-
"רצוא" ר"ת ר'איית פני הצדיק, צ'דקה, ו'ידוי, שע"י כל זה זוכים להכלל בא'ין סוף.
(ר' צבי חשין שליט"א) -
ברבב"ח רבינו אומר שהצדיק הוא בחי' מלח שעי"ז פולט את הדמים רעים.
שמעתי מהרב כרמל זצ"ל שלכן "איש כשר" נקרא כך, כי זה כמו כמו ש"מכשירים" בשר כשר
-
בהנ"ל
מעניין שרבינו מזכיר עוד סוג של "פליטה" והיינו את הפסוק "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש."
כי הצדיק הוא גם מלח שפולט הדמים רעים -תאוות וכו'. וגם אש שפולט את הבליעות האסורות -העוונות שבחמימות היצה"ר. -
(מתוך השאלות של לטייל בנדרים פלוס, בא' מהתשובות הלא נכונות)
יש רמז שבער"ה צריך להתוודות לפני רבינו: "לבתר תרייסר ירחי שתא" (=אחרי שעוברים 12 חודשים...)
ממש נפלא! -
"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".
א' מהראיות לכך בחז"ל הוא "מרום אשכון ואת דכא" וכו', (אומרים את זה ב"ויתן לך") והיינו שהשי"ת יורד אל השפלים.
הפשט הזה (כלל י"א) מסתדר היטב בתורה,
שלכן השי"ת רוצה בעבודותינו, כ"ש "ואבית תהילה מגושי עפר וכו."
השי"ת מאינסופיותו יורד אל הגשמיות! וזה עצמו מחמת שהוא אכן אין סוף! (זה קשור קצת לכלל י"ב, -שני הפכים בנושא אחד. כי לפי הפירוש שכ' כעת זה לכאו' הפוך, שגדולתו זה האי"ס ומחמת ענוותנותו הוא "יורד" אל הגשמיות/המלכות.
ורבינו מפרש להפך, שגדולתו היינו מלכותו וענותנותו היינו רצון אי"ס.
אלא שזה הולך יחד, מכיון שהוא אי"ס בבחי' "מה" בלי גבול.... לכן הוא גם נמצא בתכלית נקודת המרכז של עולם הגשמי. והבן.)ובאופן אחר אפשר לפרש שזה נאמר על הצדיק כמובן שם (בקבורת משה) והיינו "במקום גדולתו" -אפי' כשמשבחים ומפארים אותו, וכ"ש שמלך גדול משבח אותו, "שם אתה מוצא ענוותנותו", שם דייקא אין לו שום גאווה והרגשה.
-
"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".
א' מהראיות לכך בחז"ל הוא "מרום אשכון ואת דכא" וכו', (אומרים את זה ב"ויתן לך") והיינו שהשי"ת יורד אל השפלים.
הפשט הזה (כלל י"א) מסתדר היטב בתורה,
שלכן השי"ת רוצה בעבודותינו, כ"ש "ואבית תהילה מגושי עפר וכו."
השי"ת מאינסופיותו יורד אל הגשמיות! וזה עצמו מחמת שהוא אכן אין סוף! (זה קשור קצת לכלל י"ב, -שני הפכים בנושא אחד. כי לפי הפירוש שכ' כעת זה לכאו' הפוך, שגדולתו זה האי"ס ומחמת ענוותנותו הוא "יורד" אל הגשמיות/המלכות.
ורבינו מפרש להפך, שגדולתו היינו מלכותו וענותנותו היינו רצון אי"ס.
אלא שזה הולך יחד, מכיון שהוא אי"ס בבחי' "מה" בלי גבול.... לכן הוא גם נמצא בתכלית נקודת המרכז של עולם הגשמי. והבן.)ובאופן אחר אפשר לפרש שזה נאמר על הצדיק כמובן שם (בקבורת משה) והיינו "במקום גדולתו" -אפי' כשמשבחים ומפארים אותו, וכ"ש שמלך גדול משבח אותו, "שם אתה מוצא ענוותנותו", שם דייקא אין לו שום גאווה והרגשה.
פוסט זה נמחק! -
"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו".
