@גרודניק כתב:

אצל ברסל'בר חסיד התורה והמצוות חיים בחיות נפלא ומרגישים חיות וקרבת ה' בכל דבר קטן שעושים בתורה ומצוות

הייתי מתנסח קצת אחרת:
אצל ברסלבר חסיד, לא תמיד מרגישים חיות בתורה ובמצוות, ולא תמיד חשים הארה אלוקית, וקרבת ה' בכל דבר קטן.
אבל דווקא לכן, גם ממקום של חושך וקדרות, רבינו נתן לנו את החיפוש האמיתי, לבקש את ה' גם כשלא רואים ולא מרגישים אותו.
וכשמחוברים לרבי כזה שלא הפסיק לחפש בגנזיא דמלכא, ממילא מחוברים לחיפוש הגדול ביותר בעולם - אחר ה' יתברך בעצמו.

פרולוג | מבוכה ביער

המשימה הייתה קשה מידי עבורו, מחשבות מכבידות התרוצצו במוחו העייף, מכות בו בעוצמה, מכריעות אותו שוב ושוב.

"אולי... אולי טעה המנהיג בכך ששלח אותי למקום הזה?! יכול להיות שהוא לא העריך נכון כמה כח יהיה לי?! ואולי הוא בכלל לא יודע היכן אני נמצא, והוא עזב, השאיר אותי לבדי במערכה הזו...".

שבואל שכב על מצע העלים הרכים, שעיטרו לפני זמן קצר את עץ האלון העתיק שהשתרע מעליו, והניח את ידיו תחת ראשו המיוזע. עיניו תרו אחר נקודה עלומה, בינות לענפים הרחבים. מבטו נפל על קן ששכן בתוך שקע עמוק בגזע העץ, גוזל זעיר עטוף בפלומה זהובה צייץ ללא הרף, וציפור שיר קטנה עפה אליו, מסוככת עליו ברוך, צִיּוּצֵי הקטנטן פסקו ואיתם מחשבותיו.

חלל היער נקרע בקול שריקה חדה, מטר חיצים ארוכים בעלי ראשים מושחזים חתכו את האויר באכזריות, מעטרים את העצים הזקנים בחורים מכוערים.
שבואל קפץ באחת, תוך שניות כבר היה במרומי העץ, מכסה את גופו בענפים הסבוכים שהקיפו אותו. האשליה התנפצה, ה'עוצרים', אויביו המרים, עדיין מחפשים אותו, וממעוף החיצים למד שהם קרובים מתמיד...

פרק 1 | קרב נואש

חושך כבד עטף את היקום, עננים כבדים שייטו בשמים מסתירים לכוכבים הקטנים את שדה הראיה, הירח העגול לא נכנע ובמאמץ עילאי ניסה להחלץ ממעטה העננים האפורים שמתחתיו. מבין קרעי העננים, הבליח אור חיוור, מסיר עוד אחת משכבות החושך העבה.

הקור היה כה עז, עד ששום יצור חי לא יכול היה להסתובב בחוץ בשעה מאוחרת זו. העולם הפסיק את הילוכו, בני האדם מחופרים היטב בשמיכות עבות, והאח הבוערת מונעת מהקור הנורא לחדור אל הבתים.

בקתת העץ הקטנה לא הסגירה מאום מהמתחולל בתוכה, אך חד עין היה מבחין שאף אחד מדיירי הבקתה לא נם על יצועו. דו שיח ער בקע מן הבקתה, ומנורת הנפט התלויה על הקיר הפיצה אור חיוור במקצת.

"אם נפסיק להיות בטוחים בעצמנו כל כך, יש סיכוי שדברים ישתנו", פסק מאן דהו בעל פנים חרושות קמטים. הוא לא חיכה שהנוכחים יעכלו את שאמר והמשיך, "כבר מזמן שאין קרבות מסודרים, אנשינו נאבקים על חייהם, בכל רגע נתון. והם - העוצרים הארורים, מזנבים בנו ללא הרף. די לשאננות הזו, המלחמה שינתה את פניה ואנחנו מוכרחים להבין זאת. אם לא, לא ישאר מאנשינו כל זכר, ואז...".

הדובר נשנק לרגע, הוא שפך כעת את תמצית כאביו - כאב אנשיו שכל כך יקרים לליבו, אסור היה לו להטיח את הדברים בעזות שכזו במנהיגו הנערץ, אבל המילים פרצו ממנו בסערה. אנחה עמוקה נפלטה מתוכו, מרוקנת ממנו את הכח לחלוטין.

הנוכחים, מפקדיהם הבכירים של צבא 'חיילי הלָהַב', זעו באי נוחות על הכסאות, פניהם שידרו תדהמה, אולם פני המנהיג נשארו שלוות כשהיו. הוא ישב על כסאו ההדור בראש השולחן, ומלל באצבעותיו את שערות זקנו הארוך שהלבינו זה מכבר ונדמו לשלג צח, עיניו המאירות שיוו בגווניהם מראה ים סוער, וגלימתו הלבנה התמזגה עם פניו האציליות, והשתלבה להפליא עם אַלְפָּקַת הזהב שהייתה הדוקה למתניו.

הוא עבר במבטו על ששת האנשים שסבבו את השולחן, ועיניו נעצרו בנקודה עלומה בחלל החדר, "שמעתי כעת דברי ביקורת קשים על דרך התנהלותי בקרבות האחרונים. אִמְרוּ לי, האם עלתה למי מכם מחשבה שמהלכיי האחרונים שגויים היו וטעונים שינוי?! אבקש שלא לחסוך בדברי ביקורת מפאת כבודי, גורל העולם כולו נתון בידכם. דברו כי שומע אנוכי".

המנהיג עצר את שטף דיבורו, קולו היה רך, אך החלטיות שלווה הייתה נסוכה בקולו.

"אדו... אדונינו המנהיג...", פתח בקושי האחרון שבין היושבים. תלתלים שחורות נשפכו על כתפיו, וסרט לבן אסף אותם לאחור, פניו היו תמימות וחינניות מיוחדת נמסכה בהם. ניכר היה שאילו רק היה יכול היה מחזיר את המילים חזרה.

הדובר שענה לשם אביר, נכנס לסגל המפקדים זמן לא רב קודם הפגישה הזו. הוא היה חריף ומהיר הבנה, אך ליבו היה רך כמשי, עד שהחיילים שתחת פיקודו חשו שהוא כמו אביהם החורג. הוא אהב אותם בכל ליבו, אך הם ידעו שאל להם להכשל. אביר לא אהב את הנחשלים.

"דבר", הורה המנהיג לאביר, אינו מניח לו לסגת.

אביר הסמיק במבוכה, אך אזר אומץ, "העוצרים התפזרו בכל היערות הסובבים את אדמותינו, הם אינם מתנהלים כצבא מסודר, וכל פלוגה שלהם מסתובבת לחוד, כך הם מחפשים אחר חיילי הלָהַב, ומונעים מהם את המעבר אל הנהר. המצודה נשארת בידיהם הערלות, ולאנשינו אין שום סיכוי להגיע אליה".

"אלו דברים הידועים לכולנו", אמר המנהיג, "בקשתי לשמוע את חוות דעתך, מהי הנקודה שבה מצוי השינוי המתבקש לדעתכם במהלכי הקרבות, כדי שהמצודה תשוב לידינו?!"

אביר לא התבלבל, "כוונתי הייתה שאלפי חיילי לָהַב מצויים בסבך היערות בלא שהם יודעים לאן יפנו, המקום זר להם, והם אינם יודעים את החשיבות שבכיבוש המצודה, ואילו העוצרים יודעים היטב על מה הם שומרים, הם נלחמים בכל אסטרטגיות הלחימה העומדות לרשותם, כדי למנוע את אנשינו מלעבור את נהר פלאגון, חוששני שטעינו בכך שמיעטנו בהסברים על מהות המצודה, וחשיבותה לגורלנו. אנשינו בודדים כל כך, ללא שידעו מהי החשיבות של כל אחד מהם למען המערכה הזו".

