה הארוך לא הרגיע את רוחו הסוערת, וזכרונות ליל אמש לא הרפו ממנו.

כמה כואבת הייתה ההשתלחות החפוזה של אביר ביום האתמול, כיצד ההין להטיח כך במנהיג? היאך לא סמך על כוחו ועוצמתו? נכון, יש דברים כואבים ולא קל לראות כיצד החיילים הולכים ונשחקים בקרבות המתישים, אבל לא היה לו לעשות זאת.

המנהיג מיטיב להבין את הלך רוחם, והוא יודע היטב שהם אינם מסוגלים לשאת יותר את הצער הנורא הזה יותר בליבם. אך בכל זאת עליהם לשמור על קור רוח, אסור להניח לכאב לנגוס בנפשם. אדרבה, ככל שיטיבו את אחיזתם במנהיג, ויאמינו בו בפשטות ובאהבה, לא יהיה לכאב מקום בליבם, הוא ינוס הלאה מהם...

אמנם אביר נשבר, אך לא עוד, מעתה לא יהרהרו עוד במהלכיו הנסתרים של המנהיג, רק יאמינו בו בפשטות, באהבה.

זכרונותיו של אמוֹן זרקו אותו עשרות שנים לאחור, אל הימים בהם לא היה עדיין 'המצביא הגדול', הוא היה בחור צעיר, כשפגש בו. לא רבים הכירו אותו, ושמעו היה לוטה בערפל, זה קרה בספרייה העתיקה באחד הכפרים, נפשו משתוקקת הייתה להכיר את עצמה ובינות למגילות הקלף המתפוררות מצא את המענה לבערת נשמתו.

'יַנִּיק', שכבר אז כונה 'המנהיג הגדול', עמד סמוך לקיר הספרייה, מצחו היה חרוש קמטים, והוא נשען על מקלו ההדור, כשעיניו עצומות בהרהור עמוק.

באותם רגעים אמוֹן עיין באחת המגילות, ולא שם לב לכך שיניק החל לעשות את דרכו אליו. יד רכה נחה על כתפו, יניק עמד מאחוריו, "אמוֹן, נפשך מבקשת את אשר היא חסרה, אבל לעולם לא תגיע אל סיפוקה...".

אמוֹן הסתובב והביט בעיניו החודרות של יניק, אך מיד השפיל את מבטו, עיניו חדרו אל עומק נשמתו והוא לא הצליח להכיל זאת. עיניו של יניק ראו כל צפון וכל נסתר בנשמתו, הם ידעו את אשר מחפשת נפשו ומה חסרה היא.

יניק ליטף את פניו ברכות אבהית, "המצודה... אל סוד המצודה שואפת נפשך, ומגילות אלו, אף שעולמות שלמים וסודות ערטילאיים גנוזים בהם - מסוד המצודה נעדרים הם. סודה חקוק במגילות ליבי, יום יבוא והיא תתגלה, ודרכך תהיה התגלותה".

היה זה המפגש הראשון בין יניק לבין אמוֹן, מפגש אשר קשר את נפשו בנפש המנהיג. מאז חלפו שנים, הוא הפך לאיש סודו הנאמן ביותר של יניק, ששמו זה נישא כעת בסילודין. הוא כונה ביראת כבוד 'המנהיג', ועם השנים נעשה אמוֹן למפקד העליון של חיילי הלָהַב, והיה קרוי בפיהם 'המצביא הגדול'.

רוחם של חיילי הלָהַב בערה יומם וליל אל המאציל העליון. בכל מאודם ביקשו לעשות את רצונו, ויניק הדריך אותם כיצד לעשות זאת. חיילי הלָהַב דבקו במטרתם, עד שכל דבר שבעולם לא יזיז אותם ממנה. יניק שנתן להם את שמם 'חיילי לָהַב', אמר באחת ההתכנסויות שברבות הימים יגלו כולם את הסיבה הפנימית לשמם - 'חיילי לָהַב'.

