בכל "מקום" שאתה מוצא גדולתו

נחום בקר

@לב-העולם-אתה ברצוני להוסיף נקודה להתבוננות ואולי יאיר לך מזה.
באות ט מתבאר שעצם יצירת 'מקום' הוא מהמלכות. הגורמת את כל הישות וכו' ושורש כל הישות היא כשיש להם 'מקום'. (וזהו המבואר בספה"ק שהבריאה הראשונה בעולם זה 'מקום - וזמן').
ובגשמיות כל מלכות יש לה את 'הממלכה' שהוא 'המקום' שבו מולך המלך. ולא מצינו מלך בלי מקום.
אך ברוחניות זה להפך שבכדי ליצור התגלות מלכות נוצר 'מקום'. היינו שהאסב"ה יצר מציאות של 'מקום' בכדי שבו יתגלה מלכותו כמובן מדברי רבנו באות ט.
ונקודה מענינת. שביהמ"ק נקרא 'מקום' כמ"ש ועלית אל 'המקום' אשר יבחר ה'. ובזה המקום יש מצות 'ראיה' לראות ולהראות. ועל אותו מקום נאמר והיו 'עיני וליבי שם כל הימים'.
ותחלת ע"ז ע"י מלכי ישראל היה מיראת ירבעם בן נבט, שכשיעלו לרגל לקיים מצות ראיה, יראו כל ישראל שרחבעם בן שלמה יושב בעזרה כי לא הותרה ישיבה בעזרה כי אם למלכי בית דוד (ישיבה לשון שוב ודו"ק). ועי"ז יעזבו אותו. ועל כן העמיד עגלים בדן ובאר שבע היינו שעשה לעצמו 'מקום' חדש כדרך מלכות גשמית. וכן עשה רגלים חדשים תמורת פסח וסוכות שהם פגם הזמן.
והעולה מהדברים שפגם הע"ז שורשה בלנתק את המקום והזמן מלמעלה מהמקום והזמן.
ובהקשר ל'מקום' הוי ביהמ"ק בבחינת למעלה מהמקום, כמאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה, ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים.
וזהו שבביאור רבב"ח ע"י תיקון ההתקרבות לצדיק נתינת צדקה לצדיק ווידוי דברים. מבאר איך שישים מחוזי בכל פעם ממשיכים תיקון לעצמם בחינת תיקון המקום. (מחזי גי' אדנ"י).
וסוללי המסילה יסלסלו יותר.

חבר אני

@נחום-בקר כתב:

ובהקשר ל'מקום' הוי ביהמ"ק בבחינת למעלה מהמקום, כמאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה, ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים.

מרומז עניין בנין ביהמ"ק ב"חרוב מיניה" -"ומחריב הבנין והצרוף הרע, ובונה מהם מלכות דקדשה".
הגלות ג"כ מפורשת בתורה - להעלות את המלכות מה"גלות בין העכו"ם. ואח"כ: "כל הגלויות נקראים ע"ש גלות מצרים".
נמצא שע"י בנין ה'מקום', נזכה להגיע אל הדעת - (כל מי שיש בו דעה כאי' נבנה ביהמ"ק בימיו) - שכולו טוב, שהוא מעל המקום.

7272

תורה נו
כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ’. כִּי הָאֱלֹקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים עג): צוּר לְבָבִי. וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שמות לג): הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ. נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי, אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ”ל:

ברוך מאן

בהמשך להנ"ל

השלימות שה' מלך על כל הארץ, שזה מעל המקום.
יש תהליך מענין הארץ מתקוממת [ארץ מתקוממה לו], שהיא כאילו מתנתקת ממקומה ונהיית מעל המקום.

איש הפלא

@ברוך-מאן יש בחי׳ עליית מלכות לבינה, שהיא בחי׳ מעל המקום ומקיפתו, שבבינה נאמר ׳ואי זה מקום בינה׳. לדוג׳ ֿ יום הכיפורים, אבל זה לא תכלית.
אלא בחי׳ תיקון המלכות הוא דווקא בבחי׳ המקום, מצד שמתבררת מהחכמה.

איש הפלא

חשבתי אולי הפשט הוא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו, הכוונה במלכות, ששם דינא דמלכותא דינא, זחי׳ ומלכותו בכל משלה, שם אתה מוצא ענוותנותו היינו מבחי׳ החכמה, בחי׳ כתר מלכות, בחי׳ ׳אז׳.

בינינו, השמש זורחת כל בוקר לכולם, גם לרשעים הכי גרועים. למרות שהשמש לכאורה היא מוצג של נוראות ה׳, לכאורה היה צריך שהשמש תזרח כל בוקר רק למי שאמר ׳מודה אני׳ [ לדוג׳]!!! אז איך יכול להיות שהיא זורחת לרשעים???
אלא פה נכנסת הענווה. כמו שקוראים לו המלאכים ׳מלך עלוב׳.

לב העולם אתה

@ברוך-מאן
סוף סוף הצלת אותנו וכתבת משהו מהתורה. אהההה

ברוך מאן

@איש-הפלא
אתה באמת איש פלא!!
ואם נכנסת לענין הבינה, אז אולי תעזור לי:
התינוק נמשך לצדיק/לאימו, הרי לנו בינה. נכון?
אבל אחר כך המלכות עולה למקום שנלקחה משם - חכמה.
והצדיק נמצא - בחכמה מאין תמצא.
אז איפה הצדיק שלנו, בבינה או בחכמה?
או שיש 2 צדיקים????

נחום בקר

@לב-העולם-אתה הארה נוספת 'מתוך התורה' אך צריך את הבנאים אלו ת"ח שיבנו ויצרפו את הדברים. (את מקורות הדברים שמעתי בשיעור של ר' משה שפירא זצ"ל בהקשר לחורבן בית המקדש. אך אחר ההתבוננות בתורה דידן נמצאו הדברים מבוארים באופן נפלא 'בתוך התורה').
בתורה מוזכר ענין 'חורבן' בלשון 'חרוב - אחריב'./ עוד מוזכר בתורה ענין שעיבוד - בית עבדים./ עוד מוזכר בתורה גלות - ארץ מצרים.
וידוע (מהר"ל) שג' מרכיבים אלו הם תוכן הגלות. א. יציאה מהמקום, שירדו ישראל למצרים וכנגד זה בגאולה חוזרים למקום בבחינת אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובכלל זה המבואר בתורה דידן שבתחלה אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך ולבסוף יודע את הדרך לבוא למקומו (והוא תקון הד' יסודות וכו'). וכן וענווים ירשו ארץ את המקום שלהם.
ב. שלילת החירות וההשתעבדות לאחר בחינת בית עבדים, ובכלל זה נפילת הד' יסודות לעצבות ועצלות, תאוות רעות, דברים בטלים, וגאוה. וכנגד זה הוא תקון הד' יסודות ע"י ראיית פני הצדיק וצדקה לצדיק. ובשעת מתן תורה נעשו בני חורין (שזהו תחלת עשרת הדברות במתן תורה אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים).
ג. פזור האומה שזהו ענין 'חרוב' ולבאר יותר בתורה מוזכר גם לשון 'בנין'. וכל בנין הוא בעצם 'חבור' שהם אותית 'חרוב'. והחילוק ביניהם שכאשר מחברים דבר לדבר נעשה בנין בחינת 'מצוה' 'חבילות חבילות של מצות' לחבר את כל הפרטים לבנין הקדושה, ולהפך הוא ענין 'חרוב' להחריב היינו לפזר את החיבורים ואזי נחרב המקום. וזהו ענין הצרופים שנחקקים על העצמות, שכל עוד והדברים עומדים במקומם הראוי להם כפי שצירפם השי"ת אזי בנין הקדושה במקומו. וכאשר עוברים עבירות אזי נחרב בנין הקדושה ומצטרפים צרופים אחרים שהם בעצם החורבן כאשר החיבור הוא לא כפי שצריך לחבר את הדברים. אך אעפ"כ בכח וידוי לפני ת"ח יש כח לחבר את הדברים ולבנות מהם את בנין הקדושה. ולהוסיף בה קומה חדשה מהצרופים הרעים.
ומבואר שכאשר חוזרים ובונים בנין הקדושה אזי ממילא חוזרים למקום שלהם לבחינת ענוים ירשו ארץ.
וג' דברים אלו מרומזים בברכת תקע בשופר גדול לחרותנו, הפך השיעבוד. ושא נס לקבץ גלויתנו הפך הפזור והפרוד (ישנו עם אחד מפוזר ומפורד). וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו הפך היציאה ממקומו שחוזרים לארץ וחותמים מקבץ נדחי עמו ישראל שהעיקר הוא להחזיר את הפזור לקבץ הנפזרים.
וזהו שמשתמשים בלשון 'קבוץ' הן כלפי הפזור בגלות 'לקבץ גליותנו' והן כלפי החזרה למקום 'וקבצנו' יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו (והקבוץ מד' כנפות הוא תלוי בתקון ד' יסודות ודו"'ק).
נמצא מבואר שמחמת שהעבירות גורמות צרופים אחרים ומחריבים את קומת הקדושה מחמת זה יוצאים מ'המקום' וכפי שאדה"ר אחר החטא גורש מגן עדן (ותוקן במתן תורה אחר גלות מצרים). ועי"ז דיקא חוזרים ל'מקום' שהוא תקון מלכות דקדושה בבחינת וענווים ירשו 'ארץ'

איש הפלא

@ברוך-מאן
מה שהתינוק נמשך לאימו לא קשור למה שהוא נמשך לצדיק, אתה יכול להסתכל על זה בתור ׳אבא - חכמה׳ ׳אימא - בינה׳.
בבחי׳ עיבור התינוק תלוי לגמרי באימא מצד חיותו. ולאחר מיכן יש לידה ושלבים שונים בסדר קבלת המוחין עד שבגיל 18 -20 מקבל מוחין מאבא. זאת אמורת שה׳מחנך׳ משתנה לפי הרמה ה׳קוגנטיבית׳ כביכול של העולם - אדם וכו׳.

כל זה הוא לא בדיוק בבחי׳ מלכות אלא בחי׳ הזכר מקבל את כל המוחין, והנוקבא [מלכות] קשורה בו תמיד על ידי היסוד - הצדיק.

כח היסוד לתקן את המלכות הוא לפי האורות המוחין שנכנסו בז״א, אם לפי הארת מוחין דאימא, ואם בהארה יותר ׳גאולתית׳ מבחי׳ מוחין דאבא שהם יותר בחי׳ גדלות וחסדים.

אז אני לא הבנתי כל כך מה הפשט בשאלה [ במחילה מכת״ר] אבל אולי עזרתי לך בזה...