א
נדמה לי שאלו דברי ראב"ן אבל איני בטוח בכך, שכמה שיש בתורה סם חיים וסם מוות, הרי בתורתו של הצדיק זה קיים ביתר שאת.
זה מפורש בתו' ל"א, שדווקא אצל הצדיק יש בחי' סם חיים וסם מוות, כדי שיוכל המתקרב למצוא דבר שיקצץ ח"ו בנטיעות או שיכנס ויצא בשלום, ובתו' ל"ו, שכמו שבתוה"ק זכה נעשית לו סם חיים וכו' כך התורה של הצדיק לכ"א כפי תפיסתו, וכל עוד לא תיקן ברית קודש כראוי לא יכול להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק, ובתו' י"ב, שיש דווקא בתורת הצדיק שני משמעות, וצדיקים ילכו ופושעים יכשלו.
אכן בחיי"מ הכוונה למגיד דבריו ליעקב, כמו שמפורש שם שמדבר על ספרים הבנויים עפ"י דברי הבעש"ט הק'.
אמנם ברור שגם התניא הוא בכלל הספה"ק שראוי ללמדם, וגם הפל"ח מביאו בתו' ס"ד, מה גם שידוע שבמחלוקת הוא נטה לטובת רביה"ק, ורבינו כינהו 'שר האלף', וכשהגיע לברסלב ונכנס לרבינו אמר רבינו: "תנו כבוד לשר האלף", ואמר למשה חינקע'ס "גיב צדקה אן אמת'ן תלמיד חכם", ואמר שהוא אוחז ממנו (אם כי מדרכו לא), וכשהיה רבינו אצלו בחזרתו מא"י רימז לו שישתדכו ביניהם, ואכן מרת חיה בת רבינו נישאה בזו"ש לנכדו של בעל התניא. גם בכוכ"א מביא ראבר"נ שרבינו אמר בשם הבעל התניא פירוש נאה עה"פ רחמיך רבים ה', בקיצור חלילה מלשלול או למנוע מללמוד בספריו.
@מנהל-הפורום אולי הגיע הזמן לנעול אשכול זה
תִּקּוּן שְׁתֵּי מִדּוֹת רָעוֹת 'דּוֹמֵם צוֹמֵחַ', עַל יְדֵי קִרְבָתוֹ לְהַצַּדִּיק, כִּי הַצַּדִּיק הוּא "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם". גַּם עַצְבוּת וְתַאֲווֹת בָּאִים מִדָּמִים עֲכוּרִים, וְעַל יְדֵי מֶלַח פּוֹלֵט הַדָּמִים רָעִים.
שיעור הדברים כך הוא:
תיקון שתי מידות רעות דומם צומח הוא ע"י קרבתו להצדיק.
מדוע?
שתי הקדמות:
@מנהל-הפורום
ניסיתי להקטין ולהאפיר את הראב"ד הארוך, ולא הצלחתי, שמא תושיעני?
הראב"ד גם לא מספיק מפוסק, לא ככה?
@נחום-בקר לא הבנתי אם באת להסכים או לחלוק
עד כאן הבאנו דוגמאות מסוג אחד, בהן רואים פעולות (הן ה'תיקונים') שרבינו עשה כהקדמה להשגת התורה, וניתן לראות זאת כביכול כתשלום ששילם למעלה על מנת שיגלו לו השגה מסויימת, [וכעין מ"ש בחיי"מ קי"ז ששילם אלף אדומים לשומר הפתח בשביל לשמוע ולהשיג את תורה כ"ב], כלומר שמסר נפשו על תיקונים מסויימים, ואז זכה לגילוי ההשגה שבה עצמה מבוארים התיקונים אותם פעל, כי התיקונים שעשה רבינו על מנת להשיג את ההשגה – זאת אומרת שהם כביכול יצרו אותה, במובן שהביאו לכך שההשגה תתגלה לו יש מאין, כי הם כלי המלאכה, והם עצמם נמצאים בתוך ההשגה.
(דוגמא נוספת לזה ראה בביאהל"ק תו' ל' ידיעה כ"ח).
כעת נביא דוגמאות דומות, אך בהן פעל רבינו וקיים את התיקונים בשעת אמירת התורה עצמה, (בחי' ללמוד וללמד לשמור ולעשות).
דוגמא ידועה לכך היא (לא מביאהל"ק) בתו' נ"ז, בה מדבר רבינו על כח החכמים להמשיך רפואות ע"י שהם גורעין ומוסיפין ודורשין, ובתורה זו עצמה גרע רבינו כמה תיבות והוסיפן במ"א וכו'.
עוד דוגמאות פשוטות: בתו' כ"ט מדבר רבינו על בגדים לבנים, ובחיי"מ (כ) מבואר שבעת אמירת התורה לבש בפעם הראשונה בגדים לבנים. ובתו' כ' מדבר על תיקוני הזקן הקדוש, ובחיי"מ מסופר שכשאמר את התיבות הפותחות את התורה, "תשעה תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא" (שאמרן "בכוחות גדולות עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער") - או אז "ותפס את זקנו אז כמה פעמים בכוחות גדולות וכו'", עיי"ש ובפל"ח סי' כ' אות א'.
