טעיתי.
ר' דוד סעדא לא יהיה שם...
פרטים נוספים:
הראש ישיבה זה הרב בקר מהחזיקו. אח של ידידינו הרב @נחום-בקר!
הישיבה היא לבנים של בעלי תשובה שרוצים ישיבה רצינית! עם קימת חצות וסדר רשמי מטעם הישיבה של לימוד ליקו"מ בעיון!! הבנתי שהם עובדים ב'סדר' הזה בשיתו"פ עם לטייל התורתו. אולי @לטיילניק יאיר עיינינו...
כל הצוות שם הוא רק מבתים חרדיים דווקא ולא בעלי תשובה.
הישיבה הולכת להיות ממוקמת אולי ברמות. הבנתי שזה עוד לא סגור.
הבנתי שזה הולך להיות משהו מאוד רציני.
כשאדע עוד פרטים אעדכן בעז"ה.
יש שם את הרב אלנתן ויסטריך מלטייל בתורתו (לא מכיר).
נמצאת באזור רמת אשכול.
אח שלי נמצא שם והוא מרוצה מאוד.
השאלה בהסטוריה מתי התחיל ענין הפחד של 'אלול' לכאורה ברבותינו הראשונם לא מצינו את ההגדרה הזאת
בראשונים זה מחלוקת (אך יש ליישב שלכו"ע יש שמחת יו"ט, רק לא כשאר ימים טובים, (ועיין בטור שהביא את שני הצדדים, וכתב שלא אומרים הלל, אבל בטוחים שהשי"ת יעשה לנו נס):
ספר החינוך - מצוה שיא
נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתוב במצות שופר בארוכה בסדר פינחס [מצוה ת"ה] בעזרת השם:
וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו, שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה [ל"ב ע"ב] אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים וכו', כדאיתא התם.
רבינו יונתן עירובין י ע"ב
אקרא חדתא אמינא זמן. כשאני רואה דלעת משנה לשנה כשהן מתחדשים אמינא זמן כ"ש בשמחת יו"ט של ר"ה ויוה"כ.
וכן כתב בשאילתות _(טו) שמבטל גזירת שבעה כי יש בו שמחת יו"ט. וביראים רכז שצריך לאכול בשר מחמת השמחה.
ונ"ל שדברי מוהרנ"ת שהביא לעיל @חבר-אני , מישב ומסדר הכל לפי דעת רבינו, צריכים לפחוד, אבל לסמוך על זכות וכח הצדיק, שבודאי יעשה לנו ה' נס, וכעין מה שכתב בטור הנ"ל.
(ורבינו הביא הפסוק 'אכלו מעדנים וכו') שנאמר רק אחרי בכיית העם אצל עזרא, ודו"ק.
נ"ב: המראי מקומות הבאתי מספר שדיבר בזה ולא ידעתים את רובם מעצמי.
אני רוצה לכתוב על ענין אחר שדיברתי עליו עם כמה חברים בעקבות הטרגדיות שקראו ה"י, ולהגיע מתוך זה לאסונות עצמם.
כשקראתי את ההודעה הפותחת את האשכול חשבתי לעצמי, מה היו כ"כ הרבה טרגדיות? (והוא לא הביא את הכל), אפילו שבשעת מעשה (לא תקפ"ץ) ידעתי עליהם ושמעתי עליהם. אם אני מנסה לדלות ממעמקי ההסטוריה הקצת יותר רחוקה, אני נזכר אפילו בדברים שהיו קרובים אלי מאד, שבשעה שמתו מוטל לפניו הצטערתי והתאבלתי, ועכשיו אני לא כמעט לא זוכר את זה.
מצד שני, דברים פעוטים ופחותים שקוראים אצלי, כמו אם אני חייב כסף למישהו וכיו"ב, בשעת הצרה קשה לי מאד לשכוח מזה.
והייתי יכול לתרץ שזה בגלל גזירה על המת וכו', וגם מה יעזור אם אני יזכור מה שכבר היה ועוד תירוצים, אבל מה לעשות שאותה התופעה קוראת גם בדברים שכן אפשר עדיין לעזור ולהתפלל וכו'.
