דילוג לתוכן
  • דף הבית
  • קטגוריות
  • פוסטים אחרונים
  • משתמשים
עיצובים
  • בהיר
  • Brite
  • Cerulean
  • Cosmo
  • Flatly
  • Journal
  • Litera
  • Lumen
  • Lux
  • Materia
  • Minty
  • Morph
  • Pulse
  • Sandstone
  • Simplex
  • Sketchy
  • Spacelab
  • United
  • Yeti
  • Zephyr
  • כהה
  • Cyborg
  • Darkly
  • Quartz
  • Slate
  • Solar
  • Superhero
  • Vapor

  • ברירת מחדל (ללא עיצוב (ברירת מחדל))
  • ללא עיצוב (ברירת מחדל)
כיווץ
לוגו הפורום
י

יאשע הלברשטאם

@יאשע הלברשטאם
משתמש פעיל
הפסקת מעקב מעקב
אודות
פוסטים
71
נושאים
9
שיתופים
0
קבוצות
2
עוקבים
2
עוקב אחרי
1

פוסטים

פוסטים אחרונים הגבוה ביותר שנוי במחלוקת

  • גם לי יש מה להגיד על מפורסם של שקר
    י יאשע הלברשטאם
    דיונים ובירורים

    זהו,
    זה לא הגיוני שכולם מדברים על זה, ואני יישאר בלי כלום. אומלל וחסר שייכות.

    אז התבודדתי על זה, ואלו התוצאות:

    דבר ראשון, זה בטח לא סבא שלי, כי רבינו בוודאי לא מדבר נגד המשפחה שלי.
    אלא כנראה סבא של איזה בנש"ק אחר...

    טוב, אז מה זה מפורסם של שקר?
    'מפורסם של אמת' הוא רבינו. מה שיא הפרסום שלו?
    ראש השנה!
    הפרסום שלו הוא במה שהוא מתקן את הנשמה שלי, ומעביר אותי בדין בראש השנה.

    אם ככה, מי הוא מפורסם של שקר?
    פשוט, מי שאומר שהוא מעביר את הנשמה שלי, והוא מתקן אותה.
    נכון?

    חיפשתי האם יש מישהו כזה, שמתקן אותי ומעביר אותי בדין.
    חיפשתי, וחיפשתי, וחיפשתי, וחיפשתי...

    ומצאתי!
    את מי?
    אותי!!

    חזרתי מראש השנה, והמוח שלי נתון במחשבות ושאלות.
    האם חזרתי בתשובה כראוי? האם נגזרה עליי שנה טובה? האם יש סיכוי לנשמה שלי להיות מתוקנת בעוד איזה אלפ'עת אלפים שנה?

    זאת אומרת, שאני חושב, ש"אני" מעביר אותי בראש השנה.
    אז אני ה"מפורסם של שקר".

    אם זה היה מדי מפולפל ולא מובן, תעשו לי דיסלייק.
    מה לעשות, בסוף אני אחראי עליי. הבלעדי...


  • ע-י-ד-ן. אַיֶּכָּה?!
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    חזרתי עם חבר מירושלים. סחוטים ועייפים, לילה ארוך, שמחות בית השואבה.
    כזה לילה של המון מוזיקה מחרישת אוזניים, פטל אדמדם שמתיימר להיות קר, והרבה עוגיות שנרטבו מהפטל הנ"ל.

    האוטובוס לצפון היה ריק, מאחורי הנהג, הערבי כמובן, ישב צעיר ערבי אף הוא, וליהגו בערבית שוטפת. כנראה תיכננו איך להתפוצץ, או משהו כזה.
    לא ניסינו לנמנם, כי בכל זאת צריך סוכה וזה.

    זה התחיל בערך ככה, הצעיר הערבי פונה אלי, במבטא שמזכיר יותר צרפתי מאשר ערבי:

    • "תגיד לי, אתה חרד, נכון?"
    • "מה? ממה אני חרד?"
    • "אני רואה בלבוש שלך שאתה חרד".
    • "אה, התכוונת חרדי. אז כן, משהו כזה, אני מהחרדים".

    וכאן בלי להתבלבל הוא התחיל, ואני מבטיח לכם שזה הוא התחיל, לא אני [וכמובן, שאני כותב לכם רק בערך ובקצרה, כי לא לקחתי היום את הריטלין].

    • "אז תגיד לי, אתה יכול להוכיח שיש אל?"
    • "אה, אני? מה? מה אתה רוצה?"
    • "אני יודע, אתה לא יכול להוכיח לי שיש אל, אתה עושה את המצוות בגלל ההימור, כי אולי יש חיים לאחר המוות, נכון?"
    • "ממש לא. אני בכלל לא צריך הוכחות שיש אל, אני יודע את זה!"
    • "מאיפה אתה יודע?"
    • "חחח, אני יגיד לך מאיפה אני יודע. דיברתי איתו אתמול בלילה".
    • "אז אין לך הוכחה שיש אל. אתה סתם מרגיש ככה. ואני, אני יש לי הוכחות שאין אל!"
    • "די, נו באמת, מי לא מאמין באל, אתה סתם אומר".
    • "אם יש אל, אז איפה הוא היה בשביעי לאוקטובר? איפה הוא היה בשואה?!"

    הסתכלתי עליו שוב מחדש, הבטתי בעיניים שלו.
    הם סיפרו לי משהו אחר. הוא רוצה משהו. לא יודע מה.
    בעיניים שלו ראו רצון עמוק וחודר, שאולי מוסתר ממנו בעצמו.
    התחלתי לאהוב אותו, ועניתי לו:

    • "עד שאתה שואל על השביעי באוקטובר, אני ישאל אותך שאלה אחרת. אם יש אל, אז למה יש כל כך הרבה אנשים בבתי חולים? למה אנשים מתים בתאונות? ולמה אף אחד לא עשיר? ולמה כולם כל כך עצובים, תמיד?!"
    • "אז אתה מסכים איתי שאין אל...".

    ראיתי על פניו הקלה מסוימת, וכבר התבלבלתי לגמרי. הוא מחפש ורוצה, או אתאיסט מתוסכל.

    • "אני יספר לך משהו, הילד שלי רצה ללכת לאיזה הקרנה, עכשיו בחג, ואני ידעתי שזה לא טוב בשבילו. לא הסכמתי לו. הוא ממש כעס עליי, אבל הוא ידע שאני אוהב אותו ודואג לו תמיד".

    משהו בפנים שלו התרכך. וגם הלב שלי, כמובן.

    • "אז איך זה מסתדר ביחד? זה לא ייתכן".
    • "עכשיו הילד שלי קטן, יבוא יום שהוא יבין שהכל היה לטובתו, והוא יכול תמיד לסמוך עליי".
    • "אבל בינתיים, הוא לא מבין כלום, והוא רק רואה שאתה מתנכל אליו".
    • "נכון, אבל עמוק בלב הוא יודע שאני אוהב אותו. הוא פשוט מרגיש את זה!!"

    כאן כנראה נגמרה לו הסבלנות, והוא התחיל לזלזל:

    • "אתה סתם מדבר מרגשות, אני לא מאמין בכלום. אני לומד בטכניון מדעים ופסיכומטריה, ואני קצת מבין בזה. חבל שאתה סתם מתבלבל משטויות!"
    • "אני יכול לשבת איתך כל היום וכל הלילה, אבל ממש בשתי מילים: רבי נחמן מברסלב אמר שאין אדם שהוא לא מאמין, כל אחד מאמין עמוק עמוק בלב. ותראה בעצמך שפעם שהחיים היו יותר על טבעיים - אנשים האמינו באל הרבה פחות מהיום. ודווקא אחרי שהטבע שולט, מאמינים יותר באל".
    • "זה לא הגיוני, אני פשוט לא מאמין, איך רבי נחמן יכול להגיד לי מה יש לי בלב?"
    • "ת'אמת, שאי אפשר לשכנע, אתה פשוט צריך לבוא אליו. אתה מוזמן".
    • "אני, לאומן? אתם לא שפויים!!"

    ידעתי שמול זלזול, אין מה לדבר אל השכל, יורים ישר אל הלב הפעור:

    • "אתה יודע מה? במקום להתווכח תענה לי בכנות. האם יש חוויה יותר עוצמתית בעולם כולו, מאשר חבר שאוהב אותך ברמות הכי פסיכיות, הוא זמין לך ולכל הקשיים שלך עשרים וארבע שעות, ואין שום דבר בעולם שיכול לשבור את האהבה ביניכם?"
    • "נכון, זה באמת ענק, אבל איפה יש חבר כזה?"
    • "אם אתה מוכן ליצור קשר עם האל, לדבר איתו כל יום בפתיחות על מה שאתה חווה, הקשר הזה יווצר, ואתה תהנה בחיים כמו שלא נהנית מעולם!!"

    העיניים המבקשות שלו התחילו לעפעף, הוא הסיט את מבטו, וענה לי תוך כדי שהוא בוהה בנקודה לא קיימת:

    • "האמת, אני יגיד לך. כבר עשיתי את זה, לא ידעתי בכלל מהברסלב הזה. הייתי מדבר כל יום עם האל, הייתי מספר לו הכל. ואתה יודע מה? הוא היה עוזר לי. הוא נתן לי כל מה שביקשתי ממנו, באהבה. הרגשתי את זה. אבל עבר זמן, וזהו. איבדתי אותו. הוא כבר לא הקשיב לי. וזהו".
    • "וזהו?!"
    • "כן, הבנתי שזו כנראה אהבה חד צדדית. כיום, בלימודי הפסיכומטריה, אני מבין שזה כנראה היה סוג של סכיזופרניה...".

    האוטובוס כבר התקרב לתחנה שלי, אבל לא יכולתי להפסיק:

    • "תשמע, איך קוראים לך?"
    • "עידן".

    הייתי בהלם, הייתי בטוח שזה ערבי, ממש גמגמתי:

    • "אה, אני כן הייתי אצל רבי נחמן מברסלב, ולכן אני בטוח שאתה מאמין. מאוד. באל שלנו".

    הוא הביט בי, מצפה להמשך, אבל האוטובוס כבר עצר, קמתי לרדת, ואמרתי לו:

    • "היה לי מאוד כייף לדבר איתך, אשמח שנעמוד בקשר".

    על המדרגות זרקתי לחבר שנסע איתי, "תן לו את המספר שלי".

    פגשתי את החבר לאחר יומיים, ושאלתי בציפייה דרוכה, "הבאת לו את המספר?"
    ההוא הביט בי בזעזוע, "חס ושלום, למה שתהיה בקשר עם אפיקורס כזה...".

    וזהו,
    מאז אני רק חושב איפה אני מוצא אותך, עידן.
    בטוח שאתה לא הולך עם תורה, ולא נכנס אף פעם לפורום הזה.
    אבל מצד שני,
    כאן אני יכול קצת להתבטאות.
    מחכה לך עידן, מאוד.
    אַיֶּכָּה?


  • אני הולך למות!!
    י יאשע הלברשטאם
    שיח לומדים בתורה א'

    הוא נכנס הביתה, צעדיו כבדים. מסתכל סביבו, הבית רוחש המולה, מנחמים נכנסים ויוצאים.
    רק אתמול סבא נפטר, אבל כבר לא הייתה לו סבלנות, והוא יצא לסיבוב היומי. ובערב חזר, כרגיל, עייף וממורטט.

    מהמטבח התפשטו ניחוחות נעימים, הוא הציץ אל הכירה וגילה את הסיר.
    מרק עדשים מבעבע, מחייה ומשיב נפש.

    אחיו הקטן הגיס בקדירה, והוא פנה אליו בתחנונים, "אח'שלי, ש'חרר לי איזה צלחת, למה אני מת מרעב".
    האח הקטן עונה בשקט, בקושי אפשר לשמוע אותו, "אבל הכנתי את זה לאבא ולדוד ישמעאל".
    "עזוב אותך", קטע אותו, "תן צלחת, אפ'חד לא ישים לב".

    האח הקטן היה שקט ונעים דרך, אבל טיפש לא היה בכלל, והוא אומר לאח הגדול, "בוא נעשה עסק, תמכור לי את הבכורה שלך - ואני יפנק אותך".
    "וואו, הפכת להיות סויחר...".

    הוא יושב ומהרהר בעיסקה הזו, 'בעצם, לא יעבור הרבה זמן עד שהבכורה תעבור ללויים. וגם הבכורה עצמה, אם אתה עובד כשאתה שיכור אתה הולך למות, אז זה לא שווה, סתם דיכאון'.
    האח הקטן שמח לשמוע על האישור, הם לוחצים ידיים, וצלחת המרק כבר עושה את דרכה אל מעמקי גרונו.

    חולפים ימים, והוא רואה שאחיו הקטן מבסוט ושמח. זה עולה לו על העצבים.
    "אתה יכול להסביר לי למה אתה שמח, מה משמח אותך בבכורה הזו? סתם כאב ראש, זה הרי מילא עובר ללויים, וגם אתה יכול למות, וגם...".

    האח הקטן עונה לו בשובבות, "אחי הגדול, למה אתה כזה מזוכיסט, אוהב לחושב רק על הדברים הרעים, אתה פשוט נהנה לחשוב שיקחו לך את הבכורה, אתה נהנה לחשוב שעוד מעט תמות. מציע לך להתחיל להסתכל על האור, אל תיתקע עם החושך".

    וזו בעצם תמצית הויכוח של יעקב ועשו על הבכורה


  • ע-י-ד-ן. אַיֶּכָּה?!
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    לאחר שניתנה הסכמתו של @מאיר-לב
    הסיפור יתחיל להתפרסם אי"ה השבוע.
    מאחר והוא ארוך למדי [למעלה מכ' פרקים], יעלה אי"ה בכל יומיים פרק נוסף
    ולה' הישועה


  • להכניס את הרע אל הקדושה?
    י יאשע הלברשטאם
    שיח לומדים בתורה א'

    נקדים,
    הרה"ח ר' ינ"א טוען שחלק מהכלל הי"ג - שבכל תורה הרע עצמו גם נכנס לקדושה, ע"ש כי קיצרתי "מאוד".

    בלמדי היום את התורה, מצאתי דבר מעניין בעניין סבוך זה:
    כאשר היצה"ר מתגבר על האדם, הפתרון הוא:
    "משכהו לבית המדרש".

    למה?
    תשאיר אותו בחוץ?!
    אלא, שהמטרה הסופית זה להכניס את הרע אל הקדושה.

    איברא,
    שעדיין אינני יודע 'איך' מושכים?


  • ברכת כהנים.
    י יאשע הלברשטאם
    תורה ד' קמא

    @נחום-בקר כתב:

    לכאורה זה דבר חדש, שעד כעת לא דובר עליו כלל

    ובכן, זה לא חדש, לענ"ד כמובן.
    באות ז' רבינו מדבר על כך שבכל יום קוראים בתורה גדולתו של משה שה' דיבר איתו.
    ואצלנו בבית כנסת השכונתי, לא קוראים כל יום בתורה. יש להם כזה מנהג שקוראים רק בשני וחמישי ובשבת...
    אז מה פירוש המילים האלו?
    חשבתי בדרך אפשר,
    שבכל יום אחרי ברכות התורה, צריך מיד לקרוא בתורה, כדי שלא יהיו ברכות לבטלה, ומה קוראים אז - ברכת כהנים!!
    ומה אומרים בתחילת ברכת כהנים - "וידבר ה' אל משה". וזו הקריאה שקוראים כל יום! גדולתו של משה.
    במאמר המוסגר אוסיף, בנוסח אשכנז לא מוסיפים את הפסוק הזה לפני ברכת כהנים, אבל זקנך הגרי"ש זצ"ל כן נהג להוסיף את הפסוק הזה.
    האם זה נכון?


  • החלום | אלגוריה בהמשכים
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    פרק 3 | מי אני?

    הלילה החמישי ירד על העצים העבותים, המוני מחריבים מילאו את היער. סמוך לשעת חצות טיפסו במיומנות על העצים, הסתתרו בין הענפים הרחבים והמתינו לאות.

    אשמא לא הצטרף אליהם, הוא סמך היטב על מפקדי הפלוגות שידעו לעשות את מלאכתם כראוי.

    לא חלפה שעה ארוכה וקול התלחשויות הגיע מקצה היער, "הם באים...".

    חמשה חיילי רוח נועזים חדורי רוח קרב מנאמניו של מלכי־צדק, נכנסו אל מעבה היער, והתקדמו בלאט בחסות החשכה העבותה.

    הם צעדו אל תוך אפילת הלילה בדממה מוחלטת, מלאי רצון ונחישות להכניע את המחריבים, ולגאול את חברם האהוב משביו.

    השקט שקיבל את פניהם היה סמיך מדי, פחד החל לחלחל את לבם. בצעדים שקטים התקדמו אל תוך היער, אך באותו רגע נשמעה קריאה שחיקתה באופן מושלם נביחת כלב.

    היה זה האות.

    המחריבים החלו במתקפה קטלנית נגד חיילי הרוח, אש תופת ניתכה עליהם כמכת ברק מדויקת והרסנית. לרגע היה נדמה שנסיגת חיילי הרוח תהיה הכרחית, תחת הבלבול והמהומה שנכפו עליהם.

    אך מספרם המועט לא העכיר את רוחם, מלכי־צדק שינן באזנם השכם והערב, "בכל חייל רוח טמון כוח בלתי גבולי, במעשיו הפשוטים הוא משנה את הבריאה כולה. צעד אחד קטן של חייל רוח - מטהר את העולם מאינספור מחריבים".

    בן רגע התהפכו היוצרות, חמשת חיילי הרוח אזרו עוז, והתקדמו בחסות החשכה. חרבם קטלה במחריבים ללא הבחנה והותירה בקרבם חללים רבים. המערכה החלה לנטות לטובת חיילי הרוח המועטים.

    אך אז פסעו קדימה מבין שורות המחריבים חמישה לוחמים עזי נפש, להט אדום בוהק סביבם.

    המחריבים הניחו את נשקם לאות כבוד, מניחים לאוגדת החותכים שהתקדמו בתנועות מודגשות לצעוד לעבר חיילי הרוח.

    כשהגיעו לטווח פגיעה, שלפו במיומנות מכפלי גלימותיהם כלי נשק בעל שש קצוות, שבקצהו העליון הולחם להב דמוי גרזן, שכונה בפיו של מפקדם צלמון בשם 'ראנג'.

    החותך היה משליך את הראנג בתנועה סיבובית לעבר קרבנו, הלהב היה פוגע במדויק בטחול החייל שלמולו. מומחיותם התבטאה ביכולתם להבליע את הראנג בטחול, בלא שתצא מהחייל אפילו טיפת דם אחת.

    חמשת החותכים נעצרו, כל אחד מהם שיפד במבטו חייל רוח, סוקר את פנימיותו, בוחן את נקודות התורפה ברוחו, ולאלתר זרק את הראנג לעברו.

    שריקת חמשת מעופי הראנג נשמעה בכל היער, וחדרה פנימה אל הטחול. גיוום של חיילי הרוח הרעיד מהלהב שחדר לגופם. הראנג הפך אט אט לנוזל צמיגי סמיך שעטף את הטחול, וחסם אותו הרמטית.

    הטחול הכלוא החל לשדר למוחם של החמשה אותות חולשה ודכדוך נפשי עמוק, עד שבעיצומה של המערכה, רוחם כמשה.

    חמשת חיילי הרוח הנועזים החלו לסגת בתשישות לאחור. המערכה נכשלה.


    מן המובחרים שבחמשת חיילי הרוח היה בֶּן, לוחם עז נפש שהצטרף לפני שבועות מספר אל שורות חיילי הרוח, קרב זה היה העמידה הראשונה שלו מול המחריבים.

    בליבו היה נטוע וקשור במלכי־צדק ובמשנתו, כביכול היה מנאמניו זה שנות דור.

    פגיעת החותכים ערפלה את מוחו של בן, שהיה טרוד במנוסה מבוהלת מהיער. קריאתו האלמותית של מלכי־צדק - "כלה כח קליַא... מחריביו לתוהו ואבדון...", הדהדה במוחו, אך הכישלון המריר הציף את תודעתו בספיקות מביכים, שאלות הרסניות מכלות רוח ונפש.

    "כשמלכי־צדק הבטיח שכלה כח קליַא, נולדה ברוחי התקוה החדשה. אבל עכשיו, הכל אבוד.

    זו הייתה מערכה חסרת תוחלת, מלחמה חסרת סיכוי... האם יש מטרה ברורה שלמענה אני לוחם? האם בסוף הכל יהיה טוב? האמנם?!"

    "מי אני", שאל בן את עצמו, "אני טוב או רע? חייל מוצלח, או חלש וחסר כח? לרגע אחד אני מסתער על המטרה, מוציא לפועל הצלחות ופעולות טובות, מגיע לתוצאות מדהימות -

    ולמשנהו, אני נכשל וחוזר מובס, כל פעולה שאני רוצה להוציא לפועל מאבדת את כוחה, ואני מרגיש כל כך מאכזב, מאכזב את האחד הפשוט, מאכזב את מלכי־צדק, מאכזב את עצמי, פשוט מאכזב...".

    דמעות עלו בעיניו, "ברגעי בלבול, אני כבר לא יודע מה אני רוצה, האם חפץ אני לשרת את המטרה, או שכל מוחי הומה בהבלים ובלבולים, אינני לוחם כה נועז, כי אם תמהוני המנותק מהווי העולם".

    הטלטלה בין הצלחה לכישלון היותה את נקודת הכאב העז ששכנה ברוחו, ומבוכות נפשו נקבו וירדו עד עמקי תהום.

    מבטו נפנה אל האופק הרחוק, "אני לא יודע מה קורה כאן, לא יודע לאן ולמי לפנות, לא יודע...".


  • לימוד זכות על עצמי
    י יאשע הלברשטאם
    דיונים ובירורים

    @ברוך-מאן כתב:

    כלל יג מהח"י כללים

    למי שלא מכיר, זה משהו שא"א לפרסם בפורום, אבל אני מצרף הקדמה שכתב אחד מאנ"ש על הכלל הזה.

    @ברוך-מאן אני מתנצל מראש שזה קצת ארוך, תתמודד...

    וז"ל ההקדמה:

    קטונתי מלהרים ראש לבאר דברי מרן הרב זצ"ל, שהגדיר ספר זה: "ספר אמונה בידיעה הרוחניות, אשר יסדתי בשיחת רבינו ז"ל בדבר הזמן והמקום שבדעת האדם, ולמעלה מהזמן והמקום שבדעת האין סוף יתברך" (ביאוה"ל ח' כ"ט).
    אך מכפלי דבריו למדנו שמכח העולה שמים וירד, יכול גם האיטר יד וחדל אישים להיות כמוהו ממש, בעליה מעל הזמן והמקום, ולומר שירה בכלי ירידתו שהפכו לעליות, במקום שלא עלה אדם לשם.
    וגאה עוזנו בעתירתו של תלמידו שזכה לראות את ה' בעיני רוחו העליונה, "אם אמנם דברים אלה גבהו ושגבו משכל אנושי, כי בודאי אי אפשר להשיג בשכל בחינת למעלה מהזמן, ומה שנתפס בליבי מזה כפי מה שזכיתי לשמוע מפיו הקדוש בעצמו אי אפשר לבאר בפה ובכתב, כי מזה אי אפשר לדבר כי אם לכל חד כפום מה דמשער בליביה, אף על פי כן אנו מחויבים להרחיב הדיבור בזה בכל מה דאפשר, כי הוא חיינו ואורך ימינו" (ליקו"ה הל' מילה ה"ד).
    *
    ומאחר שהבנת ענין הספר הלז הכרחית לכל אדם שרגשותיו לא קהו, ועוד יותר הכרחית לאדם שרגשותיו - כביכול - קהו, והפכו לפיסת הסטוריה רחוקה, שהן משמשות עבורו רק להיזכרות מעיקה ומעייפת.
    ממילא, בראש דברינו עלינו לבאר, לחדד, ולהגדיר, מהי מהות הספר הלז, ולשם מה הוא נועד. ולכך מצטרפות ארבע מטרות משנה:
    א. הבנת הסיבה שמרן הרב כלל ספר זה כאחד הכללים ללימוד ליקוטי מוהר"ן, כאשר כתב בח"י כלליו, "כלל השלשה עשר, הוא אשר חברתי בחיבור בפני עצמו, ונקרא בשם: אמונה בידיעה הרוחניית".
    ב. מה הסיבה בגינה נמנע הרב מלהביא את הספר לדפוס, עד שהרבה לאסור את הדפסתו עד ביאת שילה.
    ג. מהי ההכרחיות בהשגה זו, שמוהרנ"ת מתייחס אליה בביטוי חריף, שכל זמן שהאדם לא התגלה לו השכל הזה, הוא אינו יכול לדעת את הבורא בשלימות.
    ד. ידוע שהבעש"ט כבר גילה סודות אלו, ועיקר משנת תלמידיו סובבת על קוטב ההארה הזו שמלוא כל הארץ כבודו, ואם כך מאי אהנו לן הרב בחיבורו הלז.
    *
    כרקע לדברים, ננסה לצלול אל סערת רוחו של אדם רגיל, שחיי היומיום שלו עמוסים בטרדות גשמיות וטכניות, אך איננו טובע בהם עד לאובדן נפשו. וכן חייו הרוחניים מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות, וגם הם אינם מציקים לו יתר על המידה.
    לאדם שכזה, פונה פנימיות התורה, ומספרת לו על חיים של גבהים, שהוא חולף על ידם מבלי להעיף מבט. האם ידעת אי פעם את קרבת הבורא באופן חי ומוחשי? האם התגעגעת להרגיש את אהבתו? האם רצונך לקיים את מצוותיו הוא חי ונושם, או מכני ויבש?
    מרבית בני האדם יסגרו את הספר ברגע בו יקראו את השורות הללו, או אולי ידפדפו בו בנסיון למצוא סיפור או משל מענין. אך לבודדים והאמיצים שביניהם מיועדים השורות הבאות:
    שטף החיים שסביבך, הן הגשמי והן הרוחני, הוא איננו העולם האמיתי שאתה יכול וחייב לחוות אותו. העולם האמיתי שלך הוא גדול בהרבה משאתה חושב, והוא מיועד אליך - למרות כל מה שאתה חושב על עצמך...
    ובכן, חושב אתה ברגע זה, על מה אתה מדבר, על ערגה לאלוקים, על רצון פנימי 'נלהב' לקיום התורה והמצוות. אני ממש לא בענין. אמנם הסכמתי להמשיך לקרוא את דבריך, אבל אני רחוק מהעולם הזה.
    למה?
    לא יודע. אני פשוט רחוק, אולי כשהייתי צעיר התלהבתי יותר, כרגע אני יציב ומבוסס, יודע את אשר לפני, ופשוט משתדל לעשות מה שצריך לעשות. וזהו.
    ישנם שמות שונים לתופעה זו, 'מניעת המוח', 'אובדן הרצון', ועוד. בספר זה השתמשנו לכך בביטוי יעודי שמובא במאמר - "איטר יד". כלומר, אדם שחש שרגשותיו קהו, ורצונו להתקרב לבוראו איננו עוד מלהיב את ליבו.
    *
    הבעל שם טוב הקדוש, האיר את אורו לעם ישראל, והוא גילה את סוד ה'אחיזת עיניים'. אין בכלל רע בעולם. אין שום מניעות, ואין חומות שעוצרים בפני האדם מלהתקרב אל בוראו. גם אין מניעת המוח. פשוט אין שום מניעה, הכל דמיון.
    המתנה של הבעש"ט היא יקרה ונפלאה, אך תחושתו של האדם בן דורנו היא שהמתנה איננה עומדת במבחן המציאות. 'איך אתה אומר שהכל דמיון? אני רואה ומרגיש חומות גדולות ועצומות חוצצות ביני ובין עולם נפלא של התקשרות בבורא?!'
    ואכן, בדור האחרון, למרות התרבות לומדי התורה, נוצקו חומות אדירות בין ישראל לאביהם שבשמים. האור שהבעש"ט הוריד באתעדל"ע, כבר איננו מאיר בשלימות בנפשו של האדם, והוא רואה לנגד עיניו חומה כה גדולה, עד שמעוצמתה של החומה - הוא כבר לא חש שיש חומה, אלא מדמה בליבו שבאמת אין מלך...
    *
    וכאן נכנס לתמונה הספר הלז, מרן הרב מבהיר את דרכו של הנחל נובע מקור חכמה, ומפלס דרך לתוהים ומבקשים:
    אחר שכבר התנוצץ בעולם אור הבעש"ט, יכול הוא הבעטליר להכניס אותנו אל השלב הבא, החלל הפנוי. לא תוכל לחוש את קרבת הבורא, לא תוכל להרגיש את הרצון לכך, וגם לא תצליח להאמין שכל זה הוא דמיון!
    וגם במצב של חושך שלא היה כמותו, שחור משחור, הוא לא יגלה לך שהכל אחיזת עיניים, 'הפשתני הזה כל מה שהוא יודע שפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר, כי זה עיקר ביאת האדם לזה העולם בשביל הבחירה שיעמוד בנסיון כנגד המניעות' (ליקו"ה הל' הכשר כלים ה"ד).
    הבחירה?
    איך שייכת הבחירה לעולם שבו הבנו שהכל דמיון ואחיזת עיניים?!
    *
    בסימנים הראשונים של הספר האריך הרב להסביר ולהוכיח את היות הבריאה כולה דמיון גמור, אך ככל שהוא מתקדם לקראת סוף הספר הוא שב ומחדד נקודה זו: "העולם הוא דמיון, אך לא תוכל לחוש בכך רק אם תתנהל בפועל כביכול העולם איננו דמיון".
    נכון, משפט זה הוא פרדוקס - אבל זוהי בדיוק כוונתו של הרב. באחד המקומות בהם הזכיר כלל זה, הצמיד הרב את הכלל לכלל הקודם לו שעוסק בנושא של 'נשיאת ההפכים' [שאודות כלל זה הוא מציין לדבריו בכו"א (או"א ו') שלא ניתן לזכות להשגה זו רק 'על ידי כל שערה ושערה של סור מרע ועשה טוב'].
    בהמשך לדבריו, הוא מחדד את הדברים באמירה נוקבת, ולפיה לא ניתן זכות להשגות אלו של ה'ידיעה' רק על ידי ה'בחירה'. וכפי שהוא מסיים את הספר הנוכחי בכך שמוטל על האדם להלחם מול החומות, כביכול הן קיימות.
    אם נבוא עתה להגדיר את מהות הספר, נוכל לומר שהיא טמונה בשמו של הספר: "אמונה - בידיעה רוחנית".
    כלומר, ידיעה רוחנית שאיננה באה באתעדל"ע, ומושגת אצלנו בכלים של ראיה ותחושה - אלא ידיעה שאנו רוכשים באתעדל"ת, ומושגת אצלנו בכלים של אמונה ושמיעה לדברי החכמים.
    *
    וממילא,
    כשאנו דנים אודות גורלו של ה'איטר יד', לא נאמר לו, 'מניעת המוח שלך היא דמיון, הכל בסדר, תמשיך הלאה...'.
    אלא נאמר לו, 'תמשיך לרצות את הבורא, בעקשנות ובמסירות. וגם אם אתה ניצב מול חומה אדירה תמשיך לרצות. גם אם נדמה לך שאתה לא רוצה - תרצה בכל זאת. תרצה. תרצה. תרצה. אפילו שאתה לא יודע למה אתה רוצה'.
    ולדרישה זו מצורפת גם הבטחה, 'הקב"ה אומר לאדם, בתחלה אהב אותי כך ותעשה מצוותיי, אף על פי שאין אתה יודע השכל, עבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות' (סה"מ תשובה עו).
    כלומר, האדם שיתמיד להתמודד בגבורה ובאומץ מול תחושת מניעת המוח, יתנוצץ לו לאט לאט שאכן הכל אחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומות כלל.
    *
    ועתה נשים פעמינו להבהיר את ארבע מטרות המשנה שהצבנו בראש המאמר:
    א. כלל זה הינו נחוץ ביותר לכל מי שחפץ לעיין בספר ליקוטי מוהר"ן, בכל מושג שיפגוש בדרכו יהיה עליו לשנן לעצמו כלל זה, 'בינתיים עוד לא זכיתי להתחבר להשגה המבוארת, אבל אני מאמין בשייכות שלי להשגה הזו, ובקשר האמיתי שלי אליה, ואמשיך להתייגע עליה, בעיון, באמונה, וברצון'.
    ב. כפי שכבר הזכרנו ההשגה הנעלית שכל העולם הוא דמיון, הינה רק בסיס לאותו עמל שעלינו לעמול ולהתייגע ברצון אל הבורא. שכן עיקר העמל הוא באתעדל"ת - בלי שנחוש ונדע שכל העולם ומניעותיו הם אחיזת עיניים, וממילא, מי שיפרסם את הספר הלז, בלי דגש על נקודה זו, הרי שהוא שולל את כל דרך החיים שהרב הנחיל.
    ג. השגה זו היא הכרחית לכל התקדמות, ולא ניתן להתקרב אל הבורא בלי ההבנה וההסכמה שהאדם ימשיך לרצות בעקשנות את הבורא, ויאמין שכל המניעות הם אחיזת עיניים - למרות שהם נראות גדולות ומפחידות, והם באמת כאלו...
    ד. את הכח להלחם מול קיר אטום, אנו שואבים מכך שהבעש"ט כבר גילה את האור הגדול שכל החומות הם אחיזת עיניים. ולמרות שבימינו כבר לא מאירה לנו ההשגה הזו, אבל הנשמה מרגישה את האור הזה (בבחינת רשימו), והיא מעניקה לנו כח להמשיך לרצות תמיד, ולמלא את רצונו של הנחל נובע מקור חכמה, שביקש לגלות את הרצון העמוק שטמון בכל אחד ואחד.


  • החלום | אלגוריה בהמשכים
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה


    כוחות הטוב:
    |
    האחד הפשוט: בורא העולם. מקור כל הרוחות.
    מלכי־צדק: מנהיג חיילי הרוח, התגלות הרוח הכללית. שליחו המיוחד של האחד הפשוט. מקום מושבו, עיר הגבול.
    עתיק: התגלות הרוח הכללית הקדומה. שליחו הקודם של האחד הפשוט. סבו של מלכי־צדק, ואביה של אֹשדת.
    בכור: תלמידו המובהק של מלכי־צדק.
    חיילי רוח: לוחמים המחוברים לרוח הכללית. כפופים להנהגת מלכי־צדק, ובכור משרתו.
    ציפורים: הרוח העליונה. הכח העליון שמניע את נשמת חיילי הרוח.
    שמני הריח: כח גנוז הנוסך אור מאחד. מסוכן בהשתמשות מופרזת.
    התקשרות: שעת התייחדות יומית עם האחד הפשוט.
    מפות לאדמות הרָץ: מפות מסתוריות, המובילות אל מקום רחוק וגנוז.
    עיר הגבול: מקום משכנו של מלכי־צדק, ועירם של חיילי הרוח.
    חמשת החברים: אהבאל, בֶּן, לביא, עזר, עתיר. חיילי רוח המקושרים זה לזה.
    שבואל:
    חייל רוח, ידידם הצעיר של חמשת החברים.
    .................................................
    כוחות הרוע:
    |
    קליַא: מנהיגם של המחריבים. אויבם הגדול של מלכי־צדק וחיילי הרוח.
    מחריבים: עושי דברו של קליא. מחריבי העולם, ומכריתי רוח החיילים.
    אשמא: סגנו הראשון של קליא. מפקד הקרב הגדול על שמני הריח.
    עמון:
    סגנו השני של קליא. נלחם בעתיק בדרכו לאדמות הרץ.
    אונימתא: יצור אופל, פרי מעשיו של עמון. נשלחה להלחם במלכי־צדק.
    פּראָם: שלוחו האישי של קליא. מופקד על משימות הדיכוי.
    חלא: חייל רוח הפכפך. חייל רוח שהפך למסייע של קליא.
    פלוגות המחריבים: הגדודים שנלחמו בחיילי הרוח. קצין מיוחד בראש כל פלוגה.
    המפרידים. בראשה נובל.
    החותכים. בראשה צלמון.
    הגוזרים. בראשה קנאז.
    המבדילים. בראשה רומאַי.
    רוכבי פרשים: הפלוגה הרביעית והחמישית. הפותחים - בראשה דרומי. המפרישים - בראשה מבצר.
    האוטרים:
    הגדוד השביעי המסתורי, המופיע בקרב האחרון. בראשה עירם, ונתונה לאחריותו של קליא.
    כרום: מפקד עז מצח. אחראי על קבוצת 'אוטרים'.

    פרק 1 | תרועת קרב

    הירח עמד באמצע הרקיע. רוח קלה ליטפה את צמרות העצים שסבבו את בתיה הנמוכים של עיר הגבול. בבקתות הקטנות כבר עלו החיילים על יצועם. בבית רעפים קטן שכב שבואל, עודנו ילד בנשמתו, והביט מבעד לחלון אל השמים הפרושים מעל.
    נסיונותיו להירדם לא צלחו, התרגשות וציפייה מילאו את ליבו לקראת יום המחר. מחר יהיה גם הוא חייל רוח.
    רגעי הפרידה המרגשים עת עזב את ביתו לא משו מזכרונו, אמו צררה בשקיק חום דהוי מיני מתיקה צידה לדרך, ושאלה שוב ושוב בחשש, "שבואל יקירי, האם בטוח הינך שברצונך להימנות עם חיילי הרוח? הסכנות אורבות בכל פינה, ואתה הרי עדיין עול ימים?"
    את העידוד לצעד הגורלי שאב שבואל מאחיו הקטנים, דמעות מילאו את עיניו כשנזכר בצהלותיהם, "אח שלנו יהיה לוחם, לא סתם לוחם, הוא יהיה חייל רוח שאוזר אומץ וקופץ בחדווה לתוך מערכות קשות וגורליות".
    כשעמד על המפתן, נשקה לו אמו על מצחו. שבואל לחש לה ברוך, "הביטי אמא, חבריי אינם באים איתי. הם נשארים בביתם החם, כאילו שהם מוגנים.
    אבל אמא, הסכנות היום גדולות מאי פעם, המחריבים ששים אלי קרב, רוחות הצעירים אינן מוגנות עוד, רבים נופלים ברשתם של המחריבים...".
    אמו הביטה מבעד הפתח, והבחינה בפאתי הרחוב בחבריו של שבואל, הם ישבו על המעקה ושוחחו במרץ, ומדי פעם פרצו בצחוק רם ומתגלגל. הדי הצחוק צרמו לה, נפשה העדינה לא יכלה לשאת את התנהגותם הפוחזת.
    קולה רעד כשהיא ברכה את בנה, "שבואל יקירי, אני מאמינה ומקווה שהקרבן אותו אני מקריבה לא יהיה לשווא. האחד הפשוט יהיה תמיד בעזרך. גם אם יכשלו רגליך - זכור, אנחנו תמיד איתך...".
    שבואל התהפך על משכבו שוב ושוב, שמחה אדירה מילאה אותו, בקרוב יוכל לשוב אל אמו ולבשר לה שהוכשר להיות חייל רוח. לוחם אמיתי שנוטל חלק בהצלת העולם מידי המחריבים, לוחם שיוכל להושיע את חבריו המיואשים. רק במשמרת האחרונה של הלילה נסגרו עפעפיו, והוא הצליח לתפוס תנומה קלה.
    עם זריחת החמה ניעור שבואל משנתו, והזדרז כדי שלא לאחר למעמד אליו ייחלו חיילי הרוח זמן כה רב. הבית בו התגורר היה ממוקם בקצה העיר סמוך עד כדי נגיעה לחורשה העבותה, והדרך למקום ההתכנסות הייתה ארוכה.
    ההליכה לאור הזריחה רעננה את חושיו, זה ימים ארוכים שהוא מצפה להתכנסות שתזרים בו כוחות מחודשים. מדי יום הוא עובר אימונים מפרכים, לקראת קרב שאת מהותו עדיין לא למד לעומק.
    השביל התפתל, עצי ברוש קטנים שליוו אותו בדרכו כמו הטו אוזן לצעדיו העליזים. ככל שהתקרב למקום ההתכנסות החלה הדרך להתמלאות בחיילים רבים, לבושם של החיילים היה רבגוני. כולם עשו את דרכם אל מקום ההתכנסות בציפייה דרוכה לשמוע את דברי מנהיגם הגדול, מלכי־צדק.
    רטט עבר בשבואל עת העלה על שפתיו את שמו הנשגב של מלכי־צדק, כה רבות שמע עליו. עצם הזכרת שמו העניקה לו תקוה ונחמה. הוא לא היה מסוגל לחשוב על לוחמה עתידית מול המחריבים, לולי עזרתו המובטחת של המנהיג הגדול מלכי־צדק.
    כל עוצמתם של חיילי הרוח נבעה מכוחה של הרוח היחידה של מלכי־צדק שחפפה עליהם, מיום ליום הלכו והתרבו החיילים שדבקו בכל לב בה. וכשנפוצה השמועה שמלכי־צדק עומד לשאת דברים לפני חיילי הרוח, אחזה בכל נאמניו התרגשות והתלהבות.
    עם הגיעו למקום ההתכנסות, כבר היה המקום עמוס בהמוני חיילי רוח שהמתינו לבואו בציפייה דרוכה, מייחלים לשמוע את דבריו. דברים שיהוו את תרועת הקרב, שינחמו, ילטפו, ירגיעו, וידחפו אותם קדימה.
    חיילי הרוח לא המתינו זמן רב, השעה שבה היה אמור מלכי־צדק להופיע בפניהם הגיעה. במרכז ניצבה במה גבוהה במיוחד שעליה הונח שולחן צר, ומאחוריו כסא בעל גילופי עץ מרהיבים שהוכן עבור מלכי־צדק. סביב השולחן התרוצץ בקדחתנות 'חלא', משרתו האישי של מלכי־צדק. חלא היה מסור ביותר למלכי־צדק, בנה מכספו את בית מגוריו, ודאג שלא יחסר מאום מביתו.
    מערכת היחסים בין חלא למלכי־צדק הייתה מורכבת, חלא אמנם זקף את עושרו המופלג לברכתו של מלכי־צדק, אך לעומת זאת העיבה ביניהם התבטאות חריפה של מלכי־צדק. היה זה כשמלכי־צדק הגיע להתגורר בביתו החדש בעיר הגבול, חלא הכין עבורו משקה מהביל, אך בעת שהגיש את המשקה לשולחן נשפך המשקה על המפה הצחורה וטינף את גלימתו של מלכי־צדק. עננה קלה נפרסה על פניו כשהגיב, "כנראה שהקשר בינינו לא יהיה לעולם מעבר לגבולות...".
    עם בואו של מלכי־צדק השתררה דממה, עיני החיילים נצצו בברק של שמחה. הוא עלה על הבמה, לראשו חבש מצנפת לבנה ועליה כיפה מוזהבת, על גופו עטה גלימת משי מפוספסת, חנוטה בכפתורי כסף טהור, חגורת בד רחבה הקיפה את מתניו.
    חלא שעמד מאחוריו קירב את הכסא אל השולחן. מלכי־צדק התיישב בכיסאו, בוחן את פני חיילי הרוח באהבה שאין לה גבול.
    כשהחל לדבר יצא קולו בלחישה, אך לאזניהם הוא נשמע כמנגינה ערבה, כשיר שאין לו סוף. הוא סיפר להם על הכל, על ימים שהיו, ועל ימים שיגיעו. על הכאב שקדם להכל, ועל השמחה שתהיה בסוף.
    קולו הלך וגבר, דברים אלו היו יריית פתיחה למערכה שתשנה את פניה של הממלכה כולה. הוא עצם את עיניו וקרא אל העולמות כולן, בקול אדיר מעומק ליבו, "בעומק טוהר העולמות המקיפים את רוחותינו, כלה כח קליַא. איננו. כרוח סער תנדוף מלכותו, תישא עימה את גדודי מחריביו לתוהו ואבדון".
    המילים חדרו אל עומק רוחם, והעירו רוחות רדומים. חיילים שכבר ראו את עצמם מובסים - חזרו לארץ החיים, והם חשו שרוח חדשה ננסכת בהם ובתוכם קיימות יכולות אדירות.
    שבואל ידע כי מערכות קשות עומדות לפניו, אבידות רבות נכונו לו בשדה הקרב, אך לו בלבד יאות כתר המנצחים, ומסירותו - היא שתוביל את הממלכה כולה אל שלמותה האמיתית.
    לפתע התפשטה באויר תחושת מחנק, האויר נעשה סמיך עד כדי מישוש. רוח סערה החלה נושבת, מתכדררת לרוח אימתנית, החיילים עצרו את נשימתם כשהם לוחשים ברעד, "פּראָם שוב הופיע...".
    רוחו של פּראָם עברה בין שורות החיילים שנבעתו מפניו ורכנו תחתם כפופים. פּראָם כנס מתוכם את השלוה, וריקנות איומה השתלטה עליהם.
    הוא המשיך עד שולחנו של מלכי־צדק, ומתוך הרוח התגלתה דמות אדם כהה עור. שולחנו של מלכי־צדק החל להתנועע בפראות, ופּראָם בקע בו סדק רחב.
    השולחן נשבר.
    פניו של מלכי־צדק הועמו, "מלחמת הזרים קרבה והולכת". הוא שתק לרגע, נשא את עיניו ותמה בקול, "התיאות מלחמתם אל שולחני?!"
    מלכי־צדק הסיט את הכסא לאחור ופנה ללכת, שבואל ליווה אותו במבט מפוחד, מוכן לעשות עבורו את כל שיידרש ממנו, למענו ילך באש ובמים. אך כשהבחין שוב בדמותו של פּראָם, שב ליבו להלום בעוז, והוא קרס על מקומו באימה.
    פּראָם הסתובב אל שבואל, ובמעוף מהיר הגיע אליו ונטל אותו עימו. חלא זינק במהירות בכדי להציל את שבואל, אך פּראָם היה מהיר ממנו, ולאחר רגע קט נעלמו שניהם מעיני החיילים.
    שבואל נפל בשבי.
    החיילים נסוגו אט אט לאחור נבוכים ומבולבלים. הם עמדו מזועזעים מכניסתו הפתאומית של פּראָם אל הכינוס, שבירת שולחנו של מלכי־צדק, ושביו האכזרי של שבואל, והפנו מבט מלא תקוה אל בכור.
    בכור היה גדול נאמניו של מלכי־צדק, רוחותיהם כלולות וקשורות זו בזו, עד שהיה חש בכל תנודה שעברה ברוחו העליונה של מלכי־צדק. ולכן הוא היה היחיד שהבין את משנתו של מלכי־צדק על בוריה, והעביר אותה לחיילים בבהירות ובנעימות.
    על יד השולחן השבור, בסמוך לחלא, עמד ידידו הטוב בכור נעדר כל גינוני כבוד. לבוש אריג מהוה, על מצחו הגבוה חבש כובע לבד פשוט למראה. מבטו היה נעוץ בשברי השולחן, והמילים יצאו מעיניו הבוערות:
    "עוד קודם החורבן, נוצקה הרוח היחידה, הרוח שתשלים את רוחותינו, וְגִלּוּיֶיהָ בכל דור הבהיקו נתיבים חדשים. התגלותה האחרונה היא במלחמה הגורלית מול קליַא ומחריביו, והיא שורה אצל מנהיגנו מלכי־צדק. הוא נושא את סבלות נאמניו, וחובק באהבה את מכאובינו ויסורי ליבנו".
    "חייו של מלכי־צדק רצופים קשיים רבים, מחלות ויסורים, הוא אף שיכל כמה מילדיו למעננו. אך עמידתו האיתנה בנאמנות ובנחישות - מתוך חיבור לאחד הפשוט, הקנו לו את יכולותיו המיוחדות לעמוד לעזרת חייליו, חיילי הרוח היחידה".

    שפתיו חדלו מלנוע, אך קולו המשיך לנסר את החלל, קול שנבע מהתמזגות מוחלטת של הרוח היחידה ברוחו של בכור. ורוחו המשיכה לשורר את בשורת הבשורות, החזון העתידי -
    "למעלה ממרחב הזמן, בעת שאיננה יום ולא לילה, ירום וינשא מאוד על כל ההרים, מהבית בראשו יזריח האור - להפוך כל מֵרֵע לאהוב. לְחַשֵּׁק כל מחריב אל מעלה ההר. עד שהמונע עצמו יביא את שבויי אֵל, אֶל מימי ההר".


  • תורה א' דפוס ראשון
    י יאשע הלברשטאם
    שיח לומדים בתורה א'

    @מדלג-על-ההרים כתב:

    חשבונות מילים וכדו', גם אם נחדש בהם..

    אינני גאון, וגם אינני בקי בעומק בעומקים של הכלל 'מיניה וביה'.
    אבל זאת יכולני לומר בוודאות:

    לו היה האדמו"ר מגור למשל, אומר תורה. והחסידים שלו היו לומדים את התורה שלו. אף אחד לא היה מעז לומר שהמילה הזאת שהרב'ה אומר, נו נו...

    מספיק שיקום איזה אלטער קאמעדאנט ויאמר שאם הרב'ה אומר בתחילת התורה את המילה "כח", וגם בסוף הוא אמר "כח", אז יש קשר ביניהם - אף אחד לא היה מעלה על דעתו לפקפק בזה.

    הלא כן?

    הבה לא נהיה פחותים מחסידי גור, שוב למשל...


  • ברכת כהנים.
    י יאשע הלברשטאם
    תורה ד' קמא

    @נחום-בקר כתב:

    עדין צריך להבין מה רבנו רצה להודיע לנו בזה שברכת כהנים 'עצמה' היא ביד הצדיק

    ואגדיל את קושיית מעכ"ת:
    רבינו מביא בהמשך ראיה מהפסוק שהברכות הם "בראש" הצדיק.
    בראש או ביד?

    ועוד הקשו, שיוצא שה"כהן" הוא הצדיק, אבל א"כ קשה שמבואר לעיל שצריך לראות את פני הצדיק, ואילו אסור לראות את פני הכהן בשעת הברכה?


  • ע-י-ד-ן. אַיֶּכָּה?!
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    @ש.-פ.
    אייי געצל'ה געצל'ה
    אתה באמת חושב שציטטתי את כל השיחה?
    ממש לא!

    לא סיפרתי על הוידוי האישי שלי לפני עידנ'וש.
    על השיחזור של אותם ימים, בהם קיימתי מצוות רק מתוך ההימור - אולי יש גיהנום, ואולי לא כלום.

    בעצם, זו הייתה ההתקרבות שלי לברסלב.
    גיליתי שמאחורי רוב הז'ופיצעס לא תמיד מסתתר שם האלוקים.
    לפעמים מסתתרים דברים אחרים.

    ומאחורי זו שלי, ידעתי שקופה של שרצים יכולה להיות גם בגודל של תיבת נח - והיא לא מצילה משום מבול.

    ורבי נחמן שלי, בא אליי בבשורה משלו:

    יאשע-הלברשטאם כתב:

    רבי נחמן מברסלב אמר שאין אדם שהוא לא מאמין, כל אחד מאמין עמוק עמוק בלב. ותראה בעצמך שפעם שהחיים היו יותר על טבעיים - אנשים האמינו באל הרבה פחות מהיום. ודווקא אחרי שהטבע שולט, מאמינים יותר באל

    אתה מבינ'תי?

    זה היה סיפור ארוך. מאוד.
    וזה גם נכתב באיזשהיא פלטפורמה.
    ביחד עם הלב המלבלב של הפורום דמתא, הסופר והמשורר @מאיר-לב

    אולי יבוא יום שאוכל לפרסם זאת. כאן.
    אולי - - -


  • החלום | אלגוריה בהמשכים
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    פרק 2 | מזימות במצודה

    חולות המדבר השתרעו לכל האופק, השמש קפחה עליהם בעוז. נקודה זעירה נראתה באינסופיות השיממון המדברי, המצודה.

    מקרוב הייתה המצודה כמבצר אדיר, מוקפת בחומה אפרפרה אימתנית. בשער ניצב זקיף חמור סבר, מדיו שנתפרו מאריג גס דהו מסופות החול המדבריות. צריחי המצודה התנשאו לגובה רב, בתוכם עמדו שומרים שסקרו את סביבות המצודה בעיניים בוחנות, הכניסה לא הייתה אפשרית ללא הזמנה מראש.

    פנים המצודה דמה למרתף עתיק, מסדרונות ארוכים ואפלוליים שהוארו באור קלוש חצו את אורכו. החדרים כולם דמו זה לזה, דלתותיהם נעולות במנעולים כבדים. המשרתים נעו במהירות כמפחדים להראות לעין זר, בסוף הפרוזדור בלטה בגובהה דלת חדרו של אשמא, סגנו של קליַא.

    אשמא התרווח על כורסת עור צבי רכה, והכה קלות בפעמון. משרת הניח על השולחן קערת פירות רבת גוונים, ואשמא פנה אליו, "קרא הנה לשני חותכים, אני זקוק להם בדחיפות".

    'החותכים' אותם הזמין אשמא היו מהפלוגה השנייה של קליַא, הללו ידעו כי חלק נכבד ממשימותיהם של חיילי הרוח כרוכים בפעולות ברי גבולות, גבולות שכביכול חותכים את החייל מהאחד הפשוט - אף שלאמיתו של דבר אינם אלא כלים להכיל את אור האהבה. אבל החותכים היו מכניסים לתודעתו של החייל שבפעולות אלו הריהו חתוך מהאחד הפשוט.

    בראש פלוגה זו עמד הקצין 'צלמון', וכלי הנשק שלהם היה ה'ראנג'. דרכו היו מבלבלים ומחלישים את דעתו של חייל הרוח. האדום העז היה הגוון המיוחד להם, אדום ללא שום תערובות מגוונים אחרים.

    לאחר דקות ספורות התייצבו לפני אשמא צמד חותכים עטויי גלימה אדומה בוהקת. הוא הניח להם להמתין, בעודו מתעסק בניירותיו.

    לאחר זמן מה פנה אליהם, "אני חש כי תכנית כלשהי נרקמת במחנה חיילי הרוח, הם החלו באימונים קשים ומפרכים, כהכנה לקרב עתידי. מדי לילה מקפיצים אותם ממיטתם החמה, ובעוד בני האדם נמים את שנתם, מרעידים חיילי הרוח בכפור, ומתאמנים ללא הרף".

    "עלי לדעת בהקדם את המתחולל ברוחם, בכדי להערך כראוי", סיים אשמא בתקיפות.

    השנים יצאו לדרך, אשמא הכיר אותם, וידע בוודאות שלא יארך זמן רב עד שישובו משליחותם.


    המיית קולותיהם של החותכים ששבו מביצוע תפקידם נשמע מאחורי דלתו של אשמא, והוא הזמינם בקול רועם להיכנס.

    אשמא סקר אותם בעיניים בוחנות, עובר מאחד לשני, ולבסוף נעצר בגבוה שביניהם, "דבר, מה העלית בחכתך?"

    הגבוה החל לספר בשטף, המילים יצאו מפיו במהירות כמפחד שמא ישכח את אשר שמע, "חיילי הרוח מצאו את הדרך ליער בו מבלים לוחמינו האמיצים מדי לילה, והם מתכננים לתקוף שם בעוד חמישה לילות בחצות ליל".

    אשמא הביט בו בחוסר הבנה, "מהי המטרה שמניעה אותם לפתוח במלחמה?"

    "הנח לי לסיים את דבריי", נענה הגבוה, "מטרתם היא לשחרר את שבואל. אך למרות זאת יגיעו חמשה לוחמים בלבד, מן הטובים שבחיילי הרוח. אולי חוששים הם שחיילי הרוח יצטרפו לריקודי היער שלנו בלילות...", סיים הגבוה את דבריו בגיחוך.

    מצחו של אשמא התכווץ, המידע הדאיג אותו, והוא דפק של שולחנו בזעם. באשר למתקפה עצמה לא חשש כלל, לוחמיו יביסו את חיילי הרוח על נקלה, דאגתו העיקרית הייתה מכך שהדרך ליער התגלתה לחיילי הרוח.

    "נראה כי הרוח היחידה הופיעה שוב בעיר הגבול", ביטא אשמא את הרהוריו בקול עגמומי, "ממנו שואבים חיילי הרוח את האומץ לבצע פעולות נועזות יתר על המידה. את שמו של מלכי־צדק כבר שמעתי. מי יודע אלו תכניות הוא רוקם נגדנו".

    אשמא התרומם ממקומו, ופנה לחותכים בהחלטיות, "אנו נביס אותם על נקלה, אינני חושש מהם כלל. אך זכרו, על המכה המוחצת ממונים החותכים, כפי שאתם מיטיבים לעשות...".

    החותכים הצטחקו למשמע דבריו, ופניהם התעגלו בשביעות רצון. המהום של הסכמה נשמע מפיהם, והם מהרו לצאת מחדרו, בטרם יטיל עליהם משימה נוספת.


  • לימוד קבלה בברסלב
    י יאשע הלברשטאם
    דיונים ובירורים

    @ישי-משה כתב:

    יתכן שאדם יחשוב בתפילה דיבורים של רבינו על התפילה והם לא יהיו כוונת התפילה כלל

    @אוצרבלום
    כמדומני שיש על זה שיחה מרלוי"צ, כשהולכים עם תורה, ובכל מילה בתפילה נזכרים בתורה, וכך מפרשים את התפילה.
    או אולי אינני מדייק??


  • ע-י-ד-ן. אַיֶּכָּה?!
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    @ש.-פ. כתב:

    י'אשכנזי

    מנין לך?
    שמא עליתי בתמר מתימן
    או נישאתי כל כנפי נשרים מעיראק...

    על כל פנים, אוכל לפרסם רק עם הסכמתו של ידידי ורעי @מאיר-לב


  • לימוד זכות על עצמי
    י יאשע הלברשטאם
    דיונים ובירורים

    @מאיר-לב כתב:

    נשיאת ההפכים

    ידידי ורעי
    האיך תאמר שאנחנו זוכים לנשיאת הפכים, בשעה שמבואר בכלל יב, שרק ה' יודע זאת?

    הכלל השנים עשר מראבר"נ (הקדמת ביאה"ל):
    האמונה הפשוטה ברוממות דעת הבורא יתברך לאין סוף, ועומקה לאין תכלית, עד כי נמצאים הרבה דברים הנראים לדעתנו האנושה כשני הפכים בנושא אחד, ולהעדר גבול חכמתו ודעתו יתברך לבלתי הפכים יחשבו. ואם בכל זאת נמצא לפעמים גם להיפך בהרבה דברים הנחשבים לחיוב דעתו יתברך כשני הפכים, ומדעתינו האנושה נעלם לגמרי ונסתר סיבת זה החיוב וכו'.

    ועוד כתב בכו"א (שו"ש תפילה ו) שגם הסתירה שבין ידיעה לבחירה נמשכת משני הפכים אלו, ולכן העיקר הוא להתפלל על זה:
    הודעתנו ע"י צדיקיך האמיתיים מהעדר תכלית תעלומות הנהגותיך בכל נפש ונפש, בפעולות והמצאות נעלמות ומכסות, הנראות לדעתנו האנושה כשני הפכיים בנושא אחד. כי באמת אע"פ שמסורת הבחירה בידינו, ובכוחנו ויכולתנו לסור מרע, ולהיות כרצונך בכל מחשבה דבור ומעשה, אעפ"כ גם זה בידך, כי אין עוד מבלעדיך, ובלתי כחך המהוה והמפעיל את כל בשמים ובארץ, את מציאותיהם וקיומיהם והנהגותיהם, לא יזיז בתוכנו לא רעיון ולא מחשבה לא כסל ולא כליה, ומי יבין דרכי פלאותיך. ומי יעצר כח לדעת ולהשיג בלתי נודע ומשג כזה הנמשך מהחלל הפנוי, אשר פנית והעברת משם כביכול גם מדת חכמת אלוקותך הנמשכת בתוך כל העולמות שנבראו בו (עין היטב בלקוטי א' סימן ס"ד). אבל אין לנו רק דברי הצדיקים האמתיים אשר הודיעוני מכל זה, והודיעו לנו מתעלומות רצונך לבקש ולהתחנן ממך על כל תנועה ותנועה.


  • החלום | אלגוריה בהמשכים
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    פרק 4 | ממלכה חריבה

    חלא התרוצץ בין בתי העץ ששיכנו את החיילים ששבו מהיער, מחזק ומעודד את רוחם השפופה. טוב ליבו וחיוכו החם של חלא היוו מרפא ותקוה לכלל חיילי הרוח.

    לא הרחק משם עמד בכור, וצפה בעמידתו הכושלת של בן, הוא הבין היטב את הבלבול שאחז בו. ליבו נמלא רחמים, והוא רמז לחלא לקרוא לבן. חלא לא התמהמה ובריצה קלה הגיע אל בן, מוסר לו את השליחות.

    חלא נלווה אליו והשנים יצאו לדרך, מצפים בכליון עיניים ולב לתנחומיו משובבי הלב של בכור.

    בכור כבר המתין להם בפתח ביתו, וללא אומר ודברים החל לצעוד כשהם מתלווים אליו. חיילי רוח נוספים שהבחינו בקבוצה הצטרפו אליהם, עד שחצו את תחומה של עיר הגבול.

    סביב בכור פסעו חיילי הרוח, שנאספו ובאו איש איש ושברונו, בפיו של בכור היו תמיד מילים מרגיעות. הם ציפו שהוא יאיר את חשכת התבוסה, ויפיח בהם רוח של תקוה. בן מילמל ללא קול, "החותכים... זה היה נורא כל כך, מייאש כל כך...".

    רגעי דומיה ארוכים עברו עד שבכור מנה את מילותיו המדודות, "אני מבין אותך, בן, אבל תדע לך שמלכי־צדק מחכה לך...".

    "מחכה לי?", הפליאה הייתה גדולה מהכיל.

    "בהחלט, הרי אתה וחבריך לא תצליחו להביס את המחריבים ללא עזרתו - אך דעו לכם, שגם מלכי־צדק עצמו מצפה לעזרתכם, הוא איננו יכול לפעול בלעדיכם. מלכי־צדק מצפה שאתה, אתם, כולכם, תמשיכו לחתור ולהלחם. בכך אתם נותנים לו תקוה להמשיך ולהלחם עבורכם".

    השביל שעליו פסעו התעקל אל מרבד עשב רך. וכשגם נקישות נעליהם לא נשמעו, פתח בכור בלחש, "המלחמה אכן קשה, קשה עד מאוד. כפי שהרגשתי בתנועותיו של מלכי־צדק, כוחם של המחריבים הולך ומתעצם מיום ליום".

    בכור התיישב על סלע בכניסה לחורשה, מפליג בזיכרונותיו אל אותם ימים רחוקים. רוחו של בכור עדיין לא התגלתה באותם ימים, אך הוא סיפר להם את ששמע מפיו של 'המגיד'...

    הכל התחיל לפני שנים רבות, סודם הפנימי של שמני הריח לא נודע בעולם, והממלכה חרבה. איש לא האמין שעדיין קיימת תקוה להקים ממלכה איתנה ומאוחדת שלא תיפול עוד. אך הממלכה החדשה קמה ונבנתה בהרמוניה ובאהבה.

    הממלכה נבנתה על חורבותיה של הישנה, ובין הר לגבעה, בין ימים לאגמים, נחבאו שבריה של הממלכה הקדומה. שברים רבים, מפוזרים בכל פינה, המבקשים את איחודם ומקומם המדויק. ובכדי לתקנם באומץ ובסבלנות - נשלח אל הממלכה חייל הרוח הראשון.

    לצידו של החייל הראשון עמד קליַא, אופיו המלכותי ניכר בקומתו הגבוהה, והוא עמד מהצד וצפה בחייל הראשון. החייל הראשון היסב על מיטה רחבה, וסביבו התרוצצו המוני משרתים שחרדו לכל מוצא פיו.

    ליבו של קליַא זע בכאב, "למה אינני כי אם משרת דל של החייל הראשון, מדוע הוא כה נעלה ממני? האחד הפשוט מבהיר את חייו, ומסיר מדרכו כל מכשול, ואילו אני מושל על כל חי - אך לבדי עד השמים?!"

    שעות מועטות חלפו, ואורו של החייל הראשון הלך והתעצם. הילה שמימית עטפה את כולו, מתנגנת בתווים של אחדות ואהבה. הוא טייל בין העצים הנאים, והרוח היחידה ליוותה אותו במסעו.

    קנאתו של קליַא גאתה, מנפצת כל שביב של נעימות ששרתה בו. חייו היו שונים לחלוטין מחייו של החייל הראשון, שעותיהם כמו מקומם לא היו שווים. אך קליַא לא השכיל לחיות את חייו שלו, והוא בחר למוטט את חיי חייל הרוח הראשון.

    ברגעים הראשונים היה מצפונו מציק לו, אך לאחר מכן ראה שגם הרוח היחידה פועלת בקנאה. אך לאמיתו של דבר, פעולותיה של הרוח היחידה נבעו מקנאה שהשלימה את האהבה, והעלו את חיילי הרוח לעולם גבוה וטהור. ואילו קנאתו של קליַא היתה נמוכה ובזויה, שנבעה מעוצמות של שנאה כבושה אל החייל הראשון.

    הוא קרב אל עצמו של החייל הראשון, עיניו הפיקו רוע שנכנס בחייל, וכיסה אותו במעטפת שתמנע ממנו להתנגד. לחישותיו הארסיות זיהמו את האור הרך, "האם איננו יכולים ללמוד לבדנו את סודו של עץ אחד, צא ממקומך הצר ועלה אל עולם אחר ושלם...".

    הרוח היחידה צפתה בכל זאת מן הצד, הביטה באימה בחייל הראשון שנמשך אחר קסמו של קליַא, ולחשה לעצמה בכאב, "אם קליַא לא מניח לחייל את מקומו, יאבדו שניהם את מקומם".

    באותו רגע אומלל חשכו השמים והארץ רעדה, שברי העולם הישן התפוררו לפיסות קטנות מקודמותיהן. ומבטן האדמה התעוררו זרמים לוהטים של חימר כהה וסמיך שצפו על פני האדמה בבארות עמוקים. הארץ המשיכה להתנענע, ואורה של השמש הסתתר מעבר להרים.

    בעמקים החשוכים הצטופפו להם שדות ופרדסים, ובעמק הגדול שלט קליַא בעוז. הרוח היחידה חרדה מהצפוי לחיילי הרוח במלחמתם עם כוחותיו של קליַא, וידעה כי חייל רוח שיפול אל 'עמק השִׂדים' קלושים סיכוייו להינצל.

    על חורבות העולם הישן, ועל רוחותיהם של חיילי הרוח שאבדו בעמק השִׂדים - נבנתה מצודתו של קליַא...


  • נפל פיתא בבירא ?!
    י יאשע הלברשטאם
    שיח לומדים בתורה א'

    @bjni
    לא כל כך
    איי אם סורי
    בהלכות פקדון, שהיא "ה"הלכה של תורה א'
    המסר המרכזי הוא ריבוי אור
    זה הכוונה מתלבש במצוות
    וזה מתחבר מאוד יפה לתורה עם כמה וכמה קשרים וקשרורים


  • החלום | אלגוריה בהמשכים
    י יאשע הלברשטאם
    קולמוס סיפור ונשמה

    פרק 5 | ציפור הנפש

    חיילי הרוח עמדו סביבו מסומרים למקומם, אך בכור התרומם, וניער את ראשו כמנסה להשכיח ממנו את הזכרונות הנוראים. ומיד החל ללכת, תוך כדי שהוא ממשיך בסיפורו של קליַא.

    הזעזוע שחוותה הארץ בעקבות החורבן שהמיט עליה קליַא, הביא לקיומם של יצורי אופל איומים. שמם נודע אך למתי מעט, 'המחריבים'.

    קליַא פיקד על צבא המחריבים האדיר, הם לחמו ללא הרף לנתק את חיילי הרוח מעצמם, ממלכי־צדק, ומהאחד הפשוט. חייל שמתנתק, גוועת רוחו תוך כדי דמיון של חיים, מוות איטי ומייאש, עד שהוא נופל חסר אונים אל עמק השִׂדים.

    "את גייסותיו חילק קליַא לעשר פלוגות, ומינה קצין שיעמוד בראש כל פלוגה. עם שלושת הפלוגות הראשונות, אין לנו ענין במלחמה הנוכחית", אמר בכור, והוסיף כשמבטו עורג אל אופק לא ידוע, "אין בנו כח לאבדם, רק הרוח היחידה תוכל להם, בבוא היום, היום הגדול...".

    "שמות שבעת הפלוגות הן, 'המפרידים', 'החותכים', 'הגוזרים'. ולאחריהן גדודי הרוכבים ששמם 'הפותחים' ו'המפרישים'. השישית היא פלוגת 'המבדילים' האיומה. כל פלוגה ניכרת בגוון מסוים, בכוחות שמיוחדים לה, ואף בכלי זין משלה".

    "והשביעית", שאלו החיילים, "מה היא?"

    "הפלוגה השביעית שמה פלוגת 'האוטרים'", ענה בכור, "לא ידוע לנו הרבה אודותיה, מאחר ואף המגיד לא ידע לספר לאנשיו על מהותה".

    בכור עצר מהילוכו, ונעץ את עיניו ברוחם הצמאה, "הכשלונות הולכים ורבים, הכאב שמציף את חיילי הרוח עם כל כשלון הוא עצום. מחשבתי עורגת לכח עמוק ונעלם. כח חדש. כח שמעבר לגבולות. כלי המלחמה הותיקים אפשרו לנו לרוץ וללחום. אך כוחותיהם של המחריבים גוברים והולכים...".

    עיניו של בכור נצצו כביכול נשטפו זה עתה במימי הנהר. האור שזרח מהן סיפר על תקותו האיתנה, ועל אמונתו בכוחו הגדול של מלכי־צדק.

    קולו הרך נישא בין העצים, מלטף פינות שכוחות, "לתת דרור לציפור הנפש, שתרחף בשמי רום רחוקה מעפר הארץ".

    עיניהם היו נעוצות בְּזַכּוּת פניו של בכור, מפצירות, מתחננות באלם קול, "הציפור כלואה במרתפי הארץ, מעלה אבק בן שנים. איך תוכל לפרוש כנפיים, לדאות במרחבי על, לפרוש עלינו כנפיה בחמלה... איך...".

    ממעל שייטה להקת ציפורים צחורות כנף, רחש משק הכנפיים ממלא את חללו של היקום, בואם מבשר התחלה רעננה, תחילתו של יום חדש. היש שירה עריבה מציוציהם של הציפורים, המהוות השראה לעולם הנגינה.

    "אכן", זהרו פניו של בכור, "השמחה היא פנימיות הנגינה, היא תפרק את הצער הטמון בלב, ותעניק לחיילי הרוח כוחות חדשים להתרומם מעל לתחושות תבוסה משתקות. השמחה תנשא את רוחו של החייל כציפור לשמי רום".

    קולו של בן נשמע, מלחש את השאלה הנוקבת שעמדה בחלל האויר, "ודאי שהשמחה תעניק כח, הנגינה מרעידה ומשובבת את מיתרי הלב, והיא המרפא והמזור לתחלואי הנפש. אך היכן נמצאת שמחה כזו שתחבוש לשבורי לב, תשיל אבק מכנפים מרוטות להמריא אל על?!"

    החיילים הנהנו בראשיהם בהסכמה כאובה. הדממה החלה להעיק, והם התכנסו אל תוך עצמם בשתיקה.

    בכור התרומם אל מעבה החורשה שנפרסה מאחוריו, פונה אל הנהר שחצה את היער העבות, והקיף את בתי עיר הגבול.

    הלילה פרש זה מכבר את כנפיו על היקום, אך השינה הייתה רחוקה מהם והלאה. הם התגודדו כל הלילה מתחת לסבך העצים שבקצה היער, מביטים אל תוך עצמם בתהיית מבוכה.

    מרחוק, התפזרו בצינת הליל נהימותיו של בכור, שעדיין עמד על שפת המים, צופה אל העתיד המזהיר בשלל גווניו, מייחל אליו מעומק ליבו הדווי.


  • אני הולך למות!!
    י יאשע הלברשטאם
    שיח לומדים בתורה א'

    @מלך כתב:

    אולי אחרת.

    גם נכון😊
    אמריי הם ע"פ הכלל החמישי, עי' רש"י ושפ"ח שם

  • התחברות

  • אין לך חשבון עדיין? הרשמה

  • התחברו או הירשמו כדי לחפש.
  • פוסט ראשון
    פוסט אחרון
0
  • דף הבית
  • קטגוריות
  • פוסטים אחרונים
  • משתמשים