רעיונות בתורה ד'

[לב העולם אתה]

כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְאוֹרְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זֹאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.
לכאו' למה לא כתוב "זהו מעין וכו'" ומהו ה'בחינה' הרי הוא באמת יודע לגמרי!?
רק שנראה לי שזה רק בחינה ממה שמובא באות ד' שלא יחלוק בין חסד לדין, משא"כ הכא שהוא חווה ה' ואלוקים ורק הכול לטובה...
ואלי גם לכן שם מובא שהכול מאהבה וכאן רק לטובה שזה ההבדל בין "בחינת מעין עוה"ב" שיש שני דברים וזה רק לטובה, משא"כ כשלא מחלק כלל זה שהוא רואה שהכול אהבה - אחדות אחד ששם זה ממש מעיין עוה"ב.
ולכן באות ד' רבינו לא אומר "בחינת" אלא "וזה נקרא ה' אחד וכו'"

[7272]

כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ
זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא
אולי אפשר לשאול למה רבנו כתב מעין עולם הבא הרי
בגמרא ברכות דף נז עמוד ב' כתוב
שלשה מעין העולם הבא אלו הן 1שבת 2שמש 3ותשמיש.
תשמיש דמאי אילימא תשמיש המטה הא מכחש כחיש אלא תשמיש נקבים
האם יש משהו משותף שקשור לאחד מהם או לשלושתם?
בהתחלה ישר התחזקתי שכמו בשבת שלא מיטרד טריד בחסרונותיו
ועכשיו אני מתחזק גם שכשאדם זוכה שיוצא הפסולת מהגוף זה אחד החסדים הגדולים
והשאלה מדוע כך נסתובב שבכל מה שאדם אוכל יש בירורים ופסולת מדוע לא ניתן לחיות בסרט שאדם אוכל וזהו בלי פסולת (יעני לאכול רק את הקרם בלי לישא בתוצאות)
פסולת זה "כיכסה" "פאסט נישט" וכי מתאים לאדם שזוכה להניח תפילין ולעבוד את השם שיצטרך להתעסק ולנקות את עצמו וכי אין עיסוקים חשובים יותר
(ואולי זה מתחבר כמו בפרשת נצבים על הקללות הן הן המציבים אותכם
זה שאתה מקבל עונש זה עצמו פרס)
לו יצוייר שאדם גר במקום שיש אוויר נקי בלי שום לכלוך שהריאות שלו יצטרכו לנקות לא יצליח לשרוד
כמסופר על בת של מלך שהמשרתים פחדו שהתינוק יבכה ועשו הכל כדי שהילד לא יבכה ונתנו לו לאכול אוכל מיוחד שלא יכאב לו הבטן והוא לא הצליח לחיות כי הגוף שלו לא התמודד עם דברים קשים ולא היה צריך להוציא פסולת
אולי שאדם פורק ועשה ווידוי דברים
הצדיק מגלה לו שדווקא כל מה שעבר עליו נצרך לתיקון העולם ולבירור הניצוצות... ולפיתוח האישיות שלו לצורך תיקונו הנצחי
יש עוד הרבה לחדד
רבי נתן כותב בתפילה
"וְאִם שָׁגִיתִי בִּלְשׁוֹנִי אַתָּה יְהֹוָה תְּכַפֵּר בַּעֲדִי"

[לב העולם אתה]

חשבתי למה החכם נקרא "תלמיד" חכם, לכאו' הוא יותר רב חכם?
ונראה לי קשור ל"אל יתהלל 'חכם' גיבור ועשיר" המובא בתורה,
שהענווה בחכמה היא שלמרות שהוא יודע שהוא חכם הוא מבין שזה לא ממנו והוא רק כתלמיד שמקבל מרבו...

[ברוך מאן]

אגב הראיה הראשונה שמקשרת 'דבר' למלכות ומנהיגות, היא מ'דבר אחד לדור', שמדובר שם על יהושע ה'תלמיד'!
ואם כך,
"תלמיד" - "חכם"...