עד כאן בינתיים
לענ"ד בפשט אין פה שני טעמים, הטעם הוא שמלח מפליט את הדמים העכורים, ורבינו מקדים שני דברים: 1) שהצדיק הוא בחי' מלח. 2) ('גם') שהעצבות והתאוות באים מדמים עכורים. ועכשיו אחרי שהניח 2 הקדמות אלו יכול לומר את הטעם הנ"ל, דאל"כ מה עניין מלח ודמים להכא. דו"ק.
בתורה ה' ח"ב רבינו מגלה שמי שהוא במדריגת 'בן', והוא אוהב כ"כ את אביו עד שמרוב אהבתו הוא עושה מעשה 'עבד' ומגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל לעשות נחת רוח לאביו, הקב"ה מגלה לו 'גנזיא דמלכא' – סתרי נסתרות (השגת צדיק ורע לו וכו'), מה שאפילו בן רגיל המלך לא נותן לו להיכנס ולהשיג.
ולפני שרבינו גילה את התורה (שנאמרה בראש השנה שנת תק"ע) הלך לומר תשליך ונפל על הרפש (חיי מוהר"ן מא), ומבאר ר' אברהם שהנפילה לרפש וטיט לפני תשליך היא היתה המסירות נפש וההשתדלות של רבינו בהשגת תורה ה' תנינא, ולכן רבינו מדגיש בתוך התורה שצריך למסור נפש לא רק על מצוה מתרי"ג מצוות ממש, אלא גם על כל דבר שיש בו רצון ה', ודוגמה לכך הוא מנהג ישראל של אמירת 'תשליך' על שם "ותשליך במצולות ים וכו'", שזהו מה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט.
ועיי"ש עוד נקודה עמוקה, שהשכר על זה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט הוא שהשיג כאמור 'גנזיא דמלכא', דהיינו את הנסתרות הגבוהים ביותר – מה שגם משה רבינו בחייו לא השיג; וההשגה של הגנזי נסתרות היא תורה ה' ח"ב עצמה!
ולכן בשביל להשיג תורה זו שהיא היא גנזיא דמלכא, רבינו היה חייב להקדים לזה את פעולת הנפילה וההשלכה, ואז קיבל כשכר ותמורה לזה את ההשגה של תורה ה' תנינא.
לענ"ד בפשט אין פה שני טעמים, הטעם הוא שמלח מפליט את הדמים העכורים, ורבינו מקדים שני דברים: 1) שהצדיק הוא בחי' מלח. 2) ('גם') שהעצבות והתאוות באים מדמים עכורים. ועכשיו אחרי שהניח 2 הקדמות אלו יכול לומר את הטעם הנ"ל, דאל"כ מה עניין מלח ודמים להכא. דו"ק.
@אוצרבלום זה כולל מכשיר פלפון "לאומן" שנשאר שלך, אח"כ יעלה 150 ש"ח בכל פעם (ל-1,200 דק') לא כ"כ יקר
לא רוצה להחליש, אבל קשה לי להשקיע במכשיר שאינני יודע באמת מה יהיה איתו בעוד שנה או שנתיים, ואם עד אז לא תהיינה אפשרויות אחרות וטובות יותר, וכמה באמת יעלה בשנה הבאה (לא ראיתי שהם מתחייבים על המחיר הזה).
בביאהל"ק תו' ז' ח"ב אות פ"ה מבואר שלפני שרבינו גילה את התורה הוא דיבר עם חתנו ר' יוסקה וגילה לו מעט מהתורה, וחיזק ורומם אותו וכו', וראבר"נ מבאר שלפני שרבינו השיג וגילה השגה, הוא השתדל ועסק בתיקונים המבוארים בתורה, ומכיוון שבתורה ז' ח"ב הנושא הוא להשאיר חליפות, בן או תלמיד, ולרבינו לא היו בנים, וחתנו הוא חליפתו - לכן עסק להאיר בו דעתו.
ובאות שלאחר מכן (שם אות פו) מבאר פרט נוסף, שבעל הבת (היינו חתן רבינו ר' יוסקה הנ"ל) הוא במדריגת ה'תלמיד' (שזוהי מדריגה נמוכה יותר מ'בן' ממש), וההארה שמאירים לתלמיד הוא שמחזקים ומרוממים אותו ומודיעים לו שה' איתו, אצלו וסמוך אליו ממש, לכן רבינו חיזק והרים את דעתו במעט עבודתו שהשכים אז קודם אור היום ועסק קצת בלימודו, עיי"ש.
כוכבי אור אנשי מוהר"ן אותיות י"א - י"ב:
וְאָז דִּבֶּר עִמּוֹ הָעִנְיָן הַמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי א' סִימָן נ"ב עַל אוֹדוֹת הַטּוֹעִים הָאוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת וְכוּ': "אַךְ מֵאַיִן נִמְשָׁךְ הַטָּעוּת וְכוּ'' ... אַךְ לִזְכּוֹת לָזֶה, לְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ לַחֲזוֹר וּלְהִכָּלֵל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, זֶה אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי בִּטּוּל, שֶׁיְּבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת ... אַךְ עִקַּר הִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה ... וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד, דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר וְכוּ'".
