בירור מה הוא מפורסם של שקר לפי תורה א'
-
נעשה סיכום של כל מה שמוכרח.
- הצדיקים שדביקים במה דלית להו מגרמם כלום, הם מחזקים את מלכות דק' ע''י תורה בכח שהיא מקלות ושמות. ועל ידי זה יש לדבריהם ח'ן' ונכנס הח'ן' ללב המתבקש.
וכיון שהמפוש''ש הם להיפך ממש, הם בבחי' אית ליה מגרמא משהו.
לכן, ברגע שאתה אומר על מישהו שהוא אינו בבחי' לית ליה מגרמא כלום בשלימות, אתה בעצם אומר שאית ליה מגרמא משהו באיזה בחי', וזה הוא בחי' מלכות דס''א.
ולא שייך כאן ממוצע שאע''פ שנפל מיעקב לא קם אצלו עשיו כי כנגד כל בחי' שנפלה לך המלכות שהיא מה דלית לך מגרמך, מיד באותה בחי' אתה תחת מלכות הס''א כי כמו כשזה קם זה נופל, כך כשזה נופל זה קם.-
וכמו שהצדיקים דבריהם עם חן שהוא מלכות דק' שנכנסת ללב המתבקש, כך גם המפוש''ש דבריהם עם חן {כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם} של ס''א דהיינו התגלות הלב שמתלבש במצוות, ונכנס בלב מי ששומעם.
-
וכיון שהחן שבדברי הצדיקים הוא להיפך מעשיו המתלבש במצוות, הרי שמפשיט ממנו את מצוותיו המדומות ומראה לו כיצד בכלל הם באמת עשיו שהוא התגלות לבו. [שהשלב הא' בגירוש השגעון הוא לדעת ממנו]
ולכן החן שבדברי המפוש''ש שהוא להיפך ממש לא מראה לאדם כלל כיצד הוא בהתגלות לבו, אלא מגבירות לו אותו רק בהתחזקות נפלאה, ''תמשיך כך'' ''אתה כולך טוב'' וכך הוא מגביר את התגלות הלב שמתלבשת במצוות. ולא מראה לאדם היכן הוא מונח.
אבל מכיון שבדברי החן של הצדיקים יש גם חית שהוא אור השכל המקרב אותו להשם יתברך מכל דבר וגם מהדברי חכמים, ובחי' השמות שבתורה המגלות שגם תחת מלכות ס''א 'אהיה אשר אהיה', לכן יש גם מפוש''ש שהם להיפך מזה ממש.
שאומרים לו רק כמה רחוק הוא.
ומבזים את אור השכל שהוא ההתקרבות לה' מכל דבר וגם מהדברי חכמים...
וכך בעצם מגבירים אצלו את בחי' עשיו שביזה את השכל של ההתקרבות אפ' ממקומות הנמוכים.
אבל הצדיקים שמדברים, באותו דיבור שהוא מקלות, חקוק עליו שמות. באותו דיבור המגלה לו היכן הוא מונח, מגלה לו גם שיש רפואה. ושה' איתו בכל מצב.לכן, ברגע שאתה אומר על מישהו שהוא אינו בבחי' לית ליה מגרמא כלום בשלימות, אתה בעצם אומר שאית ליה מגרמא משהו באיזה בחי', וזה הוא בחי' מלכות דס''א.
אני לא מבין, כי אם יש לי עדיין יצה''ר, ואני עדיין לא לית ליה מגרמא כלום בשלימות, אז זה אומר שאני מפורש''ש??
וזה אומר שאסור לי לדבר עם אנשים כי בוודאי לא זכיתי לבחי' השלימה של 'מקלות ושמות' ואני בוודאי פוגם בזה, ומגביר לאחרים את התגלות הלב, אז אסור לי לדבר בכלל??? - הצדיקים שדביקים במה דלית להו מגרמם כלום, הם מחזקים את מלכות דק' ע''י תורה בכח שהיא מקלות ושמות. ועל ידי זה יש לדבריהם ח'ן' ונכנס הח'ן' ללב המתבקש.
-
לאחר כל מה שנתבאר כאן.) טקסט קישור
בעניין הצדיקים הדביקים במלכות דקדושה, נוכל ללמוד בזה לאומת זה להיפך ממש, ונחזור בקצרה על המבואר שם:
שהצדיקים שדבקים במלכות דקדושה, זוכים לדברי חן, שחוקקים מקום ונכנסים ללב המתבקש, [והם בחי' התורה שיש בה מקלות ושמות, כי שניהם פועלים את עניין החן].
וביאור עניין החן הוא ח' ונ'
שהנון הוא המלכות דקדושה היינו הפשטת היצה''ר שהוא מלכות דס''א ממלבושי המצוות, והגילוי שמגלים לו שהוא בבחי' עשיו וכו' [בחי' המקלות].
והחית הוא השכל שבכל דבר שמאיר לו בכל דרכיו להתקרב ולא להתרחק, ובחי' השמות שבתורה - המגלות לו שה' איתו בשעבוד מלכויות.ובזה לעומת זה נלמד, שמי שדבריו אינם דברי חן כי אינו דבק במלכות דקדושה ובמה דלית ליה מעצמו, אזי תורתו היא אינה בבחי' מקלות ושמות אלא או מקלות או שמות.
