@ברוך-מאן כתב:
כלל יג מהח"י כללים
למי שלא מכיר, זה משהו שא"א לפרסם בפורום, אבל אני מצרף הקדמה שכתב אחד מאנ"ש על הכלל הזה.
@ברוך-מאן אני מתנצל מראש שזה קצת ארוך, תתמודד...
וז"ל ההקדמה:
קטונתי מלהרים ראש לבאר דברי מרן הרב זצ"ל, שהגדיר ספר זה: "ספר אמונה בידיעה הרוחניות, אשר יסדתי בשיחת רבינו ז"ל בדבר הזמן והמקום שבדעת האדם, ולמעלה מהזמן והמקום שבדעת האין סוף יתברך" (ביאוה"ל ח' כ"ט).
אך מכפלי דבריו למדנו שמכח העולה שמים וירד, יכול גם האיטר יד וחדל אישים להיות כמוהו ממש, בעליה מעל הזמן והמקום, ולומר שירה בכלי ירידתו שהפכו לעליות, במקום שלא עלה אדם לשם.
וגאה עוזנו בעתירתו של תלמידו שזכה לראות את ה' בעיני רוחו העליונה, "אם אמנם דברים אלה גבהו ושגבו משכל אנושי, כי בודאי אי אפשר להשיג בשכל בחינת למעלה מהזמן, ומה שנתפס בליבי מזה כפי מה שזכיתי לשמוע מפיו הקדוש בעצמו אי אפשר לבאר בפה ובכתב, כי מזה אי אפשר לדבר כי אם לכל חד כפום מה דמשער בליביה, אף על פי כן אנו מחויבים להרחיב הדיבור בזה בכל מה דאפשר, כי הוא חיינו ואורך ימינו" (ליקו"ה הל' מילה ה"ד).
*
ומאחר שהבנת ענין הספר הלז הכרחית לכל אדם שרגשותיו לא קהו, ועוד יותר הכרחית לאדם שרגשותיו - כביכול - קהו, והפכו לפיסת הסטוריה רחוקה, שהן משמשות עבורו רק להיזכרות מעיקה ומעייפת.
ממילא, בראש דברינו עלינו לבאר, לחדד, ולהגדיר, מהי מהות הספר הלז, ולשם מה הוא נועד. ולכך מצטרפות ארבע מטרות משנה:
א. הבנת הסיבה שמרן הרב כלל ספר זה כאחד הכללים ללימוד ליקוטי מוהר"ן, כאשר כתב בח"י כלליו, "כלל השלשה עשר, הוא אשר חברתי בחיבור בפני עצמו, ונקרא בשם: אמונה בידיעה הרוחניית".
ב. מה הסיבה בגינה נמנע הרב מלהביא את הספר לדפוס, עד שהרבה לאסור את הדפסתו עד ביאת שילה.
ג. מהי ההכרחיות בהשגה זו, שמוהרנ"ת מתייחס אליה בביטוי חריף, שכל זמן שהאדם לא התגלה לו השכל הזה, הוא אינו יכול לדעת את הבורא בשלימות.
ד. ידוע שהבעש"ט כבר גילה סודות אלו, ועיקר משנת תלמידיו סובבת על קוטב ההארה הזו שמלוא כל הארץ כבודו, ואם כך מאי אהנו לן הרב בחיבורו הלז.
*
כרקע לדברים, ננסה לצלול אל סערת רוחו של אדם רגיל, שחיי היומיום שלו עמוסים בטרדות גשמיות וטכניות, אך איננו טובע בהם עד לאובדן נפשו. וכן חייו הרוחניים מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות, וגם הם אינם מציקים לו יתר על המידה.
לאדם שכזה, פונה פנימיות התורה, ומספרת לו על חיים של גבהים, שהוא חולף על ידם מבלי להעיף מבט. האם ידעת אי פעם את קרבת הבורא באופן חי ומוחשי? האם התגעגעת להרגיש את אהבתו? האם רצונך לקיים את מצוותיו הוא חי ונושם, או מכני ויבש?