א' מהראיות לכך בחז"ל הוא "מרום אשכון ואת דכא" וכו', (אומרים את זה ב"ויתן לך") והיינו שהשי"ת יורד אל השפלים.
הפשט הזה (כלל י"א) מסתדר היטב בתורה,
שלכן השי"ת רוצה בעבודותינו, כ"ש "ואבית תהילה מגושי עפר וכו."
השי"ת מאינסופיותו יורד אל הגשמיות! וזה עצמו מחמת שהוא אכן אין סוף! (זה קשור קצת לכלל י"ב, -שני הפכים בנושא אחד. כי לפי הפירוש שכ' כעת זה לכאו' הפוך, שגדולתו זה האי"ס ומחמת ענוותנותו הוא "יורד" אל הגשמיות/המלכות.
ורבינו מפרש להפך, שגדולתו היינו מלכותו וענותנותו היינו רצון אי"ס.
אלא שזה הולך יחד, מכיון שהוא אי"ס בבחי' "מה" בלי גבול.... לכן הוא גם נמצא בתכלית נקודת המרכז של עולם הגשמי. והבן.)ובאופן אחר אפשר לפרש שזה נאמר על הצדיק כמובן שם (בקבורת משה) והיינו "במקום גדולתו" -אפי' כשמשבחים ומפארים אותו, וכ"ש שמלך גדול משבח אותו, "שם אתה מוצא ענוותנותו", שם דייקא אין לו שום גאווה והרגשה.
חבר-אני כתב:
"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו
ובאופן אחר אפשר לפרש שזה נאמר על הצדיק כמובן שם (בקבורת משה) והיינו "במקום גדולתו" -אפי' כשמשבחים ומפארים אותו, וכ"ש שמלך גדול משבח אותו, "שם אתה מוצא ענוותנותו", שם דייקא אין לו שום גאווה והרגשה.
שמעתי פעם מהרב כרמל זצ"ל שהצדיק לא רוצה להיות "עובד ה', מתמיד עצום, פרוש מהבלי עוה"ז" וכו וכו',
אין לו שום רצון עצמי כלל הוא רוצה את מה שה' רוצה!!!
אילו היה לו רצונות אחרים, אז כשהיה מגיע ל"התפשטות הגשמיות" הוא היה נשאר שם -
תחשבו! אחרי כ"כ הרבה עבודה ויגיעה, עד שסו"ס הגיע לדרגה הזאת, אומרים לו: לא! תחזור לאחוריך!???
אלא רק מחמת ענוותנותו הוא שב, כי רצונו זה נטו רצון ה'.הוא הסביר עפ"ז את ה"לשון הרע" שאהרן ומרים דיברו על משה (שם נאמר הפסוק "והאיש משה עניו מאוד וכו', המוב"פ) שהם אמרו שמשה פרש מאשתו על דעת עצמו.
(יש בזה אריכות בתוס' שבת, פז. בד"ה ואתה פה עמוד. וזה לשונם:
"וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו, שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש?
ותירץ ר"ת: דאם איתא דמחמת צווי הקב"ה פירש ולא מדעתו, היאך היה מערער אהרן ומרים, דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה?
אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו, ואע"ג דהסכים הקב"ה על ידו מ"מ נתרעמו עליו, לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים, דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש, אע"ג שגם עמהם היה מדבר. עכ"ל. יש המשך בתוס' שם.)שאל הרב כרמל: מי לא היה רוצה כזה "לשון הרע"?? שיאמרו עליך שאתה פרוש וכו! אלא הלשון הרע הוא שחשבו שמשה רוצה להיות פרוש ובדרך שאדם רוצה מוליכין אותו. והאמת היא הפוכה: משה לא רוצה כלום הוא רוצה מה שה' רוצה!