ופתאום אחזתי, שאם אני חייב בדחיפות 2000 ש"ח, זה תופס אצלי יותר מקום בראש מאשר צער של אלמה ויתומים טריים ה"י, רק בגלל שאני לא מספיק מכיר אותם.
ואם ח"ו אני יהיה חייב מליון שקל? אני מניח שלא תעזור גם ההיכרות שלי איתם.
ולמה אני לא מפחד לכתוב את זה?
כי זה לא וידוי דברים, זה שיקוף המצב אצל כמעט כולם, מי יותר ומי פחות.
אם אתם שואלים אם באתי לקטרג, התשובה היא לא, אבל באתי לענות לשאלת @וועלן-וועלן מה צריכים לתקן?
כשחשבתי לעצמי על התופעה שכתבתי למעלה, הבנתי שזה רק השתקפות למה שנקרא אצל רבינו (בתורה סז תנינא) 'חורבן היסודות', כשד' היסודות לא ממוזגים כראוי, אז שום דבר לא נמצא על מקומו כראוי, ולא תופס אצלך את המקום שהוא אמור לתפוס.
לפי רבינו הרפואה למיזוג היסודות היא הכנסת הצדיק יסוד עולם בתוכם, כל מקום שעדיין היסודות שלך לא מסודרים, שם עדיין לא נכנס הצדיק. ואם הוא לא נכנס - אז נכנסים שם מפורסמים של שקר שרק מבלגנים אותם יותר.
הדרך להכניס אותו היא על ידי האבלות והבכיה על ההעלמה והסתרה שיש בעולם על אור הצדיק, בהתבודדות, בתיקון חצות או בכל עת מצוא.
מוהרנ"ת (מצרנות ד) מבאר שענין זה הוא גם בכלליות העולם וגם בפרטיות. כי גם בכלליות העולם, כל החורבנות והצרות ח"ו מגיעים מהיסודות שלא ממוזגים כראוי.
ע"כ במקום להאשים את הענפים: לשון הרע, דיבור בבית כנסת, פלאפונים לא כשרים, השמאלנים וכו' (כל אחד יכול להוסיף לפי ההשערות האחרונות...), עדיף להתעסק בשורש שגורם את כל זה - נעלם מאיתנו הצדיק האמת, ואנחנו עדיין מתרשלים בחיפוש והבקשה אחריו.
זה הסיבה היחידה (ע"פ דעת רבינו) שהיא לא השערה בעלמא, אלא היא ודאית, כי זה מה שגרם למבול ולדור הפלגה, לגלות מצרים ולחורבן הבית פעמיים, לפרעות ת"ח ות"ט, לשואה ולקרונה, וזה מה שגורם לנו גם עכשיו את כל הצרות בכלליות ובפרטיות.
החותם בצער ובתקווה, ש.ע.ה.
לא עיינתי מספיק בתגובות הקודמות, אבל נלע"ד שאחד מהחידושים הגדולים של רבינו מרומז בשיחה של 'לעתיד לבוא יהיו כל העולם אנשי ברסלב - שיהיה כל אחד בוסר בחלקו של חבירו'. ובזה גם קשור מה שרבינו לא לקח אף פעם את הבחירה לאנשיו, כי לכל אחד יש את חיפוש האמת לפי בחינתו.
ואע"פ כן צריכים להתבטל לרבינו, ולהשליך את השכל והחכמות שקיבל מהעולם, ודייקא על ידי הביטול לצדיק האמת, יוכל כל אחד למצוא הנקודה השייכת לליבו (כיון שגם היא מושרשת בצדיק).
ודבר זה נראה כמעט שני הפכים בנושא אחד, כי דרך העולם או שהם מתבטלים לאיזה אדם ולא מנסים כלל למצוא מה הנקודה הפרטית שלהם, או שעושים ככל העולה על דעתם, או שבכל מקרה עושים משהו אחר, אבל העיקר להבין שדייקא על ידי הביטול והשלכת השכל, זוכים לנקודה הפרטית והשכל הפרטי (כלשון רבינו בתורה סא).
