לשתף את החברים בהארה שהאירה לי בתיקון חצות לאור התורה הזמנית.

אנו אומרים בתיקון חצות "אם אשכחך ירושלים וכו".

ומזמור זה נאמר על חורבן בית המקדש, שזהו בחינת חורבן המוחין, ורבנו מביא בתוך התורה שהאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, וצריך להעלות המלכות מבין העכו"ם וכו' וזה על ידי בחינת וידוי דברים וכו'.

ועיקר הדעת והידיעה שהכל לטובתו זה בבית המקדש.

וכאשר התגברו התאוות והמידות רעות שזה בחינת השפלת המלכות וכו', נשרף בית המקדש בעוונותינו. ואותה שריפת אש היא בחינת המלכות שנפלה שהרי המלכות היא בחינת אש בחינת ראה אש יוצאת מאמתו.

ואותה הבכיה על החורבן היא בחינת וידוי דברים שמתוודים ומודים שעוונותינו היטו אלה ופשענו האריכו קיצנו וכו'.

ועל כן מיד לאחר שבוכים ומקוננים על החורבן, קמים ומנחמים את עצמנו בפסוקי הנחמה שלעתיד לבוא. כי כל קינה ובכיה על החורבן היא בחינת המשכת תיקון וידוי דברים שעל ידם זוכים לבחינת הידיעה של מעין עולם הבא, וזו אותה הנחמה שנמשכת מהבכיה והקינות.

ועוד אנחנו אומרים בתיקון חצות "על זה היה דוה ליבנו על אלה חשכו עיננו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו".

ידוע דהארת בית המקדש זהו הארת המוחין וכו', ובחורבנו זהו בחינת הסתלקות הדעת. ועל זה בוכים ומקוננים ש"שועלים הלכו בו", שהרי השועל נקרא "פקח שבחיות". ותחת הארת הדעת שתמשך עלינו מבית המקדש, שועלים פיקחים הלכו בו, ובזה מתגלה עומק הירידה מבחינת דעת למדרגת חיה.

וידוע "משלי שועלים", ונראה שמרמז שאותה "פקחות" השועל אינה אלא כמשל בלבד. ועיין בדברי רבנו שמבאר תיקון ארבע מידות רעות, אזי מלביש הדברים במאמר חז"ל "במשל" לאחד שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה וכו'. ובזה נרמז שכל אותם מידות רעות אינם אלא "משל" בלבד, שכל עיקרו של המשל שבנוי הוא על הנמשל ובלעדיו אין משל.

ואותו ה"נמשל" הוא שער החמישים שזהו הנו"ן שנוספה ב'משל' על ה'נמשל' בעבודת הביטול בבחינת רעוא דרעוין של הסתלקות משה וקבורתו בהר נבו - נ' בו. עי"ז בעבודת ה'ושוב' ממשיכים את אותה הארת הדעת.

וכמו שעבודת האדם לידע שכל מאורעותיו הם לטובתו, כך בשעת שמחה עלינו לזכור את החורבן ואין שמחתנו שלמה אלא בבניין ירושלים ובשלימות הדעת של הבחינה של לעתיד לבוא.

וזהו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" וכידוע ימין מרמז על החסד. ועל כן אם אשכחך ירושלים אזי לא אוכל לראות חסדי ה' שהכל לטובה בבחינת מעין עולם הבא.

וזה נעשה על וידוי דברים. ועל כן "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" מפני שאין לי טעם בדיבורי פי שעבודתם להעלות המלכות בוידוי דברים ולזכות לבחינת מעין עולם הבא. וע"כ אם אין אני זוכר את ירושלים תדבק לשוני לחיכי.

וזהו "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", שבשעת שמחה אעלה את זכרון ירושלים ואזכור כי אין השמחה שלמה, מפני שחסרה הארת הדעת שנמשכת מבית המקדש כנ"ל.