-
וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִילָּה
וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל
זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו
שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף וְהֵאִיר לוֹ
וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזּאת
אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזְלֵיהּ חָזִי
תֵּכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵקוּת גָּדוֹל
לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף
וּכְשִׁעוּר הִתְגַּלּוּת אֵין סוֹף
לְפִי מִנְיַן הַתֵּבוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ וְהִתְנוֹצְצוּ
כָּל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אוֹמֵר בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל וּבִמְסִירַת נַפְשׁוֹ וּבְבִּיטּוּל כּחוֹתָיו
וּבְשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף
אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת: "וְלא יָדַע אִישׁ"
שֶׁאֲפִילּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ
אֲבָל זאת הַבְּחִינָה צָרִיךְ לִהְיוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב
כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם יֵשׁוּתוֹכנראה בחוש שמיד שאדם מתחיל להתפלל מתנדנד
כמו שלהבת נר .... -
כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְאוֹרְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ, זֹאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.
לכאו' למה לא כתוב "זהו מעין וכו'" ומהו ה'בחינה' הרי הוא באמת יודע לגמרי!?
רק שנראה לי שזה רק בחינה ממה שמובא באות ד' שלא יחלוק בין חסד לדין, משא"כ הכא שהוא חווה ה' ואלוקים ורק הכול לטובה...
ואלי גם לכן שם מובא שהכול מאהבה וכאן רק לטובה שזה ההבדל בין "בחינת מעין עוה"ב" שיש שני דברים וזה רק לטובה, משא"כ כשלא מחלק כלל זה שהוא רואה שהכול אהבה - אחדות אחד ששם זה ממש מעיין עוה"ב.
ולכן באות ד' רבינו לא אומר "בחינת" אלא "וזה נקרא ה' אחד וכו'" -
כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְארְעוֹתָיו הֵם לְטוֹבָתוֹ
זאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא
אולי אפשר לשאול למה רבנו כתב מעין עולם הבא הרי
בגמרא ברכות דף נז עמוד ב' כתוב
שלשה מעין העולם הבא אלו הן 1שבת 2שמש 3ותשמיש.
תשמיש דמאי אילימא תשמיש המטה הא מכחש כחיש אלא תשמיש נקבים
האם יש משהו משותף שקשור לאחד מהם או לשלושתם?
בהתחלה ישר התחזקתי שכמו בשבת שלא מיטרד טריד בחסרונותיו
ועכשיו אני מתחזק גם שכשאדם זוכה שיוצא הפסולת מהגוף זה אחד החסדים הגדולים
והשאלה מדוע כך נסתובב שבכל מה שאדם אוכל יש בירורים ופסולת מדוע לא ניתן לחיות בסרט שאדם אוכל וזהו בלי פסולת (יעני לאכול רק את הקרם בלי לישא בתוצאות)
פסולת זה "כיכסה" "פאסט נישט" וכי מתאים לאדם שזוכה להניח תפילין ולעבוד את השם שיצטרך להתעסק ולנקות את עצמו וכי אין עיסוקים חשובים יותר
(ואולי זה מתחבר כמו בפרשת נצבים על הקללות הן הן המציבים אותכם
זה שאתה מקבל עונש זה עצמו פרס)
לו יצוייר שאדם גר במקום שיש אוויר נקי בלי שום לכלוך שהריאות שלו יצטרכו לנקות לא יצליח לשרוד
כמסופר על בת של מלך שהמשרתים פחדו שהתינוק יבכה ועשו הכל כדי שהילד לא יבכה ונתנו לו לאכול אוכל מיוחד שלא יכאב לו הבטן והוא לא הצליח לחיות כי הגוף שלו לא התמודד עם דברים קשים ולא היה צריך להוציא פסולת
אולי שאדם פורק ועשה ווידוי דברים
הצדיק מגלה לו שדווקא כל מה שעבר עליו נצרך לתיקון העולם ולבירור הניצוצות... ולפיתוח האישיות שלו לצורך תיקונו הנצחי
יש עוד הרבה לחדד
רבי נתן כותב בתפילה
"וְאִם שָׁגִיתִי בִּלְשׁוֹנִי אַתָּה יְהֹוָה תְּכַפֵּר בַּעֲדִי" -
מ מנהל הפורום הצמיד נושא זה ב
-
חשבתי למה החכם נקרא "תלמיד" חכם, לכאו' הוא יותר רב חכם?