מרבית בני האדם יסגרו את הספר ברגע בו יקראו את השורות הללו, או אולי ידפדפו בו בנסיון למצוא סיפור או משל מענין. אך לבודדים והאמיצים שביניהם מיועדים השורות הבאות:
שטף החיים שסביבך, הן הגשמי והן הרוחני, הוא איננו העולם האמיתי שאתה יכול וחייב לחוות אותו. העולם האמיתי שלך הוא גדול בהרבה משאתה חושב, והוא מיועד אליך - למרות כל מה שאתה חושב על עצמך...
ובכן, חושב אתה ברגע זה, על מה אתה מדבר, על ערגה לאלוקים, על רצון פנימי 'נלהב' לקיום התורה והמצוות. אני ממש לא בענין. אמנם הסכמתי להמשיך לקרוא את דבריך, אבל אני רחוק מהעולם הזה.
למה?
לא יודע. אני פשוט רחוק, אולי כשהייתי צעיר התלהבתי יותר, כרגע אני יציב ומבוסס, יודע את אשר לפני, ופשוט משתדל לעשות מה שצריך לעשות. וזהו.
ישנם שמות שונים לתופעה זו, 'מניעת המוח', 'אובדן הרצון', ועוד. בספר זה השתמשנו לכך בביטוי יעודי שמובא במאמר - "איטר יד". כלומר, אדם שחש שרגשותיו קהו, ורצונו להתקרב לבוראו איננו עוד מלהיב את ליבו.
*
הבעל שם טוב הקדוש, האיר את אורו לעם ישראל, והוא גילה את סוד ה'אחיזת עיניים'. אין בכלל רע בעולם. אין שום מניעות, ואין חומות שעוצרים בפני האדם מלהתקרב אל בוראו. גם אין מניעת המוח. פשוט אין שום מניעה, הכל דמיון.
המתנה של הבעש"ט היא יקרה ונפלאה, אך תחושתו של האדם בן דורנו היא שהמתנה איננה עומדת במבחן המציאות. 'איך אתה אומר שהכל דמיון? אני רואה ומרגיש חומות גדולות ועצומות חוצצות ביני ובין עולם נפלא של התקשרות בבורא?!'
ואכן, בדור האחרון, למרות התרבות לומדי התורה, נוצקו חומות אדירות בין ישראל לאביהם שבשמים. האור שהבעש"ט הוריד באתעדל"ע, כבר איננו מאיר בשלימות בנפשו של האדם, והוא רואה לנגד עיניו חומה כה גדולה, עד שמעוצמתה של החומה - הוא כבר לא חש שיש חומה, אלא מדמה בליבו שבאמת אין מלך...
*
וכאן נכנס לתמונה הספר הלז, מרן הרב מבהיר את דרכו של הנחל נובע מקור חכמה, ומפלס דרך לתוהים ומבקשים:
אחר שכבר התנוצץ בעולם אור הבעש"ט, יכול הוא הבעטליר להכניס אותנו אל השלב הבא, החלל הפנוי. לא תוכל לחוש את קרבת הבורא, לא תוכל להרגיש את הרצון לכך, וגם לא תצליח להאמין שכל זה הוא דמיון!
וגם במצב של חושך שלא היה כמותו, שחור משחור, הוא לא יגלה לך שהכל אחיזת עיניים, 'הפשתני הזה כל מה שהוא יודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר, כי זה עיקר ביאת האדם לזה העולם בשביל הבחירה שיעמוד בנסיון כנגד המניעות' (ליקו"ה הל' הכשר כלים ה"ד).
הבחירה?
איך שייכת הבחירה לעולם שבו הבנו שהכל דמיון ואחיזת עיניים?!
*
בסימנים הראשונים של הספר האריך הרב להסביר ולהוכיח את היות הבריאה כולה דמיון גמור, אך ככל שהוא מתקדם לקראת סוף הספר הוא שב ומחדד נקודה זו: "העולם הוא דמיון, אך לא תוכל לחוש בכך רק אם תתנהל בפועל כביכול העולם איננו דמיון".