וכמעט בכל תורה אפשר לראות את נקודה זו לפי התיקון של אותה תורה, רק שכל פעם רבינו מלביש את זה בלבושים אחרים.
ועוד נקודה שכבר רימזו לה לעיל ונראה לי שצריך להרחיב אותה עוד קצת, בענין מה שרבינו עולה ומדבר ומעלה את אנשיו לבחינת מלכות דא"ס (כל אחד לפי מקומו).
נ"ל שגם זה אחד מהנקודות של רבינו, להתחדש תמיד כאילו לא התחיל כלל, שזה בחינת מלכות דא"ס שאין לנו שם שום דעת והרגשה, כי אם רצון, שלא יודעים כלל מה רוצים.
וכמו שמבואר בדברי רבינו שהעיקר הוא הרצון - ובתוך כך לומדים ומתפללים וכו', וכן רואים תמיד אצל רבינו שהיה מתחיל כל פעם מחדש ממש כאילו לא זכה לשום מדרגה.
ומצד שני צריכים תמיד להמשיך את הכל לעשיה, היינו למלכות.
ולענ"ד דבר זה הוא אחד מהחילוקים הגדולים שבין רבינו לדרך החסידות, כי ע"פ הבעש"ט ותלמידיו, עיקר התכלית הוא להרגיש דביקות בהשי"ת ואהבה ויראה וכו', אבל ע"פ רבינו עיקר התכלית תמיד להגיע לרצון א"ס, שאין בו שום הרגשה וכו', רק עשיית המצוות כדי להכניס את הרצון הזה בתוך כלים.
וע"פ זה תבין גם מה שרבינו אמר שהצדיקים טועים שמאחרים זמן תפילה, כי אצלם היה העיקר להגיע לדביקות, ואצל רבינו העיקר להגיע לרצון הא"ס, וממילא אין לנו כלל כלים להכניס אותו לפי שכלינו, רק לפי מה שהשי"ת גילה לנו בפשט המצוות.
השלא היא אם צריך להתקשר אליהן "בפה", לכאו' בדרך כלל לא מצאנו דבר כזה אצל אנ"ש בוודאי שלא כדבר ציבורי, נראה לי שעדיף להסתפק בנוסח המקובל (מקסימום לכוון למי שהוא מתכוון).
יציב ונכון,
עכשיו ראיתי שלמעלה דיברו בעיקר מתיקון הכללי, האמת שלפי הבנתי הנ"ל באמת לכאורה ההתקשרות לכל הצדיקים היא דווקא בתפילה.
לא קראתי את כל ההודעות לעיל, אבל נ"ל ע"פ תורה ב' שהצדיקים האמיתיים שבדורינו הם הצדיק וגם תלמידיו שצריכים להתקשר איתם כדי לבנות את המשכן מהתפילות של ישראל.
הצדיק - כדי שיעלה את התפילה, והתלמידים - כדי שישלימו את בניית המשכן עם החלקים שלהם.
הרי גם הצדיק הוא באין סוף ברצוא ושוב
(וזה קשור לדיון של @לב-העולם-אתה ב https://likutei.com/post/798)
וכאילו משמע בתורה שצריך וידוי לפני הצדיק שהוא בא"ס ואין התייחסות לכל מיני זמנים שהוא בשוב שאז הוא לא הכתובת לוידוי דברים??
אז... מה עושים אם בדיוק כשבאתי לתלציד חכם הוא בשוב?
ומתי הוא בשוב?
ולמה רבינו מתעלם מזה?
לפי ענ"ד בדיוק להפך, צריכים להתוודות לפני כשהוא בשוב, וכשיכנס ברצוא יזכר בוידי ויפריש דרך, כי אם לא כן לא יראה כלל פגם.
הייתי מוסיף לרשימת השאלות של @איש-היער מה קורה היום כשהצדיק רק ברצוא?
או אולי גם היום יש לו בחי' של שוב?
(מוזכר לגבי תורות אחרות שכשבאים לקברו מורידים אותו...)