ז. אזי יכול לשמוע שבחו ולא יבוא לו שום גדלות כמו משה רבנו שראה כתוב בתורה וידבר ה' אל משה ויאמר ה' אל משה, וישראל קורין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו. יל"ע בג' לשונות שנקט רבנו בשבחו של משה – "שראה כתוב בתורה", "וישראל קורין בכל יום בתורה", "והוא בעצמו מספר להם שבחיו". והנה לשון "מספר" נקט רבנו אף בוידוי דברים לפני תלמיד חכם (באות ח') "ויספר לפני התלמיד חכם, היינו וידוי דברים", ושמא זה כנגד זה – כשם שעבודת האדם בוידוי לפני תלמיד חכם "לספר", כך עבודת הצדיק היא "לספר" שבחו בביטול הרגשותיו וחומריותו, ובזה שהצדיק "מספר" שבחו בזה מתעלה בביטול והאין כמוב"פ ועי"ז בעצמו כאשר נעשה וידוי דברים ש"מספר" לפני התלמיד חכם כל ליבו, אזי יכול הצדיק לעורר מחילת העוונות והפרשת דרך. ונראה שמשה "ראה כתוב בתורה שבחו" זהו בחינת ראיית הצדיק לגביו, וכמו שבעת שרואה האדם את הצדיק אזי נתעורר בזריזות לקראת אמו היינו לשורשו, כך משה רבנו בעת בחינת ראיית הצדיק דידה אזי נתעורר בזריזות לקראת ישראל, היינו שנכלל בשורשו עם כלל ישראל שהוא בחינת שורש נשמות ישראל, (וכמבואר בדברי רבנו בליקוטי תנינא תורה א' שזהו בחי' אחוז בכסא כבודי היינו בשורש נשמות ישראל. וכן מבואר שם גבי רב עמרם חסידא שאמר אנא בשרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך – 'בשרא' ראשי תיבות ששים רבוא בכרס אחד עיי"ש. ויתבאר אגב אורחא דזהו בחי' נורא בי עמרם שביאר רבנו כאן בסוף אות ו', דאותה צעקה יש בה בחי' וידוי דברים לפני תלמיד חכם היינו וידוי רב עמרם חסידא בפני תלמידיו, שבזה יבואר שזהו בחי' שנכלל עם תלמידיו בבחי' הנ"ל של שורש נשמות ישראל, וזהו "נורא בי עמרם" היינו השריפה היא "בבית" ולא ח"ו אצל רב עמרם חסידא, ועל כן אמרו ליה רבנן כספתינן היינו שבצעקתו זו בייש אותם, שזהו בחי' הבושה הנצרכת בעת הוידוי, ואמר להם מוטב תיכספו ביה עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי, היינו שאותה הבושה שהיא בחי' וידוי תביאם לבחי' מעין עולם הבא, וזהו אנא 'בשרא' היינו בחינת התכללות רב עמרם עם תלמידיו בחינת שורשי נשמות ישראל כנ"ל. וזהו אנא 'בשרא' בחינת התכללות עם נשמות ישראל כנ"ל שהם בחינת בשר לגבי החכם שהוא בחינת עצם כמבואר בדברי רבנו בתורה כ"ב, וממילא כאשר יש פגם קטן אצל התלמידים שהם בחי' בשר אזי זה נחקק אצל הצדיק שהוא בחינת עצם לגביהם. ושמא רב עמרם חסידא מרמז על עמרם אביו של משה, ובלידת משה נתמלא הבית כולו אורה, כך אצל אותם שבויות נפל נהורא באיפומא, היינו שראה אור בבית, ואותו אור הוא בחינת אור אין סוף בחינת הביטול לאין שזהו בחינת הסתלקת משה, שנמשך אור זה כבר בלידתו שהתמלא הבית כולו אורה, וזהו הרמז באור שיצא מאותה עלית בית דרב עמרם ששם היו השבויות, שבזה ראה מיד את אור הביטול לעלות ולהמשיך בחי' מחילת עוונות וע"כ אמר נורא בי עמרם כנ"ל. וזהו אנא 'בשרא' שאמר רב עמרם שזהו שישים רבוא בכרס אחד כנ"ל שזה נאמר על יוכבד שילדה את משה רבנו ששקול כשישים ריבוא כמבואר במ"ר שיה"ש. וכעין עבודת משה רבנו שרואה שבחו ללא גדלות ונכלל באין ובכוח זה מכפר עוונות, כך עבודת הצדיקים שהם בחינת עצם גבי המון העם שהם בשר, שרואים שרץ קטן בתלמידיהם אזי מעוררים עצמם להיכלל באין ומענוותנותם הרי זה גביהם כ"נורא בי עמרם" כפשוטו, היינו שבהם חס ושלום הפגם, כמו שביארו בזה בבחינת כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ובזה אפשר לדקדק דהחזרת עמרם ליוכבד ללידת משה נעשה על ידי מרים, ובה בחינת פגם לשה"ר שדיברה במשה ונענשה בצרעת שהיא בבשר, שהרי כללות ישראל הם בחינת בשר לגבי הצדיק שהוא העצם כנ"ל, ובעיתוי זה של לשה"ר דמרים נאמר והאיש משה ענו מאוד, ומה שעונש לשה"ר הוא בצרעת שהיא בבשר (לכא' היפך מהמוב"פ דהפגם נחקק בעצמות), מתבאר דפגם לשה"ר הוא ב'דיבור' שהוא בחי' מלכות בחי' 'דבר' המבואר בתחילת התורה כמה פעמים, ובזה נגרם פירודא בין נשמות ישראל היפך בחינת 'התכללות' באין (כעין המבואר בהלכות שלוחין ה"א על תורה זו עיי"ש), וממילא