דהיינו או שמגלה לו רק מהמקלות שבתורה, כמה הוא מונח בהתגלות לבו, ורחוק מה' יתברך.
או שמגלה לו רק מהשמות שבתורה, כמה ה' איתו ואצלו וקרוב אליו, ואין הוא כלל שייך בהיצה''ר המתלבש במצוות וכו'.ומכאן יש לנו סימן מי הוא מפורסם של שקר לפי התורה שהוא מגלה,
שהוא או שמגלה תורה שהיא רק מקלות ומוסר שמיאשת את שומעיו ומפילה אותם יותר למלכות דס''א.
או שמגלה תורה שהיא רק התחזקות והסתכלות על הטוב בבחי' שמות, אך ללא המקלות שבה, המגלות לו במקביל שהוא בהתגלות לבו, וכ''ש שיתחזק אצלו הבחי' הנ''ל.
אבל הצדיקים האמתיים יש להם דברי ח'ן' ותורתם היא מקלות שמגלות לו את רחוקו מה' ית' ועליהם בעצמם חקוקים השמות שמגלות לו שה' איתו אעפ''כ, בבחי' אהיה אשר אהיה, ומסתכל על השכל שמקרב אותו לה' יתברך.@לית-ליה-מגרמא
@פשטן-מושבע כתב:לאחר כל מה שנתבאר כאן.) טקסט קישור
בעניין הצדיקים הדביקים במלכות דקדושה, נוכל ללמוד בזה לאומת זה להיפך ממש, ונחזור בקצרה על המבואר שם:
שהצדיקים שדבקים במלכות דקדושה, זוכים לדברי חן, שחוקקים מקום ונכנסים ללב המתבקש, [והם בחי' התורה שיש בה מקלות ושמות, כי שניהם פועלים את עניין החן].
וביאור עניין החן הוא ח' ונ'
שהנון הוא המלכות דקדושה היינו הפשטת היצה''ר שהוא מלכות דס''א ממלבושי המצוות, והגילוי שמגלים לו שהוא בבחי' עשיו וכו' [בחי' המקלות].
והחית הוא השכל שבכל דבר שמאיר לו בכל דרכיו להתקרב ולא להתרחק, ובחי' השמות שבתורה - המגלות לו שה' איתו בשעבוד מלכויות.ובזה לעומת זה נלמד, שמי שדבריו אינם דברי חן כי אינו דבק במלכות דקדושה ובמה דלית ליה מעצמו, אזי תורתו היא אינה בבחי' מקלות ושמות אלא או מקלות או שמות.
דהיינו או שמגלה לו רק מהמקלות שבתורה, כמה הוא מונח בהתגלות לבו, ורחוק מה' יתברך.
או שמגלה לו רק מהשמות שבתורה, כמה ה' איתו ואצלו וקרוב אליו, ואין הוא כלל שייך בהיצה''ר המתלבש במצוות וכו'.ומכאן יש לנו סימן מי הוא מפורסם של שקר לפי התורה שהוא מגלה,
שהוא או שמגלה תורה שהיא רק מקלות ומוסר שמיאשת את שומעיו ומפילה אותם יותר למלכות דס''א.
או שמגלה תורה שהיא רק התחזקות והסתכלות על הטוב בבחי' שמות, אך ללא המקלות שבה, המגלות לו במקביל שהוא בהתגלות לבו, וכ''ש שיתחזק אצלו הבחי' הנ''ל.
אבל הצדיקים האמתיים יש להם דברי ח'ן' ותורתם היא מקלות שמגלות לו את רחוקו מה' ית' ועליהם בעצמם חקוקים השמות שמגלות לו שה' איתו אעפ''כ, בבחי' אהיה אשר אהיה, ומסתכל על השכל שמקרב אותו לה' יתברך.אשריך שאתה יודע ללמוד את התורה של רבינו - על מישהו אחר
אשריך שאתה גורס ב'שיר ידידות' ליקוטי מוהר"ן פותח גידי קשיות 'ליבו' [-של הזולת] במקום 'ליבנו'
אשריך שאתה זוכה להיות המוכיח הראוי - מצד ה'עשיו'
אשריך וה' יציל אותך מהמקלות שמכים בהם את המשוגעים - שבסיפו"מ מתבאר שזה אלה שמאשימים את האחר -
לכן, ברגע שאתה אומר על מישהו שהוא אינו בבחי' לית ליה מגרמא כלום בשלימות, אתה בעצם אומר שאית ליה מגרמא משהו באיזה בחי', וזה הוא בחי' מלכות דס''א.
אני לא מבין, כי אם יש לי עדיין יצה''ר, ואני עדיין לא לית ליה מגרמא כלום בשלימות, אז זה אומר שאני מפורש''ש??
וזה אומר שאסור לי לדבר עם אנשים כי בוודאי לא זכיתי לבחי' השלימה של 'מקלות ושמות' ואני בוודאי פוגם בזה, ומגביר לאחרים את התגלות הלב, אז אסור לי לדבר בכלל???אני לא מבין, כי אם יש לי עדיין יצה''ר, ואני עדיין לא לית ליה מגרמא כלום בשלימות, אז זה אומר שאני מפורש''ש??
כל אחד שיש לו עדיין יצה''ר באותה בחי' הוא מפוש''ש.