אַחַר כָּךְ עָנָה וְאָמַר לוֹ: "וְזֶה פֵּרוּשׁ הַמִּשְׁנָה : 'הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וּמְפַנֶּה לִבּוֹ (מִכָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה) לְבַטָּלָה (לִזְכּוֹת לְהַבִּטּוּל הַנַּ"ל) - הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ' - שֶׁנִּתְהַוֶּה וְנַעֲשֶׂה מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בְּנַפְשׁוֹ".
וּמֵעֹצֶם מְתִיקוּת הַרְגָּשַׁת מוֹרַנַ"ת זַ"ל בִּדְבָרָיו הַנְּעִימִים הָאֵלֶּה, נִתְבַּטֵּל מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ מֵחֲמַת זֶה בְּעַצְמוֹ , וַיִּזְעַק בְּקוֹלוֹ וַיֹּאמַר: "אֲהָהּ! [גִיוַואלְד!] אָרוּצָה נָּא בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְאֶצְעַק: אֲהָהּ! מָה הֵם חוֹשְׁבִים לְנַפְשָׁם?!" - וּמִגֹּדֶל תַּבְעֵרַת לְבָבוֹ עַד שֶׁמַּמָּשׁ יָצָא מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי רָצָה בֶּאֱמֶת לָרוּץ וְלִצְעוֹק כַּנַּ"ל; וּמִיָּד חָטַף אוֹתוֹ אַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּבִגְדוֹ, וְעָנָה וְאָמַר לוֹ: "עֲמוֹד! כִּי לֹא תִּפְעַל כְּלָל" - ("שְׁטֵייא! דוּ וֶועסְט נִישְׁט פּוֹעֵלְ'ן"]:
ושם במהדורא בתרא כותב ראבר"נ:
וְהָעִקָּר נִרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי שֶׁמֵּעֹצֶם הָאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא שֶׁהָיָה לוֹ מִקֹּדֶם לָזֶה, עַל יְדֵי זֶה הֵאִיר וְהִמְשִׁיךְ עָלָיו אַדְמוֹ"ר בְּקוֹל דְּבָרוֹ שֶׁבְּהַמַּאֲמָר הַזֶּה בְּעַצְמוֹ, הִמְשִׁיךְ עָלָיו הַהִתְבַּטְּלוּת וְהַכְּלָלִיּוּת בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ; וְכַמּוּבָן בְּסִפְרֵי אֱמֶת לְעִנְיַן פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת וְהַקְּטֹרֶת, שֶׁכָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁנִּתְהַוּוּ עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה בְּפֹעַל שֶׁהָיָה בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, נִתְהַוִּים וְנִמְשָׁכִים עַכְשָׁיו עַל יְדֵי הָאֲמִירָה וְהַדִּבּוּר לְבָד (ראה יומא פו: מנחות קי. ב"ח או"ח סי' א'; וראה זוהר נשא דף קכב. שעה"כ תפילת השחר דרוש ג, ועוד.), וְכֵן בְּעִנְיָן זֶה, כָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁנִּתְהַוּוּ עַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה וְהַקִּיּוּם שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, (אֲשֶׁר הוּא בְּעַצְמוֹ עָשָׂה וְקִיֵּם כְּכָל הַנַּ"ל בְּכִפְלֵי כִפְלַיִם בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, עַד שֶׁזָּכָה לְהַהִתְבַּטְּלוּת וְהַדְּבֵקוּת בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו), הִמְשִׁיךְ אוֹתָם עַכְשָׁו עַל מוֹרַנַ"ת זַ"ל עַל יְדֵי אֲמִירָתוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁל הַהִתְגַּלּוּת הַזֶּה לְבָד, עַד שֶׁהֵבִיא גַּם אוֹתוֹ לְהַהִתְבַּטְּלוּת מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ הַזֹּאת.
אז
לא כתוב שם שזה קשור לכלל ד'
אנא קרא היטב את דברי ראבר"נ, ואמור לי אם זה לא הכלל הרביעי בתפארתו.
ואני מתנצל אם הפיסוק לא מוצא חן בעיניך.
צריך להביא דוגמאות איך ר"א לומד ע"פ הכלל הזה, כדי להבין היטב את כל החלקים שבכלל הזה.
אי"ה בהמשך אשתדל גם
אכן יש דוגמאות רבות, וכעת חושבני שכדאי להביא כמה מהן לפני המשך הביאור, אך כעת הוא זמן דאיברא לשינתא, רק בינתיים אציין שהדוגמא אולי המובהקת היא המשכת תו' נ"ב הניעור בלילה, כפי שמספר ומבאר ראבר"נ בכוכ"א בטוטו"ד ובשפה השווה לכל נפש.
לילה טוב!