נגרם נסירה ופירודא בין כלליות ישראל שזהו בחי' פגם כללי, היפך פגם פרטי שעובר מעבר אל עבר כנסירה ממש וגורם לפירודא ושברי העצמות, וע"כ העונש הוא בצרעת שהיא ב'בשר' שזהו בחינת כלליות ישראל שהם בחינת בשר לגבי הצדיק שהוא בחינת העצם כנ"ל, וע"כ הפסוק והאיש משה ענו שנאמר בעיתוי פגם בבחינת ה'בשר' בלשון הרע, לא נקט רבנו בג' ראיותיו בענוות משה "שראה כתוב בתורה" "וישראל קורין בתורה" "והוא בעצמו מספר", ואם הדברים נכונים שמא י"ל ששבח "והאיש משה ענו" כנגד "הבשר" שעל כן נאמר בעיתוי צרעת מרים בבשר, וזהו בחינת המשכת תיקון ד' מידות רעות, שזהו בחי' "בשר" הדג ש"אכלו ומלחו" מיניה שתין מחוזא שזהו תיקון ד' מידות רעות כמבואר בביאור מאמר רבב"ח, ואילו באות ז' בשבחו של משה לכפרת חטא העגל צריך לעלות לבחי' 'אין' ואין די בבחי' ועובר על פשע לשארית – למי שמשים עצמו כשיריים שזהו בחי' ענוה, ובכפרת חטא העגל נא' "ואם אין מחני נא" היינו התכללות באין ממש, ובזה מבואר דראיית הצדיק וצדקה מקביל לבחי' 'בשר', ועבודת הוידוי מקביל לבחי' 'עצם', ועל כן לאחר הוידוי דיקא נעשה הפרשת הדרך. ועוד י"ל על הנ"ל דעבודת מרים היא להמשיך בחינת התכללות נשמות ישראל שהם בחי' בשר, וזהו הבחינה שכללה והחזירה מרים את אביה עמרם ליוכבד ללידת משה ששקול כשישים ריבוא בחינת 'בשרא' הנ"ל, ועבודת היתה "להחזיר" את אביה ש"פרש" מאשתו, ולכוללם בבחינת "והיו לבשר אחד", ועל כן שפגמה בלשה"ר על משה ש"פרש" מן האשה נענשה בבשר דיקא כמבואר. ובזה שמא אפשר לרמז דעבודת "פרש משה מן האשה", היא עבודת משה שעלה ונתעלה לבחינת 'בשרא' שכולל כל שישים רבוא נשמות ישראל, בתיקון הברית בבחינת "והיו לבשר אחד" בזיווג המתוקן, ועל כן רב עמרם חסידא דיקא המרמז על עמרם אביו של משה, שהרגיש שרץ קטן המבלבל בחינת "והיו לבשר אחד" באותן שבויות, אזי אמר "נורא בי עמרם" היינו שיש בזה פגם שגורם לפרוש מן הקדושה בזיווג המקולקל הגורם פירודא ופרישה מבחינת מלכות דקדושה כעין פרישת עמרם מיוכבד, ושמא אפשר להעמיס הדברים בלשון רבנו (באות ו) "שורש המלכות הוא אש... שראה שיצא אש מאמתו", והיינו שבזיווג המקולקל יוצאת בחי' אש המלכות מאמתו ואזי זהו בחינת השפלת המלכות לבחי' אלהים אחרים כידוע שרשב"י כד חזי נשין שפירין אמר לא יהיה לך אלהים אחרים וכו', ולהיפך בזיווג דקדושה אזי זהו בחי' העלאת המלכות בחינת "יצא אש מאמתו" שזהו בחינת סימן למלכות).
ונחזור לעיל בג' לשונות שנקט רבנו בשבחו של משה – "שראה כתוב בתורה", "וישראל קורין בכל יום בתורה", "והוא בעצמו מספר להם שבחיו". נראה דיש כאן ג' שלבים, היינו בתחילה משבחו הקב"ה למשה וכותב זאת בתורה ומשה 'ראה' שכתוב בתורה שבחו שמשבחו הקב"ה, ולאחר מכן ישראל קורין בכל יום בתורה שבחו של משה, והיינו שלא רק ששבחו הקב"ה בלבד, אלא ישראל קורין "בכל יום" שבחו של משה, ואגב אורחא בזה יש שבחם של ישראל שקורין "בכל יום" בתורה, ואותה קריאה היא בשבחו של משה (ב' שבחים לישראל – עצם קריאה בתורה "בכל יום, וקריאת שבחו של משה), ובזה ממשיכים על עצמם בכוח משה בחינת "ביום ההוא" יהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו בחינת מעין עולם הבא. ובזה מבואר רמז בעבודת ראיית הצדיק, שמשה 'ראה' שכתוב שבחו בתורה, וישראל 'קורין' את אותו השבח, שבזה נרמז שראיית הצדיק מתבטאת שקורין ומדברים ומספרים בשבח הצדיק, ובזה מדוקדק לשון רבנו בטענת משה "שאני רואה ושומע בכל עת ספור שמי ושבחי בתורה", "רואה ושומע" דיקא, רואה – זהו ראיית משה בעצמו שראה כתוב בתורה וכו', ושומע – זהו שמיעת שבחו שישראל קורין בתורה בכל יום. ומזה גופא נעשה ש"הוא בעצמו מספר להם שבחיו", ואותו סיפור שבחיו שמספר משה הרי זה - זה כנגד זה, בעבודת הוידוי שמספר כל ליבו לפני הצדיק כנ"ל. וזהו שמשה "בעצמו" מספר להם שבחיו, בעצמו דיקא שזהו בחינת "עצם", היינו שהוא בחינת עצם גבי ישראל כנ"ל, ומתקן המחוקק החקיקה שבשברי העצמות של כלל ישראל, ואת זה "בעצמו מספר להם" ומאיר להם (מלשון ספיר ואור), עד שיפתח עליהם אור אין סוף ויאיר להם.