ימים ולילות עשו יחדיו, כשהמנהיג משרטט בפניו את תורת מלחמתו, "כמעט רוב בני האדם שמעו על המצודה", סח בפניו, "חלקם מעולם לא יחסו לה חשיבות מיוחדת, ואף אלו שיחסו לה את החשיבות הראויה, מזמן התייאשו מלחפש אותה, ופנו למקומות אחרים, שם קיוו שיוכלו לנצח את העוצרים...".

כך החל המנהיג לגלות את סוד המצודה, בתחילה היו דבריו אפופי מסתורין, "אי שם, במרחבי הרוח, מעבר למים שאין להם סוף, משכנה. עתיקה משנים קדמוניות, יופיה והדרה מפכה חיים בבריות. ובתוכה נצבת האבן, דוממת, מאזינה לשירת הרוח, ואוצרת אל תוכה את צליליה, סופגת היא את שירת הבריאה, מעיינות ונחלים נובעים מתוכה. מימיהם מתמזגים בשירת ההויה. מעניקים חיים מלאי אהבה ותקווה, וממלאים את העולם ברצון טהור, נטול כל סיגים".

"כאשר כוחות הזדון התרבו בעולם, מצאו הם בנחלים הללו מקור לשאוב כח הרסני, והשתמשו בכוחם של המים הטהורים, בכדי להחריב את יפי הבריאה, ולהחליש ולהרפות את רצונם הטהור של בני האדם. המאציל העליון לא הניח להם להשתמש במעיינות הטהורים וטמן אותם בעמקי האדמה, ומאז אין כל יכולת לגלותם".

"העוצרים לא ויתרו ועשו את דרכם אל מקור נביעת המים, המצודה. שם הם נתקלו באנשינו ששמרו על המצודה, אך אלו לא היו מוכנים לבואם, והארורים טבחו בהם ללא רחם. אנשינו נלחמו בחירוף נפש, אולם העוצרים ידעו היטב שכל גורלם העתידי טמון בקרב על המצודה. לאחר קרבות מתישים, נפלה המצודה בידיהם הטמאות. אמנם כוחם הועם במקצת, אך עדיין שואבים הם את כוחם ועוצמתם משאריות המעיינות שנבעו בעבר מעמקי המצודה".

גם כעת בעודו פוסע עשרות שנים לאחר מכן, זכר אמוֹן את דמעותיו של המנהיג, "האבן... האבן נמצאת שם...".

אנקדוטה מעניינת שקשורה למה שנאמר כאן.
יצא לי השבוע להתפלל בבית כנסת של חסידות מסוימת שיש להם סידור תפילה בנוסח מיוחד משלהם, והיות ולא היו עוד סידורים אחרים לקחתי סידור כזה.
בסיום התפילה נגש אלי אחד החסידים ושאל בהתפעלות אם אני נוהג להתפלל עם הסידור הזה באופן קבוע (לא רציתי להגיד לו שהם פשוט לא השאירו לי ברירה...).
והוא אמר לי בארשת של רצינות: "התפילה בנוסח הזה מחייבת האוד בבחינת מעלין בקודש ואין מורידין".
האמת שלא אמרתי לא כלום, אבל מעבר לזלזול בנוסח המקובל, היה בזה התנשאות, והאמת היא שהוא פעל אצלי ההפך - הרגשתי בוז עמוק.
אבל כשחשבתי על זה לעומק חשבתי שדווקא אצלינו, בגלל הגדולה של הרב'ה שלנו והרצון שכולם יכירו את עצותיו הקדושות ויטעמו כי טוב סחרו - צריך להיזהר לא ליפול למלכודת של ההתנשאות והכפייה, אף אדם לא אוהב שמסבירים לו שהוא טועה!
לא צריך לדחוף לאנשים ליקוטי מוהר"ן, ולא צריך לקרב אותם בכח, רק לתת לכל אחד תחושה טובה באמת, ולקבל כל אחד כמו שהוא ולא משנה איזה חסיד הוא או מה ההשקפה שלו, רק כך האור של רבינו יחדור ללבבות.
אנ"ן בחביבותא תליא מילתא!

