אבוקה של אור

[חבר אני]

בפל"ח גם בתורה זו מדבר על כך במפורש:
"וגם מה שמבואר שם שהצדיק מפריש ומברר לו דרך הישר לפי שורש נשמתו, צריכין להאמין שגם עכשיו נעשה ענין זה ממילא, כי כשבא אל כלל הקיבוץ הקדוש שלו ורואה מדותיהם הקדושים ועבודתם אשר עובדים את ה' ומשתוקקים בכלות הנפש לילך בדרכיו הקדושים וכו', ויודע ומבין היטב שכל זה נמשך רק מקדושת אור נשמתו הקדושה ואור קדושת תורתו אשר שם מאיר אור פניו הקדושים וכו' כנ"ל, זה בחינת הסתכלות פני הצדיק, ועיין ליקו"ת סימן מ' ותבין שזה בחינת (ישעיה ל"ג) ביפיו תחזינה עיניך שהעיקר הוא בזמן אסיפת הקיבוץ הקדוש שלו,
ועל ידי כל זה, מי שזוכה לקשר עצמו היטב לזה ומרגיש איזה הארה והתנוצצות הקדושה מזה בתוך לבו, זוכה על ידי זה לתקן המדות הנמשכין משני יסודות דומם צומח, וע"ש במאמר רבב"ח שאינו מזכיר שם כלל ענין ההסתכלות רק ההתקרבות, שזה בחינת ושדיוהו לגודא שהקריב את עצמו להצדיק וכו', והצדיק הוא בחינת ברית מלח עולם, וידוע כי מלח הוא פולט הדמים, על כן על ידי ההתקרבות להצדיק נתתקן המדות הבאים מדומם צומח שהם עצבות והתאוות הבאים מדמים עכורים וכו',
נמצא מבואר בכאן שעיקר התיקון נעשה על ידי ההתקרבות וההתקשרות"

[חבר אני]

@7272 כתב:

שֶׁזּאת הָאוֹת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה כָּזוֹ
וְאוֹת אַחֶרֶת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה אַחֶרֶת

הקשר של זה לראיית פני הצדיק - ראה ביאוה"ל (אות יט*):

"בהעלאתו הנ"ל מדבריו הקדושים, להלבשת מדת השם אלקים בתמונות חלקי הנבראים. וכאשר מאלינו נדע ונבין, שהעיקר הוא פני תמונת המובחר שבכל הנבראים, שהוא מורינו ורבינו משה כנ"ל. מבאר יותר בהכרח ראיית פני מוריך, שכתב בסימן ח'. [וגם בדבר היניקה הנ"ל, המגיע משם לתכלית ההיפך, מבאר יותר בלשון הכתובים באזהרה הנ"ל, לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, לא תעשה וכו' כל תמונה]. כי לא קם עוד בישראל תכלית הזיכוך, כבתמונת פני משה. עד שזכו על ידו גם כל נפשות ישראל, לדברי ה' פנים בפנים, אנכי ולא יהיה לך כנ"ל:"

[איש הפלא]

@7272 מובן מאליו שלא באתי להקל בעניין, רק לענ״ד הם עניינים שונים, ויש עניין בראיית פני הצדיק גם בלא להכיר תורתו שיזכר בה [לעומת זה להבדיל כשם שאסור להסתכל בפני ר*ע שלא ישפיע עליו בתואר פניו ששם נגלית הפנימיות]

[בעל מוח]

@ברוך-מאן כתב:

נוֹהֵג הָיָה [הרב מטשערין] לַעֲבוֹר בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין אַנַ"שׁ שֶׁבָּאוּ לַקִּבּוּץ לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִבִּיט עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַנַ"שׁ וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁזֶּה בְּחִינַת "רְאִיַּת פְּנֵי הַצַּדִּיק" הַמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּתוֹרָה ד' וְעוֹד (וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁוֹ בַּסֵּפֶר "פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה").‏

לצטט פל"ח זה קל!
עכשיו נראה מאיפה הפרפראות הוציא את החידוש הנפלא שלו...
באות ט' רבינו כותב
וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים • שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה • וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל • זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו • שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף • וְהֵאִיר לוֹ • וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזֹּאת • אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזָלֵיהּ חָזִי • תֵּיכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵיקוּת גָּדוֹל...
רבינו מתאר כאן מצב של אחד שרואה אדם אחר שמלהב בתוך התפילה וזוכה להידבק באין סוף = בצדיק
דהיינו שהוא מדובק בצדיק
= הוא רואה את אנשי הצדיק

[נחום בקר]

@בעל-מוח ההקבלה לא מדויקת לגמרי. כי שם מבואר שאותו אדם בתפלה. ואילו הפרפראות לא היה מסתכל על אנ"ש דיקא בעת תפלתם.

[לב העולם אתה]

הוא באמת לא סגר את זה עד הסוף אבל ההתחלה מבריקה!
אני חושב (אולי) לסגור את הפינה הזו - שלבוא לצדיק זה כמו להתפלל.
כי התכללות בא"ס זה כשבא לצדיק וגם בתפילה... (מוהרנ"ת אפילו מחבר ביניהם שכשבא לצדיק אז הצדיק עושה שיאיר לו בתפילתו - איפשהו בחושן משפט...)
אז כשהוא בא בר"ה וראה את כולם מתכללים בצדיק - זה אותו הרעיון של מי שמתפלל, שכש"רואים" אותו זה בחינה של "ראיית" פני הצדיק!
@נחום-בקר מה אומר??

[אוצרבלום]

@בעל-מוח כתב:

@ברוך-מאן כתב:

נוֹהֵג הָיָה [הרב מטשערין] לַעֲבוֹר בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין אַנַ"שׁ שֶׁבָּאוּ לַקִּבּוּץ לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִבִּיט עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַנַ"שׁ וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁזֶּה בְּחִינַת "רְאִיַּת פְּנֵי הַצַּדִּיק" הַמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּתוֹרָה ד' וְעוֹד (וְעַיֵּן בְּפֵרוּשׁוֹ בַּסֵּפֶר "פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה").‏

לצטט פל"ח זה קל!
עכשיו נראה מאיפה הפרפראות הוציא את החידוש הנפלא שלו...
באות ט' רבינו כותב
וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים • שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה • וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל • זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו • שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף • וְהֵאִיר לוֹ • וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזֹּאת • אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזָלֵיהּ חָזִי • תֵּיכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵיקוּת גָּדוֹל...
רבינו מתאר כאן מצב של אחד שרואה אדם אחר שמלהב בתוך התפילה וזוכה להידבק באין סוף = בצדיק
דהיינו שהוא מדובק בצדיק
= הוא רואה את אנשי הצדיק

נפלא ביותר.
אמנם בפשטות מדובר על אותו אדם המתפלל שרואה את ההתנוצצות של אור אין סוף שמאיר לו בשעת תפילתו.

[נחמד]

@בעל-מוח
לעניות דעתי ההבנה של הפרפראות כן נובעת מזה שהרבי חילק לשתי בחינות צדיק אחד בחינת משה אין והשני בחינת יהושוע מלכות ובאות ו כתב ששורש המלכות אש ובבחינה הראשונה כתב שראיית פני הצדיק היינו תלמיד חכם דאביק באור התורה עניין האש ואם כן התלמיד חכם המדובר הוא בחינת יהושוע

[לב העולם אתה]

@נחמד
אז האם גם נתוודה לתלמיד???
אני חושב שהמושג תלמיד חכם זה חלק מהענווה שהוא מבין שזה לא שלו... ראה

[נחמד]

זה ברור שהרי בגמרא כתוב גברא רבא והרבי משנה זאת לצורבא מדרבנן
אך יש בזה גם משמעות שמחזקת את החילוק בין משה ליהושוע / יהודה / דוד.

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה חשוב לציין שהפרפראות לחכמה לא הוציא זאת מהדיוק בתורה דידן אלא מתורה קנג ותורה רל כפי שכותב בדבר מפורש. אלא שאנו ההולכים בדברי ראבר"נ נוכל לטרוח ולמצוא זאת במניה וביה בתורה דידן.

[נחום בקר]

@נחמד היכן רבנו מזכיר 'יהושע' בתורה ולו ברמז.
כמו"כ היכן מצינו ענין 'תלמיד' חוץ מהמילה 'תלמיד חכם' שממנה בפשטות א"א לדייק כלל.

[מאיר לב]

@נחום-בקר

@נחום-בקר כתב:

היכן רבנו מזכיר 'יהושע' בתורה ולו ברמז.

המקור הראשון לכך שכל המומתין מתוודין היה מעכן שלפני מותו התוודה בפני יהושע.

[נחום בקר]

@מאיר-לב יפה מאד - אך באותו זמן יהושע היה 'דבר אחד לדור' שעליו נאמר מאחז"ל זה.

[מאיר לב]

@נחום-בקר הערה נכונה. אני בעיקר עניתי על האזכור של יהושע.
בנוסף רואים מכאן דבר שונה קצת מיהודה שלא הועיל לו הווידוי אצל יעקב כי צריך את משה בעצמו.
כי אצל עכן זה כן הועיל לכאורה, אף על פי שהצדיק יחיד הדורות היה עדיין משה

[נחום בקר]

@מאיר-לב בקשר ליהודה כבר התבאר באשכול אחר שהסיבה שלא הועילה הוידוי אצל יעקב היא מחמת שהצורך לוידוי היה על 'וחטאתי לך כל הימים' שעל זה הוא לא התוודה.
ואע"פ שהפרפאות לחכמה מבאר שצריך דיקא את משה.
הדברים קשים ביותר כיון שראובן התוודה אצל יעקב ולא הוזכר ע"י משה ולא היו עצמותיו מגולגלות. ועל כן נראה כפי שכתבתי.

[נחמד]

נחמד כתב:

לעניות דעתי

למעשה אסביר מה התכוונתי יהושוע מוזכר בתורה כ'מלכות' 'דבר אחד לדור' בעוד שמשה נזכר כאין שורש המלכות
ולכאורה ההבנה היא שיש ב' בחינות בתורה הצדיק שהוא בחינת אש והצדיק שהוא בחינת אין (או מדוייק יותר ב' מדרגות בצדיק עצמו.)
והוידו דברים הוא רק אצל הצדיק שהוא בחינת אין דהיינו משה ואילו הראיה שמוזכר בתורה שהוא ענין אביק באור התורה בחינת שורש המלכות הוא גם אצל התלמיד שהוא בחינת אש.
זה אמנם חידוש מאוד גדול ולכן כבר בהודעה הראשונה הדגשתי ולא לצרכי ענווה שמדובר בקוצר המושג דעתי הענייה.
ואם יש למישהו ראיות בעד או נגד אשמח לשמוע.
בעניין הצדקה לא יצא לי ברור האם זה דווקא להצדיק בחינת אין או גם להצדיק בחינת מלכות ולמעשה האם הצדקה להצדיק היינו לענייניו או גם לתלמידיו.
ויש צד לומר שזהו החילוק בין הבחינה הא' שהוא תיקון לפי שעה כפי שמשמע ממשל האם לבין הבחינות הב' והג' שמשמע שהוא תיקון גמור ואילו בהלבשה משמע גם על הבחינה הא' שהוא תיקון גמור על ידי בחינת מלח. דהיינו שבהלבשה הוא מרישא לסיפא מוידוי לראייה אם כן הוא אצל חכם בחינת משה והבן.

[נחום בקר]

@נחמד ייש"כ על הרחבת הדברים, כזה ראה וכתוב.
בקביעה שהוידוי דברים הוא רק אצל הצדיק שהוא בחינת אין. דשו בו רבים בכמה אשכולות בפורום. והדבר לא ברור כלל ועיקר.
עכ"פ ברור שגם כשרבנו דיבר על שורש האש הוא דיבר שם על וידוי דברים. והתבאר באחד האשכולות שכשרבנו דיבר על בחינת 'אין' שם הוא שינה מלשון וידוי דברים ללספר כל לבו. אך לא נראה שזהו מחמת חילוק התלמיד והרב.
אלא מחמת חילוקי עליית המלכות במדרגותיה. שבעליות שבמלכות ובשורשה שבאש הוא בוידוי דברים. ובעליה לבחינת אין צריך כבר לספר כל לבו והאריכו במקומו.

[חבר אני]

@בעל-מוח

באות ט' רבינו כותב
וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים • שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה • וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל • זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו • שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף • וְהֵאִיר לוֹ • וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזֹּאת • אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזָלֵיהּ חָזִי • תֵּיכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵיקוּת גָּדוֹל...
רבינו מתאר כאן מצב של אחד שרואה אדם אחר שמלהב בתוך התפילה וזוכה להידבק באין סוף = בצדיק
דהיינו שהוא מדובק בצדיק
= הוא רואה את אנשי הצדיק:

אני הייתי לוקח זאת לקשר אחר, אותו לשון יש בראיית פני הצדיק:
"וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף-על-פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף-על-פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו".

יש לשאול, מה העומק בזה - שכרואה את הצדיק אזי נתבטלים תאוותיו?
כי הוא רואה את הצדיק שהוא רואה את האור אי"ס.
ואם תשאל, והרי אינו רואה את האי"ס ממש אלא רואה רק את הצדיק?
אלא זה התשובה: "אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי", דהיינו הצדיק [מזליה - כי הוא שורשו] הוא כן רואה ממש את האי"ס, ולכן ע"י ראיית מזלו - שרואה את האי"ס - נתלהב ו[מתעורר] לקראתו ועי"ז מתבטלים התאוות.
(שימו לב שעשיתי "משיכת קורה" מהבחי' הראשונה - ראיית פנ"ה, לדרגה העליונה ביותר להכלל ברצוא באי"ס. בדרגה הראשונה ע"י הראייה, מתבטל ה[תאוות שהם בחי'] ישות, ובדרגה העליונה אחרי שכבר ביטל ישותו, או אז יכול לראות בחי' של אי"ס ולהתבטל לגמרי, ומכל מקום בשני המדרגות זה קורה ע"י ראייה.)