@חבר-אני זה חסום בנטפרי את יכול להעלות את זה?

@בדרך כתב:

היהודי הפשוט אומר 'השם' ומתכוין ישר לעצמותו יתברך...

אולי זה הפירוש ב"אליו ולא למידותיו...".

יש כאן שני נושאים שעלו בדיונים הנפלאים כאן:

א. לימוד קבלה.

ב. כוונות בתפילה.

לגבי לימוד קבלה, אין ספק שאי אפשר ללכת עם תורות בליקוטי מוהר"ן כמו שצריך, בלי שיודעים מושגי יסוד בסיסיים בקבלה.

לגבי עצם הלימוד, בוודאי שיש סכנה בכך, ולכן לומדים בהתקשרות לרבינו הקדוש.

בנוסף, אם כל הלימוד קבלה הוא לא המטרה אלא אמצעי להבין את התורות של רבינו הקדוש, ממילא זה חלק מלימוד ספרי רבינו.

לגבי כוונות בתפילה, רבינו ראה גם בזה אמצעי ולא מטרה.

האמצעי, אלו הכוונות. המטרה, היא חיבור בלתי אמצעי לתפילה, ולמעמדה כקשר לה'.

לפעמים דווקא האמצעי הופך למטרה, ובמקום לחפש את החבור האישי שלי, ואת פירוש המילות שאני מרגיש, בחיבור שלי כעת, אני מכוון שמות קדושים בכל מילה.

הדבר הזה גורם ששוכחים את העיקר, שהוא החיבור של הלב.

עד כדי כך שאפילו בשם ה' רבינו אמר למי ששאל אותו, מה מפריע לך לכוון גאט...

כלומר, ה', בלבד.

@נחום-בקר

לענ"ד דרכו הכוונה לדרך ההתבוננות, השונה לגמרי מדרך התמימות והפשיטות שהנחיל לנו רבינו.

אחת הנקודות המרכזיות של החילוק היא בעניין החלל הפנוי, והשתיקה.

זה לא סותר את זה שרבינו אהב את בעל התניא מאוד.

רק צריך לשים לב באלו מקומות שונה דרכו מדרך רבינו, אבל וודאי שספר התניא הוא ספר יסוד בחסידות, וכדאי מאוד ללמוד בו.

ראה כאן יותר:https://likutei.com/topic/401/קווים-לדמותו-הפילאית-של-ר-הלל-צייטלין-הי-ד/14

באשכול אחר הבאתי מה שכתב רבי הלל צייטלין לגבי החלל הפנוי וההבדל בין ברסלב לחב"ד בנושא הזה (יש לציין שהוא הגיע מחב"ד), אני מעלה את זה גם באשכול הזה, למען יקראו אנ"ש כיצד תפס את תורת רבינו:

כל התיאולוגים והפילוסופים הדתיים מתאמצים להשיב על השאלות העולמיות, ואומרים שאין בכוחנו להשיג שאלה זו או אחרת... הרמב"ם משיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה בפסוק 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם' (ישעיהו נה, ח), אך בכך אין דעתנו מיושבת כלל.

כיצד נוכל להשלים עם קיומם של ספקות וייסורים קשים בעולם?

רבי נחמן מבין כי בתוך גבולות השכל האנושי אין לזה פתרון. אלא שאצל רבי נחמן, אי-היכולת לפתור את השאלות היא חלק מרוממותו של הבורא, וכי 'נאה ויפה לו לפי גדולתו ורוממותו... שיהיו קושיות עליו'.

אם הכל היה מובן לנו, הרי שהנהגתו הייתה כפי דעתנו המוגבלת, ואין זה יאה לבורא האינסופי.

יש נתיבות רבות ושונות המובילות להתרת שאלה זו. יש תשובה מיוחדת במינה להתרת שאלה זו והדומות לה גם במאמר עמוק שבעמוקים בסיפרי-המופת אשר לחסידים, ביחוד בסיפרי חב"ד (עיין, למשל, בספר 'החינוך' [ספר 'דרך מצותיך'] למעמיק הנפלא בחקר-אלוה, רבי בר [רבי דובער, האדמו"ר האמצעי] בנו של הרב מלאדי).