@לב-העולם-אתה

משמע שב"ביאור הליקוטים" אות כז הרגיש בזה, ומבואר שם שכל זמן שלא נשלמת דרגת הביטול לאין בשלימות, נמצא עיכוב גם למחילת העוונות, וממילא גם ליכולתו לספר שבחיו.

ואף אם נבדל ונשגב ענוותנותו של משה מכל האדם וכו', צריך על כל פנים להיזהר שלא להל ולפאר את עצמו (כמ"ש "יהללך זר ולא פיך"). אך לא כן משה רבנו, כי בהבדלו ורוממותו על כולם, יש ביכולתו לפאר את עצמו ולהודיע כי "האיש משה ענו".

ובפסוק נאמר "ענו" חסר יו"ד, שמזה משמע שעדיין חסר משהו באותה הענווה, שהרי לא נתבטל בתכלית הביטול בבחינת "לא ידע איש" עד אחר הסתלקותו וקבורתו בגיא, כמובא בפנים וכו' עיי"ש בביאור הליקוטים.

ונמצא מבואר שכל התעלות והתכללות משה באין זה בעת הסתלקותו, ועפ"י זה מבואר שכפרת חטא העגל תלוי ועומד בביטול והתכללות ב"אין". ועל כן טען משה "ואם אין", היינו אם אין הגעתי למדרגת ביטול של "אין", הרי "מחני נא מספרך", כי איך אוכל לשמוע השבח בביטול כל החומריות והגשמיות. ואזי יהיה במדרגת ענווה, "ענו" (ללא יו"ד), שהיא בחינת "משים עצמו כשיריים". וגם במדרגה זו אוכל לכפר על חטא העגל, שהרי "ועובר על פשע לשארית", למי ששם עצמו כשיריים.