כאשר מדברים על הנושא הנפיץ הזה, אל לנו לשכוח שבנקל אפשר לטעות ולהסתכן ב"היזהרו בגחלתן שלא נכווה".
בוודאי שרבינו הזהיר מאוד מהמפורסמים של שקר, ועוד על מפורסמים שבזמנו...
אבל, אנחנו לפי מיעוט ערכינו, אל לנו להפוך את זה לחזות הכל, מה גם שבנושא זה לפעמים יש אין ספור נגיעות אישיות.
לכן, לעניות דעתי ככל שנעסוק בספרי רבינו ונבקש אחריו, נתבודד, ונחפש אחר רוח קודשו, אף אחד לא יזיזנו מדעת קדשינו.
כאשר מחוברים בעבותות של אהבה שאינה תלויה בדבר בצדיק האמת בעצמו, לא מבקשים עוד אהבות נכזבות ונפולות - גם אם לא עוסקים בבירור של האהבות הנפולות האלה, וד"ל.

עניין אותי מאוד לבדוק כמה ההתבודדות תופסת מקום בחיים שלנו.

אז עשיתי סוג של משאל בין כל מיני חברים ומכרים שמשתייכים למגזרים וקהילות שונות בברסלב.

שאלתי שאלות פשוטות:

האם אתה מתבודד כל יום?

כמה זמן אתה מתבודד?

איפה אתה מתבודד?

ועוד שאלות שהכותרת שלהם היא - איזה מקום ההתבודדות תופסת לך בחיים.

התשובות היו מגוונות ומעניינות, אבל יחד עם זאת חלקם הלא קטן צרבו לי את הלב.

חשבתי לעצמי ואני משתף אתכם, האם אני באמת מרגיש שאין דבר גדול יותר מהתבודדות?

האם אני באמת מקפיד להתבודד שעה בכל יום, לפחות כמו שאני לומד?

הרי אם התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, אז כל המצוות שאני עושה כל התורה שאני לומד הם רק הדרך להוביל אותי לחיבור עם ה'. ורבינו מגלה שהחיבור הגדול ביותר זה התבודדות!!!

אולי אני יגיד עכשיו משהו קצת קיצוני ותסלחו לי כי התשובות שקבלתי קצת שברו אותי:

האם אני מרגיש שהתבודדות היא לפחות כמו התפילין שאני מניח כל יום?

האם אני מאמין שכמו שאני שומר שבת כהלכתה, כך אני צריך להתבודד?

אם יש לכל מילה של רבינו משמעות - התשובה צריכה להיות חד משמעית כן!!!

אז למה תפילין אין סיכוי שאני לא יניח, והתבודדות....

לפחות עכשיו יש לי על עוד משהו להתבודד.

אולי בנוסף אפשר לתת מקום לכתיבת סיפורים, שירה, או כל דבר אחר בסגנון הזה, זה ממש יכול לשפר את הפורום.
בהתחשב ביכולות של הכותבים המכובדים בפורום, בוודאי זה יהיה לתועלת כולם.

עוד מעט עשור!!!

של מניעות נוראות להגיע לרבינו הקדוש - דווקא בתקופה בה חשבנו שהמניעות הגדולות מאחורינו, והן שייכות רק לסיפורי העבר -

הם קמו גם נצבו בפנינו.

שערי ציון המצוינת אשר אהבנו אינם פתוחים עוד כבעבר והעתיד לוט בערפל.

