@בדרך יש עוד משהו קטן לסיום...
אם תרצו אני אעלה את הקובץ המקורי במלואו לתועלת מי שרוצה

המנהיג הגדול הנהן בראשו ברכות, דמעה קלה נשרה מעיניו. מבין קפלי גלימתו שלף מגילה קטנה, והעביר אותה לידיו הרועדות של שבואל. הוא פתח את המגילה, וקרא את המילים הכתובות בתוכה בשקיקה.

במגילה היה כתוב באותיות קטנות ומאירות כל מה שעבר עליו מרגע היציאה לקרב. הקרבות הנועזים שניהל בתוך עצמו. כל מלחמה פנימית שלו הובלטה, כל נסיון שלו להמשיך למרות הכל, נכתב באותיות של אור.

בסוף המגילה היו רשומים שמות של חיילים, רק את מיעוטם הכיר, את רובם לא הכיר.

שבואל תלה מבט שואל במנהיג האהוב, שהבין היטב את שאלתו האילמת, ומיד הסביר:
"מלחמות רבות עברת, בחלקם נכשלת, ובחלקם ניצחת, אבל למרות הכל לא הרמת ידיים. גם במעמקי השבי, לא נטשת לחלוטין. ובכל פעם שהמשכת להלחם למרות הכל, הצלת חייל שנמצא בתוככי הקרבות, עוררת אותו והכנסת בו כוחות מחודשים לכבוש את האויב. מלחמותיך כתובות על מגילת ליבי. כלום לא נשכח, מהכל נעשה ספר...".

אור גדול הופיע מרחוק, נושא עמו את אמוֹן וגדודי חיילי הלָהַב. בעיני המתבונן נראה האור ככדור אש המתגלגל לאיטו. אך חומו העז לא צרב את חיילי הלָהַב - אלא האיר אותם באור חם ונעים. גם המקומות בהם חלף, האירו, כשהוא מותיר חותם בל ימחה.

כדור האור נישא אל פתח המצודה ונבלע בתוכה, יניק הרגיש בבואו והסתובב אל פתח חדר האבן. האור המתגלגל פרץ פנימה ונעמד מעל שברי האבן שהשתפכו על הרצפה. הנוכחים עצרו את נשימתם, דקות ארוכות חולל האור סביב השברים, עוטף אותם אליו.

קול שאון נשמע, בין רגע נמלאה המצודה בהמוני חיילי לָהַב, שפסעו היישר אל חדר האבן. החיילים שצלחו את הנהר, וליבם נסדק במוראות הטבח, עמדו מול האבן. ליבם נקרע, ושבריו השתפכו אל קרקעית החדר, מצטרפים אל המוני השברים שמילאו אותו.

כדור האור עודנו מחולל סביב, עוטף כל שבר בנפרד, המנהיג הגדול הביט בעיניו של אמוֹן שעמד בראש חייליו, וזה השיב לו מבט אוהב.

אט אט פסקו השברים להישפך אל החדר. יניק הניף את מטהו אל על ונשא את חזון האחרית, בבשורה שתניע עולמות טוהר מעלה מעלה אל מרומי המצודה:

"חיילי להב. להבי אור נישאים מעלה, יחד עם האור הפנימי הזעיר - הופכים ללהבה אדירה. להבה שתחבוק אל תוכה את כל השברים, הגדולים והקטנים, האפלוליים והמאירים. כולם יתקבצו יחד אל לב העולם...".

הבזקי אור מילאו את חדר האבן, המנהיג הגדול נשא את ידיו מעלה בשמחה אין קץ. שברי האבנים התלהטו יחד בגוונים עזים, והאור המחולל הפיח בהם רוח חיים. השברים הפכו לאור בהיר. מתוך האור נתגלתה האבן מאוחדת בהדר יופיה. בעוד ידיו מונפות נישא המנהיג הגדול בכנפי רוח אל תוככי האבן המאירה.
רגע ההתכללות הגיע.
 

אפילוג | ארץ החיים

אמוֹן בהה בשמיים הכחולים שמעליו, חולות המדבר הפכו לירוק משובב עין, נחלים זכים בקעו מהאבן ופיכו חיים ביובש הצחיח, הנחלים נשפכו לנהר פלאגון, וזה חבק אותם אליו.

לידו ישב שבואל ברגלים משוכלות, ובין ידיו גילגל חלוקי נחל קטנים. מחשבותיו של שבואל נדדו אל העבר הקרוב כל כך, ליבו הקרוע התאחה מעט, אך שאלה אחת עדיין נקרה במוחו ולא הניחה לו.

בעיני רוחו ראה את נהר פלאגון שותת מדם חבריו, ועל אף שלא היה שם בעצמו, הדהדו באוזניו צווחות הפגועים, דממת המוות של הנופלים. הקולות הכאיבו לו, הוא האמין במנהיג הגדול בכל ליבו, אבל זֵכֶר חבריו האהובים לא הרפה ממנו.

מבלי משים זלגו עיניו דמעות, אמוֹן שהרגיש בסערת רוחו, הניח יד חמה על כתפו, "ספר לי את אשר על ליבך, פרוק את כל כאביך, אל תפחד...".

