מסכים איתך, לאחר מחשבה חשבתי שאולי זה קשור למה שר"א כותב בכלל הראשון: "ואם גם ברוב ההסתבכות שבאלמוגי ים חכמתו, כל אשר ירבה בהם הפלפול והעיון, מבואר נראה לעינים כמה פעמים, כי פירוש הפשוט והדרש שבהם יוצאים ועולים בקנה אחד, ואין להמלט מלבא אגב אורחא גם בפירוש הדרש, אבל גם בזה נזהרתי על כל פנים לבלי להפליג ולהתרחק מפירוש הפשוט כאשר יבין המעיין בעצמו. וגם בכל מקום אשר ראיתי אגב אורחא צירופים נפלאים בראשי תיבות וסופי תיבות, לא מצאתי את לבבי לכותבם בביאור, ולא הצבתי רק ציונים בנקודות ועגולים על האותיות: מה דעת הלומדים?

@בדרך כתב: @חבר-אני כתב: @בדרך אנחנו שראינו את 1) רנ"ל שראה את 2) רא"ש שראה 3) שישה אנשים שראו את 4) רביה"ק!!! מפחיד!!! אשרינו ואשרי חלקינו. ומי שלא זכה, יכול להסתכל בעיניו הטהורות של הרי"מ שכטר, שאף הוא ראהו, וכאמור בראש האשכול - הציבור מוזמן לכתוב על שמות של אנשים נוספים שראוהו. לפי החשבון הרי"מ היה בן 24 שנים בפטירת רא"ש והרי"מ הרי היה גר בקטמון. אם@מסוכן-כמוני רוצה רוצה זכרונות, כדאי מאוד שיעלה אליו, מה גם שבליעה"ר מיום ליום הרי"מ נעשה צעיר יותר ברוחו... לאחרונה מרבה לספר ולדבר (אפשר לשמוע במערכת ברסלב)

אם כן צריך להבין מה ההגדרה של לדייק 'כמו במקרא'?

0504178058 קוראים לו נתן והוא יוכל לעזור לך בנידון

יש בביתר עילית בבית הכנסת עטרת הנחל בדרך לעזרת נשים ארון הפצה עם כל ספרי רבינו זל במחירי הקרן ממש

ע"פ תורה ד' הנלמדת כעת יש לבאר שהרי האי"ס מלובש באותיות/ מלכות. ["בגיא, בארץ מואב", עיי"ש] בדורות הקודמים ש"בחמלת ה' עליו נפתח לו אור אי"ס" -היו אומרים את המילים של רבינו בדביקות גדול ובאמונה שלימה. אבל כעת בדור השפל שהמלכות נפלה בין העכו"ם, עלינו מחדש לבנות כלים מתוקנים שיאיר בהם האור האי"ס, הכלים הללו נעשים מתוך יגיעה -להשים את עין עיונו בהסתכלות פני הצדיק בבחי והיו עיני"ך רואות את מוריך כמוב"פ. כשמעיינים בדברי הצדיק אזי ההרגשה בדבריו הק' היא אחרת וכן להפך

@נחמן כתב: לכאורה כל הקטע הזה לא מובן הרי מתבאר בתורה שהוידוי צריך להיעשות לפני התלמיד חכם ולא שהת"ח יזכור את הוידוי שעשינו (ועוד יותר שזה בכלל לא נראה כמו פעולה של וידוי - זה שיהודה אמר צדקה ממני זה אולי מודה על אשמתו אבל איזה עוון היה פה ליהודה שעל זה הוא התוודה) @כפטיש-יפוצץ נשמח שתאיר את עינינו בקטע המוקשה הזה עי' בליקו"ת איך שמוהרנ"ת מתפלל שהוידוי שהתוודה לפני השי"ת יהיה כאלו התוודה לפני הצדיק וכו' עיי"ש. לכאורה הוא לוקח את זה מעניין הוידוי של יהודה המבואר בתורה.

אגב יש לדקדק שפעמיים רבינו משתמש בלשון נוכח 1 בהנ"ל "אוהב אותך". 2 בסעי' ט "עי"ז אתה נכלל באי"ס" וע"פ הנ"ל הא בהא תליא הרגשת האהבה היא זאת שגורמת לביטול, ועוד שהרי אהבה בגימ' אחד כמובא שם והיינו להיות אחד עם ה'.

אפתח בדוגמה אחת, קטנה, אבל אולי מייצגת. אבני"ה שו"ס (=שיחות וסיפורים) מרבינו אות יז: אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סֻכָּה יְקָרָה וְעָלָה לוֹ בִּסְכוּם רַב, וּבִקֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל עַל קִדּוּשׁ לְהַסֻּכָּה. וְהָלַךְ עִמּוֹ מוֹהֲרַנַ"ת. וְדִבֵּר מוֹהֲרַנַ"ת שֶׁהַסֻּכָּה אֵינָהּ עַל פִּי הַדִּין, וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק. וּמֵחֲמַת שֶׁמּוֹהַרְנַ"ת הִסְתַּכֵּל תָּמִיד עַל פְּנֵי רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק וַיִּשְׁתֹּק גַּם הוּא. וּבַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה לְבֵיתוֹ אָמַר רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל לְמוֹהֲרַנַ"ת, יְהוּדִי שֶׁמְּיַגֵּעַ עַצְמוֹ כָּל כָּךְ, וּמוֹצִיא כָּל כָּךְ הוֹצָאוֹת עַל הַסֻּכָּה, אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שְׁאֵלוֹת לְפָסְלָהּ מֵחֲמַת חֻמְרוֹת: שיש"ק ח"א אות תקיד: אִישׁ אֶחָד עָשָׂה סֻכָּה יְקָרָה וְעָלָה לוֹ בִּסְכוּם רַב וּבִקֵּשׁ אֶת רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל עַל קִדּוּשׁ לְהַסֻּכָּה, וְהָלַךְ עִמּוֹ מוֹהַרְנַ"תְּ, וְהֵעִיר מוֹהַרְנַ"תְּ שֶׁהַסֻּכָּה אֵינָהּ כְּשֵׁרָה כָּל-כָּךְ עַל-פִּי הַדִּין, וְרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שָׁתַק. וּכְשֶׁרָאָה מוֹהַרְנַ"תְּ, שֶׁרַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל שׁוֹתֵק, שָׁתַק גַּם הוּא. בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "יְהוּדִי שֶׁמְּיַגֵּעַ עַצְמוֹ כָּל-כָּךְ וּמוֹצִיא כָּל-כָּךְ הוֹצָאוֹת עַל הַסֻּכָּה, אַתָּה בָּא לְפָסְלָהּ מֵחֲמַת חֻמְרוֹת יְתֵרוֹת וְלִשְׁבֹּר רוּחוֹ?..." (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סי"ז). כמה הבדלים: א. לנוסח רש"ה, מוהרנ"ת דיבר שהסוכה אינה על פי דין, ועל זה אמר רבינו שזה 'חומרות' ואין 'לעשות שאלות' [כלומר הדיון היה על ענינים שמוהרנ"ת חשב שהם נוגעים לעיכובא, ואילו רבינו דחה שאי"ז כך אלא מדובר ב'חומרות']. ואילו לגירסת רל"י, ר' נתן העיר שהסוכה אינה כשרה 'כל כך', ועל זה רבינו אמר לו שאין לפסול משום 'חומרות יתירות'. [כלומר: רבינו מנע מהתוספת של החומרה היתירה]. וממילא שיש שינוי גירסאות שיש לו היבט מעשי: באיזה אופן על האדם להימנע [וראה להלן באות ב' מהו הנושא כאן, האם עצם השאלה אם לסמוך על הזולת, או האם לשבור את רוחו של מי שהתייגע]? - האם כבר כאשר מדובר בחומרות, או רק בחומרות יתירות? ב. אצל רל"י מודגש הענין של המידות, לא לשבור את רוחו של הזולת אחרי שכ"כ התייגע וגם הוציא ממון רב, ואילו אצל רש"ה נראה שעיקר הביקורת של רבינו היתה על עצם המגמה של החומרות, אחרי שראוי לסמוך על יהודי שהשקיע בזה כוחות וממון כראוי. ג. אצל רש"ה מודגש שמוהרנ"ת היה מסתכל תמיד בפני רבינו.

אולי זה קשור: רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו" שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" משמע שאפילו אחרי ההבטחה של רשב"י (כמו שמבאר רבינו) עדיין ההלכה לא תמצא

ולפי"ז אפשר לפרש גם הפשט הפשוט של "פעור" שכידוע מדובר בעבודת אלילים באופן של פריצות והצדיק זלע"ז גודר "פירצותיהן"

פרשת וזאת הברכה (לא פשט) בברכת שבט יוסף נאמר בסוף רבבות אפרים ואלפי מנשה. ורש"י פירש אפרים על יהושע בן נון. ברבבות נרמז קצת שם "רבי" שיש ליהושע בן נון שהוא מנהיג בדרך אמת. (ובאלפי נרמז גדעון שאמר אלפי (שופטים ו טו))

באות ו מביא רבנו את דברי הזוהר (פקודי רנד) כִּי כֻּלָּם בְּמַחֲשָׁבָה אִתְבְּרִירוּ. כדאי לעיין בכללות דברי הזוהר שם המדבר מענין עשרה הרוגי מלכות ובראשם ר"ע. ובזה נקשרים הדברים לסוף תורה דילן מענין ר"ע וחבריו ורשב"י וחבריו שהם התקון. והעולה מהדברים שם שדיקא ע"י שר"ע וחבריו מסרו נפשם על קדוש ה' ותקון בחינת מ"ן דבינה ומלכות עי"ז יש באפשרותנו להעלות מ"ן ולהמשיך מ"ד. וכפי זה מתקבלת הבנה חדשה בענין הריגת ר"ע 'וחבריו' ועל כן לא אמר רבנו ר"ע 'ותלמידיו' כי בנקודת 'חבריו' שהם עשרה הרוגי מלכות יש בחינה שאנו נבנים ע"ג המסירות נפש שלהם שלא היה אפשר לתקן זאת כי אם ע"י מס"נ. ואינו מפגם חוסר ההתכללות. ואדרבה כל ההתכללות שלנו הוא ע"י המס"נ שלהם. וביותר שר"ע הוא בעל המימרא דואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול שבתורה. וממילא ודאי שמצד עצמו היה בסוד ההתכללות וההתקשרות אלא שהוכרח למסור נפשו בסוד 'אהבה' שיצאה נשמתו ב'אחד' גי' אהבה בכדי שרשב"י ותלמידיו וכלל ישראל אחריהם יזכו לבחינת אנן בחביבותא תליא.

@יוסף-מאיר-מאומן ייש"כ. זה לא אולי קשור זה ודאי קשור. וה' יאיר עיני לעיין בזאת הסוגיה.

@אולי-אזכה כלל נוסף - והוא לא בדיוק כלל. א. שמעתי מהר"ר אליהו עטיה בשם ר' משה ביננשטוק שכמדומה אמר זאת בשם ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל. שכאשר רבנו פותח את דבריו במילה 'כי' זה מורה על שאלה נסתרת שאותה בא רבנו לתרץ בדבריו. דוגמא לדבר תורה ו שפותחת במילים 'כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו' וכו'. שבא לתרץ את השאלה מדוע אמר השי"ת למשה לבוא עם יהושע לאהל מועד אע"פ שבסופו של דבר ה' יצוה את יהושע בלי משה. ומתרץ רבנו שזה נעשה בשביל למעט בכבוד עצמו ואפילו משה רבנו הוצרך לזה (עיין בפרוש עוטה אור על תורה ו.) ב. כמו"כ לפעמים המילה 'כי' היא נתינת טעם והסבר למה שאומר רבנו. ודוגמא לדבר בתורה דידן באות ה - וּכְשֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה עַל זֶה, אֲזַי נִתְחַדֵּשׁ אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם סֵפֶר, כִּי חוֹזְרִים וְנֶחֱשָׁבִים אֶצְלוֹ כָּל הַסְּפָרִים שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ בְּעֵינָיו כְּלֹא. דהנה על הקלקול אומר שם רבנו - וּבַתְּחִלָּה כְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, אֲזַי הָיוּ כָּל הַסְּפָרִים אֶצְלוֹ כְּלֹא, ומדוע בתיקון אומר רבנו 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר (אחר)' דהיינו שכל פעם חוזר ונחשב בעיניו עוד ספר ועוד ספר ולא כולם כאחד. ולזה תכף אומר רבנו 'כי חוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים' וכו'. היינו שבאמת כששב על פגם אמונת חכמים חוזרים ונחשבים בעיניו כל הספרים אך זהו בכלליות. ובפרטות להבין התועלת שיש מכל ספר זה לא קורה בפעם אחת אלא 'נתחדש אצלו בכל פעם ספר' וזהו שדייק לומר 'נתחדש' היינו שמבין את ההתחדשות שיכול לקבל מכל ספר. בבחינת לקבל ולהוציא מלימודו משפטי אמת הנהגות ישרות. וכן בקשרי התורה תחלת התשובה היא בבחינת שכל הכולל והמשך התשובה להמשיך הארת שכל הכולל לשכלים הפרטיים שבכל פעם ממשיך לשכל פרטי אחר.