לא לחינם מבאר ראבר"נ שגם מוהרנ"ת עצמו התיירא על אספתינו שתתקיים עד בא גואל, וז"ל:

וּבִדְבַר אֲסֵפָתֵנוּ בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מְבֹאָר מִדִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זְצוּקַ"ל (שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי וּמוֹרִי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בְּנוֹ ר' יִצְחָק מִטּוּלְטְשִׁין שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּבָבוֹ הָיְתָה חֲזָקָה בְּבִטָּחוֹן וּמִבְטָח שֶׁתִּתְקַיֵּם הָאֲסֵפָה הַזֹּאת עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל צֶדֶק, אֲבָל גַּם זֶה לֹא נֶאֱמַר רַק כְּדִיּוּק הַמִּדְרָשׁ מֵהַכָּתוּב "וְצַדִּיק כִּכְפִיר יִבְטַח" (וְלֹא כַּאֲרִי שֶׁאֵין מִתְיָרֵא כְּלָל), כִּי בְּכָל זֹאת לֹא הָיְתָה בִּיכָלְתּוֹ לְבָרֵר בָּזֶה יְדִיעָה בְּרוּרָה וּמֻחְלֶטֶת.

ראש השנה אצל הצדיק, זה הזמן בו - "אור צדיקים ישמח" מתוך אהבה והתכללות (עיין תורה ס"א ח"א).

אולי אנחנו אשמים בכך שבמקום אהבה והתכללות, בוערת אש השנאה והמחלוקת?

לפעמים עוברת בתוכינו התחושה שההוא שישב לידי במטוס - לא מספיק היימיש, או ההוא מהקהילה ההיא "פוגע" בקיבוץ של רבינו. או, אם אלה אסור להתפלל.

וכשאש המחלוקת בוערת, הולכות וגבוהות הן חומות המניעות. כל אחד מאיתנו מכיר אח, חבר או קרוב שהשנה לא יוכלו לנסוע לרבינו כי יש להם עיכוב יציאה!!!!

אסור לנו להתרגל לזה.

אני לא מבין חשבונות שמים, אבל הרי אותו רבי שאמר:

ב עָנָה וְאָמַר: הָעוֹלָם רָאוּי שֶׁיִּתְמְהוּ עַצְמָן עַל הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינֵינוּ: (חיי מוהר"ן רצ"ב)

הוא זה שאמר:

אָמַר לְאֶחָד: אֲנִי אֶעֱשֶׂה מִכֶּם כִּתּוֹת כִּתּוֹת: (חיי מוהר"ן שי"ט)

הרבי רוצה אותנו מאוחדים, השוני ביננו הוא היופי הכי גדול בעולם. כולם שייכים לרבי והוא שייך לכולם כולל כולם.

הפורום הזה הוא הדוגמא החיה לכך!

יש כאן כל כך הרבה מאנ"ש וכל אחד בוודאי ממקום אחר, קהילה אחרת, וכיוון אחר. ובכל זאת יש כאן אהבה ואחווה.

אני מדבר קודם כל אל עצמי.

מי ייתן שנרבה אהבה, ונברח ממחלוקת שהרבי כל כך שונא.

ומי יודע אולי יפתחו שערי ציון...

@לב-העולם-אתה עד לא מזמן הייתה תמונה של יהודי מיוחד שעיטרה את הניק שלי, היות והוחלט שאין תמונות, הכנסתי משפט ידוע שלו, כי אני מאוד מחובר אל דמותו ומשנתו.

מדובר באחד ומיוחד מאנ"ש לפני המלחמה רבי הלל צייטלין הי"ד.

שורש המילה "התבודדות" היא הבדד.
זהו הרגע בו אני עומד מול החלק הבודד ביותר שבי.
אני לא מתפלל.
אני לא משבח.
אני לא מפאר.
אני עומד כך, מול המקומות החשוכים ביותר שבתוכי - ומאיר בהם זרקור.
אני עומד מול עומק הבדידות שבתוכי, ללא פחד.
התבודדות זה הרגע שבו אני מסתכל על עצמי בלי פילטרים וללא מסכות.
שם בעומק הבדידות אני יכול לצעוק אל מי שאמר והייתי אני:
"רבונו של עולם רחם עליך! ראה איזה בודד הוא הבן שלך! הבט אל עומק הבדידות שלי ואל נא תתעלם".
וכשהזעקה סודקת את חומות הבדידות - אפשר לדבר על הכל...