ונראה לי קשור ל"אל יתהלל 'חכם' גיבור ועשיר" המובא בתורה,
שהענווה בחכמה היא שלמרות שהוא יודע שהוא חכם הוא מבין שזה לא ממנו והוא רק כתלמיד שמקבל מרבו... -
במעשה מרב ובן יחיד מספר רבינו שאחרי כל הסיפור וההפסד הגדול והעצום שהבן שהיה המאור הקטן הסתלק מוקדם מהעולם, והעולם לא זכה שיבוא הגאולה כי לא נפגש עם המאור הגדול שזה הרב. הגיע האבא אל הצדיק ובכה שם וצעק חבל חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. עיי''ש.
מוכרת השאלה, מה מועיל בשלב זה שיצעק חבל, וגם הרי בכל הסיפורים של רבינו זה נגמר עם תיקון, וכאן זה נגמר כל כך כואב...
אך על פי תורה ד' זה נפלא מאד. שבעצם האבא הגיע לצדיק, להתוודות לפניו על כל מה שמנע מבנו וגרם מה שגרם, כאב נורא לבנו, וכאב נורא לכל העולם..
אך הוא מגיע ל'צדיק' להתוודות לפניו, לצעוק 'אצלו' חבל חבל.. כי זהו הווידוי לפני הצדיק, וזה התיקון היחיד שאפשר לעשות במצב כזה. ואז הצדיק יכול להפוך חזרה את כל הצירופים הרעים לצירופים טובים.
וכמו שרבינו אומרכאן בתורה על יהודה, שהוידוי שלו היה צריך להגיע למשה רבינו, ואז וכו'.
נסיים בדברי רבינו שם; השי"ת ישיב נדחנו בקרוב אמן -
וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִילָּה
וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל
זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו
שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף וְהֵאִיר לוֹ
וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזּאת
אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזְלֵיהּ חָזִי
תֵּכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵקוּת גָּדוֹל
לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף
וּכְשִׁעוּר הִתְגַּלּוּת אֵין סוֹף
לְפִי מִנְיַן הַתֵּבוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ וְהִתְנוֹצְצוּ
כָּל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אוֹמֵר בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל וּבִמְסִירַת נַפְשׁוֹ וּבְבִּיטּוּל כּחוֹתָיו
וּבְשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף
אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת: "וְלא יָדַע אִישׁ"
שֶׁאֲפִילּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ
אֲבָל זאת הַבְּחִינָה צָרִיךְ לִהְיוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב
כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם יֵשׁוּתוֹכנראה בחוש שמיד שאדם מתחיל להתפלל מתנדנד
כמו שלהבת נר ....רבי נתן אומר בליקוטי הלכות שמנענעים את ארבעת המינים זה בחי׳ רצוא ושוב
-
במעשה מרב ובן יחיד מספר רבינו שאחרי כל הסיפור וההפסד הגדול והעצום שהבן שהיה המאור הקטן הסתלק מוקדם מהעולם, והעולם לא זכה שיבוא הגאולה כי לא נפגש עם המאור הגדול שזה הרב. הגיע האבא אל הצדיק ובכה שם וצעק חבל חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. עיי''ש.
מוכרת השאלה, מה מועיל בשלב זה שיצעק חבל, וגם הרי בכל הסיפורים של רבינו זה נגמר עם תיקון, וכאן זה נגמר כל כך כואב...
אך על פי תורה ד' זה נפלא מאד. שבעצם האבא הגיע לצדיק, להתוודות לפניו על כל מה שמנע מבנו וגרם מה שגרם, כאב נורא לבנו, וכאב נורא לכל העולם..
אך הוא מגיע ל'צדיק' להתוודות לפניו, לצעוק 'אצלו' חבל חבל.. כי זהו הווידוי לפני הצדיק, וזה התיקון היחיד שאפשר לעשות במצב כזה. ואז הצדיק יכול להפוך חזרה את כל הצירופים הרעים לצירופים טובים.
וכמו שרבינו אומרכאן בתורה על יהודה, שהוידוי שלו היה צריך להגיע למשה רבינו, ואז וכו'.