שבואל הביט אל תוך עיניו הרחומות של אמוֹן, וגילה בהם אהבה עד אין קץ. הוא אסף את כל כוחותיו הנפשיים ושאל בכאב, "הם נפלו תחת ידיך, אתה פיקדת עליהם, והם מתו, לעולם לא ישובו עוד אל ארץ החיים, איך התרחש אובדן שכזה?! כיצד לא עצר זאת המנהיג, האם הם אינם חשובים בעיניו?!".

הוא ירה את השאלות עמוק מתוך ליבו הכואב, ואמוֹן קיבל אותם אליו, "אכן, שבואל, ראיתי אותם בעת נפילתם, אין ספק שכאב לי לראות זאת, ודאי שליבי נשבר עם נפילת כל אחד מאנשינו...".

אמוֹן עצר לרגע מכיל את רגעי האימה אל תוכו, ולאחריו השתפך קולו בגילוי חזון האחרית:
"הרחק, מעבר למרחבי ים וערפילי החושך, בעומק תהומות מוות, מרחפות נשמות. נשמות אבודות, נשמות שטבעו במשברי מים. דווקא אליהם הוא הגיע. השיל את גלימתו נכנס היישר אל תוך הערפל, אל עומק התהומות. בין משברי ים, הוא הוציא אותם, נשמה, נשמה. בכל אחת הוא נגע באהבה אין קץ, ומתוך הטירוף הוא גילה אותם מחדש. עוד ישובו הבנים, אל ארץ החיים...".

שבואל חייך חיוך מאיר, ואמוֹן השיב לו אהבה.

לו היה זר עובר שם, ודאי היה יכול לשמוע את שירת הבריאה המתמזגת באדוות המים השלווים של הנהר, ואת חלוקי הנחל מנגנים ניגון של גאולה. אין ספק, העולם הולך ונעשה יפה יותר...

יש כמה עניינים טכניים, שבגללם זה מתעכב, בעז"ה אעלה את זה מייד כשיתאפשר.

פרק 10 | חיילי לָהַב
הפמליה המלכותית עמדה כעת מטרים ספורים לפני דלת חדר האבן, רק עתה החל שבואל לחוש בדפיקות לב מואצות, הדלת הישנה של החדר עוררה בו רגשות משונים, פחד מוזר תקף אותו, הוא פחד מהאבן וממה שהיא מסמלת, יותר מכל פחד מעצמו - מהמצב הנוראי אליו הוא הגיע.

קול נפץ עז החריש את אוזניהם של אנשי הפמליה, ולאחריו נשמע קול קריסה אדיר, האנשים הסתכלו לאחור בבהלה אך הם לא ראו כלום, רק פניו של שנאב ששדרו כל העת רוגע, התכרכמו, עיניו התכווצו ואישוניו זעו במהירות בחוריהם, הוא ידע את מה שהם לא ידעו.

חומת המצודה קרסה. יניק קרוב יותר מאי פעם.

בחוץ שררה אנדרלמוסיה, העוצרים שלא נשרפו ברחו פנימה אל תוך המצודה, מבועתים, כשהם מספרים בבהלה את אשר ראו עיניהם.

כדור האש העוצמתי שהספיק לשרוף הכל, נעצר לרגע. יניק ראה אותו, והניף את מטהו לעבר נהר פלאגון, בליבו הרגיש שאנשיו נלחמים שם על חייהם. כדור האש כמו הבין את קריאתו, ותוך רגעים ספורים נעלם מעיניהם מותיר אחריו שובל של עשן סמיך.

שנאב הרגיש בבואו של יניק, ובין רגע חשף את טלפיו, הוא אחז בחוזקה בידיו של שבואל, עיניו ירקו אש. הוא זעם, ניתן היה לראות זאת בכל תנועה שלו. שנאב צעק בקול אדיר אל חייליו שיעצרו את יניק בכל מחיר, אבל הם היו מבועתים מכדי שיכלו להאזין לדבריו, גם כשאלו נאמרו בעוצמה אדירה...

ידו של שבואל האדימה מהלפיתה האימתנית של שנאב, הוא הרגיש, שאחיזתו אינה אנושית, כאילו כוחות עצומים מושכים אותו. בעוד שנאב מושך אותו בכח אל חדר האבן, ניסה שבואל להאט את צעדיו ולעכב במעט את הקץ המר, אך שנאב למרות גילו המופלג היה חזק ממנו.

הם נעמדו מול הפתח, שנאב נטל את המפתח בזהירות מתוך קפלי גלימתו, כשהוא מעביר אותו אל ידיו הרועדות של שבואל שהביט אל חריץ המנעול בבעתה.

המפתח העתיק החליק אל חור המנעול, שבואל סובב אותו באיטיות, בעוד עיני כולם מביטים בו בחשש, שנאב לא הסיר את מבטו ממנו. הדלת כבר לא נעולה. ליבו של שבואל הלם בחוזקה, הוא פתח את הדלת אט אט.

הוא לא העז להיכנס פנימה. שנאב שראה אותו מהסס, דחף אותו קדימה אל תוך החדר.

החדר היה מואר באור יקרות, נברשות שמן שהשתלשלו מהתקרה דלקו והפיצו אור מיוחד. באמצע החדר ניצבה דוממת אבן אפורה גדולה ומסותתת, כל ברק לא היה בה, צבעה היה חד גוני.