חסידי חב"ד מיוסדים הם על סוד הצמצום של המקובלים (האר"י ורח"ו), אלא שהם מפרשים את הצמצום 'שאינו כפשוטו' – דהיינו, שהסתר האור האלוהי הוא רק מצד בריותיו של הבורא ולא מצד הבורא עצמו, ולכן 'לית אתר פנוי מיניה' באמת, וכל העולם וגשמיותו אינם אלא אחיזת עיניים.

ואולם רבי נחמן הבין היטב שכל הכרכורים והמשלים הללו של חב"ד אינם פותרים את השאלה באמת. שהרי סוף סוף קשה מאד לצייר בשכלנו כיצד הכל הוא אלוהות ובכל זאת יש בבחינת דבר ונפרד.

לפיכך קבע רבי נחמן שהצמצום של החלל הפנוי הוא מציאות קיומית ועמוקה מצד השגתנו: בתוך החלל הפנוי אין שום אלוהות (מצד השגתנו) ואין שום שכל, ומכאן נובעת האפיקורסות האמיתית שאין לה שום פתרון או תשובה שכלית, והוא הנחש שבתוך החלל הפנוי.

אפילו התירוצים שבספרי המקובלים אינם יכולים לתרץ קושיה זו, ואין לנו אלא לסמוך על אמונה פשוטה.

מכיוון שבתוך החלל הפנוי אין שכל ואין מילים שיכולות ליישב את הסתירה הקיומית, הדרך היחידה להתמודד עם כפירה זו היא השתיקה הגמורה והאמונה המקפת.

משה זכה למה שזכה, לפי הברסלבי, לפי שהיה בעל 'השתיקה הקדושה' שקדמה לדיבור, בעל הדממה האלוהית, ההכנעה וההקשבה המוחלטת לאין-סוף.

וכשם שהשתיקה פועלת, כך פועל גם הניגון העליון העוקף את המילים והשכל:

'ודע, שעל-ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסות של חלל הפנוי שנפלו לשם'.

לכל חכמה ואפיקורסות יש ניגון משלה, אך הצדיק משתמש בניגון של האמונה העליונה ביותר המקיפה את החלל הפנוי, ובכך מחלץ את הנשמות האבודות.

@נחמד כתב:

@מאיר-לב סמלי נורא, יום הרצחו...
כל המומתין מתוודין.

בנוסף, הוא לא זכה מעולם להגיע לציון רבינו הקדוש.
אבל יש הטוענים שהוא היה בקיבוץ שר' יצחק ברייטער ייסד בפולין.
בין כך ובין כך זהו פרט מרטיט.

אגב:

הוא נרצח בטרבלינקה ערב ראש השנה תש"ב

ממש עוד מעט היארצייט

קורות חייו בקצרה:

הרב החסיד רבי הלל צייטלין נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס, למשפחה חסידית-חב"דית. כבר בילדותו התגלה כעילוי בעל כישרון עצום, שקוע בלימוד תורה וחסידות. עם התבגרותו נחשף לרוחות ההשכלה ולפילוסופיה המערבית שסחפו את יהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19, ותהליך זה הוביל אותו למשבר אמונה עמוק שבו התרחק מן הדת.

עם השנים, מתוך געגוע פנימי עמוק ומתוך עיון אינטנסיבי בפילוסופיה, בקבלה ובתורות המזרח, שב הרב הלל צייטלין בהדרגה אל שורשי אבותיו - הפעם מתוך בחירה מודעת ובוגרת. הוא ראה בתרבות המערבית ובפילוסופיה החילונית תשובות חלקיות בלבד, וחיפושו הרוחני הביא אותו בסופו של דבר אל עומק אמיתי בחזרה אל היהדות.

בחיפושיו הרבים מצא הרב הלל צייטלין בתורת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב אור גדול ומענה נשגב לכיסופי נשמתו, ונמשך אל השילוב הלוהט שבה - עבודת ה' פשוטה וטהורה יחד עם עומק מחשבתי וחוויה מיסטית אדירה. היכרותו המאוחרת עם ר' יצחק ברייטר, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, חיזקה וריכזה את התקרבותו, וקירבה אותו אל חוגי ברסלב בוורשה, שם מצא בית רוחני ליבו הבוער.