ברור שדברי רבינו שייכים בכל זמן ועת כמו שכתבתי ג"כ, רק שאם רבינו כתב טעם, צריכים לבדוק לפי הטעם שהוא מביא איך זה שייך בכל זמן. וכמו שכבר כתבתי שלענ"ד הנפק"מ מזה זה בדברים שהרופאים בעצמם חולקים ביניהם.
לגבי הסיפור עם רש"ש זצ"ל, יתכן שבא לומר כנגד הדובר שחשב שדברי רבינו לא שייכים היום ויתכן שאמר זאת מסיבה אחרת, או שאולי באמת חשב שזה כוונת רבינו, מה שבטוח שמהטעם שהביא רבינו רואים שלא כך, וא"כ חבל שלא שאלו אותו ע"ז, אבל כל עוד שאיני יודע טעמו, אני הולך לפי פשטות דברי רבינו, (אא"כ מצד תורה א' תנינא כנ"ל).
האנשים שמאחורי הקדושה הם כמובן האדם עצמו, שכאשר זוכה לדרך ישר לפי שורש נשמתו, יוכל לקחת את התאוות שהשליך מאחורי כתפיו ולעבוד בהם את ה', וזהו ממש ענין הצירופים שחוזרים לשורשם.
ספר חסידים - סימן כא
ומה שאמרו חציף מאן דמפרש חטאי', זהו שמגיד לכל אשר חטא. אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע, אחד מעונותיו, כדי שיורה לו האיך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם, אדם שעשה עון זה ובא לשוב האיך יעשה תשובה:
@שפחה-על-הים
אני רואה שכולם התלהבו על הפשט שלך
האם יש לך דרך לבאר את זה בשפה יותר פשוטה?
תודה רבה, אני ינסה לבאר בס"ד יותר טוב.
באתי לנסות לתרץ את השאלה למה א"א להתחיל ישר מהווידוי דברים, כי התכלית להגיע לדרך ישר.
כדי לתרץ הקדמתי את מה שנראה לענ"ד בביאור שני הבחינות הראשונות בהתקרבות לצדיק - שהם כדי שהצדיק יהיה בבחינת רצוא ושוב.
(לאחר פטירתו אין לו מצד עצמו רצוא ושוב, אבל כלפי ההתגלות אלינו, הוא יכול להתגלות בבחינה של שוב ובבחינה של רצוא, רצוא זה מתי שמתגלה אלינו אור הצדיק בלי לבושין ושוב זה גילוי עם לבושים).
ונ"ל שכשרואה את הצדיק אזי מתגלית לו בחינת הרצוא, כי רבינו מדגיש שהוא רואה את אור הצדיק, וגם רבינו כותב שהוא מתלהב לקראת אמו וזורק את דברי השטות שלו, וענין זה מתאים עם אלו שקמים בפני ס"ת ולא קמים בפני צורבא מרבנן, היינו שאינם מתלהבים וקמים לפני הצדיק שגנוז בתוך תמונת האותיות, ומסתכלים רק על חיצוניות העצות והתורה של הצדיק ולא על אורו שנמצא שם.
וכאשר מגיע אליהם השרץ קטן מתעוררים לעזוב את הדברי שטות = טפשות שלהם, ומבינים שצריכים להתלהב לקראת הצורבא מרבנן שנמצא בס"ת.
ולאחר שהתגלה לו הצדיק בבחינת 'רצוא', וגם הוא בעצמו בבחינת רצוא - מתלהב לקראת אמו, צריך להיכנס בבחינת השוב - להלביש את האור בכלים ועצות, ולהסתכל עכשיו על התורה עצמה, שזה שלימות הענין - לראות את תמונת האותיות (העצות והצמצומים) אבל להבין שמאיר בהם אור הצדיק האמת, וביחד נהיה מהם עינא חד דרחמי. (רצוא - חסד שוב -גבורה).
וע"כ בבחינה השניה מביא רבינו את הפסוק כי תראה ערום וכיסיתו, כי מתי שרואים את הצדיק (בבחינה הראשונה) אז הוא בחינת ערום - ללא לבושים, וכשנותנים לו צדקה עושים לו לבושין וצמצומים.