נסיים בדברי רבינו שם; השי"ת ישיב נדחנו בקרוב אמןבמעשה מרב ובן יחיד מספר רבינו שאחרי כל הסיפור וההפסד הגדול והעצום שהבן שהיה המאור הקטן הסתלק מוקדם מהעולם, והעולם לא זכה שיבוא הגאולה כי לא נפגש עם המאור הגדול שזה הרב. הגיע האבא אל הצדיק ובכה שם וצעק חבל חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. עיי''ש.
> מוכרת השאלה, מה מועיל בשלב זה שיצעק חבל, וגם הרי בכל הסיפורים של רבינו זה נגמר עם תיקון, וכאן זה נגמר כל כך כואב...
אך על פי תורה ד' זה נפלא מאד. שבעצם האבא הגיע לצדיק, להתוודות לפניו על כל מה שמנע מבנו וגרם מה שגרם, כאב נורא לבנו, וכאב נורא לכל העולם..
> אך הוא מגיע ל'צדיק' להתוודות לפניו, לצעוק 'אצלו' חבל חבל.. כי זהו הווידוי לפני הצדיק, וזה התיקון היחיד שאפשר לעשות במצב כזה. ואז הצדיק יכול להפוך חזרה את כל הצירופים הרעים לצירופים טובים.
וכמו שרבינו אומרכאן בתורה על יהודה, שהוידוי שלו היה צריך להגיע למשה רבינו, ואז וכו'.
נסיים בדברי רבינו שם; השי"ת ישיב נדחנו בקרוב אמןכתבי רבי שמואל הורוויץ:
שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁרָאָה אֶחָד שֶׁסִּפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁרָאָה זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב בְּבֵית הַכְּנֵסֶת אֵצֶל הָרִיבֶּע, וּמִתְאַנֵּחַ תָּמִיד. וְהוּא הָיָה יֶלֶד בֵּין הַיְלָדִים שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ מַדּוּעַ הוּא מִתְאַנֵּחַ תָּמִיד כָּל כָּךְ, וְלֹא רָצָה לְהָשִׁיב, וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְהֵצִיקוּ לוֹ הַרְבֵּה, עַד שֶׁהֻכְרַח לְסַפֵּר לָהֶם.
כִּי הוּא הָיָה בִּזְמַן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְהוּא הָיָה בִּמְדִינָה רְחוֹקָה (נִרְאֶה לִי בִּבְרֶעסְלָא) מְאֹד, וְשָׁמַע שֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל. וְהִתְחִיל לֵילֵךְ מִכְּפָר לִכְפָר וּמֵעִיר לְעִיר כְּדֵי לָבוֹא לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, וְכָךְ שָׁהָה הַנְּסִיעָה חֲצִי שָׁנָה, עַד שֶׁזָּכָה לָבוֹא לְמֶעזְבִּיז.
וְחָשַׁב שֶׁכָּל הָעִיר מֶעזְבּוּז מָלֵא שִׁבְחֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, אֲבָל הוּא רָאָה לְהֵפֶךְ (וַאֲפִלּוּ עַכְשָׁו לֹא מַכִּירִין בְּמֶעזְבּוּז אֶת גְּדֻלַּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּכְשֶׁהוֹלֵךְ הַשַּׁמָּשׁ לְהַרְאוֹת צִיּוּן הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל, הַסֵּדֶר, שֶׁקֹּדֶם פּוֹגְעִין בְּהָרַב רַבִּי יוֹסֵף מֹשֶׁה בֶּן הָרַב מֵאַפְּטָא זַ"ל, וְאַחַר כָּךְ בְּהָרַב מֵאַפְּטָא, וְאַחַר כָּךְ בְּנֶכְדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל רַבִּי בָּרוּךְ וְרַבִּי אֶפְרַיִם מִסִּדִילְקוֹב, וְהָרַבִּי וָואלְף קִיצֶעס תַּלְמִיד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְאַחַר כָּךְ בְּהַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וּכְשֶׁהַמְשַׁמֵּשׁ בָּא אֵצֶל קֶבֶר הָרַב רַבִּי יוֹסֵף מֹשֶׁה הַנַּ"ל, אוֹמֵר בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל לְהַתַּיָּר, אַתֶּם יוֹדְעִין מִי מֻנָּח פֹּה? הָרַב הַצַּדִּיק וְכוּ' וְכוּ' הָרַב רַבִּי יוֹסֵף מֹשֶׁה וְכוּ'! וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל הָרַב