שיש"ק ('החדש') ח"ג סי' תק"ס:
כְּשֶׁסִּיֵּם רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת אֲמִירַת הַתּוֹרָה "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ" שֶׁבְּלִקּוּטֵי קַמָּא סִימָן ו', אָמַר אַחַר כָּךְ: "אוּן אַמָאל גֶעבְּט מֶען אַ פַּאטְשׁ!" - "וּפַעַם נוֹתְנִים סְטִירָה!".
[(בהערה): ואמרו על זה אנשי שלומנו: "דֶער 'אַמָאל' אִיז נָאךְ נִישְׁט גֶעוֶוען" - "אותה 'פעם' עדיין לא הגיעה"... היינו כי מאחר שאי אפשר לדעת מתי היא ה'פעם' הזאת, כי אף שחושב שמן הראוי שיתן סטירה והכאה לעניין זה וזה, אף על פי כן יכול להיות שמהראוי ליתן הכאה דווקא בפעם אחרת, על כן צריך האדם לדחות את ה'פעם' לפעם אחרת, עד שימנע עצמו תדיר מלהשתמש בדרך זו. (רל"י). ועיין עוד 'ליקוטי הלכות' חובל בחבירו; לעיל סימן ס"ט; וראה גם לעיל חלק ב' סימן תכ"ט.].
וְקִיֵּם זֹאת מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל, שֶׁהִנֵּה פַּעַם אַחַת הָיָה אִישׁ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ אוֹמֵר תְּהִלִּים בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, וְאֶחָד מֵהַלּוֹמְדִים לָמַד, וְאָמַר שֶׁמְּבַלְבֵּל אוֹתוֹ מֵהַלִּמּוּד; וְהָלַךְ הַלַּמְדָּן וְהִכָּה אֶת זֶה שֶׁאָמַר תְּהִלִּים. אָז בָּא מוֹהֲרַנַ"ת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהִרְגִּישׁ זֹאת, וְשָׁאַל: "עַל מָה הִכִּיתָ אוֹתוֹ"? נַעֲנָה כְּנֶגְדּוֹ הַלַּמְדָּן וְאָמַר: "שֶׁמָּא גַּם אַתָּה רוֹצֶה לְהַכּוֹת אוֹתִי?", וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו הוֹשִׁיט לוֹ הַלֶּחִי; וּבָא לְמוֹהֲרַנַ"ת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁעַתָּה יְקַיֵּם מַאֲמַר רַבֵּנוּ הַנַּ"ל, וְקִיֵּם בּוֹ תֵּכֶף וְהִכָּה אוֹתוֹ עַל לֶחֱיוֹ :
[(בהערה): ראה המבואר בפנים התורה שצריך האדם לשתוק כשמבזים אותו, כי צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, וכתב מוהרנ"ת על זה ב'ליקוטי הלכות' ברכות הפירות ה' אות ט"ז: "אף על פי שצריכין לשתוק על בזיונו, אבל על בזיון השם יתברך, שמחרף ומגדף כל כך - צריכין לנקום בו בכל מה דאפשר וכו'"; וראה 'מי הנחל' על תורה זו: "על בזיון וגידוף ה' אסור לשתוק, וגם על בזיון וגידוף הצדיק, אשר קודשא בריך הוא וצדיקיא כולא חד, גם כן אסור לשתוק, וכאשר נשמע אחר כך מפיו הקדוש שאמר לעניין כזה שאף על פי כן צריך לפעמים לסטור לאחד על לחיו".]
ב