הנוכחים הנהנו בהסכמה, אביר היטיב להגדיר את המצב בו הם נמצאים ואת הטעון שינוי, בדרך הטובה ביותר. הם נשאו את עיניהם אל מנהיגם הנערץ, מחכים בכליון עיניים לעצה ממנו - מקוים בכל לב שהוא יוציא אותם מהתסבוכת בה הם נתונים.

שתיקה כבידה נפלה בחדר, המנהיג הסיט את כסא העץ המגולף באומנות מיוחדת לאחור, והתרומם בכבדות, ידו אחזה במטה המלכותי, שהיה עשוי עץ אלון עתיק, ובראשו התנוסס אריה עשוי זהב טהור ששיווה לו מראה מיוחד.

"דעו! כולכם, כל אנשי בכל מקום שהם, חלק ממני. כאבם - כאבי. צערם - צערי. יודע אני היטב כי המערכה האחרונה אכזרית וקשה משידעתם, כואב אני עד מוות כל אחד מאנשי שנפל בקרב. לא לחינם ביקשתי לשמוע את חוות דעתכם, ידעתי שאינכם מבינים את הדרך בה אני נוקט במלחמה זו. אולם דעו, כי ככל שתאמינו בדרכי, ותסמכו על כוחי, כך יתווסף לאנשינו און ועוצמה בדרך לכיבוש המצודה, לא ירחק היום בו תדעו את הלך רוחי, אך עד אז סמכו עלי, גם אם אינכם מבינים את דרָכַי. המצודה תשוב לידינו, ויותר מכך ישוב לידינו הדבר שהיא צופנת בחובה".

המשך יבוא...

המשך...

הדם שניגר מגופות העוצרים על אדמת היער היה רב, שבואל זינק מעץ לעץ, כשהקשת אחוזה בידו, יורקת חיצים בכל מי שההין להתקרב אליו, הוא לא יפול לידיהם בעודו בחיים, ויהי מה.

החיצים המורעלים שכוונו לעברו חלפו סנטימטרים בודדים מראשו, הוא יכל לשער כמה הם, חמישים חיילים, נחושים, חזקים, ובעיקר ממוקדי מטרה. והוא - שביקש לעצמו מעט מנוחה - המטרה שלהם.

הוא קפץ מהעץ אל אדמת היער, לאחר שהעיף מבט אל אשפת החיצים, וגילה שאלו תמו, לא לפני שפגעו בעוצרים שמולו, בדייקנות מופלאה.

הם כיתרו אותו מכל הכיוונים, סוגרים עליו בטבעת חנק. שבואל שלף את חרבו מנדנה, בידיעה ברורה כי היא לא תשוב למקומה, עד שתינעץ בליבם של כל העומדים למולו, או לחילופין, תקנח בדמו שלו, ואז לא תשוב לנדנה לעולם.

ברגעי האימה חלפו מול עיניו תמונות מהעבר, זכרונות ישנים הציפו אותו. הוא ראה את עצמו נער צעיר, מבולבל, בעולם גדול שלא האיר לו פנים. אחיו התנכרו אליו, אף אחד לא האמין בו. הוא התגלגל ברחובות ובשווקים ללא מטרה.

עד לאותה הפגישה ששינתה את חייו.

יניק ראה אותו ברגעיו הקשים ביותר, ואסף אותו אליו. כשהוא מרעיף עליו אהבה אמיתית. רק יניק האמין בו, באמת, ללא כחל ושרק, הוא הרגיש את האהבה הזו. שנים חלפו, הוא בגר והיה לאחד מלוחמי הלָהַב הנועזים ביותר.

שבואל התנער משטף הזכרונות, נדמה היה לו שהעוצרים אינם מעונינים לחסלו, אחרת היו החיצים מנקבים את גופו ככברה, אשפות החיצים נחו לצד גופם, והחרבות שבידם נצצו באור השמש שחדרה את מעטה העצים.

אחד מן הלוחמים בעל פנים מוארכות, אזור בחגורת עור גסה התקרב אליו, שערותיו הארוכות התבדרו ברוח, עד שנדמה היה לאריה העט על טרפו, יותר מאשר לבן אנוש, שיניו שהיו מקורזלות וגדולות מהרגיל שיוו לו מראה מזרה אימה, ניכר היה שהוא מנהיגם של הבריונים שהקיפו אותו.

"עליך להתלוות אלינו!", ירה בזעם, "על אף שידך המטונפות מגואלות בדם אנשיי, לא נעשה לך כל רע. אך באם תשיב מלחמה, חרבי תשסע את גופך לגזרים, ותרטש את מוחך החלול".

קולו של 'שיער האריה' נשמע כבוקע מבטן חבית עצומת ממדים, והוא התקרב עד למרחק צעדים ספורים ממנו.

"איני מתלווה אליך!", אמר לו שבואל בהחלטיות, "חובתי הקדושה לחסל ארורים כמותך ולהגיע אל המצודה, לא אפקיד את חיי בידך!", הוא היטיב את אחיזתו בחרבו, כשואב ממנה כוחות נגד העומד מולו.

'שיער האריה' פרץ בצחוק פראי שנשמע כסופת רעמים מתגלגלת, תוך כדי שהסתובב אל חייליו, "מצודה... את המצודה הוא מבקש... הוא אינו יודע מה היא המצודה בכלל, ומה היא טומנת בקרבה... אנו יודעים מה יש בה, ולעולם לא תיפול בידי חיילי לָהַב אוויליים אלו ומנהיגם ההזוי".

הוא הסב את פניו מחייליו והתריס כלפי שבואל, "שלחו אותך בלא שתדע מה רוצים ממך, סיפרו לך סיפורי בדיות וכזבים על מצודה בלא שתדע מהי ומה סודה, אין זאת כי אינך מעניין את שולחיך, ומנהיגך המטורף מתעתע בכולכם, חדל לך מאשליות שווא, התלווה אלינו".

עיני שיער האריה בערו באש טירוף, וכשהתבונן הלה באישוניו, גילה שאין צבעם שווה, האחת אדומה הייתה כדם בעוד השנייה שחורה כפחם. דבריו של האיש פגעו בו כחץ משונן ומורעל, והעבירו בו מחשבה שדקרה את ליבו כפגיון מושחז, "אולי באמת אני לא מעניין איש בעולם הזה?!", אך הוא גירשה מיד כשם שמגרשים זבוב טרדן.

זעקה אדירה הדהדה בחלל היער מעמקי ליבו של שבואל, "לעולם, לעולם לא אלך עמך, סכל. המנהיג הגדול יודע את אשר הוא עושה, כל עוד נשמה באפי אלחם בך ובשכמותך, בבוא היום אדע את סוד המצודה, אך כעת אותה אני מבקש, ועליה אמסור את נפשי".

האיש איבד לרגע את עשתונותיו, שבואל ניצל זאת, תוך שניות ספורות נעץ את להב חרבו במיומנות ובמהירות בין צלעותיו של שיער האריה, ובאבחת חרב הכריע אותו אל הארץ, כשהוא מתבוסס בדמו.

מכה עזה נחתה בערפו, שבואל הסתובב אל הַמַּכֶּה, אך אז, אגרוף אדיר שהוטח במרכז פרצופו המם אותו, שבואל נפל ארצה והרגיש שעורפו רותח, ידו נשלחה לעורפו ונצבעה בדם שקלח מהפצע, הכרתו התערפלה, תהום שחורה נפערה מתחתיו, בקרקעיתה ראה את 'שיער האריה' פוער את פיו בחיוך זדוני, דמותו היטשטשה, ולאחריה בתוך ערפל עמוק התגלתה לעיני רוחו דמותו הטמירה של המנהיג. הוא חייך את חיוכו האצילי, וכשמטהו בידו היכה בקרקעית התהום, אפר שחור עלה ממנה, והוא שקע עמוק עמוק אל תוכה.

@חיפוש-הצדיק אני באמת לא מחפש אשמים.

אני מאשים בעיקר את עצמי, כי אם יש מניעות ומחלוקת בקיבוץ של הרבי שלי, כנראה שגם לי יש בזה חלק.

ואם מחלוקת היא אחד הדברים הכי קשים בקיבוץ של רבינו זה אומר דרשני.