מֵאַפְּטָא זַ"ל, אוֹמֵר גַּם כֵּן בְּהִתְלַהֲבוּת כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְנֶכְדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל וְתַלְמִיד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל הַנַּ"ל, אוֹמֵר מְעַט בְּקוֹל וְלֹא בְּהִתְלַהֲבוּת כַּנַּ"ל: פֹּה מֻנָּח וְכוּ'. כְּשֶׁבָּא לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל נִתְקָרֵר לְגַמְרֵי וְאוֹמֵר בִּקְרִירוּת, פֹּה מֻנָּח הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. וְכֵן בְּאוּמָן דַּוְקָא הָיוּ תָּמִיד הַמִּתְנַגְּדִים-גְּדוֹלִים עַל רַבֵּנוּ זַ"ל, וְלֹא יָדְעוּ וְהֵבִינוּ גְּדֻלַּת רַבֵּנוּ זַ"ל). וְרָאוּ אוֹתוֹ אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב וְהִכִּירוּ שֶׁהוּא אִישׁ זָר, נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, מֵאֵפוֹא בָּא יְהוּדִי? (פִין ווָאמִן אִיז אַ יוּד?) וְהֵשִׁיב לָהֶם, מִבְּרֶעסְלָא. וְתָמְהוּ, לָמָּה בָּאתֶם לְכָאן, וְהֵשִׁיב לָהֶם, לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זַ"ל. וְהִתְחִילוּ צוֹחֲקִים וְלוֹעֲגִים מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם רָחוֹק כָּזֶה לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְאָמְרוּ עָלָיו עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל רַחֲמָנָא לִצְלַן דְּבָרִים וְכוּ'.
וְנַעֲשָׂה לוֹ רַע בְּעֵינָיו, וְאַף עַל פִּי כֵן חָשַׁב שֶׁאֵלּוּ אֲנָשִׁים מֵהַשּׁוּק וְאֵינָם מַכִּירִים גְּדֻלָּתוֹ. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְרָאָה רַב יוֹשֵׁב וְלוֹמֵד עִם תַּלְמִידִים, וְנָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ כַּנַּ"ל וְהֵשִׁיב לָהֶם כַּנַּ"ל, וְהִתְחִילוּ שׂוֹחֲקִים וְלוֹעֲגִים מִמֶּנּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְאָמְרוּ לוֹ, בָּאתֶם לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב? הֲלֹא הוּא כָּךְ וְכָךְ וְכוּ', וְדִבְּרוּ עָלָיו דְּבָרִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְנַעֲשָׂה לוֹ רַע מְאֹד, כִּי יָגַע וְטָרַח כָּל כָּךְ בְּחִנָּם, וְלֹא נִכְנַס לְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל כְּלָל. וְחָזַר מִכְּפָר לִכְפָר וּמֵעִיר לְעִיר וְשָׁהָה גַּם כֵּן חֲצִי שָׁנָה, עַד שֶׁבָּא לְבֵיתוֹ בַּחֲזָרָה.
וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ שָׁמַע שֶׁנִּסְתַּלֵּק הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל. וּלְכָךְ הוּא מִתְאַנֵּחַ תָּמִיד כָּל כָּךְ, כִּי טָרַח מְאֹד שָׁנָה שְׁלֵמָה לִרְאוֹת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זַ"ל וּלְבַסּוֹף לֹא רָאָה אוֹתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהֶאֱמִין לְדִבְרֵי הַמִּתְנַגְּדִים, וְצָעַק תָּמִיד 'חֲבָל עַל דְּאַבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין' : -
הסתלקות משה היתה ברעוא דרעוין, בחי' רצון א"ס, כי ביטל כל ישותו וכו', וז"פ "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב" וכו' וכו', וכל זה היה במותו, אבל גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות בבחי' והחיות רצוא ושוב, כי צריך שלא ישאר מדובק באור א"ס עד שיבוא הקב"ה ויטול את נשמתו וכו', עי' בפנים.