הרב הלל צייטלין הותיר אחריו יצירה ספרותית-רוחנית ענפה ורבת השראה. בין ספריו הידועים והחשובים נמנים "רבי נחמן מברסלב" - חיבור מקיף על חייו ותורתו של רבינו; "על גבול שני עולמות" - כתיבה אישית-הגותית על מסע נפשו בין עולם ההגות המודרני לעולם האמונה; ו"בפרדס החסידות והקבלה" - אסופת מאמרים עמוקה בעולם החסידות והקבלה.

כתביו אלו, לצד מאמרי הגות ומחקר נוספים בענייני קבלה וחסידות, נחשבים לחלק מהמורשת הרוחנית המשמעותית ביותר שהותירה יהדות מזרח אירופה בדור שלפני החורבן.

בעיקר נודע הרב צייטלין בכתביו האמוניים - יצירות שבהן שפך את נשמתו בחיפוש אחר הקרבה לאלוקים, מתוך כנות וגילוי לב נדירים, בסגנון פיוטי-נפשי המשלב הגות עמוקה עם געגוע דתי בוער ואמיתי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותר הרב הלל צייטלין בוורשה, המשיך ללמד וללמוד גם בתוך הגטו הנצור, ועודד את יהודי הגטו באמונה ובתקווה מתוך מסירות נפש.

בשנת תש"ב (1942), בעת הגירוש הגדול מגטו ורשה, נלקח הרב צייטלין להשמדה. לפי עדויות שנמסרו, הלך אל מותו עטוף בטלית ותפילין, כשספר הזוהר הקדוש בידיו, מגלה עוצמת אמונה שלא נס ליחה גם ברגעיו האחרונים.

הוא נרצח על ידי הנאצים ימ"ש בקידוש ה', וזכרו נותר לדורות כסמל למסירות נפש, לעומק אמוני ולתשוקה בלתי נלאית לקרבת הבורא.

אל היער / צום וואַלד-
מאת הקדוש רבי הלל צייטלין הי"ד (וורשה, 1931)
תורגם וסודר מחדש מתוך "געזאַנגען צום אין-סוף" (שירים לאין-סוף).

השיר מדבר על "תורת השדה וההתבודדות" של רבינו הקדוש אליו היה קשור בכל נימי נפשו.

להלן השיר במלואו, בית אחר בית, במקורו ביידיש ובצידו תרגומו העברי הפיוטי.

בית א
יידיש:

אוראַלטער וואַלד, אונטער דיין גרין-בצפּליטערטער דעק וואַנדעל איך, איך פאַרש דיין פאַרצייטיגען סוד, איך הער דיין זינגען און זאַגען. דיין מורמעל הער איך בייטאָג און ביינאַכט, בעגינען, מיטאָג-צייט, און ווען די זון לייכט-אָפּ, ווען די זון זינקט אַרונטער.

עברית:

יער עתיק יומין, תחת חופתך המנוקדת בירוק אני מתהלך, חוקר את סודך הקדמון, מאזין לשירתך ולשיחך. את רחשיך אני שומע ביום ובלילה, עם שחר, בצהרי היום, ובעת שהשמש מאירה במלוא זוהרה, ונוטה לשקוע.

בית ב
יידיש:

איך בעטראַכט דיך אין ליכט פון דער זון, אין בלייכען פלאַם פון די שטערען, דיינע פויגעל זינגען, דיינע צווייגען שאַרכען, און דיינע סודות רעדן און רעדען – די סודות - ווי גרויס זענען זיי, ווי פאַרכטבאַר און מעכטיג! דו דערצעהלסט מיר פון שטאַרקען און רייכען, גרויסען און טיעפען ווילען. דו דערצעהלסט מיר פון לעבען און שפע, פון שטאַרקייט און ווידערשטאַנד. דו דערצעהלסט מיר פון ליעבע צו זון, צו ליכט און לעבען. דו דערצעהלסט מיר פון פּראַכט און שעהנקייט, פיינקייט און ווירדיגקייט.