[כאיל תערוג]

במעשה מרב ובן יחיד מספר רבינו שאחרי כל הסיפור וההפסד הגדול והעצום שהבן שהיה המאור הקטן הסתלק מוקדם מהעולם, והעולם לא זכה שיבוא הגאולה כי לא נפגש עם המאור הגדול שזה הרב. הגיע האבא אל הצדיק ובכה שם וצעק חבל חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. עיי''ש.
מוכרת השאלה, מה מועיל בשלב זה שיצעק חבל, וגם הרי בכל הסיפורים של רבינו זה נגמר עם תיקון, וכאן זה נגמר כל כך כואב...
אך על פי תורה ד' זה נפלא מאד. שבעצם האבא הגיע לצדיק, להתוודות לפניו על כל מה שמנע מבנו וגרם מה שגרם, כאב נורא לבנו, וכאב נורא לכל העולם..
אך הוא מגיע ל'צדיק' להתוודות לפניו, לצעוק 'אצלו' חבל חבל.. כי זהו הווידוי לפני הצדיק, וזה התיקון היחיד שאפשר לעשות במצב כזה. ואז הצדיק יכול להפוך חזרה את כל הצירופים הרעים לצירופים טובים.
וכמו שרבינו אומרכאן בתורה על יהודה, שהוידוי שלו היה צריך להגיע למשה רבינו, ואז וכו'.
נסיים בדברי רבינו שם; השי"ת ישיב נדחנו בקרוב אמן

[אברהם כהן]

@7272

רבי נתן אומר בליקוטי הלכות שמנענעים את ארבעת המינים זה בחי׳ רצוא ושוב

[בדרך]

@כאיל-תערוג כתב:

במעשה מרב ובן יחיד מספר רבינו שאחרי כל הסיפור וההפסד הגדול והעצום שהבן שהיה המאור הקטן הסתלק מוקדם מהעולם, והעולם לא זכה שיבוא הגאולה כי לא נפגש עם המאור הגדול שזה הרב. הגיע האבא אל הצדיק ובכה שם וצעק חבל חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. עיי''ש.
> מוכרת השאלה, מה מועיל בשלב זה שיצעק חבל, וגם הרי בכל הסיפורים של רבינו זה נגמר עם תיקון, וכאן זה נגמר כל כך כואב...
אך על פי תורה ד' זה נפלא מאד. שבעצם האבא הגיע לצדיק, להתוודות לפניו על כל מה שמנע מבנו וגרם מה שגרם, כאב נורא לבנו, וכאב נורא לכל העולם..
> אך הוא מגיע ל'צדיק' להתוודות לפניו, לצעוק 'אצלו' חבל חבל.. כי זהו הווידוי לפני הצדיק, וזה התיקון היחיד שאפשר לעשות במצב כזה. ואז הצדיק יכול להפוך חזרה את כל הצירופים הרעים לצירופים טובים.
וכמו שרבינו אומרכאן בתורה על יהודה, שהוידוי שלו היה צריך להגיע למשה רבינו, ואז וכו'.
נסיים בדברי רבינו שם; השי"ת ישיב נדחנו בקרוב אמן

כתבי רבי שמואל הורוויץ:

שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁרָאָה אֶחָד שֶׁסִּפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁרָאָה זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב בְּבֵית הַכְּנֵסֶת אֵצֶל הָרִיבֶּע, וּמִתְאַנֵּחַ תָּמִיד. וְהוּא הָיָה יֶלֶד בֵּין הַיְלָדִים שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ מַדּוּעַ הוּא מִתְאַנֵּחַ תָּמִיד כָּל כָּךְ, וְלֹא רָצָה לְהָשִׁיב, וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְהֵצִיקוּ לוֹ הַרְבֵּה, עַד שֶׁהֻכְרַח לְסַפֵּר לָהֶם.
כִּי הוּא הָיָה בִּזְמַן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְהוּא הָיָה בִּמְדִינָה רְחוֹקָה (נִרְאֶה לִי בִּבְרֶעסְלָא) מְאֹד, וְשָׁמַע שֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל. וְהִתְחִיל לֵילֵךְ מִכְּפָר לִכְפָר וּמֵעִיר לְעִיר כְּדֵי לָבוֹא לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְכָךְ שָׁהָה הַנְּסִיעָה חֲצִי שָׁנָה, עַד שֶׁזָּכָה לָבוֹא לְמֶעזְבִּיז.
וְחָשַׁב שֶׁכָּל הָעִיר מֶעזְבּוּז מָלֵא שִׁבְחֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, אֲבָל הוּא רָאָה לְהֵפֶךְ (וַאֲפִלּוּ עַכְשָׁו לֹא מַכִּירִין בְּמֶעזְבּוּז אֶת גְּדֻלַּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּכְשֶׁהוֹלֵךְ הַשַּׁמָּשׁ לְהַרְאוֹת צִיּוּן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, הַסֵּדֶר, שֶׁקֹּדֶם פּוֹגְעִין בְּהָרַב רַבִּי יוֹסֵף מֹשֶׁה בֶּן הָרַב מֵאַפְּטָא זַ"ל, וְאַחַר כָּךְ בְּהָרַב מֵאַפְּטָא, וְאַחַר כָּךְ בְּנֶכְדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל רַבִּי בָּרוּךְ וְרַבִּי אֶפְרַיִם מִסִּדִילְקוֹב, וְהָרַבִּי וָואלְף קִיצֶעס תַּלְמִיד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְאַחַר כָּךְ בְּהַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וּכְשֶׁהַמְשַׁמֵּשׁ בָּא אֵצֶל קֶבֶר הָרַב רַבִּי יוֹסֵף מֹשֶׁה הַנַּ"ל, אוֹמֵר בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל לְהַתַּיָּר, אַתֶּם יוֹדְעִין מִי מֻנָּח פֹּה? הָרַב הַצַּדִּיק וְכוּ' וְכוּ' הָרַב רַבִּי יוֹסֵף מֹשֶׁה וְכוּ'! וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל הָרַב מֵאַפְּטָא זַ"ל, אוֹמֵר גַּם כֵּן בְּהִתְלַהֲבוּת כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְנֶכְדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל וְתַלְמִיד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל הַנַּ"ל, אוֹמֵר מְעַט בְּקוֹל וְלֹא בְּהִתְלַהֲבוּת כַּנַּ"ל: פֹּה מֻנָּח וְכוּ'. כְּשֶׁבָּא לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל נִתְקָרֵר לְגַמְרֵי וְאוֹמֵר בִּקְרִירוּת, פֹּה מֻנָּח הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וְכֵן בְּאוּמָן דַּוְקָא הָיוּ תָּמִיד הַמִּתְנַגְּדִים-גְּדוֹלִים עַל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְלֹא יָדְעוּ וְהֵבִינוּ גְּדֻלַּת רַבֵּנוּ זַ"ל). וְרָאוּ אוֹתוֹ אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב וְהִכִּירוּ שֶׁהוּא אִישׁ זָר, נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, מֵאֵפוֹא בָּא יְהוּדִי? (פִין ווָאמִן אִיז אַ יוּד?) וְהֵשִׁיב לָהֶם, מִבְּרֶעסְלָא. וְתָמְהוּ, לָמָּה בָּאתֶם לְכָאן, וְהֵשִׁיב לָהֶם, לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זַ"ל. וְהִתְחִילוּ צוֹחֲקִים וְלוֹעֲגִים מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם רָחוֹק כָּזֶה לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְאָמְרוּ עָלָיו עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל רַחֲמָנָא לִצְלַן דְּבָרִים וְכוּ'.
וְנַעֲשָׂה לוֹ רַע בְּעֵינָיו, וְאַף עַל פִּי כֵן חָשַׁב שֶׁאֵלּוּ אֲנָשִׁים מֵהַשּׁוּק וְאֵינָם מַכִּירִים גְּדֻלָּתוֹ. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְרָאָה רַב יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד עִם תַּלְמִידִים, וְנָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ כַּנַּ"ל וְהֵשִׁיב לָהֶם כַּנַּ"ל, וְהִתְחִילוּ שׂוֹחֲקִים וְלוֹעֲגִים מִמֶּנּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְאָמְרוּ לוֹ, בָּאתֶם לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב? הֲלֹא הוּא כָּךְ וְכָךְ וְכוּ', וְדִבְּרוּ עָלָיו דְּבָרִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְנַעֲשָׂה לוֹ רַע מְאֹד, כִּי יָגַע וְטָרַח כָּל כָּךְ בְּחִנָּם, וְלֹא נִכְנַס לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל כְּלָל. וְחָזַר מִכְּפָר לִכְפָר וּמֵעִיר לְעִיר וְשָׁהָה גַּם כֵּן חֲצִי שָׁנָה, עַד שֶׁבָּא לְבֵיתוֹ בַּחֲזָרָה.
וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ שָׁמַע שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל. וּלְכָךְ הוּא מִתְאַנֵּחַ תָּמִיד כָּל כָּךְ, כִּי טָרַח מְאֹד שָׁנָה שְׁלֵמָה לִרְאוֹת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל וּלְבַסּוֹף לֹא רָאָה אוֹתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהֶאֱמִין לְדִבְרֵי הַמִּתְנַגְּדִים, וְצָעַק תָּמִיד 'חֲבָל עַל דְּאַבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין' :

