כל זה הוא לא בדיוק בבחי׳ מלכות אלא בחי׳ הזכר מקבל את כל המוחין, והנוקבא [מלכות] קשורה בו תמיד על ידי היסוד - הצדיק.

כח היסוד לתקן את המלכות הוא לפי האורות המוחין שנכנסו בז״א, אם לפי הארת מוחין דאימא, ואם בהארה יותר ׳גאולתית׳ מבחי׳ מוחין דאבא שהם יותר בחי׳ גדלות וחסדים.

אז אני לא הבנתי כל כך מה הפשט בשאלה [ במחילה מכת״ר] אבל אולי עזרתי לך בזה...

בינינו, השמש זורחת כל בוקר לכולם, גם לרשעים הכי גרועים. למרות שהשמש לכאורה היא מוצג של נוראות ה׳, לכאורה היה צריך שהשמש תזרח כל בוקר רק למי שאמר ׳מודה אני׳ [ לדוג׳]!!! אז איך יכול להיות שהיא זורחת לרשעים???
אלא פה נכנסת הענווה. כמו שקוראים לו המלאכים ׳מלך עלוב׳.

1. השלימות שה' מלך על כל הארץ, שזה מעל המקום.
2. יש תהליך מענין הארץ מתקוממת [ארץ מתקוממה לו], שהיא כאילו מתנתקת ממקומה ונהיית מעל המקום.

@נחום-בקר כתב:

ובהקשר ל'מקום' הוי ביהמ"ק בבחינת למעלה מהמקום, כמאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה, ועומדים צפופים ומשתחוים רווחים.

מרומז עניין בנין ביהמ"ק ב"חרוב מיניה" -"ומחריב הבנין והצרוף הרע, ובונה מהם מלכות דקדשה".
הגלות ג"כ מפורשת בתורה - להעלות את המלכות מה"גלות בין העכו"ם. ואח"כ: "כל הגלויות נקראים ע"ש גלות מצרים".
נמצא שע"י בנין ה'מקום', נזכה להגיע אל הדעת - (כל מי שיש בו דעה כאי' נבנה ביהמ"ק בימיו) - שכולו טוב, שהוא מעל המקום.

אכן הכלי הוא האמצעי לאור, אבל בשורש הדברים זה כי האור עצמו עשוי מ-כלי ואור יחדיו. (כמו שהאב הוא אב ובן כחדא ואח"כ הבן נפרד ממנו והוא נעשה כאמצעי אליו)

המקום והזמן הם בעצמם נבראו, והקב"ה מעל כל זה, ואעפ"כ יש גם אצלו ית' בחי' של מקום וזמן (תקופות הימים, תקופות השנים - תורה ז' תנינא) שמזה משתלשל המקום והזמן הגשמי.
זה תמיד ישאר שני הפכים: יש ואין יחדיו. ואין לנו יכולת להבין ולהכיל את זה!

במילים אחרות: אנחנו המוגבלים במקום וזמן, לא יכולים להבין יש ואין יחד, כי 'יש' הכונה המקום מלא, ו'אין' הכונה שהמקום ריק, ואילו השי"ת אצלו יש ואין הם אחד ובגלל זה הוא מעל המקום והזמן!
הדברים עמוקים, אבל ר"א הציב אותו לכלל שצריך לדעת כשניגשים לספר הקדוש הזה!

@לב-העולם-אתה כתב:

האם יש פה בתורה התייחסות לעניין המקום?

חָרְבוּ מִינֵיהּ שִׁיתִין מְחוֹזֵי - שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ הַמַּיִם עַל שִׁשִּׁים כְּרַכִּים וּשְׁבָרָן כֻּלָּם, שֶׁהָיָה גָּדוֹל כָּל כָּךְ:
וְאָכְלוּ מִינֵיהּ שִׁיתִין מְחוֹזֵי - בְּעוֹדֶנּוּ לַח:
וּמָלְחוּ מִינֵיהּ שִׁיתִין מְחוֹזֵי - אֲחֵרִים, שֶׁהָיוּ רְחוֹקִין מִשָּׁם, מָלְחוּ מִינֵיהּ וּנְשָׁאוּהוּ לִמְקוֹמָן:
מֵחַד גַּלְגַּלָא דְּעֵינָא - מִגַּלְגַּל עֵינוֹ לָקְחוּ שֶׁמֶן תְּלָת מֵאָה גַּרְבֵּי:
הַוָה מְנַסְרֵי - לִבְנוֹת מֵעַצְמוֹת הַדָּג אוֹתָן מְחוֹזֵי שֶׁהִפִּיל

@חבר-אני כתב:

שני הפכים בנושא אחד, דהיינו שיש מקום וזמן, ואין, משמשים בעירבוביא.

בעלמא
ודאי שהאור צריך כלי כדי שיושג, אבל אין דבר כה ׳מעורבב׳. מה שכן יש זה בחי׳ אמצעי שנקרא אצל המקובלים ׳צינור׳ או ׳צלם׳ שהוא עומד בין המוגבל לא״ס ומקשר ביניהם. ובבחי׳ הזמן אפשר שהוא ברעוא דרעוין.

@לב-העולם-אתה כתב:

אבל יוצא לכאורה שזה לא נודע גם כי כיוון שהוא נתבטל אז לא היה כלל את המקום...

יש את הכלל הי"ג, שלא הודפס, בו מדובר הענין של למעלה מהזמן והמקום.
(ואגב דברי @נחום-בקר, כנראה שלא לחינם הוא הוצב במקום הי"ג, אולי כנגד הי"ג מידות של רחמים, שהם למעלה ממעשי האדם, ולמעלה ממידת הדין של התורה)
דהיינו שבכל תורה מגיעים לבסוף לנקודה הזאת של מעל הזמן והמקום.

בעניין הזמן, בא' האשכולות כבר רימזו לכך, שאע"פ שמשה הגיע אחרי יהודה, מכיון שמשה הוא בחי' אין, א"כ הוא מעל הזמן, כך שאין לפני ואחרי וממילא ע"י שזכר את הווידוי, נעשה כאי' יהודה התוודה בפניו ממש. [ומובן שדבר זה יכול להיות רק אצל ת"ח בחי' משה שהוא אין - מעל הזמן והמקום!]

וכעת התחדש גם ענין המקום.
וזה בעצם עומק נוסף בעניין ביטול היש.
אכן כל הענין של להיות כאן בעוה"ז במעין עוה"ב, זה בחי' שבתוך הזמן והמקום, להיות למעלה מזה.
כל מאורעותיו שבמקום וזמן - כולם הם לטובה, כי כולם נמשכים מעינא חד! - מקום שאין בו חילוק, ואין בו שינוי תמונה של מקום וזמן מסוים!

כמובן הכלל לא הודפס מחמת השיבוש שיכול להיווצר מזה, הכלל מחובר לכלל שלפניו, כלל י"ב - שני הפכים בנושא אחד, דהיינו שיש מקום וזמן, ואין, משמשים בעירבוביא.
גם הסתלקות משה היה דייקא בשעתא דמנחה ורק מתוך הזמן הזה, הגיע אל ביטול הזמן.

צריך להכין הרבה מידות / כלים /אותיות ודיבורים, כדי לקבל בהם את האור אין סוף שהוא בלתי גבול!
(ראה ביאוה"ל בד"ה גרבי דמשחא, שלולא כלי ה'גרבי', לא היה נכנס 'משחא' - אור אין סוף)
מנגד ככל שנופלים יותר לישות ולגשמיות, כך משתעבדים יותר תחת מגבלות המקום והזמן. וממילא יש חילוקים ושינויים בין מאורעותיו, לפעמים טוב ולפעמים רע.
(בתורה א' כתוב שהחקיקה גורמת ל"מקום" בלב. לפי"ז החקיקה בעצמות מורה על נפילה תחת המקום)