מחלוקת היא לא בהכרח האם אני מתפלל בקלויז או בקוליקה ...

אני אשתף אתכם איפה אני נפלתי במחלוקת.

בשנה האחרונה, כשהייתי על הציון בימי ראש השנה, התחילו לשיר בתוך הציון שירים שמקורם לא הכי הכי בלשון המעטה, לקפוץ, להוציא טלפונים, זה היה יותר נראה כמו הופעה חיה. נדמה היה שאנשים שכחו היכן הם נמצאים.

חשתי תחושה של זלזול מסוים כלפיהם, הרגשתי שנכנסו אנשים למקום אש להבת שלהבת, ומחללים אותו ברגל גסה.

ואז עצרתי לרגע.

הסתכלתי על הציון, על הרוקדים, ופתאום נפלה לי המחשבה: "אני מנהל את העולם? האם הקיבוץ של רבינו זה אני ושכמותי? האם רבינו הקדוש בעצמו לא יודע מה שהוא עושה ואת מי הוא מזמין אליו?".

בדיוק להפך!

ככה רבינו רוצה את הקיבוץ, זה היופי הכי גדול בעולם. אצל רבינו הקדוש יש מקום לכל אחד מהצדיק הכי גדול ועד לרשע הכי גדול.

כן גם לרשע הכי גדול.

נכון, אני ניגש לציון בצורה אחרת לגמרי, אבל יש כאלה שככה רבינו הביא אותם אליו, ויש להם מקום אצלו בדיוק כמוני, כי גם הם אנשי הנחל נובע. ובוודאי שאני לא יותר טוב מהם.

זה היופי של הרבי שלנו.

זה היופי של ראש השנה שלו.

במקום לחפש אשמים אחרים (והרי וודאי שנמצא...), נחפש את המאחד, את המקרב. נשאיר את כל הסיבות המוצדקות בצד ונתחבר יחד.

כשם שהקב"ה לכל כך רבינו הקדוש לכל.

לא בדיעבד. לכתחילה שבלכתחילה.

@האש-שלי-תוקד זה כמו לשאול האם בברסלב הולכים עם לבוש ירושלמי?

הדעות בעניין הבחירות נגזרות באופן ישיר מהייחס למדינה, האם כשיטת סאטמר, או כשיטת רוב הציבור החרדי.

כך שכל זמן שרבינו בעצמו לא גילה את דעתו, שכל אחד ינהג כמנהג רבותיו.

רק שלא יתלה במנהגו את דעת ברסלב...

פרק 2 | זכרונות

שעת בין ערביים, השמיים כחולים ונקיים והשמש הכתומה צבעה את העולם בצבעי ארגמן זוהר, האדמה הייתה בוצית מעט, אות לגשמים הברוכים שהשקו אותה לרוויה. הדשא הרך נדמה היה לשיער ירוק שצמח לתפארת על ראשה. פרחים צהובי כותרת החלו לכוף את ראשיהם מתכוננים לשנת ליל, העצים העתיקים הניעו את ענפיהם ברוח המלטפת והתמזגו בעלווה הירוקה והשלווה.

עדר צבאים צעירים צעדו ברוגע, לוחכים בהנאה מהעשב שלמרגלותיהם. אמוֹן פסע לידם בצעדים רכים, בכדי שלא יבהלו מפניו. מראה הטבע המכין עצמו ללילה הארוך לא הרגיע את רוחו הסוערת, וזכרונות ליל אמש לא הרפו ממנו.

כמה כואבת הייתה ההשתלחות החפוזה של אביר ביום האתמול, כיצד ההין להטיח כך במנהיג? היאך לא סמך על כוחו ועוצמתו? נכון, יש דברים כואבים ולא קל לראות כיצד החיילים הולכים ונשחקים בקרבות המתישים, אבל לא היה לו לעשות זאת.

המנהיג מיטיב להבין את הלך רוחם, והוא יודע היטב שהם אינם מסוגלים לשאת יותר את הצער הנורא הזה יותר בליבם. אך בכל זאת עליהם לשמור על קור רוח, אסור להניח לכאב לנגוס בנפשם. אדרבה, ככל שיטיבו את אחיזתם במנהיג, ויאמינו בו בפשטות ובאהבה, לא יהיה לכאב מקום בליבם, הוא ינוס הלאה מהם...

אמנם אביר נשבר, אך לא עוד, מעתה לא יהרהרו עוד במהלכיו הנסתרים של המנהיג, רק יאמינו בו בפשטות, באהבה.

זכרונותיו של אמוֹן זרקו אותו עשרות שנים לאחור, אל הימים בהם לא היה עדיין 'המצביא הגדול', הוא היה בחור צעיר, כשפגש בו. לא רבים הכירו אותו, ושמעו היה לוטה בערפל, זה קרה בספרייה העתיקה באחד הכפרים, נפשו משתוקקת הייתה להכיר את עצמה ובינות למגילות הקלף המתפוררות מצא את המענה לבערת נשמתו.

'יַנִּיק', שכבר אז כונה 'המנהיג הגדול', עמד סמוך לקיר הספרייה, מצחו היה חרוש קמטים, והוא נשען על מקלו ההדור, כשעיניו עצומות בהרהור עמוק.

באותם רגעים אמוֹן עיין באחת המגילות, ולא שם לב לכך שיניק החל לעשות את דרכו אליו. יד רכה נחה על כתפו, יניק עמד מאחוריו, "אמוֹן, נפשך מבקשת את אשר היא חסרה, אבל לעולם לא תגיע אל סיפוקה...".

אמוֹן הסתובב והביט בעיניו החודרות של יניק, אך מיד השפיל את מבטו, עיניו חדרו אל עומק נשמתו והוא לא הצליח להכיל זאת. עיניו של יניק ראו כל צפון וכל נסתר בנשמתו, הם ידעו את אשר מחפשת נפשו ומה חסרה היא.

יניק ליטף את פניו ברכות אבהית, "המצודה... אל סוד המצודה שואפת נפשך, ומגילות אלו, אף שעולמות שלמים וסודות ערטילאיים גנוזים בהם - מסוד המצודה נעדרים הם. סודה חקוק במגילות ליבי, יום יבוא והיא תתגלה, ודרכך תהיה התגלותה".

היה זה המפגש הראשון בין יניק לבין אמוֹן, מפגש אשר קשר את נפשו בנפש המנהיג. מאז חלפו שנים, הוא הפך לאיש סודו הנאמן ביותר של יניק, ששמו זה נישא כעת בסילודין. הוא כונה ביראת כבוד 'המנהיג', ועם השנים נעשה אמוֹן למפקד העליון של חיילי הלָהַב, והיה קרוי בפיהם 'המצביא הגדול'.

רוחם של חיילי הלָהַב בערה יומם וליל אל המאציל העליון. בכל מאודם ביקשו לעשות את רצונו, ויניק הדריך אותם כיצד לעשות זאת. חיילי הלָהַב דבקו במטרתם, עד שכל דבר שבעולם לא יזיז אותם ממנה. יניק שנתן להם את שמם 'חיילי לָהַב', אמר באחת ההתכנסויות שברבות הימים יגלו כולם את הסיבה הפנימית לשמם - 'חיילי לָהַב'.

ימים ולילות עשו יחדיו, כשהמנהיג משרטט בפניו את תורת מלחמתו, "כמעט רוב בני האדם שמעו על המצודה", סח בפניו, "חלקם מעולם לא יחסו לה חשיבות מיוחדת, ואף אלו שיחסו לה את החשיבות הראויה, מזמן התייאשו מלחפש אותה, ופנו למקומות אחרים, שם קיוו שיוכלו לנצח את העוצרים...".

כך החל המנהיג לגלות את סוד המצודה, בתחילה היו דבריו אפופי מסתורין, "אי שם, במרחבי הרוח, מעבר למים שאין להם סוף, משכנה. עתיקה משנים קדמוניות, יופיה והדרה מפכה חיים בבריות. ובתוכה נצבת האבן, דוממת, מאזינה לשירת הרוח, ואוצרת אל תוכה את צליליה, סופגת היא את שירת הבריאה, מעיינות ונחלים נובעים מתוכה. מימיהם מתמזגים בשירת ההויה. מעניקים חיים מלאי אהבה ותקווה, וממלאים את העולם ברצון טהור, נטול כל סיגים".