נמצא שמשה רבנו טען לקב"ה "ממה נפשך", אם אני במדרגת "אין" הרי צריך אתה לכפר על חטא העגל, ואם לא הגעתי למדרגת "אין" אזי "מחני נא מספרך". ובמדרגת "משים עצמו כשיריים" אכפר עליהם. ובזה מדוקדק לשון רבנו (סוף אות ז'), "ואם אני ענו, צריך לך שתשא חטאתם כמו שכתוב ועובר על פשע לשארית", היינו במדרגת "ענו" תשא חטאתם.

ושמא עפ"י הנ"ל מתבאר שדווקא מחמת חטא העגל עלה ונתעלה משה יותר במדרגת ה"אין". ואין נמחה שמו מהתורה, וגילה י"ג מידות הרחמים בריצוי על חטא העגל. שזהו בחינת "ויקבור אותו בגי", שיש שנכתב בתורה "גיא" בכתיב חסר "גי", שזהו רמז ל-י"ג מידות הרחמים. וזהו קבורת משה "בגי מול בית פעור", לסלק פגם עבודה זרה דפעור, שזהו עבודתו בביטול וכפרת "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" דחטא העגל.

וזהו בחינת "דהוו מנסרי מגרמיהו לבנינא הנך מחוזא", שמאותו הפגם בעצמו עלה ונתעלה משה בביטול וענווה בהשגת מדרגת ה"אין".

ובזה נרמז שכך בכל נפילה בעבודת "וידוי דברים" שעיקרה הבושה והענווה, יש כוח לעורר את המחילה והכפרה. ונמצא שמאותה הנפילה, בזמן התיקון מתעוררת ונבנית הענווה והבושה.

ה. ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו ונוקם בו.

לכא' בסוף אות ד' מבואר שכל הדינים מחמת אהבה שהקב"ה אוהב אותך, ומה מקום ל'נקמה' כאן.

ונראה דאדרבה מחמת אותה אהבה שהקב"ה אוהב אותך, מחמת זה גופא באה אותה הקנאה, כמאמר הזוה"ק כל רחימותא דלית עמה קנאה לאו רחימו היא.

והקנאה שורשה מ'אש' כמ"ש "קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש". ועל כן מחמת שהשפיל את המלכות ששורשה בחינת אש (שראה שיצאה אש מאמתו), ע"כ הצרוף הזה בעצמו שנחקק על העצמות 'נוקם' בו שהרי הנקמה היא בחינת אש. והרי זה כעין בחינת "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש".

ובגמ' ע"ז (נה.) שאל אגריפס שר צבא את ר"ג, כתיב בתורתכם כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגבור בגבור ועשיר בעשיר. אמר לו אמשול לך משל למה"ד לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאה בה פחותה ממנה מתקנאה בה עיי"ש.

ומבואר דכל קנאת ה' היא בבחי' נשא אשה פחותה ממנה, שזהו בחי' השפלת המלכות אל העכו"ם כמבואר. ובזה מתגלה ביתר שאת שאותה נקמה המגיעה מהצרוף החקוק בעצמות אינה אלא מחמת אהבה שהקב"ה אוהב אותך.

ועיין במהרש"א שם שכתב, ועל ענין זה נאמר בפנחס בקנאו את קנאתי וגו' לפי המשל והנמשל שנצמדו שם לבעל פעור הבזויה, גם לבנות מואב הפחותים מבנות ישראל. ופנחס קנא מין הקנאה שהיא להש"י על העובד עבודת כוכבים ומכבדה וזנו עם בנות מואב הפחותים.

ועפ"י הנ"ל מבואר שהפגם שנצמדו לבעל פעור זהו בחינת הפיכת הצירופים שפוער את פיו וכו', ונפלו אף בבנות מואב הפחותים. שאותו פגם ברית הוא בחינת "ראה אש יוצאת מאמתו". ואותה יציאת האש מרמזת על בחינת המלכות שיצאה ונשפלה אל העכו"ם.

עד אשר בא פנחס שקינא קנאת ה' צבאות בבחי' אש. שזהו שכ' רש"י בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה (המתחמם ומתקצף) לנקודת נקמת דבר.