שריקת הפתעה נפלטה מפיו של שנאב, מול עיניו ניצבת האבן, אך אין בה כל דבר מיוחד, היא סתם אבן פשוטה.

קול טפיפות רגליים מהירות הגיע לאוזניו של שנאב, לא היה לו ספק מי הם אלו שמגיעים ברגע קריטי זה, "רק יניק יכול להופיע עכשיו", חשב לעצמו.

יניק עמד מול שנאב כשמאחוריו חיילי הלָהַב, שנאב לא המתין, הוא נטל את מטהו המלכותי ובעוצמה רבה היכה באבן. הכאתו הייתה מלאה תסכול, הוא היה בטוח שהאבן היא משהו אחר, וברגע ששבואל יפתח את החדר יפרצו ממנו המעיינות הישנים, והוא יקבל כוחות גדולים ועוצמתיים הרבה יותר, וכך יוכל לכבוש את הכפרים של חיילי הלָהַב בקלות.

ההכאה הייתה עוצמתית ביותר, קול ניפוץ פנימי נשמע, כאילו האבן מתרסקת אל תוכה. שנאב לא השתהה, הוא שלף את חרבו והסתובב אל שבואל שבהה במתרחש באפטיות.

האבן נשברה לאלפי חלקים קטנים ומתוכה בקע חוט זוהר מרהיב ביופיו, נראה היה שהחוט יוצא מכל השברים ועולה אל על. עוד בטרם הספיק שנאב לשסף את גרונו של שבואל, הקיף אותו החוט. שבואל נפעם מהמחזה, האבן המרוסקת לאלפי חלקים התלהטה בצבעים מרהיבים.

רק עכשיו הוא הביט לאחור, המנהיג הגדול עמד שם, עיניהם נפגשו, שבואל גילה בהם אהבה אין סופית, הוא לא יכל להכיל את זה, הוא התנער מעצמו ורץ אל המנהיג שאימץ אותו אל ליבו בחום אבהי. שבואל פרץ בבכי עצור, נשימותיו נעשו קטועות, הוא פשוט התפרק לחלוטין בין ידיו המנחמות של המנהיג.

שנאב הביט במחזה בעיניים יוקדות, פמלייתו עודנה נשארה סביבו, ובקול נוטף ארס לחש, "יניק, את המצודה אומנם כבשת, אך אל תדמה בנפשך שהנצחון בידך, המערכה תיכון במקום אחר, כוחותיי עזים מתמיד, אנחנו עוד נפגש שוב...".

בעוד מילותיו מרחפות בחלל החדר, בעט אמרפל בקיר שעמד מול יניק בעוצמה אדירה. הקיר נסדק ודלת גבוהה נגלתה לפניהם. תוך שניות הם נבלעו בתוכה.
חיילי הלָהַב שראו את המתרחש מול עיניהם דלקו אחריהם אל הדלת, אך יניק הורה להם לעצור, "עוד לא באה העת, חדלו".

בקול חנוק מדמעות הצליח שבואל לפלוט מעומק ליבו שברי מילים, "אבל למה? למה הנחת לי ליפול, למה לא אחזת בידי, כשנשמתי נפלה בין טלפיו של שנאב? איפה היית?!"

@הפשוט-שבאנשי כתב:

את קורות חייו אין אני זוכר כ"כ אך זאת קראתי
מאמרו 'אורו של משיח'
ונראה משם כאחד מגדולי השרופים הכוספים והמתגעגעים אחר רבנו הק',
אשר עליו נאמר "אי מן חיי-אנא הוא"

מצרף את המאמר-הלל צייטלין אור של משיח.pdf
(יצא פעם בספר ע"י שיח השדה-מאור הנחל)

ממליץ בחום לקרוא את המאמר הנפלא הזה.

דרך אגב יש לו ספר נוסף מיוחד, שנקרא "בעקבות צדיק הדורות".

עוד מעט אני אעלה מאמר שכתבתי על קורות חייו.

@נחמד כתב:

הרב @מאיר-לב מקור?

התבודדות של ראבר"נ, בכוכבי אור ששון ושמחה, עיי"ש עוד ותתחייה.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁבְּכָל צָרוֹתֵינוּ לְךָ צָר כִּבְיָכוֹל, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אָנוּ קְרוּאִים לְךָ בָּנִים.

וְעַתָּה אֵיכָכָה תּוּכַל וְרָאִיתָ בְּאָבְדַן יְלָדֶיךָ חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵיכָכָה תִּתְאַפֵּק בְּרַחֲמֶיךָ וּבְטוּב לְבָבְךָ עַד אֵין תַּכְלִית לַעֲמֹד עַל דַּם עוֹלָלֶיךָ הַמֻּחְלָאִים וְהַמֻּחְלָשִׁים הַמֻּכְאָבִים וְהַמְסֻכָּנִים כָּל כָּךְ:

אָנָּא ה' רַחֵם עָלֶיךָ וְעָלֵינוּ, וֶאֱמֹר דַּי לְדִמְעוֹתֶיךָ כִּבְיָכוֹל וּלְדִמְעוֹתֵינוּ, לִמְצוּקוֹתֶיךָ כִּבְיָכוֹל וְלִמְצוּקוֹתֵינוּ.