נכון, משפט זה הוא פרדוקס - אבל זוהי בדיוק כוונתו של הרב. באחד המקומות בהם הזכיר כלל זה, הצמיד הרב את הכלל לכלל הקודם לו שעוסק בנושא של 'נשיאת ההפכים' [שאודות כלל זה הוא מציין לדבריו בכו"א (או"א ו') שלא ניתן לזכות להשגה זו רק 'על ידי כל שערה ושערה של סור מרע ועשה טוב'].
בהמשך לדבריו, הוא מחדד את הדברים באמירה נוקבת, ולפיה לא ניתן זכות להשגות אלו של ה'ידיעה' רק על ידי ה'בחירה'. וכפי שהוא מסיים את הספר הנוכחי בכך שמוטל על האדם להלחם מול החומות, כביכול הן קיימות.
אם נבוא עתה להגדיר את מהות הספר, נוכל לומר שהיא טמונה בשמו של הספר: "אמונה - בידיעה רוחנית".
כלומר, ידיעה רוחנית שאיננה באה באתעדל"ע, ומושגת אצלנו בכלים של ראיה ותחושה - אלא ידיעה שאנו רוכשים באתעדל"ת, ומושגת אצלנו בכלים של אמונה ושמיעה לדברי החכמים.
*
וממילא,
כשאנו דנים אודות גורלו של ה'איטר יד', לא נאמר לו, 'מניעת המוח שלך היא דמיון, הכל בסדר, תמשיך הלאה...'.
אלא נאמר לו, 'תמשיך לרצות את הבורא, בעקשנות ובמסירות. וגם אם אתה ניצב מול חומה אדירה תמשיך לרצות. גם אם נדמה לך שאתה לא רוצה - תרצה בכל זאת. תרצה. תרצה. תרצה. אפילו שאתה לא יודע למה אתה רוצה'.
ולדרישה זו מצורפת גם הבטחה, 'הקב"ה אומר לאדם, בתחלה אהב אותי כך ותעשה מצוותיי, אף על פי שאין אתה יודע השכל, עבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות' (סה"מ תשובה עו).
כלומר, האדם שיתמיד להתמודד בגבורה ובאומץ מול תחושת מניעת המוח, יתנוצץ לו לאט לאט שאכן הכל אחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומות כלל.
*
ועתה נשים פעמינו להבהיר את ארבע מטרות המשנה שהצבנו בראש המאמר:
א. כלל זה הינו נחוץ ביותר לכל מי שחפץ לעיין בספר ליקוטי מוהר"ן, בכל מושג שיפגוש בדרכו יהיה עליו לשנן לעצמו כלל זה, 'בינתיים עוד לא זכיתי להתחבר להשגה המבוארת, אבל אני מאמין בשייכות שלי להשגה הזו, ובקשר האמיתי שלי אליה, ואמשיך להתייגע עליה, בעיון, באמונה, וברצון'.
ב. כפי שכבר הזכרנו ההשגה הנעלית שכל העולם הוא דמיון, הינה רק בסיס לאותו עמל שעלינו לעמול ולהתייגע ברצון אל הבורא. שכן עיקר העמל הוא באתעדל"ת - בלי שנחוש ונדע שכל העולם ומניעותיו הם אחיזת עיניים, וממילא, מי שיפרסם את הספר הלז, בלי דגש על נקודה זו, הרי שהוא שולל את כל דרך החיים שהרב הנחיל.
ג. השגה זו היא הכרחית לכל התקדמות, ולא ניתן להתקרב אל הבורא בלי ההבנה וההסכמה שהאדם ימשיך לרצות בעקשנות את הבורא, ויאמין שכל המניעות הם אחיזת עיניים - למרות שהם נראות גדולות ומפחידות, והם באמת כאלו...
ד. את הכח להלחם מול קיר אטום, אנו שואבים מכך שהבעש"ט כבר גילה את האור הגדול שכל החומות הם אחיזת עיניים. ולמרות שבימינו כבר לא מאירה לנו ההשגה הזו, אבל הנשמה מרגישה את האור הזה (בבחינת רשימו), והיא מעניקה לנו כח להמשיך לרצות תמיד, ולמלא את רצונו של הנחל נובע מקור חכמה, שביקש לגלות את הרצון העמוק שטמון בכל אחד ואחד.