"כאשר כוחות הזדון התרבו בעולם, מצאו הם בנחלים הללו מקור לשאוב כח הרסני, והשתמשו בכוחם של המים הטהורים, בכדי להחריב את יפי הבריאה, ולהחליש ולהרפות את רצונם הטהור של בני האדם. המאציל העליון לא הניח להם להשתמש במעיינות הטהורים וטמן אותם בעמקי האדמה, ומאז אין כל יכולת לגלותם".

"העוצרים לא ויתרו ועשו את דרכם אל מקור נביעת המים, המצודה. שם הם נתקלו באנשינו ששמרו על המצודה, אך אלו לא היו מוכנים לבואם, והארורים טבחו בהם ללא רחם. אנשינו נלחמו בחירוף נפש, אולם העוצרים ידעו היטב שכל גורלם העתידי טמון בקרב על המצודה. לאחר קרבות מתישים, נפלה המצודה בידיהם הטמאות. אמנם כוחם הועם במקצת, אך עדיין שואבים הם את כוחם ועוצמתם משאריות המעיינות שנבעו בעבר מעמקי המצודה".

גם כעת בעודו פוסע עשרות שנים לאחר מכן, זכר אמוֹן את דמעותיו של המנהיג, "האבן... האבן נמצאת שם...".

כאשר מדברים על הנושא הנפיץ הזה, אל לנו לשכוח שבנקל אפשר לטעות ולהסתכן ב"היזהרו בגחלתן שלא נכווה".
בוודאי שרבינו הזהיר מאוד מהמפורסמים של שקר, ועוד על מפורסמים שבזמנו...
אבל, אנחנו לפי מיעוט ערכינו, אל לנו להפוך את זה לחזות הכל, מה גם שבנושא זה לפעמים יש אין ספור נגיעות אישיות.
לכן, לעניות דעתי ככל שנעסוק בספרי רבינו ונבקש אחריו, נתבודד, ונחפש אחר רוח קודשו, אף אחד לא יזיזנו מדעת קדשינו.
כאשר מחוברים בעבותות של אהבה שאינה תלויה בדבר בצדיק האמת בעצמו, לא מבקשים עוד אהבות נכזבות ונפולות - גם אם לא עוסקים בבירור של האהבות הנפולות האלה, וד"ל.

עניין אותי מאוד לבדוק כמה ההתבודדות תופסת מקום בחיים שלנו.

אז עשיתי סוג של משאל בין כל מיני חברים ומכרים שמשתייכים למגזרים וקהילות שונות בברסלב.

שאלתי שאלות פשוטות:

האם אתה מתבודד כל יום?

כמה זמן אתה מתבודד?

איפה אתה מתבודד?

ועוד שאלות שהכותרת שלהם היא - איזה מקום ההתבודדות תופסת לך בחיים.

התשובות היו מגוונות ומעניינות, אבל יחד עם זאת חלקם הלא קטן צרבו לי את הלב.

חשבתי לעצמי ואני משתף אתכם, האם אני באמת מרגיש שאין דבר גדול יותר מהתבודדות?

האם אני באמת מקפיד להתבודד שעה בכל יום, לפחות כמו שאני לומד?

הרי אם התבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, אז כל המצוות שאני עושה כל התורה שאני לומד הם רק הדרך להוביל אותי לחיבור עם ה'. ורבינו מגלה שהחיבור הגדול ביותר זה התבודדות!!!

אולי אני יגיד עכשיו משהו קצת קיצוני ותסלחו לי כי התשובות שקבלתי קצת שברו אותי:

האם אני מרגיש שהתבודדות היא לפחות כמו התפילין שאני מניח כל יום?

האם אני מאמין שכמו שאני שומר שבת כהלכתה, כך אני צריך להתבודד?

אם יש לכל מילה של רבינו משמעות - התשובה צריכה להיות חד משמעית כן!!!

אז למה תפילין אין סיכוי שאני לא יניח, והתבודדות....

לפחות עכשיו יש לי על עוד משהו להתבודד.

אולי בנוסף אפשר לתת מקום לכתיבת סיפורים, שירה, או כל דבר אחר בסגנון הזה, זה ממש יכול לשפר את הפורום.
בהתחשב ביכולות של הכותבים המכובדים בפורום, בוודאי זה יהיה לתועלת כולם.

@הפשוט-שבאנשי כתב:

את קורות חייו אין אני זוכר כ"כ אך זאת קראתי
מאמרו 'אורו של משיח'
ונראה משם כאחד מגדולי השרופים הכוספים והמתגעגעים אחר רבנו הק',
אשר עליו נאמר "אי מן חיי-אנא הוא"

מצרף את המאמר-הלל צייטלין אור של משיח.pdf
(יצא פעם בספר ע"י שיח השדה-מאור הנחל)

ממליץ בחום לקרוא את המאמר הנפלא הזה.

דרך אגב יש לו ספר נוסף מיוחד, שנקרא "בעקבות צדיק הדורות".

עוד מעט אני אעלה מאמר שכתבתי על קורות חייו.

עוד מעט עשור!!!

של מניעות נוראות להגיע לרבינו הקדוש - דווקא בתקופה בה חשבנו שהמניעות הגדולות מאחורינו, והן שייכות רק לסיפורי העבר -

הם קמו גם נצבו בפנינו.

שערי ציון המצוינת אשר אהבנו אינם פתוחים עוד כבעבר והעתיד לוט בערפל.

לא לחינם מבאר ראבר"נ שגם מוהרנ"ת עצמו התיירא על אספתינו שתתקיים עד בא גואל, וז"ל:

וּבִדְבַר אֲסֵפָתֵנוּ בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מְבֹאָר מִדִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זְצוּקַ"ל (שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי וּמוֹרִי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בְּנוֹ ר' יִצְחָק מִטּוּלְטְשִׁין שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּבָבוֹ הָיְתָה חֲזָקָה בְּבִטָּחוֹן וּמִבְטָח שֶׁתִּתְקַיֵּם הָאֲסֵפָה הַזֹּאת עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל צֶדֶק, אֲבָל גַּם זֶה לֹא נֶאֱמַר רַק כְּדִיּוּק הַמִּדְרָשׁ מֵהַכָּתוּב "וְצַדִּיק כִּכְפִיר יִבְטַח" (וְלֹא כַּאֲרִי שֶׁאֵין מִתְיָרֵא כְּלָל), כִּי בְּכָל זֹאת לֹא הָיְתָה בִּיכָלְתּוֹ לְבָרֵר בָּזֶה יְדִיעָה בְּרוּרָה וּמֻחְלֶטֶת.

ראש השנה אצל הצדיק, זה הזמן בו - "אור צדיקים ישמח" מתוך אהבה והתכללות (עיין תורה ס"א ח"א).

אולי אנחנו אשמים בכך שבמקום אהבה והתכללות, בוערת אש השנאה והמחלוקת?

לפעמים עוברת בתוכינו התחושה שההוא שישב לידי במטוס - לא מספיק היימיש, או ההוא מהקהילה ההיא "פוגע" בקיבוץ של רבינו. או, אם אלה אסור להתפלל.

וכשאש המחלוקת בוערת, הולכות וגבוהות הן חומות המניעות. כל אחד מאיתנו מכיר אח, חבר או קרוב שהשנה לא יוכלו לנסוע לרבינו כי יש להם עיכוב יציאה!!!!

אסור לנו להתרגל לזה.

אני לא מבין חשבונות שמים, אבל הרי אותו רבי שאמר:

ב עָנָה וְאָמַר: הָעוֹלָם רָאוּי שֶׁיִּתְמְהוּ עַצְמָן עַל הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינֵינוּ: (חיי מוהר"ן רצ"ב)

הוא זה שאמר:

אָמַר לְאֶחָד: אֲנִי אֶעֱשֶׂה מִכֶּם כִּתּוֹת כִּתּוֹת: (חיי מוהר"ן שי"ט)

הרבי רוצה אותנו מאוחדים, השוני ביננו הוא היופי הכי גדול בעולם. כולם שייכים לרבי והוא שייך לכולם כולל כולם.