וַחֲמֹל נָא וְחוּס נָא וְרַחֵם נָא גַּם עַל מֻטְבָּע בְּעֹמֶק קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק כָּמוֹנִי, עַל מֻבְלָע בְּבֶטֶן הַס"מ כָּמוֹנִי, עַל נֶהְפַךְ לְמַהוּת הַנָּחָשׁ כָּמוֹנִי, עַל גָּרוּעַ מִכָּל הַכִּנּוּיִים לִגְנַאי.

וְתֵן בְּלֵב רֹאשׁ צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים רַבֵּנוּ נַחְמָן בֶּן שִׂמְחָה זְצוּקַ"ל, וּבְלֵב תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, וּבְלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם הַכְּלוּלִים בּוֹ, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ גַּם בַּעֲדִי תָּמִיד, וִיעוֹרְרוּ בְּכֹחָם הַגָּדוֹל רַחֲמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים וְנִשְׂגָּבִים כָּאֵלֶּה שֶׁהֵם מַסְפִּיקִים גַּם עָלַי שֶׁתּוֹשִׁיעַ אוֹתִי בְּכָל מִינֵי יְשׁוּעוֹת בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת, שֶׁתּוֹשִׁיעַ גַּם לְחוֹטֵא וּמַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים כָּמוֹנִי, בְּאֹפֶן שֶׁאָשׁוּב לְפָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה כָּרָאוּי.

בְּאֹפֶן שֶׁיִּתְהַפְּכוּ בַּחַיִּים חַיּוּתִי כָּל חֲטָאַי וַעֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי – לִזְכֻיּוֹת, וְכָל חֲטָאַי אֶת הָרַבִּים – לִזְכוּתֵי הָרַבִּים, וְכָל חִלּוּל הַשֵּׁם – לְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְכָל יְגוֹנוֹתַי וְאַנְחוֹתַי – לִשְׂשׂוֹנוֹת וּשְׂמָחוֹת בְּךָ, תִּתְבָּרֵךְ לָעַד לָנֶצַח.

כִּי הֲלֹא דַּיְקָא עַל יְדֵי זֶה יִתְגַּלֶּה לָנֶצַח רוֹמְמוּתֶיךָ עַל כָּל שְׁמוֹתֶיךָ, רוֹמְמוּתֶיךָ עַל כָּל הַשִּׂכְלִיּוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת, רוֹמְמוּתֶיךָ עַל כָּל הַשְּׁבָחִים וְהַתְּהִלּוֹת עַד בְּלִי דַּי. וְדַיְקָא עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה נִגְמָר כַּוָּנָתְךָ בִּבְרִיאַת עוֹלָמְךָ כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב:

@לב-העולם-אתה עד לא מזמן הייתה תמונה של יהודי מיוחד שעיטרה את הניק שלי, היות והוחלט שאין תמונות, הכנסתי משפט ידוע שלו, כי אני מאוד מחובר אל דמותו ומשנתו.

מדובר באחד ומיוחד מאנ"ש לפני המלחמה רבי הלל צייטלין הי"ד.

@ל-ל הנקודה היא לא להיכנס למה בדיוק הידיעה ומה היא הבחירה.

אני צריך לעשות את המוטל עלי, ולא להשבר גם אם נפלתי מזה לגמרי.

יש כמה מקומות שרבי נתן כותב במפורש שיש עניינים שמועילה בהם בעיקר תפילה וזעקה, הוא לא מתכוון בשום אופן שלא נעשה, אלא שנזכור את העיקר:

לא לעזוב. לא לוותר. לא להתייאש. גם אם אני נפלתי לגמרי.

אני לא מתחזק מ"הידיעה", ולא נופל מ"הבחירה. פשוט מאמין לרבינו, סומך על כוחו, ומשתדל לעשות מה שאני יכול, ובעיקר לא ליפול לעצבות וייאוש.

לא לחינם, רבינו הקדוש אמר לאמו שהמעלה שלו היא:

"אני סר מרע באמת".

(שָׁמַעְתִּי, שֶׁפַּעַם אַחַת דָּחֲקָה אוֹתוֹ אִמּוֹ הַצַּדֶּקֶת זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה בַּאֲשֶׁר שֶׁהָעוֹלָם מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים עָלָיו גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה עַל כֵּן יאמַר נָא לָהּ גַּם כֵּן וִיסַפֵּר לָהּ מַה מַּדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. הֵשִׁיב לָהּ מָה אמַר לָךְ אֲנִי סָר מֵרָע בֶּאֱמֶת. חיי"מ תל"ח)

וכי חסר שבחים שזה מה שהרבי מצא לומר על עצמו?

זוהי הנקודה. בדור שלנו הלימוד של הצדיק הוא לסור כמה שיותר מהרע, לא להתנתק מה' בשום פנים. ההתחזקות הזו אומרת שלא משנה איפה אני נמצא, אני רוצה לסור מרע. אני רוצה לא לעזוב את ה'.

אני רוצה להתחבר לצדיק הזה שאמר על עצמו - אני סר מרע באמת.

אין לי מושג איך זה עובד לא עם הידיעה ולא עם הבחירה, אבל אני פשוט יודע -

זה עובד!

@נאר-ד-רבה תודה רבה, ממש מחמם את הלב תרתי משמע

בהקשר של הכתיבה הספציפית הזו הייתי רוצה לשאול את אנ"ש, שאלה קטנה אבל אני מחכה לסיום של הסיפור (נשאר פרק 10 ואפילוג, ועוד מהו קטן לסיום).

@ל-ל כתב:

גם הענין של ירידה תכלית עליה אפשר לעשות מזה שיבושים גדולים.

הטענה הזו היא הטענה שטענו צדיקים גדולים על רבינו הקדוש:

"למה אתה מגלה את הסודות הגדולים ביותר בבריאה לאנשים פשוטים, הרי יכול להגרם מזה סכנה?"

אבל התשובה היא, שהצדיק שהוא שורש נשמות ישראל יודע בדיוק מה לגלות ומתי, ואם הוא החליט לגלות מי אנחנו שנגיד שזה מסוכן?!?!

זו האמת וצריך לקבל אותה כמו שהיא.

אין סוף להתחזקות, היא הולכת ויורדת עד התהומות, ומאידך בוקעת ועולה עד השמים!

ככל שנחתור יותר במימי הנחל, נדע לקבל את זה. ככל שנעמיק היטב בתורת ההתחזקות של רבינו הקדוש, נבין שלא די שזה לא יגרום לקלקול ח"ו אלא יכול להחזיר את העולם כולו למוטב.

@ל-ל כתב:

אני לא רוצה לעורר פולמוס נרחב, אבל כפי מה שביררתי ושמעתי דברים אלו לא מוסכמים כלל בברסלב.

אני לא כל כך מבין מה כל כך קיצוני בדברים הללו של ר' יצחק ברייטער?

אלו דברים פשוטים וידועים למי שקצת מעיין בכל תורה בליקוטי מוהר"ן לעומק.

זה למעשה אחד הגלויים הגדולים שבתורה שבע"פ של רבינו הקדוש!

מישהו יכול להסביר את המשפט " ירידה תכלית העליה".

בחב"ד נזהרים וכותבים "ירידה זו צורך עלייה" - לא תכלית.

בוודאי שכל מילה שכתב ר' יצחק ברייטער היא אמת לאמיתה (כי זה החילוק בין האמת הפשוטה שנכונה בוודאי, לאמת לאמיתה).

לא הכל אפשר לכתוב בצורה ישירה, ולפולנים כידוע לא היתה כל כך בעיה לדבר קיצוני, על השולחן.

אבל כל מי שלמד ביאור הליקוטים, וכוכבי אור, רואה את אותם דברים רק בסגנון אחר, ולעיתים אף בצורה חזקה יותר.

הדבר היחידי שצריך להיזהר זה לא להיכנס לחקירות איך זה בדיוק עובד ומסתדר, אבל ההתחזקות הזו היא הלב של רבינו ורבי נתן.

פרק 9 | כדור אש

המדרגות מהקומה העליונה של המצודה אל חדרי המרתף היו מפותלות, והדרך הייתה ארוכה. נדמה היה לשבואל שהיא לא תיגמר לעולם. במוחו עברו אלפי מחשבות, תמונות ישנות באו והלכו, זיכרונות נשכחים צפו ועלו.

הוא זכר את הלילות הארוכים בהם שהה עם אמוֹן ביערות העבותים, את דיבוריו המנחמים. אלו העלו בו דמעות של געגוע, אך רק געגוע. לא היה בהם כדי להעיר אותו מהתרדמת הנפשית שלו.

שבואל המשיך לרדת במדרגות, יודע היטב שכל מדרגה עליה הוא דורך, סותמת עליו את הגולל, מכאן כבר לא תהיה לו דרך חזרה...

שנאב שליווה אותו כל העת לא העיק עליו בדיבורים מיותרים, הפמליה המלכותית שליוותה אותם, הייתה מורכבת מהמפקדים הבחירים ביותר של העוצרים, והם ליוו אותם מאחור בשתיקה, מודעים היטב לכך שגורלם העתידי תלוי בהצלחת המשימה.

המלך היה רגוע יחסית, הוא ידע שחייליו הרבים עומדים חוצץ על גדות נהר פלאגון, ויעצרו בכל מחיר את אנשיו של יניק, הפקודה אליהם הייתה חד משמעית, אסור להם לסגת לאחור, עליהם לעצור את חיילי הלָהַב. טובי הלוחמים של העוצרים נשלחו אל הנהר בכדי להדוף את חיילי הלָהַב. "כשחדר האבן יפתח הכל יראה אחרת...", הרהר שנאב לעצמו.

בחשאיות, תחת מטר חיצים כבד, צלחו ראשוני חיילי הלָהַב את הנהר, נשק רב לא יכלו לשאת על גבם, מפאת משקלו, חשוב היה להם לחצות את הנהר, מהר ככל האפשר, וזה היה מעכב אותם.

היו אלו לוחמים ביחידה מובחרת עליה פיקד המצביא באופן ישיר, המשימה שהטיל עליהם המצביא הייתה ברורה, עליהם להגיע אל המצודה במהירות מירבית, פרטים רבים לא סופקו להם, הם צוידו במפות מדויקות בהם היו משורטטות דרכים צדדיות אל קירבת המצודה. אסור היה שהעוצרים יגלו אותם. הם ידעו את המלאכה, אמנם לא היו ברשותם כלי נשק רבים, אך גם במעט שבידם יוכלו לפעול בצורה יעילה ביותר.

ברכת הדרך של המצביא ליוותה אותם, "אל תביטו לאחור, המאציל העליון ילווה אתכם בדרככם הקשה, אל תיראו".
הדרך אצה להם, הם כמעט ולא נתקלו בעוצרים, המעטים שנפגשו בהם נהרגו תוך קרב קצר, ומרחוק כבר נראתה המצודה...

קול דהירת סוס בודד נשמע ממרחק, חיילי הלָהַב נדרכו מעט, חרבותיהם הקצרות נשלפו באבחה חדה. קול פרסות הסוס הלכו וקרבו, לקח להם זמן מה עד שיכלו לראות את דמותו של הרוכב.

הגלימה שלבש האיש וזקנו הלבן שירד על פי מידותיו, לא הותירה כל מקום לספק על זהותו.
המנהיג הגדול דהר אליהם, במהירות...

עוד בטרם הספיקו לפצות את פיהם, זירז אותם המנהיג בקולו הרך, "כל רגע קריטי, מהרו אחרי, אל המצודה...".
יניק דהר בראש הקבוצה המובחרת, סוסים לא היו להם, אך לא היה בכך כדי להאט את הליכתם החפוזה אל המצודה.

אף שלא ידעו כיצד בדיוק יוכלו להתגבר על מאות העוצרים ששומרים על המצודה, הם סמכו על כוחו הגדול של מנהיגם, והלכו אחריו בביטחון גמור.

המצודה נראתה בבירור, חיילי הלָהַב יכלו להבחין בשורות הצפופות של העוצרים שסובבו את המצודה, לא היה להם ספק בכך שהזקיפים בקומות העליונות הבחינו בהם, ועוד רגע קל יגשו לעוצרם.

יניק הורה לאנשיו לעצור, הוא ירד מסוסו האביר, וציווה עליהם לעמוד בחצי גורן כשפניהם אליו. החיילים הסתדרו במעגל סביבו, ויניק אחז במטהו העתיק בשתי ידיו, כשהוא עוצם את עיניו בריכוז, פניו האדימו, ולאחר רגעים מספר קולו נישא במרחבי המדבר:

"דווקא כשהחושך גובר, עד שניתן למשש אותו בידים, עלינו להדליק בתוך ליבנו נר, נר קטן, והוא יגרש חושך מתוכנו, אהוביי! התחברו נא לרצון אחד טהור וזך שטמון בליבכם פנימה, וקור היאוש לא זיהם אותו עדיין. הוציאו אותו החוצה אל תוך החושך...".

החיילים עצמו את עיניהם בדביקות, שוכחים לרגע ארוך מהעומד לנגד עיניהם. מתוכם פנימה שלפו את רצונותיהם הזכים ביותר, והתחברו אליהם. גם רצונות שלא הצליחו להוציא אל הפועל נשלפו, כל רצון לוטש באהבה, ובדיבור אחד טהור מסרו אותו אל המאציל העליון.

להבה דקיקה פרצה החוצה מכל אחד מחיילי הלָהַב, היא ריקדה קלות עד שנטשה את החייל ממנו היא נולדה, המנהיג היטה את מטהו כלפי להבות האש, והללו באו אליו, הלהבות התחברו יחד לאבוקת אש גדולה ומיוחדת שחוללה באויר מעליהם.

המנהיג הגדול זעק בכל כוחו, "אש הרצון לעולם לא תכבה, תמיס היא כל חושך, ותשבור חומות אופל...".

האש כמו המתינה למילים הללו, היא התגלגלה הלאה לכדור אש נורא, במהירות מסחררת היישר אל המצודה, העוצרים שעוד לא הספיקו להבין מהיכן היא מגיעה, לא יכלו להימלט ממנה, היא השיגה אותם תוך שניות ספורות, כשהיא דוהרת קדימה שורפת כל מה שבדרכה, שורות שורות של עוצרים נשרפו חיים, והאש לא הראתה סימנים שבכוונתה לעצור, היא המשיכה אל חומת המצודה, כשהיא אוכלת ברעבתנות את יסודות החומה.
רגע לאחר מכן, החומה האדירה קרסה אל תוך עצמה.

יניק הורה להם שלא להשתהות, והם מיהרו בעקבות האש אל המצודה, הם חצו את החומה השרופה ללא כל מאמץ, כשהמנהיג מכוון אותם הישר אל פתח המצודה...

@נחלי-דבש כתב:

אם יש לך יום שאתה יכול לעשות רק דבר אחד - או להתבודד או להניח תפילין - האם יש שאלה מה צריך לעשות?

יש מושג שנקרא תורה שבנגלה ותורה שבנסתר.

וודאי שבנגלה אני צריך להניח תפילין, ובכל זאת החשיבות והבערה הפנימית להתבודדות צריכה להיות לא פחותה ואפילו יותר.

עניין אותי מאוד לבדוק כמה ההתבודדות תופסת מקום בחיים שלנו.

אז עשיתי סוג של משאל בין כל מיני חברים ומכרים שמשתייכים למגזרים וקהילות שונות בברסלב.

שאלתי שאלות פשוטות:

האם אתה מתבודד כל יום?

כמה זמן אתה מתבודד?

איפה אתה מתבודד?

ועוד שאלות שהכותרת שלהם היא - איזה מקום ההתבודדות תופסת לך בחיים.

התשובות היו מגוונות ומעניינות, אבל יחד עם זאת חלקם הלא קטן צרבו לי את הלב.

חשבתי לעצמי ואני משתף אתכם, האם אני באמת מרגיש שאין דבר גדול יותר מהתבודדות?

האם אני באמת מקפיד להתבודד שעה בכל יום, לפחות כמו שאני לומד?

הרי אם התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, אז כל המצוות שאני עושה כל התורה שאני לומד הם רק הדרך להוביל אותי לחיבור עם ה'. ורבינו מגלה שהחיבור הגדול ביותר זה התבודדות!!!

אולי אני יגיד עכשיו משהו קצת קיצוני ותסלחו לי כי התשובות שקבלתי קצת שברו אותי:

האם אני מרגיש שהתבודדות היא לפחות כמו התפילין שאני מניח כל יום?

האם אני מאמין שכמו שאני שומר שבת כהלכתה, כך אני צריך להתבודד?

אם יש לכל מילה של רבינו משמעות - התשובה צריכה להיות חד משמעית כן!!!

אז למה תפילין אין סיכוי שאני לא יניח, והתבודדות....

לפחות עכשיו יש לי על עוד משהו להתבודד.

צר לי אבל זו לא הייתה המטרה של האשכול!!!!!!!!

לא הייתה כל כוונה לדבר על שום צד כזה או אחר.

כל אחד והכאבים שלו, וכל אחד והנקודה שבוערת לו בלב בעניין של הצדיק.

המטרה היא אחת:

איך מתעלים על כל זה. איך מניחים לפחות בזמן של הקיבוץ לכל השנאות הישנות, ואוהבים זה את זה.

לדעתי עצם ההעלאה של הנושא הזה, יש בה כדי לחבר, עצם ההבנה שכולנו מאמינים באותו רבי גדול אמור לתת לנו את התובנה שאפשר לאהוב זה את זה -
ופשוט להתחבר.

והעיקר להשתדל לדבר רק חיובי אחד על השני הרי בסוף:

"אנ"ן בחביבותא תליא מילתא"

אולי אפשר להסביר זאת ע"פ התורה הזמנית:

עצם המושג להשליך, אומר שאני מוכן לשחרר את מה שכביכול תלוי בי.

בתורה ד' זה בחינה של דרך לא ידעו, אני משליך את הידיעה של הדרך, ובמקום דרך ישר, שאחריתה דרכי מוות, אני מוכן להשליך ולהתבטל לצדיק.

זה העבודה של ההשלכה.

אני מתפלל, לומד, עושה מצוות, ולמרות זאת בגדול זה לא אני, השלכתי את זה על ה' יתברך שיקח את זה למקום שבו הוא רוצה שזה יהיה.

כמובן שזה לא על חשבון העבודה הפשוטה של העשייה, אלא זה הנקודה העמוקה ביותר שלה, הלב של המצווה שהוא החיבור עם ה'. וחיבור אמיתי רק ה' יתברך יכול לעשות בשלימות, לכן אני משליך עליו.

בדיוק כך הוא גם בעניין של הרע, ברגע שנפלתי, נכשלתי, מעדתי - אם אני זה שמוביל, אני ייכנס למרה שחורה. אם לא התנהגתי בשבת ויו"ט כמו שרציתי אני יישבר מזה.

רק אם אני משחרר לגמרי, משתדל לעשות טוב ולעבוד את ה' בתמימות, ומשליך על ה' כל מה שאני עושה שיהיה הכל כרצונו, כי הרי זה מה שאני באמת רוצה - לא אפול לעולם לעצבות ויאוש.

הדרך אל נהר פלאגון הייתה מהירה יחסית, פרסות הסוסים העלו ענני אבק, חיילי הלָהַב היו נחושים והחלטיים, עוד היום עליהם לחצות את הנהר.

בעת הליכתם נתקלו מפעם לפעם בעוצרים מזדמנים שהסתובבו ביערות, אך לא היה זה קשה למדי להכות בהם, חיילי הלָהַב היו עדיפים עליהם הן בכמות המספרית, והן בכלי הנשק הרבים שנשאו.

החיילים היו מכונסים בתוך עצמם, חלקם דיברו עם המאציל העליון וחלקם פשוט שתקו, מנסים ככל יכולתם להתחבר אל אבן הרצון שבליבם, ולהוציא החוצה את רצונותיהם הכמוסים והפנימיים.

נהר פלאגון נראה באופק הרחוק, המראה אימץ את רוחם, להמשיך ולהתקרב אליו, הם ידעו היטב שלאחר שיחצו אותו המצודה תהיה קרובה מתמיד.

שעות ארוכות הם דהרו. שום דבר לא הכין אותם אל התופת שעמדה להפתח עליהם...

הדיונות הזהובות שמהעבר השני של נהר פלאגון, הסתירו בצורה מוצלחת מאוד את גדודי העוצרים שהתחפרו בחול החם. כמה חיילים מוסווים היטב השקיפו אל האופק, מחכים לבואם של המצביא וחיילי הלָהַב. על פי המידע שבידיהם, בכל רגע נתון הם אמורים להופיע, והם יקבלו אותם בקבלת פנים מיוחדת...

היה זה אות מוסכם, אחד מן הצופים סימן להם שהוא רואה נקודות זעירות באופק, הם נדרכו, אף הגה לא נשמע. גורם ההפתעה הוא החשוב מכל.

בינתיים, הגיעו ראשוני חיילי הלָהַב אל קו המים, כשבעקבותיהם אלפי חיילים. תכניתם הייתה ברורה, הם הביאו עמם במרכבות משא מיוחדות רפסודות גדולות ורחבות, ראשוני החיילים אמורים היו לחצות את הנהר על גבי הרפסודות. בכל רפסודה הוצב חייל שאמור היה להשיט את הרפסודה אל צידו השני של הנהר, ולהעביר בחזרה את החיילים שנשארו מאחור.

רוחב הנהר לא עלה על כמה עשרות מטרים בודדים. במפות שבידיהם הייתה משורטטת הדרך שלפניהם, ובכמה דקות היה עליהם לחצות אותו.

הקבוצה הראשונה עלתה על הרפסודות, כשכלי הנשק בידיהם, הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש, הרפסודה התנתקה ממקומה והרוח נשאה אותה היישר אל העבר השני. הלוחמים ישבו על הרפסודה בכדי לשמור על יציבותה, ושני חיילי לָהַב היו אחראים על הניווט שלה.

קול משק המים ערב לאוזניהם, המטרה אליה הם שואפים עמדה נגד עיניהם כל העת, המצודה קרובה אליהם יותר מאי פעם...

שתי חיצים מדוייקים נורו מרחוק ופילחו את האויר בשריקה חדה, כשחיילי הלָהַב ראו אותם כבר היה מאוחר מדי. זעקה חנוקה נפלטה משתי הנווטים, הפגיעה הייתה קטלנית, חץ מושחז חדר להם את הצוואר ויצא מהצד השני, הם נפלו לאחור מתבוססים בדמם...

אנדרלמוסיה אדירה התחוללה על הרפסודה הפגועה, חיילי הלָהַב ניסו להשיב אש אל מקור הירי אך הם לא ראו כלום, חול אין סופי קידם את פניהם, הם נלחמו מול הרוח, מבט חטוף סביב גילה להם שגם ברפסודות אחרות נפגעו הנווטים שהשיטו את הרפסודות מפגיעת חיצים מדוייקים.

רגע לאחר מכן נפתח מרחץ דמים, מעל הדיונות נראו עוצרים רבים, הם נשאו קשתות גדולות, וירקו חיצים ללא הבחנה, חיילי הלָהַב שעל הרפסודות ניסו להשיב מלחמה אבל הם נותרו חשופים ללא כל מקום בו הם יכולים להתגונן, קציר הדמים נמשך דקות ארוכות, חלק מחיילי הלָהַב קפצו אל המים וניסו לחתור בחזרה, אך חיצי העוצרים הקדימו אותם...
נהר פלאגון נטבל בדם, גופות מחוררות צפו עליו, עדות דוממת לטבח הנורא.

עד מהרה הבחינו חיילי הלָהַב שעל הגדה במתרחש, הם ראו את חבריהם נטבחים לנגד עיניהם, כמה מחיצי האויב הגיעו אל הגדה, ופצעו אחדים מהם, אך הם לא התבלבלו והשיבו אש, בידיים מיומנות משכו במיתרי הקשתות וירו אל הדיונות שהיו מלאות בעוצרים, הם פגעו ברבים מהם אך האש לא שככה, העוצרים שלחו חיצים בוערים אל הרפסודות המיותמות והעלו אותם באש. ככל שחלף הזמן היו האבידות קשות יותר.

המצביא ניסה בכל יכולתו לגרום לחיילי הלָהַב שלא לאבד עשתונות, הוא פיקד ביד רמה על הגדודים הרבים שעל הגדה, וחילק אותם לקבוצות, כשלכל אחת מהן ניתן תפקיד מוגדר.

הוא הורה לפלוגת חיילים נבחרת לחצות את הנהר בחתירה מהירה ולנסות להגיע אל העבר השני מהצד השקט יותר שבו היו פחות עוצרים.

חיילי הלָהַב קפצו אל המים בנחישות, כשאחריהם נכנסו עוד ועוד לוחמים בדרכם אל הלא נודע...

@נחמד כתב:

@אוצרבלום כבר כתב כמה פעמים שסיפורים נפלאים זה לא חלק מכוכבי אור אלא תוספת מאוחרת יותר

התכוונתי רק להביא את המקור, שמי שרוצה יראה את זה שם.

לא נכנסתי להסטוריה של הספר הזה - @אוצרבלום זה התחום שלך...