[אוצרבלום]

הסתלקות משה היתה ברעוא דרעוין, בחי' רצון א"ס, כי ביטל כל ישותו וכו', וז"פ "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב" וכו' וכו', וכל זה היה במותו, אבל גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות בבחי' והחיות רצוא ושוב, כי צריך שלא ישאר מדובק באור א"ס עד שיבוא הקב"ה ויטול את נשמתו וכו', עי' בפנים.
יוצא שכשהסתלק משה היה זה כשהיה בבחי' רצוא, והנה "ויקבור' אותו' בגיא' בארץ' מואב'" - ס"ת 'ברצוא'.
[והנה בפסוק כתיב 'בגי' בלי א', אבל רבינו כותב 'בגיא' (כפי שהוא מובא גם הרבה בדחז"ל), וזכינו שיבנה גם הצירוף הנ"ל...].

[נחום בקר]

@אוצרבלום בפסוק שם מוזכר בלי א' אך בדברים ג, כט. וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר. מוזכר עם א'. ובכללות התורה הוי הא' כנגד החד עינא דרחמי שלשם הסתלק משה.

[חיפוש הצדיק]

המידה האחרונה שצריך לשבר היא מידת הגאווה (תורה נב וראב"ן שם)
על כן אולי זה אמר משרע"ה אם אין לי כ"כ עניוות שלא שבר לגמרי את כל המידות איך אוכל לתקן אותם

[אוצרבלום]

"שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד"
"כי עיקר הדעת הוא אחדות של חו"ג וכו'"
"שלעתיד יהי' אחדות גמור"
"וכששב לדעתו אז הוא יודע אחדות הא"ס וטובו ... ואח"כ נשאר בו רשימו מאחדות הזאת"
וכן עוד פעמיים בחזרת התורה במעשה דרבב"ח.

ומה נחמד שתיבת 'אחדות' היא ר"ת של ו'ידוי ד'ברים א'צל ת'למיד ח'כם.