אבל אסור לשכוח, שבכל בחי' שבה הרגזת יצה''ט על יצה''ר והבנת שאתה מונח בהתגלות לבך ושאין לך מעצמך כלום, וזכית להסתכל בשכל באותה בחי' ולזכות לח'ן', שם אתה הצדיק שיכול וצריך לברך אחרים בחן, ולגלות להם מהתגלות לבם, ולכן זה עניין מאד מורכב ולא שחור ולבן.וזה אומר שאסור לי לדבר עם אנשים כי בוודאי לא זכיתי לבחי' השלימה של 'מקלות ושמות' ואני בוודאי פוגם בזה, ומגביר לאחרים את התגלות הלב, אז אסור לי לדבר בכלל???
לא, כי כנגד בחי' של חן שזכית, שם אתה חייב לדבר כדי להעלות את החן והחשיבות של ישראל, אבל אסור לשכח שכל מי שלא נקי לגמרי מהתגלות הלב (ואין מי שיכול להגיד שהוא נקי לגמרי) בוודאי שצריך להיזהר לא לדבר מהמקום הזה, כי בכך גורם להפך ממש, כי יגביר אצל שומעיו את התגלות הלב.
אז מה התקנה?
פשוט אל תדבר ממה שיש לך מעצמך, וממה שאתה יודע מהסברה שלך, אלא רק ממה שקבלת מרבינו.
והרגל עצמך לומר: רבינו אומר...
ולא: נראה לי... לפי עניות דעתי...
וכך תנצל מהתגלות הלב ולהיות @לית-ליה-מגרמא באמת ולא רק בשם המושאל. -
אני קצת מתבלבל,
@לית-ליה-מגרמא ו @פשטן-מושבע אתם שני אנשים או איש אחד?? -
@לית-ליה-מגרמא
@פשטן-מושבע כתב:לאחר כל מה שנתבאר כאן.) טקסט קישור
בעניין הצדיקים הדביקים במלכות דקדושה, נוכל ללמוד בזה לאומת זה להיפך ממש, ונחזור בקצרה על המבואר שם:
שהצדיקים שדבקים במלכות דקדושה, זוכים לדברי חן, שחוקקים מקום ונכנסים ללב המתבקש, [והם בחי' התורה שיש בה מקלות ושמות, כי שניהם פועלים את עניין החן].
וביאור עניין החן הוא ח' ונ'
שהנון הוא המלכות דקדושה היינו הפשטת היצה''ר שהוא מלכות דס''א ממלבושי המצוות, והגילוי שמגלים לו שהוא בבחי' עשיו וכו' [בחי' המקלות].
והחית הוא השכל שבכל דבר שמאיר לו בכל דרכיו להתקרב ולא להתרחק, ובחי' השמות שבתורה - המגלות לו שה' איתו בשעבוד מלכויות.ובזה לעומת זה נלמד, שמי שדבריו אינם דברי חן כי אינו דבק במלכות דקדושה ובמה דלית ליה מעצמו, אזי תורתו היא אינה בבחי' מקלות ושמות אלא או מקלות או שמות.
דהיינו או שמגלה לו רק מהמקלות שבתורה, כמה הוא מונח בהתגלות לבו, ורחוק מה' יתברך.
או שמגלה לו רק מהשמות שבתורה, כמה ה' איתו ואצלו וקרוב אליו, ואין הוא כלל שייך בהיצה''ר המתלבש במצוות וכו'.ומכאן יש לנו סימן מי הוא מפורסם של שקר לפי התורה שהוא מגלה,
שהוא או שמגלה תורה שהיא רק מקלות ומוסר שמיאשת את שומעיו ומפילה אותם יותר למלכות דס''א.
או שמגלה תורה שהיא רק התחזקות והסתכלות על הטוב בבחי' שמות, אך ללא המקלות שבה, המגלות לו במקביל שהוא בהתגלות לבו, וכ''ש שיתחזק אצלו הבחי' הנ''ל.
אבל הצדיקים האמתיים יש להם דברי ח'ן' ותורתם היא מקלות שמגלות לו את רחוקו מה' ית' ועליהם בעצמם חקוקים השמות שמגלות לו שה' איתו אעפ''כ, בבחי' אהיה אשר אהיה, ומסתכל על השכל שמקרב אותו לה' יתברך.אשריך שאתה יודע ללמוד את התורה של רבינו - על מישהו אחר
אשריך שאתה גורס ב'שיר ידידות' ליקוטי מוהר"ן פותח גידי קשיות 'ליבו' [-של הזולת] במקום 'ליבנו'
אשריך שאתה זוכה להיות המוכיח הראוי - מצד ה'עשיו'
אשריך וה' יציל אותך מהמקלות שמכים בהם את המשוגעים - שבסיפו"מ מתבאר שזה אלה שמאשימים את האחר@כאיל-תערוג תראה איך הם פדבקו אותך בלייקים למרות שאתה יורד עליהם...
לא גדולים? -
הכל טוב
כולם מתחדשים
אני מסתכל על ר' שלמה ברוך זצ"ל ומתבונן לאיזה אמת יכולים לחטוף אם נשמע באמת לרבינו -
@כאיל-תערוג כתב כאן ביאור נפלא למה אצל הצדיקים הוא 'חן ואח''כ חשיבות' ואצלם הוא 'חשיבות ואח''כ חן'.
וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר, שמכיון שאין מסתכלים בשכל של כל דבר הם אינם בחי' איש הישראלי, ועל כן החשיבות (דהיינו מה שנחשב בעולם) קודמת וגורמת ל'חן' שיש להם, אבל אצל בחי' 'ישראל' החן הוא קודם לחשיבות וגורם לו.
ונבאר זאת יותר, שכשמפורסם ש''ש רוצה לומר תורה, הוא לא מחפש 'חן' אלא 'חשיבות' דהיינו מה 'נחשב' בעולם, אם התחזקות - ידבר מהתחזקות, אם התעוררות - ידבר מהתעוררות, ולכן יש לדבריו חן בעיני העולם.
אבל צדיק אמיתי שבא לומר תורה - לא מעניין אותו מה חשוב בעיני העולם, אלא מעניין אותו שיהיה לדבריו 'חן' (שהוא מה ד'לית ליה מגרמא' ו'חכמה'), והחשיבות תבא ממילא. -
@כאיל-תערוג כתב כאן ביאור נפלא למה אצל הצדיקים הוא 'חן ואח''כ חשיבות' ואצלם הוא 'חשיבות ואח''כ חן'.
וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר, שמכיון שאין מסתכלים בשכל של כל דבר הם אינם בחי' איש הישראלי, ועל כן החשיבות (דהיינו מה שנחשב בעולם) קודמת וגורמת ל'חן' שיש להם, אבל אצל בחי' 'ישראל' החן הוא קודם לחשיבות וגורם לו.
ונבאר זאת יותר, שכשמפורסם ש''ש רוצה לומר תורה, הוא לא מחפש 'חן' אלא 'חשיבות' דהיינו מה 'נחשב' בעולם, אם התחזקות - ידבר מהתחזקות, אם התעוררות - ידבר מהתעוררות, ולכן יש לדבריו חן בעיני העולם.
אבל צדיק אמיתי שבא לומר תורה - לא מעניין אותו מה חשוב בעיני העולם, אלא מעניין אותו שיהיה לדבריו 'חן' (שהוא מה ד'לית ליה מגרמא' ו'חכמה'), והחשיבות תבא ממילא.@כאיל-תערוג כתב כאן ביאור נפלא למה אצל הצדיקים הוא 'חן ואח''כ חשיבות' ואצלם הוא 'חשיבות ואח''כ חן'.
וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר, שמכיון שאין מסתכלים בשכל של כל דבר הם אינם בחי' איש הישראלי, ועל כן החשיבות (דהיינו מה שנחשב בעולם) קודמת וגורמת ל'חן' שיש להם, אבל אצל בחי' 'ישראל' החן הוא קודם לחשיבות וגורם לו.
ונבאר זאת יותר, שכשמפורסם ש''ש רוצה לומר תורה, הוא לא מחפש 'חן' אלא 'חשיבות' דהיינו מה 'נחשב' בעולם, אם התחזקות - ידבר מהתחזקות, אם התעוררות - ידבר מהתעוררות, ולכן יש לדבריו חן בעיני העולם.
אבל צדיק אמיתי שבא לומר תורה - לא מעניין אותו מה חשוב בעיני העולם, אלא מעניין אותו שיהיה לדבריו 'חן' (שהוא מה ד'לית ליה מגרמא' ו'חכמה'), והחשיבות תבא ממילא.אשריך שאתה לומד תורה לקנטר.
זה רצון רבינו ?!- על דרך מה שרבינו אמר שעליו לא חולקים, רק המתנגדים מציירים לעצמם רבי נחמן אחר ועליו באמת ראוי לחלוק.
כנראה שיש גם 'רבינו' בחלל השמאלי שבלב שמלמד את האדם ללמוד תורה לקנטר. ודוק'
- על דרך מה שרבינו אמר שעליו לא חולקים, רק המתנגדים מציירים לעצמם רבי נחמן אחר ועליו באמת ראוי לחלוק.
-
@כאיל-תערוג כתב כאן ביאור נפלא למה אצל הצדיקים הוא 'חן ואח''כ חשיבות' ואצלם הוא 'חשיבות ואח''כ חן'.
וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר, שמכיון שאין מסתכלים בשכל של כל דבר הם אינם בחי' איש הישראלי, ועל כן החשיבות (דהיינו מה שנחשב בעולם) קודמת וגורמת ל'חן' שיש להם, אבל אצל בחי' 'ישראל' החן הוא קודם לחשיבות וגורם לו.
ונבאר זאת יותר, שכשמפורסם ש''ש רוצה לומר תורה, הוא לא מחפש 'חן' אלא 'חשיבות' דהיינו מה 'נחשב' בעולם, אם התחזקות - ידבר מהתחזקות, אם התעוררות - ידבר מהתעוררות, ולכן יש לדבריו חן בעיני העולם.
אבל צדיק אמיתי שבא לומר תורה - לא מעניין אותו מה חשוב בעיני העולם, אלא מעניין אותו שיהיה לדבריו 'חן' (שהוא מה ד'לית ליה מגרמא' ו'חכמה'), והחשיבות תבא ממילא.וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר
אתה ממש אובססיבי

והעיקר שאתה מעיין טוב
אבל,
כאן לא הבנתי את דבריך כלל וכלל!!
למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?נ.ב. בעיקרון חשיבות זו 'הערכה', כלומר צורת התייחסות, כמו שמבואר בפסוק 'וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה'.