עברית:

אני מתבונן בך באור השמש, ובלהבתם החיוורת של הכוכבים, ציפוריך שרות, ענפיך רוחשים, וסודותיך דוברים ומדברים – הסודות הללו – מה גדולים הם, כמה נוראים וכבירים! אתה מספר לי על רצון עז ועשיר, עצום ועמוק. אתה מספר לי על חיים ושפע, על כוח ועמידה איתנה. אתה מספר לי על אהבה לשמש, לאור ולחיים. אתה מספר לי על תפארת ויופי, על עידון ועל אצילות.

בית ג
יידיש:

דו דערמאַנסט מיר אויגען, וואַס פאַרלירן זיך אין דער גרויסאַרטיגער שיינקייט פון די הימלען, אויסגעשפּרייטע צום בעשעפער, און אַלעס וואַס שעהן און הייליג איז – אבער אויך דיין וועהטאָג בלייבט נישט פרעמד מיין אויער, ווי טרויעריג איז דעם פויגעל-ליעד פון דיין אַלטער, דונקעלער טיעפקייט!

עברית:

אתה מזכיר לי עיניים האובדות ביופיים המפואר של השמים, הנשואות אל הבורא, ואת כל מה שיפה וקדוש – אך גם כאבך אינו זר לאוזניי, מה עצובה היא שירת הציפורים הבוקעת ממעמקיך העתיקים והאפלים!

בית ד
יידיש:

איך קען דיין וועהטאָג, מעכטיגער וואַלד, איך קען דיינע צושטערער און צוברעכער, דיינע פיינד און פערניכטער. איך העס פייערדיג דיינע צושטערער, די בעצווינגער פון דיין מאַכט, די בייזע כוחות פון אייביג אן פיינדליך דיר – ווי שטאַרק איך פעראַכט זיי, און ווי איך בענק נאַך דעם טאַג ווען אַלע דערקענען דיין שעהנקייט. וואַקס-זשע, דו אַלטער וואַלד, מיינער! בליה און שטייג אַלץ מעהרער און העכער!

עברית:

אני מכיר את כאבך, יער אדיר, מכיר את מחריביך ומשבריך, את אויביך ומכליך. אני שונא בכל לבי את הורסיך, את המנסים להכניע את גבורתך, את כוחות הרשע העוינים אותך מאז ומתמיד – כמה אני מואס בהם, וכמה אני כמהה ליום שבו הכל יכירו ביופייך. צמח אפוא, יער עתיק שלי! פְרַח ועלה אל פני מרומים, עוד ועוד, מעלה מעלה!

בית ה
יידיש:

איך געדענק נאַך, באַשעפער, יעצט ביינאַכט, אוראַלטער וואַלד! דיינע בוימער האַבען זיך צוגעדריקט איינער צום צווייטן, און דו ביזט געוואַרען געפאַנגען אין דער נעץ פון טרוימען, און דא האַב איך דיך געזעהן ווי א העלד, און דיין שלאַף איז מיר געווען ווי א העלדן-שלאַף. גרויס, ריעזיג-גרויס ביזטו, רייסט אויף די הימלען! די גרויע וואַלקענס שטעכען דיין קאָפּ, דו שטעהסט אַזוי הויך און שטייף – עס ציטערט די בלאַנקע לבנה און זי וואַשט מיט זילבער דיינע גרינע לאַקען, עס רייסען זיך אַריין איהרע שטראַהלען דורך די שפּיצען פון דיינע בוימער, און עס מאָהלט א ליכט ווילד-שעהן!

עברית:

אני עוד זוכר, הו בורא, כעת בלילה, יער קדמוני! כיצד עציך נצמדו זה אל זה, ענף אל ענף, ואתה נלכדת ברשת החלומות, וכאן ראיתיך כגיבור, ושנתך הייתה בעיניי כשנת גיבורים. עצום, עצום ורב אתה, בוקע אל השמים! העננים האפורים נוגעים בראשך, ואתה ניצב כה זקוף ותמיר – הירח הבהיר רוטט ושוטף בכסף את תלתליך הירוקים, קרניו חודרות מבעד לצמרות עציך, ומציירות אור מרהיב ביופיו הפראי!

בית ו
יידיש:

שעהן ביזטו אין דיין שווייגען, ביסטו שעהן ביים תפלה-טאָן, און נאַך מעהר - אין שלייער פון שטילקייט. שעהן ביזטו אויף דער וואַך, און נאַך שענער - ווען דו זינקסט אין א חלום... דו טרוימסט פון שטערן-געזאַנג, פון ביינאַכט הללויה'ס, דו טרוימסט פון א העכערער רעכט און פון א שעהנעם נישט פון דאַנען. שלאָפסטו, אַלמעכטיגער העלד - ווער וואַגט דיך צו וועקען? דרימעלסטו, קרעפטיגער ריעז - ווער וואַגט דיך צו ריהרן?

עברית:

יפה אתה בשתיקתך, יפה בעת תפילתך, ועוד יותר – עטוף בצעיף הדומייה. יפה אתה בעומדך על המשמר, ויפה שבעתיים – בשקועך בחלום... חולם על שירת הכוכבים, על הללויה לילית, חולם על צדק עליון ועל יופי שאינו מכאן. האם אתה ישן, גיבור כל-יכול – מי יעז להעירך? האם אתה מנמנם, ענק אדיר – מי יעז לגעת בך?

בית ז
יידיש:

וואַס ברומסטו, וואַס גרוגז'טו זיך, וואַס צאַרנסטו, מעכטיגער וואַלד? וואַס בעדייט דער גערויש פון דיינע בוימער, בלעטער און צווייגען? וואַס בעדייט דער דאַזיגער וועה-געשריי, געמישט מיט קרעכצען? וואַס איז מיט דיר? וואַס האַסטו זיך צורוישט, צוגאַסען? וואַס וויל דער ווינד, וואַס וועהט דיך דורך, און וואַרפט אויף דיר שרעק? וואו איז זיין וועג, פון וואַנען קומט ער, און וואוהין געהט ער? זיין וואַרפען זיך, זיין שליידערן זיך, וואַס וויל ער דיר זאַגען?...

עברית:

מדוע תהמה, מדוע תרגז, מדוע תזעף, יער אדיר? מה פשר רעש עציך, עליך וענפיך? מה פשר זעקת הכאב הזו, המעורבת באנחות? מה לך? מדוע סערת כה והוצפת? מה חפץ הרוח הנושבת בך ומטילה עליך אימה? היכן נתיבו, מניין הוא בא ואנה ילך? סערתו המטלטלת, השלכתו את עצמו – מה הוא מבקש לומר לך?...

בית ח
יידיש:

וואַס האַסטו זיך איינגעבויגען פאַר איהם, איינגעבויגען ביז צו דער ערד, ביז צו די גרינע קנעכלעך דיינע? וואַס האַסטו מורא פאַר איהם, פאַר דעם דאַזיגען שטורם? ער איז געקומען ווי א נאַכט-אורח, און ער וועט אַוועק, אַזוי ווי יעדער שטורם. און ער איז דער שטורם, שטאַרקער ווי געוועהנליך, און זיין רציחה איז גרעסער ווי די רציחה פון א געוועהנליכען שטורם - וואַס אַרט עס דיר? דו שטעה פעלזענפעסט! ער רייסט דיין קרוין, פערטרייבט דיינע פויגעל, ער שטערט דיינע נעםטען, אבער, וואַלד, איין גאַנצע בלייבען.

עברית:

מדוע כרעת בפניו, שוחח עד עפר, עד לקרסוליך הירוקים? מדוע תירא מפניו, מפני הסערה הזו? הרי היא באה כאורח לילה חולף, וכמוה ככל סופה – סופה לעבור. ואף שהסערה הזו עזה מהרגיל, וחמתה קשה ואכזרית מחמתה של סופה רגילה – מה לך ולזה? עמוד איתן כסלע! הן היא תולשת את עטרתך, מבריחה את ציפוריך, מחריבה את קניהן – אך אתה, היער, תישאר שלם ואחיד.

בית ט
יידיש:

אייביג איז דער וואַלד, און געוועהנט צו נסיעות. וואַס קען דיר דער שטורם שלעכטס טהון? מעהר נישט ווי א שטורם, זיין כעס קען דיר נישט שאַדען, דו אייביגער! זאַל דער ווינט ווילדעווען, זאַל דער שטורם בילען – דו שטייסט דער גלייכער, דער שטאַרקער, דער אומגעבויגענער... שיק וואַרצלען אין דער טיעף, אין דער טיעף, שפּרייט אויס די פליגעל פון דיין פּראַכט און שעהנקייט. זאַל דיין שאַטען בעדעקען די הויכע בערג, ער זאַל דערקוויקען גרויסע און קליינע. דערהויב זיך און שפּרייט זיך אויס, זיי מקבל די זון! טהו אן דיין קלייד פון יונגע בליטען און שעהנקייט, שטאַלץ!

עברית:

היער נצחי הוא, ורגיל במסעות. מה רעה יכולה לעולל לך הסערה? אינה אלא סופה חולפת, כעסה לא יוכל להרע לך, הו נצחי! ישתולל נא הרוח, תנבח נא הסערה – אתה ניצב זקוף, חזק ובלתי מנוצח... שלח שורשיך אל המעמקים, אל מעמקי האדמה, פרוש לרווחה את כנפי תפארתך ויופייך. יהי צלך סוכך על ההרים הגבוהים, משיב נפשם של גדולים וקטנים. התרומם והיפרש לרווחה, וקבל את פני השמש! עטה בגאון את גלימת פריחתך הצעירה ותפארתך!

והיות ופטור בלא כלום אי אפשר אביא כאן מדברי הקדוש רבי הלל צייטלין הי"ד:

"כל התיאולוגים והפילוסופים הדתיים מתאמצים להשיב על השאלות העולמיות, ואומרים שאין בכוחנו להשיג שאלה זו או אחרת... הרמב"ם משיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה בפסוק 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם' (ישעיהו נה, ח), אך בכך אין דעתנו מיושבת כלל.

כיצד נוכל להשלים עם קיומם של ספקות וייסורים קשים בעולם?

רבי נחמן מבין כי בתוך גבולות השכל האנושי אין לזה פתרון. אלא שאצל רבי נחמן, אי-היכולת לפתור את השאלות היא חלק מרוממותו של הבורא, וכי 'נאה ויפה לו לפי גדולתו ורוממותו... שיהיו קושיות עליו'.

אם הכל היה מובן לנו, הרי שהנהגתו הייתה כפי דעתנו המוגבלת, ואין זה יאה לבורא האינסופי.

יש נתיבות רבות ושונות המובילות להתרת שאלה זו. יש תשובה מיוחדת במינה להתרת שאלה זו והדומות לה גם במאמר עמוק שבעמוקים בסיפרי-המופת אשר לחסידים, ביחוד בסיפרי חב"ד (עיין, למשל, בספר 'החינוך' [ספר 'דרך מצותיך'] למעמיק הנפלא בחקר-אלוה, רבי בר [רבי דובער, האדמו"ר האמצעי] בנו של הרב מלאדי).

חסידי חב"ד מיוסדים הם על סוד הצמצום של המקובלים (האר"י ורח"ו), אלא שהם מפרשים את הצמצום 'שאינו כפשוטו' – דהיינו, שהסתר האור האלוהי הוא רק מצד בריותיו של הבורא ולא מצד הבורא עצמו, ולכן 'לית אתר פנוי מיניה' באמת, וכל העולם וגשמיותו אינם אלא אחיזת עיניים.

ואולם רבי נחמן הבין היטב שכל הכרכורים והמשלים הללו של חב"ד אינם פותרים את השאלה באמת. שהרי סוף סוף קשה מאד לצייר בשכלנו כיצד הכל הוא אלוהות ובכל זאת יש בבחינת דבר ונפרד.

לפיכך קבע רבי נחמן שהצמצום של החלל הפנוי הוא מציאות קיומית ועמוקה מצד השגתנו: בתוך החלל הפנוי אין שום אלוהות (מצד השגתנו) ואין שום שכל, ומכאן נובעת האפיקורסות האמיתית שאין לה שום פתרון או תשובה שכלית, והוא הנחש שבתוך החלל הפנוי.

אפילו התירוצים שבספרי המקובלים אינם יכולים לתרץ קושיה זו, ואין לנו אלא לסמוך על אמונה פשוטה.

מכיוון שבתוך החלל הפנוי אין שכל ואין מילים שיכולות ליישב את הסתירה הקיומית, הדרך היחידה להתמודד עם כפירה זו היא השתיקה הגמורה והאמונה המקפת.

משה זכה למה שזכה, לפי הברסלבי, לפי שהיה בעל 'השתיקה הקדושה' שקדמה לדיבור, בעל הדממה האלוהית, ההכנעה וההקשבה המוחלטת לאין-סוף.

וכשם שהשתיקה פועלת, כך פועל גם הניגון העליון העוקף את המילים והשכל:

'ודע, שעל-ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסות של חלל הפנוי שנפלו לשם'.

לכל חכמה ואפיקורסות יש ניגון משלה, אך הצדיק משתמש בניגון של האמונה העליונה ביותר המקיפה את החלל הפנוי, ובכך מחלץ את הנשמות האבודות.

@ברוך-מאן הוא נסכים על דבר אחד:

אם המסקנה שלי שהכל מה', ולכן אני צועק אליו יותר חזק, ומדבר איתו בצורה יותר אמיתית וכנה, ויכול לטעון טענות ואמתלאות איתו - זה בעצמו הבחירה ונשיאת ההפכים של שניהם יחדיו, כמבואר באותן המקורות עליהם רמזת.

הסכמנו?

@ברוך-מאן כתב:

ראבר"נ

שלהזכירך ביקש שלא להדפיס את הכלל הי"ג...

@מאיר-ששש כתב:

כואב לי על אותם הנשמות שנופלות או נחלשות בעקבות השיבושים בסוגייה זו.

הכאב הוא על כך שהם לא מאמינים בפשטות בדברי רבינו שאמר לא להתעסק בזה!

האמן לי שאם הם פשוט לא היו מתעסקים בזה ומאמינים שיש תשובות שאין לנו שום השגה בהם, הם לא היו נחלשים או נופלים.

החקירות מהם רבינו הזהיר כל כך הן לא רק שאלות באמונה של משכילים, הם גם שאלות על ידיעה ובחירה שיכולות אף להיות גרועות יותר.

יש לנו אב זקן, בואו נסמוך על כוחו הגדול ופשוט נאמין לו.

@יאשע-הלברשטאם כתב:

גם לא להיות מדויק בהתבודדות זה בריחה

זה מה שנותן דיוק בהתבודדות??!!

תמהני.

נדמה לי שההתעסקות עם זה לא די שלא תורמת כלום להתבודדות, אלא להפך אולי אני יסיק מסקנות שקצת ייתרו אותה

סליחה על החוצפה.

מה כואב לכם כל כך שאתם מתעסקים הלוך ושוב עם הידיעה והבחירה?

למה צריך להביא ראיות לזה או לזה?

מה משנה לי לעבודת ה' האם ה' רצה את העברה או לא?

תכל'ס רבינו אמר שאין תשובה!

במילים אחרות: "תלמידי היקרים אל תתעסקו בדברים שגדולי גדולים דנו בהם, זה לא עניין שלכם, זה עניין שלי בלבד".

אולי דבר אחד יש, זה לטעון לה' בהתבודדות: "אין לי מושג האם אתה יודע או לא, בסופו של דבר אני רחוק ממך וזה כואב לי. או שכבר גם זה לא".

אבל להתעסק בזה כנושא בפני עצמו לדעתי זו בריחה...

הקובץ המלא לתועלת הקוראים:

האבן - ע''פ תורה ס''א.pdf

@איש-היער כתב:

אולי באמת תביא לנו קובץ?

@בדרך עשה קובץ מאוד יפה, ממש כמו מה שעשיתי.
אבל אני אצרף בכל מקרה

@הפשוט-שבאנשי עלים לתרופה מלא מזה.

תסתכל בכל המכתבים שלפני ראש השנה, ותראה עד כמה רבי נתן, משתפך שם בגדולת הצדיק, במילים שמחיות כל לב.