(במאמר המוסגר: לפי הנ"ל מתורץ למה בבחינות האחרונות כתב רבינו תלמיד חכם ובראשונה צדיק, כי ת"ח זה בחינת מלכות (שמקבל מהחכמה), וצדיק הוא בחינת יסוד, שהוא הבחינה האחרונה מעל גלגל הירח שמשם מתחיל הצמצום. וכן מה שהביא רבינו בבחינות האחרונות ראיה מפסוקים ובראשונה ראיה ממה שרואים, כי הפסוקים הם בחינת צמצום האותיות ומה שרואים הוא בחינת רצוא (צמצום האותיות בא כדי לצמצם את מה שא"א לראות). וכעת מובן שכל התהליך הזה נצרך לפני הוידוי, כי אם אני יתודה כשהת"ח בבחינת רצוא הוא לא יראה כלל פגם, כי כל הפגמים הם מתחת לגלגל הירח, ע"כ צריך להתודות כשהוא בבחינת שוב, ולצדיק יש עבודה לשים את עצמו תמיד כשיריים, ואז הוא יזכור מהוידוי ויוכל להפריש לי דרך.
ובאמת לפני הסתלקות רבינו ז"ל, היה תלוי ברבינו בעצמו אם היה בבחינת רצוא או שוב, ואולי ע"כ לא תמיד היה מניח לעשות וידוי לפניו, כי אם יהיה בבחינת רצוא לא יראה שום פגם. אבל עכשיו הוא גנוז בתמונת אותיות, ומצדו תמיד הוא ברצוא ורק תלוי בנו אם כלפינו יהיה בחינת רצוא או שוב.
(ובאמת ע"כ זה גם נקרא צדקה, וכעין המובא בדברי מוהרנ"ת שכשבא אחד לצדיק לאחר פטירתו עושה לו טובה שנותן לו בחינת ירידה תכלית העליה, ודו"ק).
נ"ל שזה כעין הכלל החמישי, שכיון שרבינו הזכיר פסוק אפשר לבאר את כולו על פי המאמר.
כך גם אם רבינו מזכיר שם או מושג וכיו"ב, אפשר לבאר ע"פ המאמר את מהותו, ויהודה עצמו נקרא ע"ש ההודיה.
ויש לסייג שרק אחרי שיודעים את זה משאר קשרי התורה אפשר ללמוד גם כך כדי לחזק את המהלך ולתרץ שאלות נקודתיות, וכעין הדוגמא שהבאת מבה"ל, אבל ללמוד מזה עצמו דברים חדשים זה ממש דרש לכל דבר.
זה עצמו השאלה שלי למה צריך את התהליך הזה בכלל?
למה אי אפשר ללכת לשורש?
לענ"ד הבחינה הראשונה נצרכת כדי לצאת מדברי שטות ,שזה מה שרואה בדברי הצדיק רק את האותיות ולא רואה את הצדיק בעצמו שגנוז שם, (שהוא בחינת הטיפשאי שלא קמים בפני צורבא מרבנן, כי כשרואים את תורת הצדיק אינם שמים לליבם את הצורבא מרבנן הגנוז בס"ת), וע"י השרץ קטן שנכנס בנחיריו מבין את שטותו וקם בפני אור הצדיק שמתגלה אליו, וכעת הצדיק נכנס (ברמת ההתגלות אליו) בבחינת רצוא (כי מתגלה רק אורו בלי לבוש).
ולאחר מכן צריך גם את הבחינה השנייה של הצדקה שהיא בחינת לבושים לצדיק (כי תראה ערום וכסתו), שאז נכנס הצדיק בבחינת שוב (והוא רואה איך אורו נכנס בתוך האותיות).
ורק אז יכול להתוודות, כי הצדיק יראה את הפגם וכשישים עצמו כשיריים ייזכר בווידוי ויפריש לו דרך, אבל אם יתוודה כשהוא בבחינת רצוא לא יראה כלל פגם, כי מעל גלגל הירח (שהוא בחינת שוב - מלכות) אין שום פגם.