הפורום הזה הוא הדוגמא החיה לכך!

יש כאן כל כך הרבה מאנ"ש וכל אחד בוודאי ממקום אחר, קהילה אחרת, וכיוון אחר. ובכל זאת יש כאן אהבה ואחווה.

אני מדבר קודם כל אל עצמי.

מי ייתן שנרבה אהבה, ונברח ממחלוקת שהרבי כל כך שונא.

ומי יודע אולי יפתחו שערי ציון...

@לב-העולם-אתה עד לא מזמן הייתה תמונה של יהודי מיוחד שעיטרה את הניק שלי, היות והוחלט שאין תמונות, הכנסתי משפט ידוע שלו, כי אני מאוד מחובר אל דמותו ומשנתו.

מדובר באחד ומיוחד מאנ"ש לפני המלחמה רבי הלל צייטלין הי"ד.

שורש המילה "התבודדות" היא הבדד.
זהו הרגע בו אני עומד מול החלק הבודד ביותר שבי.
אני לא מתפלל.
אני לא משבח.
אני לא מפאר.
אני עומד כך, מול המקומות החשוכים ביותר שבתוכי - ומאיר בהם זרקור.
אני עומד מול עומק הבדידות שבתוכי, ללא פחד.
התבודדות זה הרגע שבו אני מסתכל על עצמי בלי פילטרים וללא מסכות.
שם בעומק הבדידות אני יכול לצעוק אל מי שאמר והייתי אני:
"רבונו של עולם רחם עליך! ראה איזה בודד הוא הבן שלך! הבט אל עומק הבדידות שלי ואל נא תתעלם".
וכשהזעקה סודקת את חומות הבדידות - אפשר לדבר על הכל...

אנקדוטה מעניינת שקשורה למה שנאמר כאן.
יצא לי השבוע להתפלל בבית כנסת של חסידות מסוימת שיש להם סידור תפילה בנוסח מיוחד משלהם, והיות ולא היו עוד סידורים אחרים לקחתי סידור כזה.
בסיום התפילה נגש אלי אחד החסידים ושאל בהתפעלות אם אני נוהג להתפלל עם הסידור הזה באופן קבוע (לא רציתי להגיד לו שהם פשוט לא השאירו לי ברירה...).
והוא אמר לי בארשת של רצינות: "התפילה בנוסח הזה מחייבת האוד בבחינת מעלין בקודש ואין מורידין".
האמת שלא אמרתי לא כלום, אבל מעבר לזלזול בנוסח המקובל, היה בזה התנשאות, והאמת היא שהוא פעל אצלי ההפך - הרגשתי בוז עמוק.
אבל כשחשבתי על זה לעומק חשבתי שדווקא אצלינו, בגלל הגדולה של הרב'ה שלנו והרצון שכולם יכירו את עצותיו הקדושות ויטעמו כי טוב סחרו - צריך להיזהר לא ליפול למלכודת של ההתנשאות והכפייה, אף אדם לא אוהב שמסבירים לו שהוא טועה!
לא צריך לדחוף לאנשים ליקוטי מוהר"ן, ולא צריך לקרב אותם בכח, רק לתת לכל אחד תחושה טובה באמת, ולקבל כל אחד כמו שהוא ולא משנה איזה חסיד הוא או מה ההשקפה שלו, רק כך האור של רבינו יחדור ללבבות.
אנ"ן בחביבותא תליא מילתא!

@חיפוש-הצדיק אתה נוגע בליבת העניין של רבינו הקדוש בעצמו.

הצדיק הגדול שנכנס לפני ולפנים של החלל הפנוי בעצמו, בהכרח שיהיה מלא בסתירות.

הצדיק שנכנס לתוך השבירה בעצמה, אי אפשר שלא יהיה עליו קושיות.

רק מי שעלה למקום שלא עלה לשם אדם מעולם, והשיג השגות ששום ילוד אשה לא השיג - יכול להשבע בשבת קודש שהוא לא יודע כלום, והוא פראסטיק ממש.

רק מי שיכול לרפאות את הבת מלכה - כי גדול כי"ם שברה - כי הוא המ"י שירפא לה, נכנס בעומק העומקים של הקושיות הגדולות ביותר של הבריאה.

אז ככה.

יש אין ספור סתירות, קושיות, ותמיהות, על רבינו הקדוש - וזה בעצמו הגדולה שלו.

לא לחינם גדולי החוקרים שניסו להתחקות אחר דמותו של רבנו הגיעו למסקנות מעוותות שאין מקום לפרטם...

הם פספסו את הנקודה המרכזית. כשמתעסקים עם הצדיק שנכנס כל כולו למקום שגדולי הצדיקים פחדו להתקרב אליו - אין שכל ואין הבנה.

ובמקום שנגמר השכל נשארת אמונה פשוטה.

אמונה בצדיק הזה שמוכן למסור את נפשו, להכנס לעומק השבירה, בשבילנו.

אל היער / צום וואַלד-
מאת הקדוש רבי הלל צייטלין הי"ד (וורשה, 1931)
תורגם וסודר מחדש מתוך "געזאַנגען צום אין-סוף" (שירים לאין-סוף).

השיר מדבר על "תורת השדה וההתבודדות" של רבינו הקדוש אליו היה קשור בכל נימי נפשו.

להלן השיר במלואו, בית אחר בית, במקורו ביידיש ובצידו תרגומו העברי הפיוטי.

בית א
יידיש:

אוראַלטער וואַלד, אונטער דיין גרין-בצפּליטערטער דעק וואַנדעל איך, איך פאַרש דיין פאַרצייטיגען סוד, איך הער דיין זינגען און זאַגען. דיין מורמעל הער איך בייטאָג און ביינאַכט, בעגינען, מיטאָג-צייט, און ווען די זון לייכט-אָפּ, ווען די זון זינקט אַרונטער.

עברית:

יער עתיק יומין, תחת חופתך המנוקדת בירוק אני מתהלך, חוקר את סודך הקדמון, מאזין לשירתך ולשיחך. את רחשיך אני שומע ביום ובלילה, עם שחר, בצהרי היום, ובעת שהשמש מאירה במלוא זוהרה, ונוטה לשקוע.

בית ב
יידיש:

איך בעטראַכט דיך אין ליכט פון דער זון, אין בלייכען פלאַם פון די שטערען, דיינע פויגעל זינגען, דיינע צווייגען שאַרכען, און דיינע סודות רעדן און רעדען – די סודות - ווי גרויס זענען זיי, ווי פאַרכטבאַר און מעכטיג! דו דערצעהלסט מיר פון שטאַרקען און רייכען, גרויסען און טיעפען ווילען. דו דערצעהלסט מיר פון לעבען און שפע, פון שטאַרקייט און ווידערשטאַנד. דו דערצעהלסט מיר פון ליעבע צו זון, צו ליכט און לעבען. דו דערצעהלסט מיר פון פּראַכט און שעהנקייט, פיינקייט און ווירדיגקייט.

עברית:

אני מתבונן בך באור השמש, ובלהבתם החיוורת של הכוכבים, ציפוריך שרות, ענפיך רוחשים, וסודותיך דוברים ומדברים – הסודות הללו – מה גדולים הם, כמה נוראים וכבירים! אתה מספר לי על רצון עז ועשיר, עצום ועמוק. אתה מספר לי על חיים ושפע, על כוח ועמידה איתנה. אתה מספר לי על אהבה לשמש, לאור ולחיים. אתה מספר לי על תפארת ויופי, על עידון ועל אצילות.

בית ג
יידיש:

דו דערמאַנסט מיר אויגען, וואַס פאַרלירן זיך אין דער גרויסאַרטיגער שיינקייט פון די הימלען, אויסגעשפּרייטע צום בעשעפער, און אַלעס וואַס שעהן און הייליג איז – אבער אויך דיין וועהטאָג בלייבט נישט פרעמד מיין אויער, ווי טרויעריג איז דעם פויגעל-ליעד פון דיין אַלטער, דונקעלער טיעפקייט!