ושאר קורות ימי המלחמה האחרונה, הלא הם כתובים בספר הנצח, לקוטי מוהר"ן,

כל תורה היא פרק. שנכתב אז, עודנו נכתב, ולעולם לא יפסיק הוא להיכתב.

עד כי בוא שילה ועד בכלל...

געגוע | אל מול האבן

אני עומד דומם ופני מול האבן, ומחשבות בעלות משקל אדיר מתרוצצות במוחי בקדחתנות. לשם מה הגעתי עד הנה?! הלשפוך מעט מכאב ליבי העולה על גדותיו באתי, או ללחוש מעט מהרבה סודותיי?!

ליבי גואה בקרבי, נראה שלא רק לשם כך באתי. הרגש אינו מרפה, ואני מנסה לגעת בקצה חוט מחשבתי, המושך במלוא עוז את ליבי.

לב שכזה, הכל רוצה להרגיש, וכשהרגש משחק בו חושב הוא להישבר. ולכשישבר, דמעה קטנה ועוד אחת יזלגו, כמו מנסות לאחות את שבריו, או לחטאות את חתכיו הרבים כל כך.

אותו הלב מבקש משהו אחר, עמוק הרבה יותר, שיחדור אל אותו רגש פנימי המרקד בתוכו ריקוד חסר מעצורים, ואינו נותן לו מנוח.

אני מתחיל להתקרב אט אט, חשש מציף אותי, ועדיין לא מרגיש, ביד מהססת נוגע בכיסוי הקטיפה, קצת חם הוא מתמיד, מן הסתם הקדימני אחד ששפך כאן את מצבורי כאביו.

שוב מביט, נדמה שהמבט הקר כקרח נשבר מעט, כאילו הפשיר מקיפאונו, אך עדיין שותק, שתיקה מפחידה, אימתנית, כאילו רוצה להחזיר את העולם אל התוהו שקדם לו.

מה אני רוצה אם לא אהבה?! דורש אני בתוקף גילויי חיבה. הן מרחוק באתי, רחוק מעצמי, רחוק מליבי, רחוק מאלוקי.

הגעתי אל לב העולם, אצלו אקווה ויתרפא ליבי, אולם אין אני דורש רפואה ככל רפואות הנפש הרבות, אני מבקש טיפול שורשי אמיתי, שיגיע עד לעמקי מעמקַי.

שם פוחד אני לגעת לבדי, מעמקים מהם בורח אני כל אימת שזיכרונותיהם נוגעים בי אף במעומעם.

פתאום ליבי נפתח, ושבריו הרבים הצטרפו יחד והיו למילים, סדקיו חברו והיו למנגינה נוגה, מנגינה המסתרת בצליליה את כאבה של נפשי, יחד עם כאב העולם המבכה את צרות הנפש הממלאים כל חלל פנוי שנותר בו.

"רב'ה, באתי עד אליך, רק אליך, להיות אצלך, בך תמכתי יתדותי המעורערים עד מאוד, רוצה אני אותך בעצמך, את האהבה שלך שכה חסרה לי, רחמן ונחמן אתה, התוכל לנחם אומלל כמוני?!
כעת אתה אך ורק שלי ואני בטוח שאני אך ורק שלך, אבל מה אעשה ולפעמים אני לא מרגיש אותך כלל, וחש שאין זו אלא אגדת קסם על רחמן שכזה האוהב ומנחם את כל יצורי העולם הדווים והסחופים בצרות עצמם?!".

דקות ארוכות של התייחדות עברו. הגיעה השעה וכבר זקוק אני עוד רגע קט לעזוב את מצבת הלב המחופה אבן, שוב געגוע נוקב ממלא את כל כולי, אני מתגעגע אל הלב הזה שאף פעם לא נדם ולעולם לא יידום.

נשקתי לה באהבה, מרגיש שאת הרב'ה אני חובק, בכל לב, לא רוצה לעזוב, היה זה חיבוק הדדי בין אב לבנו האובד שזה זמן רב לא שב מהניכר.

את מצבת האבן עזבתי, אך איתך רב'ה נשארתי. אני בטוח שתהיה עמי, גם אם לא תמיד אצליח ללכת באותה דרך נצחית שסללת.

רב'ה, אוהב ולעולם