[כמו למשל, יצה"ר שמתלבש במצוות, הוא נותן להם 'חשיבות' של מצוות]אח"כ הרצתי חיפוש של המילה הזו בתנ"ך, ולא מצאתי בשום מקום 'חשיבות' באותה משמעות שאנחנו מדברים בעברית (טפו...).
ואם כך, צריך לברר מהו הפירוש האמיתי של "חשיבות"? -
וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר
אתה ממש אובססיבי

והעיקר שאתה מעיין טוב
אבל,
כאן לא הבנתי את דבריך כלל וכלל!!
למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?נ.ב. בעיקרון חשיבות זו 'הערכה', כלומר צורת התייחסות, כמו שמבואר בפסוק 'וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה'.
[כמו למשל, יצה"ר שמתלבש במצוות, הוא נותן להם 'חשיבות' של מצוות]אח"כ הרצתי חיפוש של המילה הזו בתנ"ך, ולא מצאתי בשום מקום 'חשיבות' באותה משמעות שאנחנו מדברים בעברית (טפו...).
ואם כך, צריך לברר מהו הפירוש האמיתי של "חשיבות"?אח"כ הרצתי חיפוש של המילה הזו בתנ"ך, ולא מצאתי בשום מקום 'חשיבות' באותה משמעות שאנחנו מדברים בעברית (טפו...).
ואם כך, צריך לברר מהו הפירוש האמיתי של "חשיבות"?להאיר בענין זה - שאצלנו בשפה המדוברת הוא מלשון 'חשוב' וכפי שאומר רבנו בהמשך התורה. ושורש המילה היא 'חשב' שמצד אחד הוא מלשון חשבון. כי דבר חשוב נכנס למנין ועומד כיחידה בפני עצמה.
ומצינו בלשון הקודש 'חשב' לשון חבור וקשר כמו 'חשב האפוד'.
וזהו 'חן וחשיבות' כי ח"ן הוא חיבור וקישור החי"ת בנו"ן. שעי"ז נחשבים ישראל, ונבדלים למלכות דקדושה.
וכתיב (איוב כח, כח) הן יראת ה' היא חכמה. ודורשת הגמ' (שבת לא, ב) הן = אחת. ובראי תורה דידן כאשר ישראל מתקנים מלכות דקדושה, בבחינת יראה, הרי הם 'אחת' שעומדים לעצמם, והיא חשיבותם שאינם מתחשבין עם שאר האומות (עיין מהרש"א שבת שם). -
אח"כ הרצתי חיפוש של המילה הזו בתנ"ך, ולא מצאתי בשום מקום 'חשיבות' באותה משמעות שאנחנו מדברים בעברית (טפו...).
ואם כך, צריך לברר מהו הפירוש האמיתי של "חשיבות"?להאיר בענין זה - שאצלנו בשפה המדוברת הוא מלשון 'חשוב' וכפי שאומר רבנו בהמשך התורה. ושורש המילה היא 'חשב' שמצד אחד הוא מלשון חשבון. כי דבר חשוב נכנס למנין ועומד כיחידה בפני עצמה.
ומצינו בלשון הקודש 'חשב' לשון חבור וקשר כמו 'חשב האפוד'.
וזהו 'חן וחשיבות' כי ח"ן הוא חיבור וקישור החי"ת בנו"ן. שעי"ז נחשבים ישראל, ונבדלים למלכות דקדושה.
וכתיב (איוב כח, כח) הן יראת ה' היא חכמה. ודורשת הגמ' (שבת לא, ב) הן = אחת. ובראי תורה דידן כאשר ישראל מתקנים מלכות דקדושה, בבחינת יראה, הרי הם 'אחת' שעומדים לעצמם, והיא חשיבותם שאינם מתחשבין עם שאר האומות (עיין מהרש"א שבת שם).@נחום-בקר אז חשיבות היא משהו נפרד או משהו מחובר?
והאם אתה בא לומר שאין קשר בין המשמעות המקראית שלה למשמעות הלשונית-עדכנית של המילה? -
@נחום-בקר אז חשיבות היא משהו נפרד או משהו מחובר?
והאם אתה בא לומר שאין קשר בין המשמעות המקראית שלה למשמעות הלשונית-עדכנית של המילה?@נחום-בקר גם אני התבלבלתי
אין קשר בין המשמעות המקראית שלה למשמעות הלשונית
כן, לפעמים אין קשר, כי יש מילים בלשוה"ק שנכנסו בתקופת המשנה ואינם מופיעים בתנ"ך
-
וכן הוא לעניין המפורסמים של שקר
אתה ממש אובססיבי

והעיקר שאתה מעיין טוב
אבל,
כאן לא הבנתי את דבריך כלל וכלל!!
למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?נ.ב. בעיקרון חשיבות זו 'הערכה', כלומר צורת התייחסות, כמו שמבואר בפסוק 'וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה'.
[כמו למשל, יצה"ר שמתלבש במצוות, הוא נותן להם 'חשיבות' של מצוות]אח"כ הרצתי חיפוש של המילה הזו בתנ"ך, ולא מצאתי בשום מקום 'חשיבות' באותה משמעות שאנחנו מדברים בעברית (טפו...).
ואם כך, צריך לברר מהו הפירוש האמיתי של "חשיבות"?למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?תודה על השאלות זה ממש מחדד אותי.
דבר ראשון למה לא שאלת את זה על @כאיל-תערוג?
דבר שני: קבל זאת כעובדה מוגמרת שאצל מלכות דס''א החשיבות היא קודמת לחן ולהפך ממלכות דקדושה כי רבינו אומר את זה, ואנחנו רק צריכים להבין מקשרי המאמר - למה?ועכשיו לעניינינו, כשאתה אומר על משהו 'חשוב' הוא תמיד יהיה ביחס למשהו. לא שייך להגיג על משהו 'חשוב' שאינו ביחס לדבר אחר. וכמו שביאר זאת @ברוך-מאן שהוא משורש ח-ש-ב ומלשון חשבון, כמו שנאמר: ”כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ“ (ישעיהו מ, יז). השימוש בשרש ח-ש-ב מופיע תמיד בהקשר של השוואה ("נגדו", "לו").
גם בהלכה, הגדרת "דבר חשוב" או "אדם חשוב" תלויה תמיד בהקשר (כגון חשיבות ביחס לדיני ביטול ברוב, או חשיבות של תלמיד חכם ביחס לציבור). אם מוציאים את הדבר מההקשר והיחס שלו – החשיבות מאבדת את משמעותה.אבל החֵן אינו נמדד בסרגל של משקל או שווי יחסי. הוא נסוך על הדבר בעצם מציאותו ובחיבורו הפנימי. כמאמר חז"ל: ”שְׁלֹשָׁה חִינוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקַּח עַל לוֹקְחָיו“ (סוטה מז ע"ב). החן אינו נשען על הערכה שכלתנית של חשיבות, אלא הוא נטייה וחיבור טבעי פנימי.
וגם מובא בפסוק ''לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו'' שהוא מה שמובא במצודות: ''להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה'' והוא אותו עניין שרוצה להיות חשוב בעיניהם.
אתה ממש אובססיבי
אשאל אותך שאלה: רבינו אומר שהחן והחשיבות של ישראל נפל, ומשמע שהיה להם חן, אז השאלה היא - מה או מי גרם שיפול לישראל החן?
(רמז: אפשר ללמוד בזה לאומת זה מהצדיקים שמברכים ומעלים את החן של כלל ישראל)
אשמח שתענה מתוך קשרי המאמר ולא מההסמכתאות, תודה. -
למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?תודה על השאלות זה ממש מחדד אותי.
דבר ראשון למה לא שאלת את זה על @כאיל-תערוג?
דבר שני: קבל זאת כעובדה מוגמרת שאצל מלכות דס''א החשיבות היא קודמת לחן ולהפך ממלכות דקדושה כי רבינו אומר את זה, ואנחנו רק צריכים להבין מקשרי המאמר - למה?ועכשיו לעניינינו, כשאתה אומר על משהו 'חשוב' הוא תמיד יהיה ביחס למשהו. לא שייך להגיג על משהו 'חשוב' שאינו ביחס לדבר אחר. וכמו שביאר זאת @ברוך-מאן שהוא משורש ח-ש-ב ומלשון חשבון, כמו שנאמר: ”כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ“ (ישעיהו מ, יז). השימוש בשרש ח-ש-ב מופיע תמיד בהקשר של השוואה ("נגדו", "לו").
גם בהלכה, הגדרת "דבר חשוב" או "אדם חשוב" תלויה תמיד בהקשר (כגון חשיבות ביחס לדיני ביטול ברוב, או חשיבות של תלמיד חכם ביחס לציבור). אם מוציאים את הדבר מההקשר והיחס שלו – החשיבות מאבדת את משמעותה.אבל החֵן אינו נמדד בסרגל של משקל או שווי יחסי. הוא נסוך על הדבר בעצם מציאותו ובחיבורו הפנימי. כמאמר חז"ל: ”שְׁלֹשָׁה חִינוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקַּח עַל לוֹקְחָיו“ (סוטה מז ע"ב). החן אינו נשען על הערכה שכלתנית של חשיבות, אלא הוא נטייה וחיבור טבעי פנימי.
וגם מובא בפסוק ''לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו'' שהוא מה שמובא במצודות: ''להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה'' והוא אותו עניין שרוצה להיות חשוב בעיניהם.
אתה ממש אובססיבי
אשאל אותך שאלה: רבינו אומר שהחן והחשיבות של ישראל נפל, ומשמע שהיה להם חן, אז השאלה היא - מה או מי גרם שיפול לישראל החן?
(רמז: אפשר ללמוד בזה לאומת זה מהצדיקים שמברכים ומעלים את החן של כלל ישראל)
אשמח שתענה מתוך קשרי המאמר ולא מההסמכתאות, תודה.@לית-ליה-מגרמא ממש הארת את עיני בביאור הזה יישר כח.
והארת לי עוד נקודה בחיים, להבדיל בין מלכות דק' למלכות דס''א הנמצא בי בלומדי בפורום הק',
שאם מוצא חן בעיני דברי פלוני מחמת ה'שם' שיש לו בעולם הרי שבבחי' זו אני מונח בהתגלות הלב המתלבש בלימוד תורה, והראיה - שאם לא היה לאותו אדם שם וחשיבות, לא היה לדבריו חן בעיני.וכן להפך, אם דבריו של פלוני הם דברי חן, אולם השם שיצא לו באשכולי הפורום, הוא של קיצוני והזוי, ומחמת זה אין לדבריו חשיבות בעיני, כי בבחי' המלכות דס''א שבא אני מצוי [כמו כל א' שיש בו עדיין יצה''ר] אני שופט ועושה 'לייק' רק לפי 'חשיבות וחן' ולא לפי 'חן וחשיבות'
מבהיל הרעיון
נ.ב. כמה נפלא הוא הרעיון של פורום שבו כל אחד כותב בעילום שמו, ולא שופטים אדם לפי החשיבות שיש בשם שהוא: מה העדה שלו, האם הוא בעל תשובה, איך הוא נראה, מה הוא לובש, וכו' אלא רק לפי דבריו. -
למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?תודה על השאלות זה ממש מחדד אותי.
דבר ראשון למה לא שאלת את זה על @כאיל-תערוג?
דבר שני: קבל זאת כעובדה מוגמרת שאצל מלכות דס''א החשיבות היא קודמת לחן ולהפך ממלכות דקדושה כי רבינו אומר את זה, ואנחנו רק צריכים להבין מקשרי המאמר - למה?ועכשיו לעניינינו, כשאתה אומר על משהו 'חשוב' הוא תמיד יהיה ביחס למשהו. לא שייך להגיג על משהו 'חשוב' שאינו ביחס לדבר אחר. וכמו שביאר זאת @ברוך-מאן שהוא משורש ח-ש-ב ומלשון חשבון, כמו שנאמר: ”כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ“ (ישעיהו מ, יז). השימוש בשרש ח-ש-ב מופיע תמיד בהקשר של השוואה ("נגדו", "לו").
גם בהלכה, הגדרת "דבר חשוב" או "אדם חשוב" תלויה תמיד בהקשר (כגון חשיבות ביחס לדיני ביטול ברוב, או חשיבות של תלמיד חכם ביחס לציבור). אם מוציאים את הדבר מההקשר והיחס שלו – החשיבות מאבדת את משמעותה.אבל החֵן אינו נמדד בסרגל של משקל או שווי יחסי. הוא נסוך על הדבר בעצם מציאותו ובחיבורו הפנימי. כמאמר חז"ל: ”שְׁלֹשָׁה חִינוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקַּח עַל לוֹקְחָיו“ (סוטה מז ע"ב). החן אינו נשען על הערכה שכלתנית של חשיבות, אלא הוא נטייה וחיבור טבעי פנימי.
וגם מובא בפסוק ''לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו'' שהוא מה שמובא במצודות: ''להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה'' והוא אותו עניין שרוצה להיות חשוב בעיניהם.
אתה ממש אובססיבי
אשאל אותך שאלה: רבינו אומר שהחן והחשיבות של ישראל נפל, ומשמע שהיה להם חן, אז השאלה היא - מה או מי גרם שיפול לישראל החן?
(רמז: אפשר ללמוד בזה לאומת זה מהצדיקים שמברכים ומעלים את החן של כלל ישראל)
אשמח שתענה מתוך קשרי המאמר ולא מההסמכתאות, תודה.@לית-ליה-מגרמא דקדק בכפילות 'כי עכשיו' שבתחלת התורה ומשם בארה לשאלתך.
-
@לית-ליה-מגרמא דקדק בכפילות 'כי עכשיו' שבתחלת התורה ומשם בארה לשאלתך.
@לית-ליה-מגרמא דקדק בכפילות 'כי עכשיו' שבתחלת התורה ומשם בארה לשאלתך.
אנא באר
-
@לית-ליה-מגרמא דקדק בכפילות 'כי עכשיו' שבתחלת התורה ומשם בארה לשאלתך.
@לית-ליה-מגרמא דקדק בכפילות 'כי עכשיו' שבתחלת התורה ומשם בארה לשאלתך.
האם תוכל להסביר את עצמך??
-
@לית-ליה-מגרמא דקדק בכפילות 'כי עכשיו' שבתחלת התורה ומשם בארה לשאלתך.
אנא באר
@לית-ליה-מגרמא צריך להבין כפל המילים 'כי עכשיו' שלכאורה היה צ"ל 'כי עכשיו בעונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל ועקר החשיבות והחן הוא אצלם'.
ואפשר לומר שכוונת רבנו היא כך 'כי עכשיו בעונותינו הרבים עקר החשיבות והחן הוא אצלם, וחן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל'.
וכפי שמובא להלן דחז"ל עה"פ לאם מלאם יאמץ וגו' כשזה קם זה נופל. והיינו שכאשר החשיבות והחן הוא אצלם, אזי חן וחשיבות האמיתי של ישראל נופל.
וכפי זה הביאור הוא, שעונותינו הרבים הנמשך מחוסר בחינת לבנה דלית לה מגרמא כלום, גורם לעליית מלכות דס"א דאית לה מגרמא, וזהו עליית החשיבות והחן שאצלם. וממילא נופל מלכות דקדושה שהוא חן וחשיבות האמיתי של ישראל.
ומה שרבינו התנסח בלשונו, כיון שהנושא העיקרי הוא 'חן וחשיבות האמיתי של ישראל' על כן פתח בזה, ולאחר מכן נותן את הטעם לנפילת החן והחשיבות מחמת שעקר החשיבות והחן הוא אצלם. -
@לית-ליה-מגרמא צריך להבין כפל המילים 'כי עכשיו' שלכאורה היה צ"ל 'כי עכשיו בעונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל ועקר החשיבות והחן הוא אצלם'.
ואפשר לומר שכוונת רבנו היא כך 'כי עכשיו בעונותינו הרבים עקר החשיבות והחן הוא אצלם, וחן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל'.
וכפי שמובא להלן דחז"ל עה"פ לאם מלאם יאמץ וגו' כשזה קם זה נופל. והיינו שכאשר החשיבות והחן הוא אצלם, אזי חן וחשיבות האמיתי של ישראל נופל.
וכפי זה הביאור הוא, שעונותינו הרבים הנמשך מחוסר בחינת לבנה דלית לה מגרמא כלום, גורם לעליית מלכות דס"א דאית לה מגרמא, וזהו עליית החשיבות והחן שאצלם. וממילא נופל מלכות דקדושה שהוא חן וחשיבות האמיתי של ישראל.
ומה שרבינו התנסח בלשונו, כיון שהנושא העיקרי הוא 'חן וחשיבות האמיתי של ישראל' על כן פתח בזה, ולאחר מכן נותן את הטעם לנפילת החן והחשיבות מחמת שעקר החשיבות והחן הוא אצלם.@לית-ליה-מגרמא צריך להבין כפל המילים 'כי עכשיו' שלכאורה היה צ"ל 'כי עכשיו בעונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל ועקר החשיבות והחן הוא אצלם'.
ואפשר לומר שכוונת רבנו היא כך 'כי עכשיו בעונותינו הרבים עקר החשיבות והחן הוא אצלם, וחן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל'.
וכפי שמובא להלן דחז"ל עה"פ לאם מלאם יאמץ וגו' כשזה קם זה נופל. והיינו שכאשר החשיבות והחן הוא אצלם, אזי חן וחשיבות האמיתי של ישראל נופל.
וכפי זה הביאור הוא, שעונותינו הרבים הנמשך מחוסר בחינת לבנה דלית לה מגרמא כלום, גורם לעליית מלכות דס"א דאית לה מגרמא, וזהו עליית החשיבות והחן שאצלם. וממילא נופל מלכות דקדושה שהוא חן וחשיבות האמיתי של ישראל.
ומה שרבינו התנסח בלשונו, כיון שהנושא העיקרי הוא 'חן וחשיבות האמיתי של ישראל' על כן פתח בזה, ולאחר מכן נותן את הטעם לנפילת החן והחשיבות מחמת שעקר החשיבות והחן הוא אצלם.נפלא. אך בתגובה למה אמרת את זה?
-
למה 'חשיבות' זה מה שבעיני העולם, ו'חן' זה משהו אמיתי.
אולי להיפך?
אולי 'חשיבות' זה באמת, ו'חן' הוא סתם נשיאת חן בעיני העולם?תודה על השאלות זה ממש מחדד אותי.
דבר ראשון למה לא שאלת את זה על @כאיל-תערוג?
דבר שני: קבל זאת כעובדה מוגמרת שאצל מלכות דס''א החשיבות היא קודמת לחן ולהפך ממלכות דקדושה כי רבינו אומר את זה, ואנחנו רק צריכים להבין מקשרי המאמר - למה?ועכשיו לעניינינו, כשאתה אומר על משהו 'חשוב' הוא תמיד יהיה ביחס למשהו. לא שייך להגיג על משהו 'חשוב' שאינו ביחס לדבר אחר. וכמו שביאר זאת @ברוך-מאן שהוא משורש ח-ש-ב ומלשון חשבון, כמו שנאמר: ”כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ“ (ישעיהו מ, יז). השימוש בשרש ח-ש-ב מופיע תמיד בהקשר של השוואה ("נגדו", "לו").
גם בהלכה, הגדרת "דבר חשוב" או "אדם חשוב" תלויה תמיד בהקשר (כגון חשיבות ביחס לדיני ביטול ברוב, או חשיבות של תלמיד חכם ביחס לציבור). אם מוציאים את הדבר מההקשר והיחס שלו – החשיבות מאבדת את משמעותה.אבל החֵן אינו נמדד בסרגל של משקל או שווי יחסי. הוא נסוך על הדבר בעצם מציאותו ובחיבורו הפנימי. כמאמר חז"ל: ”שְׁלֹשָׁה חִינוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקַּח עַל לוֹקְחָיו“ (סוטה מז ע"ב). החן אינו נשען על הערכה שכלתנית של חשיבות, אלא הוא נטייה וחיבור טבעי פנימי.
וגם מובא בפסוק ''לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו'' שהוא מה שמובא במצודות: ''להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה'' והוא אותו עניין שרוצה להיות חשוב בעיניהם.
אתה ממש אובססיבי
אשאל אותך שאלה: רבינו אומר שהחן והחשיבות של ישראל נפל, ומשמע שהיה להם חן, אז השאלה היא - מה או מי גרם שיפול לישראל החן?
(רמז: אפשר ללמוד בזה לאומת זה מהצדיקים שמברכים ומעלים את החן של כלל ישראל)
אשמח שתענה מתוך קשרי המאמר ולא מההסמכתאות, תודה.אשאל אותך שאלה: רבינו אומר שהחן והחשיבות של ישראל נפל, ומשמע שהיה להם חן, אז השאלה היא - מה או מי גרם שיפול לישראל החן?
בקשר לזה.
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות