פרק 3 | מי אני?
הלילה החמישי ירד על העצים העבותים, המוני מחריבים מילאו את היער. סמוך לשעת חצות טיפסו במיומנות על העצים, הסתתרו בין הענפים הרחבים והמתינו לאות.
אשמא לא הצטרף אליהם, הוא סמך היטב על מפקדי הפלוגות שידעו לעשות את מלאכתם כראוי.
לא חלפה שעה ארוכה וקול התלחשויות הגיע מקצה היער, "הם באים...".
חמשה חיילי רוח נועזים חדורי רוח קרב מנאמניו של מלכי־צדק, נכנסו אל מעבה היער, והתקדמו בלאט בחסות החשכה העבותה.
הם צעדו אל תוך אפילת הלילה בדממה מוחלטת, מלאי רצון ונחישות להכניע את המחריבים, ולגאול את חברם האהוב משביו.
השקט שקיבל את פניהם היה סמיך מדי, פחד החל לחלחל את לבם. בצעדים שקטים התקדמו אל תוך היער, אך באותו רגע נשמעה קריאה שחיקתה באופן מושלם נביחת כלב.
היה זה האות.
המחריבים החלו במתקפה קטלנית נגד חיילי הרוח, אש תופת ניתכה עליהם כמכת ברק מדויקת והרסנית. לרגע היה נדמה שנסיגת חיילי הרוח תהיה הכרחית, תחת הבלבול והמהומה שנכפו עליהם.
אך מספרם המועט לא העכיר את רוחם, מלכי־צדק שינן באזנם השכם והערב, "בכל חייל רוח טמון כוח בלתי גבולי, במעשיו הפשוטים הוא משנה את הבריאה כולה. צעד אחד קטן של חייל רוח - מטהר את העולם מאינספור מחריבים".
בן רגע התהפכו היוצרות, חמשת חיילי הרוח אזרו עוז, והתקדמו בחסות החשכה. חרבם קטלה במחריבים ללא הבחנה והותירה בקרבם חללים רבים. המערכה החלה לנטות לטובת חיילי הרוח המועטים.
אך אז פסעו קדימה מבין שורות המחריבים חמישה לוחמים עזי נפש, להט אדום בוהק סביבם.
המחריבים הניחו את נשקם לאות כבוד, מניחים לאוגדת החותכים שהתקדמו בתנועות מודגשות לצעוד לעבר חיילי הרוח.
כשהגיעו לטווח פגיעה, שלפו במיומנות מכפלי גלימותיהם כלי נשק בעל שש קצוות, שבקצהו העליון הולחם להב דמוי גרזן, שכונה בפיו של מפקדם צלמון בשם 'ראנג'.
החותך היה משליך את הראנג בתנועה סיבובית לעבר קרבנו, הלהב היה פוגע במדויק בטחול החייל שלמולו. מומחיותם התבטאה ביכולתם להבליע את הראנג בטחול, בלא שתצא מהחייל אפילו טיפת דם אחת.
חמשת החותכים נעצרו, כל אחד מהם שיפד במבטו חייל רוח, סוקר את פנימיותו, בוחן את נקודות התורפה ברוחו, ולאלתר זרק את הראנג לעברו.
שריקת חמשת מעופי הראנג נשמעה בכל היער, וחדרה פנימה אל הטחול. גיוום של חיילי הרוח הרעיד מהלהב שחדר לגופם. הראנג הפך אט אט לנוזל צמיגי סמיך שעטף את הטחול, וחסם אותו הרמטית.
הטחול הכלוא החל לשדר למוחם של החמשה אותות חולשה ודכדוך נפשי עמוק, עד שבעיצומה של המערכה, רוחם כמשה.
חמשת חיילי הרוח הנועזים החלו לסגת בתשישות לאחור. המערכה נכשלה.
מן המובחרים שבחמשת חיילי הרוח היה בֶּן, לוחם עז נפש שהצטרף לפני שבועות מספר אל שורות חיילי הרוח, קרב זה היה העמידה הראשונה שלו מול המחריבים.
בליבו היה נטוע וקשור במלכי־צדק ובמשנתו, כביכול היה מנאמניו זה שנות דור.
פגיעת החותכים ערפלה את מוחו של בן, שהיה טרוד במנוסה מבוהלת מהיער. קריאתו האלמותית של מלכי־צדק - "כלה כח קליַא... מחריביו לתוהו ואבדון...", הדהדה במוחו, אך הכישלון המריר הציף את תודעתו בספיקות מביכים, שאלות הרסניות מכלות רוח ונפש.
"כשמלכי־צדק הבטיח שכלה כח קליַא, נולדה ברוחי התקוה החדשה. אבל עכשיו, הכל אבוד.
זו הייתה מערכה חסרת תוחלת, מלחמה חסרת סיכוי... האם יש מטרה ברורה שלמענה אני לוחם? האם בסוף הכל יהיה טוב? האמנם?!"
"מי אני", שאל בן את עצמו, "אני טוב או רע? חייל מוצלח, או חלש וחסר כח? לרגע אחד אני מסתער על המטרה, מוציא לפועל הצלחות ופעולות טובות, מגיע לתוצאות מדהימות -
ולמשנהו, אני נכשל וחוזר מובס, כל פעולה שאני רוצה להוציא לפועל מאבדת את כוחה, ואני מרגיש כל כך מאכזב, מאכזב את האחד הפשוט, מאכזב את מלכי־צדק, מאכזב את עצמי, פשוט מאכזב...".
דמעות עלו בעיניו, "ברגעי בלבול, אני כבר לא יודע מה אני רוצה, האם חפץ אני לשרת את המטרה, או שכל מוחי הומה בהבלים ובלבולים, אינני לוחם כה נועז, כי אם תמהוני המנותק מהווי העולם".
הטלטלה בין הצלחה לכישלון היותה את נקודת הכאב העז ששכנה ברוחו, ומבוכות נפשו נקבו וירדו עד עמקי תהום.
מבטו נפנה אל האופק הרחוק, "אני לא יודע מה קורה כאן, לא יודע לאן ולמי לפנות, לא יודע...".