ואם תמאן ותאמר שלשון רבינו היא וידוי דברים לפני ת"ח - שתי תשובות בדבר:
האחת ברצינות, שאם היה הלשון 'אצל' - כבר היו מוצאים זאת הרבה לפני, אלא שהניחו לי מקום...
והשניה מיניה וביה, מלשון רבינו בסוף אות ח': "כי קודם שהתוודה, אף על פי שהיה אצל הת"ח וכו'", ובתחילת אות ט': "וזה בכל פעם שבא אצל ת"ח, ומספר לפניו כל ליבו". דו"ק.
לילה טוב

[נחלי דבש]

@אוצרבלום כתב:

שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד"
"כי עיקר הדעת הוא אחדות של חו"ג וכו'"
"שלעתיד יהי' אחדות גמור"
"וכששב לדעתו אז הוא יודע אחדות הא"ס וטובו ... ואח"כ נשאר בו רשימו מאחדות הזאת"
וכן עוד פעמיים בחזרת התורה במעשה דרבב"ח

ושים לב שבגמ' כתוב 'משל לאדם' ורבינו כתב 'משל לאחד'

[אוצרבלום]

עינא חד דר'ח'מ'י' - צירוף דומם' צומח' חי' מדבר'
דו"ק.

[מדלג על ההרים]

עיין בספר טובות זכרונות ט' על הסיפורים של התורה. מבואר שם שצריך כ"א שיתבטל גדולתו בבחי' שלו על ידי הוידוי דברים שלו.
ועיי"ש עוד סיום דבריו מגדולת התורה הזאת [ואולי אצטט בהזדמנות]

[מדלג על ההרים]

מעניין מאד בתורה. שלאורך התורה חוזר שוב ושוב על הוידוי דברים. ובכל סעיף עם הוספה והשגה נוספת.
כמו בסעיף ג' להשיב המלוכה להקב"ה ע'י וידוי דברים למנהיג הדור. [שימו לב לכינוי לצדיק/ת''ח בסעיף זה]
בסעיף ה' תיקון העצמות להחריב בנין צירוף הרע ובניין מלכות דקדושה
בסעיף ו' מבאר מעלת התלמיד חכם שתורתו הוא אש, וע''י הוידוי דברים לפניו נתקיים 'כל דבר אשר יבוא באש - חמימות היצר, תעבירו באש - להתוודות לפניו
בסעיף ז' מגלה שהצדיק מכפר על ידי שהוא 'אין' ומשים עצמו כשיריים
בסעיף ח' מוסיף; שע''י הוידוי נצול מכולם!
בסעיף ט' מוסיף לנו 'הגדרה' על הוידוי, 'ומספר לפניו כל ליבו' ומאריך על המעלת המתוודה שנכלל בא''ס, ועל תפקידו להמשיך נקודת השוב.

[מדלג על ההרים]

בסוף התורה "ע''י שהרגיש טומאה קטנה שמלבלבת אותו עיי'ז נתעורר בתשובה'' נראה שזה ביאור על דרך עבודה מה שהזכיר בתחילת התורה ב' את אשר יאהב ה' יוכיח' ורק אתכם ידעתי וכו' על כן אפקוד עליכם עוונותיכם'
היינו שרבינו אומר לנו כאן שאם אדם עובר עליו כפי בחינתו איזה ירידה בעבודת ה' וזה שובר אותו מאד מדוע מרחיקים אותו מלמעלה ומדוע מתגבר עליו הדין, יידע שזה לטובתו כדי שיתעורר על ידי כך לתשובה

[חבר אני]

@מדלג-על-ההרים כתב:

מעניין מאד בתורה. שלאורך התורה חוזר שוב ושוב על הוידוי דברים. ובכל סעיף עם הוספה והשגה נוספת.

סיכום נפלא!
כעת עלינו להבין איך כולם מתחברים לקשר אחד.
נשמח לעזרת הלומדים.

[חבר אני]

'לא יהיה לך' בהיפוך הצירופים נהפך ל'אלהי כליה' ולכן בעוון העגל, לולא משה היה כליה ח"ו.
(ר"א ירבלום)