עברית:

אתה מזכיר לי עיניים האובדות ביופיים המפואר של השמים, הנשואות אל הבורא, ואת כל מה שיפה וקדוש – אך גם כאבך אינו זר לאוזניי, מה עצובה היא שירת הציפורים הבוקעת ממעמקיך העתיקים והאפלים!

בית ד
יידיש:

איך קען דיין וועהטאָג, מעכטיגער וואַלד, איך קען דיינע צושטערער און צוברעכער, דיינע פיינד און פערניכטער. איך העס פייערדיג דיינע צושטערער, די בעצווינגער פון דיין מאַכט, די בייזע כוחות פון אייביג אן פיינדליך דיר – ווי שטאַרק איך פעראַכט זיי, און ווי איך בענק נאַך דעם טאַג ווען אַלע דערקענען דיין שעהנקייט. וואַקס-זשע, דו אַלטער וואַלד, מיינער! בליה און שטייג אַלץ מעהרער און העכער!

עברית:

אני מכיר את כאבך, יער אדיר, מכיר את מחריביך ומשבריך, את אויביך ומכליך. אני שונא בכל לבי את הורסיך, את המנסים להכניע את גבורתך, את כוחות הרשע העוינים אותך מאז ומתמיד – כמה אני מואס בהם, וכמה אני כמהה ליום שבו הכל יכירו ביופייך. צמח אפוא, יער עתיק שלי! פְרַח ועלה אל פני מרומים, עוד ועוד, מעלה מעלה!

בית ה
יידיש:

איך געדענק נאַך, באַשעפער, יעצט ביינאַכט, אוראַלטער וואַלד! דיינע בוימער האַבען זיך צוגעדריקט איינער צום צווייטן, און דו ביזט געוואַרען געפאַנגען אין דער נעץ פון טרוימען, און דא האַב איך דיך געזעהן ווי א העלד, און דיין שלאַף איז מיר געווען ווי א העלדן-שלאַף. גרויס, ריעזיג-גרויס ביזטו, רייסט אויף די הימלען! די גרויע וואַלקענס שטעכען דיין קאָפּ, דו שטעהסט אַזוי הויך און שטייף – עס ציטערט די בלאַנקע לבנה און זי וואַשט מיט זילבער דיינע גרינע לאַקען, עס רייסען זיך אַריין איהרע שטראַהלען דורך די שפּיצען פון דיינע בוימער, און עס מאָהלט א ליכט ווילד-שעהן!

עברית:

אני עוד זוכר, הו בורא, כעת בלילה, יער קדמוני! כיצד עציך נצמדו זה אל זה, ענף אל ענף, ואתה נלכדת ברשת החלומות, וכאן ראיתיך כגיבור, ושנתך הייתה בעיניי כשנת גיבורים. עצום, עצום ורב אתה, בוקע אל השמים! העננים האפורים נוגעים בראשך, ואתה ניצב כה זקוף ותמיר – הירח הבהיר רוטט ושוטף בכסף את תלתליך הירוקים, קרניו חודרות מבעד לצמרות עציך, ומציירות אור מרהיב ביופיו הפראי!

בית ו
יידיש:

שעהן ביזטו אין דיין שווייגען, ביסטו שעהן ביים תפלה-טאָן, און נאַך מעהר - אין שלייער פון שטילקייט. שעהן ביזטו אויף דער וואַך, און נאַך שענער - ווען דו זינקסט אין א חלום... דו טרוימסט פון שטערן-געזאַנג, פון ביינאַכט הללויה'ס, דו טרוימסט פון א העכערער רעכט און פון א שעהנעם נישט פון דאַנען. שלאָפסטו, אַלמעכטיגער העלד - ווער וואַגט דיך צו וועקען? דרימעלסטו, קרעפטיגער ריעז - ווער וואַגט דיך צו ריהרן?

עברית:

יפה אתה בשתיקתך, יפה בעת תפילתך, ועוד יותר – עטוף בצעיף הדומייה. יפה אתה בעומדך על המשמר, ויפה שבעתיים – בשקועך בחלום... חולם על שירת הכוכבים, על הללויה לילית, חולם על צדק עליון ועל יופי שאינו מכאן. האם אתה ישן, גיבור כל-יכול – מי יעז להעירך? האם אתה מנמנם, ענק אדיר – מי יעז לגעת בך?

בית ז
יידיש:

וואַס ברומסטו, וואַס גרוגז'טו זיך, וואַס צאַרנסטו, מעכטיגער וואַלד? וואַס בעדייט דער גערויש פון דיינע בוימער, בלעטער און צווייגען? וואַס בעדייט דער דאַזיגער וועה-געשריי, געמישט מיט קרעכצען? וואַס איז מיט דיר? וואַס האַסטו זיך צורוישט, צוגאַסען? וואַס וויל דער ווינד, וואַס וועהט דיך דורך, און וואַרפט אויף דיר שרעק? וואו איז זיין וועג, פון וואַנען קומט ער, און וואוהין געהט ער? זיין וואַרפען זיך, זיין שליידערן זיך, וואַס וויל ער דיר זאַגען?...

עברית:

מדוע תהמה, מדוע תרגז, מדוע תזעף, יער אדיר? מה פשר רעש עציך, עליך וענפיך? מה פשר זעקת הכאב הזו, המעורבת באנחות? מה לך? מדוע סערת כה והוצפת? מה חפץ הרוח הנושבת בך ומטילה עליך אימה? היכן נתיבו, מניין הוא בא ואנה ילך? סערתו המטלטלת, השלכתו את עצמו – מה הוא מבקש לומר לך?...

בית ח
יידיש:

וואַס האַסטו זיך איינגעבויגען פאַר איהם, איינגעבויגען ביז צו דער ערד, ביז צו די גרינע קנעכלעך דיינע? וואַס האַסטו מורא פאַר איהם, פאַר דעם דאַזיגען שטורם? ער איז געקומען ווי א נאַכט-אורח, און ער וועט אַוועק, אַזוי ווי יעדער שטורם. און ער איז דער שטורם, שטאַרקער ווי געוועהנליך, און זיין רציחה איז גרעסער ווי די רציחה פון א געוועהנליכען שטורם - וואַס אַרט עס דיר? דו שטעה פעלזענפעסט! ער רייסט דיין קרוין, פערטרייבט דיינע פויגעל, ער שטערט דיינע נעםטען, אבער, וואַלד, איין גאַנצע בלייבען.

עברית:

מדוע כרעת בפניו, שוחח עד עפר, עד לקרסוליך הירוקים? מדוע תירא מפניו, מפני הסערה הזו? הרי היא באה כאורח לילה חולף, וכמוה ככל סופה – סופה לעבור. ואף שהסערה הזו עזה מהרגיל, וחמתה קשה ואכזרית מחמתה של סופה רגילה – מה לך ולזה? עמוד איתן כסלע! הן היא תולשת את עטרתך, מבריחה את ציפוריך, מחריבה את קניהן – אך אתה, היער, תישאר שלם ואחיד.

בית ט
יידיש:

אייביג איז דער וואַלד, און געוועהנט צו נסיעות. וואַס קען דיר דער שטורם שלעכטס טהון? מעהר נישט ווי א שטורם, זיין כעס קען דיר נישט שאַדען, דו אייביגער! זאַל דער ווינט ווילדעווען, זאַל דער שטורם בילען – דו שטייסט דער גלייכער, דער שטאַרקער, דער אומגעבויגענער... שיק וואַרצלען אין דער טיעף, אין דער טיעף, שפּרייט אויס די פליגעל פון דיין פּראַכט און שעהנקייט. זאַל דיין שאַטען בעדעקען די הויכע בערג, ער זאַל דערקוויקען גרויסע און קליינע. דערהויב זיך און שפּרייט זיך אויס, זיי מקבל די זון! טהו אן דיין קלייד פון יונגע בליטען און שעהנקייט, שטאַלץ!

עברית:

היער נצחי הוא, ורגיל במסעות. מה רעה יכולה לעולל לך הסערה? אינה אלא סופה חולפת, כעסה לא יוכל להרע לך, הו נצחי! ישתולל נא הרוח, תנבח נא הסערה – אתה ניצב זקוף, חזק ובלתי מנוצח... שלח שורשיך אל המעמקים, אל מעמקי האדמה, פרוש לרווחה את כנפי תפארתך ויופייך. יהי צלך סוכך על ההרים הגבוהים, משיב נפשם של גדולים וקטנים. התרומם והיפרש לרווחה, וקבל את פני השמש! עטה בגאון את גלימת פריחתך הצעירה ותפארתך!

הוא לא חיכה אף לא לרגע אחד.

יניק שלף מבין קפלי גלימתו מגילה קטנה, והחל להקריא את תוכנה כמונה מעות, קולו הלך וגבר נישא על כנפי הרוח.

במגילה היו חקוקים שמות חיילי הלָהַב שתחת פיקודו של המצביא, והמנהיג קרא בקול את שמותיהם מתוך המגילה.

הברקים קרעו את השמיים עם כל שם שהוציא המנהיג מפיו, ובין הבזקי האור הרבים נגלה מחזה נורא הוד. המילים שיצאו מפי המנהיג, קרמו עור וגידים, הם קיבלו גוון ממשי. אותיות רבות בגדלים שונים ובצבעים שונים הסתובבו בחלל, וכל מילה עשתה את דרכה אל חייל הלָהַב אליו היא שייכת מקיפה אותו בחום אבהי.

העוצרים ששמו לב למתרחש, לא התמהמהו, והחלו לתקוף את חיילי הלָהַב בכל כלי הנשק שעמדו לרשותם, אך הללו היו מוקפים בשכבת ההגנה של האותיות והשיבו מלחמה.

המקום הפך בין רגע לשדה קטל נורא, המנהיג שסיים להקריא את כל השמות מהמגילה עמד בראש הלוחמים ושלף את חרבו מנדנה. יחד עם המצביא היכה ללא חת את המוני העוצרים. דקות ארוכות נמשך הקרב, כשדמם של העוצרים ניגר על האדמה, וחיילי הלָהַב שאך לפני רגע היו מאוימים ונפחדים, לבשו עוז, בראותם את המנהיג הגדול עומד בראשם ומנצח על המערכה.

אף אחד מהם לא נפגע.

האותיות העניקו להם שכבת הגנה מיוחדת שנסכה בהם כוחות מחודשים, והם לחמו במלוא העוצמה. דקות ארוכות חלפו, שקט מבורך שב לשרור ביער. הגשם פסק אט אט והערפל סר, המנהיג סקר את חייליו באהבה, הוא לא החסיר איש, בעיניו הרכות ליטף כל אחד מהם, חובק ומנחם.

פניו האירו באור יקרות, והוא נשא את קולו:

"ממעמקי הכאב, הם הופיעו, מתוככי השאול, הם נגלו, רצונות קטנים, נשכחים. אותיות זעירות אך יציבות להפליא. עולמות שלמים הם בראו, עולמות שלא יחרבו עוד. בָּנַי! אל נא תחלישו אותם, אמצו אותם אל לבכם, והם, יאירו כאור נוגה, כל מחשך..".

מילותיו של המנהיג התמזגו עם רחש העצים שניערו מבין ענפיהם טיפות מים סוררות. אוזני כולם היו כרויות לשמוע כל הברה שיצאה מפיו, והם בלעו את מילותיו בשקיקה.

המנהיג לא המתין זמן רב הוא קיבץ את כל חיילי הלָהַב סביבו, והמצביא ששתק כל העת, עמד לצידו. ידי המנהיג נשלחו אל ראשו של המצביא, והלה כופף את ראשו בהכנעה.

הייתה זו התגלות מיוחדת אליה היו עדים כל הלוחמים, בעוד ידי המנהיג עוטפות את ראש המצביא, התקבצו כל האותיות שסביב חיילי הלָהַב אל כיוונו של המצביא, רגעים מספר חוללו סביבו ולאחר מכן נבלעו בתוכו. מילותיו של המנהיג היו ספורות:

"עמוד מול הרוע איתן, המאציל העליון יהא איתך בכל מלחמותיך, כתוב את ליבך עלי ספר, והאותיות ילווך".

רגעים ארוכים חלפו, המנהיג הגדול עלה על סוסו האביר, ודהר הרחק, אל הלא נודע...

@נחמן כתב:

לכאורה דברי רבינו היו על משהו מעוד ספציפי שהיה נפוץ אז בזמנם - עישון מקטרת , הרחת טבק

Spoiler

יותר נכון הסנפת טבק

עם רוצים לקחת את רוח הדברים של רבינו ז"ל אז כל דבר שהוא בעצם גורם להתמכרות ולבזבוז זמן , נכלל בהזהרה הזאת , ולכאורה אפשר להכניס לזה את כל ענייני העולם הזה (טלפון , סמרטפון , מחשב ,

Spoiler

פורומים

וכו' וכו' )
אבל אם רוצים לקחת רק את הדברים שעליהם רבינו דיבר
לכאורה זה רק הלולקא והטבק שהיה מצוי בזמנם , שהיה ממכר , ולא כמו היום שמריחים קצת בליל שבת בבית כנסת

זה פשוט מדהים לראות איך מקטינים את דברי רבינו שוב ושוב!
רבינו אמר דברים ברורים לגבי עישון, וגם הסביר את עצמו למה הוא אמר זאת.
הוא כתב דברים ברורים מאוד לגבי הרחת טבק, והוא לא חילק בין שמעק טבק ליותר מזה.
ניסיון ההצדקה העצמי פשוט מיותר ומקטין את דבריו האין סופיים של רבינו!
נכון, לפעמים נופלים בעישון, לפעמים מריחים טבק - נגד רצון רבינו, אבל צריך לדעת שאנו עוברים על דבריו.
אבל אני יודע שזה לא פוגע בכהוא זה בקשר שלי עם רבינו הקדוש!
אני אשתדל, אתבודד, אתגבר - גם אם אפול, עד שאזכה לקיים את דברי רבינו כפשוטם.

קורות חייו בקצרה:

הרב החסיד רבי הלל צייטלין נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס, למשפחה חסידית-חב"דית. כבר בילדותו התגלה כעילוי בעל כישרון עצום, שקוע בלימוד תורה וחסידות. עם התבגרותו נחשף לרוחות ההשכלה ולפילוסופיה המערבית שסחפו את יהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19, ותהליך זה הוביל אותו למשבר אמונה עמוק שבו התרחק מן הדת.

עם השנים, מתוך געגוע פנימי עמוק ומתוך עיון אינטנסיבי בפילוסופיה, בקבלה ובתורות המזרח, שב הרב הלל צייטלין בהדרגה אל שורשי אבותיו - הפעם מתוך בחירה מודעת ובוגרת. הוא ראה בתרבות המערבית ובפילוסופיה החילונית תשובות חלקיות בלבד, וחיפושו הרוחני הביא אותו בסופו של דבר אל עומק אמיתי בחזרה אל היהדות.

בחיפושיו הרבים מצא הרב הלל צייטלין בתורת רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב אור גדול ומענה נשגב לכיסופי נשמתו, ונמשך אל השילוב הלוהט שבה - עבודת ה' פשוטה וטהורה יחד עם עומק מחשבתי וחוויה מיסטית אדירה. היכרותו המאוחרת עם ר' יצחק ברייטר, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, חיזקה וריכזה את התקרבותו, וקירבה אותו אל חוגי ברסלב בוורשה, שם מצא בית רוחני ליבו הבוער.

הרב הלל צייטלין הותיר אחריו יצירה ספרותית-רוחנית ענפה ורבת השראה. בין ספריו הידועים והחשובים נמנים "רבי נחמן מברסלב" - חיבור מקיף על חייו ותורתו של רבינו; "על גבול שני עולמות" - כתיבה אישית-הגותית על מסע נפשו בין עולם ההגות המודרני לעולם האמונה; ו"בפרדס החסידות והקבלה" - אסופת מאמרים עמוקה בעולם החסידות והקבלה.

כתביו אלו, לצד מאמרי הגות ומחקר נוספים בענייני קבלה וחסידות, נחשבים לחלק מהמורשת הרוחנית המשמעותית ביותר שהותירה יהדות מזרח אירופה בדור שלפני החורבן.

בעיקר נודע הרב צייטלין בכתביו האמוניים - יצירות שבהן שפך את נשמתו בחיפוש אחר הקרבה לאלוקים, מתוך כנות וגילוי לב נדירים, בסגנון פיוטי-נפשי המשלב הגות עמוקה עם געגוע דתי בוער ואמיתי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותר הרב הלל צייטלין בוורשה, המשיך ללמד וללמוד גם בתוך הגטו הנצור, ועודד את יהודי הגטו באמונה ובתקווה מתוך מסירות נפש.

בשנת תש"ב (1942), בעת הגירוש הגדול מגטו ורשה, נלקח הרב צייטלין להשמדה. לפי עדויות שנמסרו, הלך אל מותו עטוף בטלית ותפילין, כשספר הזוהר הקדוש בידיו, מגלה עוצמת אמונה שלא נס ליחה גם ברגעיו האחרונים.

הוא נרצח על ידי הנאצים ימ"ש בקידוש ה', וזכרו נותר לדורות כסמל למסירות נפש, לעומק אמוני ולתשוקה בלתי נלאית לקרבת הבורא.

פרק 9 | כדור אש

המדרגות מהקומה העליונה של המצודה אל חדרי המרתף היו מפותלות, והדרך הייתה ארוכה. נדמה היה לשבואל שהיא לא תיגמר לעולם. במוחו עברו אלפי מחשבות, תמונות ישנות באו והלכו, זיכרונות נשכחים צפו ועלו.

הוא זכר את הלילות הארוכים בהם שהה עם אמוֹן ביערות העבותים, את דיבוריו המנחמים. אלו העלו בו דמעות של געגוע, אך רק געגוע. לא היה בהם כדי להעיר אותו מהתרדמת הנפשית שלו.

שבואל המשיך לרדת במדרגות, יודע היטב שכל מדרגה עליה הוא דורך, סותמת עליו את הגולל, מכאן כבר לא תהיה לו דרך חזרה...

שנאב שליווה אותו כל העת לא העיק עליו בדיבורים מיותרים, הפמליה המלכותית שליוותה אותם, הייתה מורכבת מהמפקדים הבחירים ביותר של העוצרים, והם ליוו אותם מאחור בשתיקה, מודעים היטב לכך שגורלם העתידי תלוי בהצלחת המשימה.

המלך היה רגוע יחסית, הוא ידע שחייליו הרבים עומדים חוצץ על גדות נהר פלאגון, ויעצרו בכל מחיר את אנשיו של יניק, הפקודה אליהם הייתה חד משמעית, אסור להם לסגת לאחור, עליהם לעצור את חיילי הלָהַב. טובי הלוחמים של העוצרים נשלחו אל הנהר בכדי להדוף את חיילי הלָהַב. "כשחדר האבן יפתח הכל יראה אחרת...", הרהר שנאב לעצמו.

בחשאיות, תחת מטר חיצים כבד, צלחו ראשוני חיילי הלָהַב את הנהר, נשק רב לא יכלו לשאת על גבם, מפאת משקלו, חשוב היה להם לחצות את הנהר, מהר ככל האפשר, וזה היה מעכב אותם.

היו אלו לוחמים ביחידה מובחרת עליה פיקד המצביא באופן ישיר, המשימה שהטיל עליהם המצביא הייתה ברורה, עליהם להגיע אל המצודה במהירות מירבית, פרטים רבים לא סופקו להם, הם צוידו במפות מדויקות בהם היו משורטטות דרכים צדדיות אל קירבת המצודה. אסור היה שהעוצרים יגלו אותם. הם ידעו את המלאכה, אמנם לא היו ברשותם כלי נשק רבים, אך גם במעט שבידם יוכלו לפעול בצורה יעילה ביותר.

ברכת הדרך של המצביא ליוותה אותם, "אל תביטו לאחור, המאציל העליון ילווה אתכם בדרככם הקשה, אל תיראו".
הדרך אצה להם, הם כמעט ולא נתקלו בעוצרים, המעטים שנפגשו בהם נהרגו תוך קרב קצר, ומרחוק כבר נראתה המצודה...

קול דהירת סוס בודד נשמע ממרחק, חיילי הלָהַב נדרכו מעט, חרבותיהם הקצרות נשלפו באבחה חדה. קול פרסות הסוס הלכו וקרבו, לקח להם זמן מה עד שיכלו לראות את דמותו של הרוכב.

הגלימה שלבש האיש וזקנו הלבן שירד על פי מידותיו, לא הותירה כל מקום לספק על זהותו.
המנהיג הגדול דהר אליהם, במהירות...

עוד בטרם הספיקו לפצות את פיהם, זירז אותם המנהיג בקולו הרך, "כל רגע קריטי, מהרו אחרי, אל המצודה...".
יניק דהר בראש הקבוצה המובחרת, סוסים לא היו להם, אך לא היה בכך כדי להאט את הליכתם החפוזה אל המצודה.

אף שלא ידעו כיצד בדיוק יוכלו להתגבר על מאות העוצרים ששומרים על המצודה, הם סמכו על כוחו הגדול של מנהיגם, והלכו אחריו בביטחון גמור.

המצודה נראתה בבירור, חיילי הלָהַב יכלו להבחין בשורות הצפופות של העוצרים שסובבו את המצודה, לא היה להם ספק בכך שהזקיפים בקומות העליונות הבחינו בהם, ועוד רגע קל יגשו לעוצרם.

יניק הורה לאנשיו לעצור, הוא ירד מסוסו האביר, וציווה עליהם לעמוד בחצי גורן כשפניהם אליו. החיילים הסתדרו במעגל סביבו, ויניק אחז במטהו העתיק בשתי ידיו, כשהוא עוצם את עיניו בריכוז, פניו האדימו, ולאחר רגעים מספר קולו נישא במרחבי המדבר:

"דווקא כשהחושך גובר, עד שניתן למשש אותו בידים, עלינו להדליק בתוך ליבנו נר, נר קטן, והוא יגרש חושך מתוכנו, אהוביי! התחברו נא לרצון אחד טהור וזך שטמון בליבכם פנימה, וקור היאוש לא זיהם אותו עדיין. הוציאו אותו החוצה אל תוך החושך...".

החיילים עצמו את עיניהם בדביקות, שוכחים לרגע ארוך מהעומד לנגד עיניהם. מתוכם פנימה שלפו את רצונותיהם הזכים ביותר, והתחברו אליהם. גם רצונות שלא הצליחו להוציא אל הפועל נשלפו, כל רצון לוטש באהבה, ובדיבור אחד טהור מסרו אותו אל המאציל העליון.

להבה דקיקה פרצה החוצה מכל אחד מחיילי הלָהַב, היא ריקדה קלות עד שנטשה את החייל ממנו היא נולדה, המנהיג היטה את מטהו כלפי להבות האש, והללו באו אליו, הלהבות התחברו יחד לאבוקת אש גדולה ומיוחדת שחוללה באויר מעליהם.

המנהיג הגדול זעק בכל כוחו, "אש הרצון לעולם לא תכבה, תמיס היא כל חושך, ותשבור חומות אופל...".

האש כמו המתינה למילים הללו, היא התגלגלה הלאה לכדור אש נורא, במהירות מסחררת היישר אל המצודה, העוצרים שעוד לא הספיקו להבין מהיכן היא מגיעה, לא יכלו להימלט ממנה, היא השיגה אותם תוך שניות ספורות, כשהיא דוהרת קדימה שורפת כל מה שבדרכה, שורות שורות של עוצרים נשרפו חיים, והאש לא הראתה סימנים שבכוונתה לעצור, היא המשיכה אל חומת המצודה, כשהיא אוכלת ברעבתנות את יסודות החומה.
רגע לאחר מכן, החומה האדירה קרסה אל תוך עצמה.

יניק הורה להם שלא להשתהות, והם מיהרו בעקבות האש אל המצודה, הם חצו את החומה השרופה ללא כל מאמץ, כשהמנהיג מכוון אותם הישר אל פתח המצודה...