וע"כ שכרו "הנני נתן לו את בריתי שלום" וכ' רש"י כאדם המחזיק טובה וחינות למי שעושה עמו טובה. היינו דאותו השלום הוא כ"טובה" שעל ידו יודע שכל מאורעותיו הם ל"טובתו", על ידי שקינא קנאת ה' צבאות.

ועוד יש לרמז, שמבואר בתורה סה תנינא כשמקנאין קנאת ה' צבאות נחשב כמו צדקה עיי"ש. וכן בתהלים "ויעמוד פנחס ויפלל – ותחשב לו לצדקה".

ונמצא קנאותו של פנחס היא בחינת צדקה, שהיא בחינת העלאת המלכות להפוך מצדק לצדקה (עיין תורה סז). ונמצא דיש כאן ב' הפכים בדבר אחד. דלכא' קנאות וצדקה הם היפך זה מזה, שקנאה באה מגבורה ואש לנקום, ואילו צדקה זו הרחבה ונתינה וכו'. אך דיקא ב' הפכים אלו אחד הם, ובפרט שבאים לתיקון ההתכלות באין ששם אין שום פירוט אותיות ותמונות והכל אחד, ושניהם עבודתם להעלות המלכות כמבואר.

ונמצא שצדקה וחסד שזהו בחינת אהבה נכללת היא באותה נקמה. וזהו שזכה פנחס ל"שלום" – הנני נותן לו את בריתי שלום, שהיא בחינת צדקה כמאמר חז"ל "מרבה צדקה מרבה שלום".

ובביאור מאמר רבב"ח ביאר רבנו את ג' התיקונים בראיית הצדיק וצדקה ווידוי מתתא לעילא. ונמצא מבואר שם שנתינת צדקה קודם לראיית הצדיק. ויתבאר שזהו בחינת "אני בצדק אחזה פניך", שעל ידי בחינת הצדקה אזי זוכים לבחינת ראיית הצדיק. ואזי מבואר שם שזוכים לבחינת שתין מחוזא שהם שישים אותיות שבברכת כהנים שהם ביד הצדיק. ובזה מבואר שזהו בחינת הכהונה שזכה לה פנחס בכוח קנאת ה' צבאות שקינא לאלוהיו שזהו בחינת צדקה כמבואר.

וכ' מוהרנ"ת (ברכות השחר ה"ה, סב) "רק לחזק את כל אחד ואחד איך שהוא בכל יום ויום שיתחזק מחדש בכל יום ברצונות חזקים להשי"ת אפילו אם עבר עליו מה שעבר, והכל בכח הצדקה. ומי שאין בידו לתן צדקה כראוי, כבר גילה כשמקנאין קנאת ה' צבאות נחשב כצדקה, ובזה ממתיקים החרון אף, בבחינת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". ועוסק בזה לחזק את הרצון בכל פעם בתיקונים נפלאים, עד שמאיר הרצון הקדוש בכל אחד איך שהוא עד שמעלהו וכו'".

ושמא בזה מתבאר דרך העבודה בתורה זו. דכמו שעל האדם לידע שגם בחינת דין זה לטובתך מחמת שהקב"ה אוהב אותך, וזהו בעצמו בחינת "נקמה" הבאה מחמת הצירופים הרעים הנחקקים על העצמות כנ"ל, שזהו בחינת צדקה. כך שרואים איש ישראלי שנכנס שרץ קטן בנחיריו, ועובר מה שעובר יש לקנא קנאת ה' צבאות. שזה נעשה על ידי בחינת תוכחה, אך תוכחה הבאה מחמת אהבה, בבחינת "את אשר יאהב ה' יוכיח". שפסוק זה הביא רבנו כראיה שגם הדין הוא לטובתך מחמת אהבה שהקב"ה אוהב אותך.

ואותה תוכחה שהיא בחינת אהבה, היא בחינת צדקה. ומדברי מוהרנ"ת הנ"ל מבואר שהעבודה היא לעורר הרצונות והכיסופים והאהבה באותו איש הישראלי, ולחזק את הרצון בכל פעם "אפילו אם עבר עליו מה שעבר" (שזהו פגם העבירות שעוברות מעבר אל עבר). ואזי עבודה זו היא בחינת צדקה לאותו המוכיח המעורר את הרצון. ועי"ז גופא יכול לזכות לבחי' ההתכלות באין בתיקונים שגילה בתורה זו, שהם בחינת רעוא דרעוין בחינת הסתלקות משה.