@בדרך יש עוד משהו קטן לסיום...
אם תרצו אני אעלה את הקובץ המקורי במלואו לתועלת מי שרוצה

@חיפוש-הצדיק אתה נוגע בליבת העניין של רבינו הקדוש בעצמו.

הצדיק הגדול שנכנס לפני ולפנים של החלל הפנוי בעצמו, בהכרח שיהיה מלא בסתירות.

הצדיק שנכנס לתוך השבירה בעצמה, אי אפשר שלא יהיה עליו קושיות.

רק מי שעלה למקום שלא עלה לשם אדם מעולם, והשיג השגות ששום ילוד אשה לא השיג - יכול להשבע בשבת קודש שהוא לא יודע כלום, והוא פראסטיק ממש.

רק מי שיכול לרפאות את הבת מלכה - כי גדול כי"ם שברה - כי הוא המ"י שירפא לה, נכנס בעומק העומקים של הקושיות הגדולות ביותר של הבריאה.

אז ככה.

יש אין ספור סתירות, קושיות, ותמיהות, על רבינו הקדוש - וזה בעצמו הגדולה שלו.

לא לחינם גדולי החוקרים שניסו להתחקות אחר דמותו של רבנו הגיעו למסקנות מעוותות שאין מקום לפרטם...

הם פספסו את הנקודה המרכזית. כשמתעסקים עם הצדיק שנכנס כל כולו למקום שגדולי הצדיקים פחדו להתקרב אליו - אין שכל ואין הבנה.

ובמקום שנגמר השכל נשארת אמונה פשוטה.

אמונה בצדיק הזה שמוכן למסור את נפשו, להכנס לעומק השבירה, בשבילנו.

@הפשוט-שבאנשי כתב:

את קורות חייו אין אני זוכר כ"כ אך זאת קראתי
מאמרו 'אורו של משיח'
ונראה משם כאחד מגדולי השרופים הכוספים והמתגעגעים אחר רבנו הק',
אשר עליו נאמר "אי מן חיי-אנא הוא"

מצרף את המאמר-הלל צייטלין אור של משיח.pdf
(יצא פעם בספר ע"י שיח השדה-מאור הנחל)

ממליץ בחום לקרוא את המאמר הנפלא הזה.

דרך אגב יש לו ספר נוסף מיוחד, שנקרא "בעקבות צדיק הדורות".

עוד מעט אני אעלה מאמר שכתבתי על קורות חייו.

כאחד שהתחנך בחיידר שהקים, אני רוצה לשתף באנקדוטה קטנה, ששופכת מעט אור על דמותו המיוחדת.

באחד הימים כנסו את כל הילדים בחיידר, ואמרו לנו שהרב בזאנסון, ימסור שיחה לכולם.

זה היה אירוע יחסית נדיר, וזה סקרן אותנו.

הוא התחיל לדבר בפשטות, בגובה העינייים שלנו, הילדים, על ליקוטי מוהר"ן, על הלקוטי הלכות, ועל הליכה עם תורה.

ההסבר שלו היה מלווה בציוריו הנפלאים, בשיתוף שלנו הילדים, ובעיקר בלב החם שלו שידע להסביר ולבטא את הכמיהה האין סופית שלו לתורות של רבינו.

אני לא זוכר כמה זמן נמשכה השיחה הנפלאה הזאת, אבל מאז היא חקוקה בליבי, מאז, למדתי כבר כילד, להבין שיש משהו גדול שנקרא ללכת עם תורות.

שיש דבר כזה לחיות את רבינו באמת.

עצם זה שהיה חשוב לו להסביר לילדים רכים את הרעיון של ללכת עם תורה, מסביר מעט את דמותו הנפלאה, ועד כמה הוא ראה בהליכה עם התורות את הגילוי הגדול ביותר של רבינו הקדוש אלינו.

והרי אם מלמדים ילדים רכים ללמוד גמרא רש"י, מדוע ליקוטי מוהר"ן לא?

זה מה שהרגשתי שהוא שידר אז, וזה נחקק בנשמתי.

חבל על דאבדין - שלעולם לא יהיו משתכחין.