יוצא שכשהסתלק משה היה זה כשהיה בבחי' רצוא, והנה "ויקבור' אותו' בגיא' בארץ' מואב'" - ס"ת 'ברצוא'.
[והנה בפסוק כתיב 'בגי' בלי א', אבל רבינו כותב 'בגיא' (כפי שהוא מובא גם הרבה בדחז"ל), וזכינו שיבנה גם הצירוף הנ"ל...]. -
הסתלקות משה היתה ברעוא דרעוין, בחי' רצון א"ס, כי ביטל כל ישותו וכו', וז"פ "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב" וכו' וכו', וכל זה היה במותו, אבל גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות בבחי' והחיות רצוא ושוב, כי צריך שלא ישאר מדובק באור א"ס עד שיבוא הקב"ה ויטול את נשמתו וכו', עי' בפנים.
יוצא שכשהסתלק משה היה זה כשהיה בבחי' רצוא, והנה "ויקבור' אותו' בגיא' בארץ' מואב'" - ס"ת 'ברצוא'.
[והנה בפסוק כתיב 'בגי' בלי א', אבל רבינו כותב 'בגיא' (כפי שהוא מובא גם הרבה בדחז"ל), וזכינו שיבנה גם הצירוף הנ"ל...].@אוצרבלום בפסוק שם מוזכר בלי א' אך בדברים ג, כט. וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר. מוזכר עם א'. ובכללות התורה הוי הא' כנגד החד עינא דרחמי שלשם הסתלק משה.
-
המידה האחרונה שצריך לשבר היא מידת הגאווה (תורה נב וראב"ן שם)
על כן אולי זה אמר משרע"ה אם אין לי כ"כ עניוות שלא שבר לגמרי את כל המידות איך אוכל לתקן אותם -
"שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד"
"כי עיקר הדעת הוא אחדות של חו"ג וכו'"
"שלעתיד יהי' אחדות גמור"
"וכששב לדעתו אז הוא יודע אחדות הא"ס וטובו ... ואח"כ נשאר בו רשימו מאחדות הזאת"
וכן עוד פעמיים בחזרת התורה במעשה דרבב"ח.ומה נחמד שתיבת 'אחדות' היא ר"ת של ו'ידוי ד'ברים א'צל ת'למיד ח'כם.
ואם תמאן ותאמר שלשון רבינו היא וידוי דברים לפני ת"ח - שתי תשובות בדבר:
האחת ברצינות, שאם היה הלשון 'אצל' - כבר היו מוצאים זאת הרבה לפני, אלא שהניחו לי מקום...
והשניה מיניה וביה, מלשון רבינו בסוף אות ח': "כי קודם שהתוודה, אף על פי שהיה אצל הת"ח וכו'", ובתחילת אות ט': "וזה בכל פעם שבא אצל ת"ח, ומספר לפניו כל ליבו". דו"ק.
לילה טוב -
"שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד"
"כי עיקר הדעת הוא אחדות של חו"ג וכו'"
"שלעתיד יהי' אחדות גמור"
"וכששב לדעתו אז הוא יודע אחדות הא"ס וטובו ... ואח"כ נשאר בו רשימו מאחדות הזאת"
וכן עוד פעמיים בחזרת התורה במעשה דרבב"ח.ומה נחמד שתיבת 'אחדות' היא ר"ת של ו'ידוי ד'ברים א'צל ת'למיד ח'כם.
ואם תמאן ותאמר שלשון רבינו היא וידוי דברים לפני ת"ח - שתי תשובות בדבר:
האחת ברצינות, שאם היה הלשון 'אצל' - כבר היו מוצאים זאת הרבה לפני, אלא שהניחו לי מקום...
והשניה מיניה וביה, מלשון רבינו בסוף אות ח': "כי קודם שהתוודה, אף על פי שהיה אצל הת"ח וכו'", ובתחילת אות ט': "וזה בכל פעם שבא אצל ת"ח, ומספר לפניו כל ליבו". דו"ק.
לילה טוב
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות