תורה ד' קמא

מ"מ לגרסה שהביא רביז"ל יש מקור (מה שהשמיט רביז"ל מטללתא מובא בהגהת הב"ח )

@בעל-מוח לא בקשו מהנכה לרוץ 20 ק"מ. אך ביקשו ממנו להתאמץ לגרור את עצמו 2 מטר. היינו גם מהעני מבקשים 'לגזוז מנכסיו לצדקה'. כפי יכולתו. וכאשר יעשה כפי יכולתו משמים יעשו כפי יכולתם ואזי טוב לו וטוב לעולם.

@איש-היער כהארה ולא כביאור מקיף - אחד הדוגמאות שרבנו מביא בתוך התורה זהו המעשה מרב עמרם חסידא ששם אחר שהתגבר על יצרו, ועשה וידוי דברים לפני ת"ח שהם הרבנן שבאו וראו ושמעו את דבריו עי"ז זכה להשביע את היצה"ר ולהוציאו ממנו. וניצול מכולם כפשוטו. ובקשרי התורה יתבאר שכשזוכה לוידוי דברים לפני ת"ח באופן השלם עי"ז זוכה לבחינת עולם הבא ששם אין יצה"ר וגם הוא יהיה ניצול מכולם. כי כאשר זוכים ל'דעת' אזי אין רוח שטות וניצול מכולם. וכיון שזה בעיקר בענין הסור מרע על כן נקרא ניצול ולא זכה. כי את הזכות תקנה בעשה טוב.

@7272 בביאור הליקוטים נגע בנקודה זו. והתבאר כבר באשכול אחר. ונחזור לנקודה הנוגעת לענייננו. 'הדעת' יכולה להתבטאות בחסד ויכולה להתבטאות בדין. אך כל זה הוא לא 'עיקר' הדעת. ועיקר 'הדעת' הוא אחדות של חסדים וגבורות. ובתורה דידן יש בחינה של בהוי"ה אהלל דבר, ויש בחינה של באלהים אהלל דבר. ויש בחינה של ה' אחד ושמו אחד. שזה עיקר הדעת. וזהו חלוקת הסוגיות בין מסכת ברכות ששם מובא הפסוק בהוי"ה אהלל דבר לבין הסוגיא בפסחים ששם מובא הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

@7272 כתב: היה לי פעם התחזקות שהשם אוהב גם את הירידות והמריבות שיש בשלום בית למשל היה לי משהו מעניין בשבת הזאת. בליל שבת נתקלתי בחוברת של 'בים דרכיך' על הפרשה. ושם ראיתי מרמז חומש בראשית על עולם עשיה, אחריו שמות על יצירה וכו' וחומש במדבר שסיימנו בשבת זו נגד עולם האצילות. ובדרך זה הוא מסביר שלכן המעברים הכי גדולים של עם ישראל הוא דוקא בחומש במדבר. והתיקון שלנו בעולם האצילות הוא לחפש את השי''ת בבחי' האין סוף דווקא מכל המעברים שלנו להבטל לד' מתוך וידוי דברים לצדיק ותשובה וביטול, ולחפש להרגיש קצת קרבת ה', ולהיות מוכן בשביל זה למסור את הנפש למרות כל הכשלונות שלנו ובלי להתרגש מהכשלונות כשזה בא לשבור אותנו. הסיפור אצלי המשיך, כששבת בבוקר הגעתי לבית כנסת חסידי בשכונה, וניגש אלי איזה אברך המכונה 'צולניק' ואומר לי כשהוא עדיין לפני התפילה, ''זהו נמאס לי'' כ''כ הרבה שנים אני מנסה לעבוד את ד' ולהגיע ולהתרומם והיצר הרע רק מנסה לשבור ולהכריע אותי שאני כבר לא יזכה...' ואני מפחד שלאט לאט הוא מצליח עלי, אני מתוסכל כבר'' וכך הרבה לדבר עוד ועוד .. אמרתי לו את המהלך הקודם, שדווקא באצילות המצב הוא הכי צבעוני, כל המשברים והמכשולים קורה בחומש במדבר, בזמן הכי אצילי שיש לעם ישראל, ללכת מחוץ ליישוב עם משה רבינו, מתוך אכילת מן, ההרגשות הכי נפלאות והחלומות הכי מדומות שרק יכול להיות, 'לא משה רבינו במצרים שעוד לא מכירים אותו' רק משה רבינו שמדבר הכל על פי ד', ועל פי ד' יחנו וייסעו' והנה דווקא כאן יש משברים כאלו, שהכל זה גם חלק מהבניין... ע''כ הסיפור. ולעניינו בעניין תורה ד' רימזתי נקודות ע''פ תורה ד' בתוך הדברים, וכמובן ניתן להוסיף עוד. וניתן גם להוסיף שיותר גבוה מאצילות זה הא''ס שזה הדביקות המוחלט ב'אין' שזה התכלית של כל הבריאה ולזה זוכים ע''י התשובה והוידוי דברים בכח האש של הצדיק האמת שכל דבר אשר יבוא באש שזה התאוות והנפילות שלנו, תעבירו באש - לספר לפני הצדיק, ומכח כל הירידות להתקרב לד' ולהתבטל לרצונו, שזה הרצון העליון, ואחר כך כשחוזרים משם.. להמשיך ולהאיר את כל הרצונות שלנו מהרצון של א''ס הרצון שברצונות רעווא דרעווין והנה מתחילים חומש דברים, שזה משנה תורה, שמשה רבינו ממשיך לנו דרכי תשובה לפי כל המעשים שלנו שאנו מספרים לו, שזה פרשת דברים, שמשה רבינו מפריש ומברר לנו את הדרך בעבודת ה' עם תוכחה ראויה על פי התשובה שעם ישראל התחרטו על כל החטאים שהיה במשך הזמן עם העגל ועדת קרח והמתעוננים וכו' וכו', וכך הוא ממשיך להאיר לנו גם את 'הרצוא' וגם את ה'שוב' בכל המיני דרכים של פרשת יראה ופרשת תשובה וכל שאר חומש דברים.

@אוצרבלום הכל לפי הבחי׳, אם הדיבור הוא בעניין בחי׳ משה אז מוזכר ת״ח, ואם הדיבור יותר נוטה לעניין ההשפעה הכללית [ולא דווקא משום בחי׳ משה] אז מוזכר ׳צדיק׳. אמנם בכללות, הכל נקרא ׳צדיקים׳, ובחי׳ משה הוא בחי׳ מסוימת שבצדיק. כנלע״ד

כוכבי אור חלק חכמה ובינה אות כ"א: וְהַמְעַיֵּן יָבִין מֵאֵלָיו שֶׁמַּה שֶּׁלֹּא יַזְכִּירֶנּוּ שָׁם (וְכֵן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים) כִּי אִם בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּשֵׁם 'צַדִּיק', הוּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם וּכְבוֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר, וְגַם כִּי אָמְנָם שֶׁגַּם זֶה אֱמֶת, כִּי כָּל צַדִּיק הַדּוֹר יֶשׁ בּוֹ בְּחִינַת 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' כַּמּוּבָא בִּדְבָרָיו זַ"ל, אֲבָל בְּוַדַּאי הָעִקָּר הוּא הֶ"עָלִית עַל כֻּלָּנָה" שֶׁהוּא 'מֹשֶׁה מָשִׁיחַ' בְּעַצְמוֹ, כַּנִּשְׁמַע כַּמָּה פְּעָמִים מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ.

@דוד-שדה על כן רבנו אומר בכל פעם שבא לצדיק וכו' ולא מדובר על הוידוי של ער"ה. כמו"כ יש בחינה של 'תנו לי את לבכם' ודבר זה יכול להיות ברגע אחד [עיין תורה קעו שקשורה לתורה דידן ואכמ"ל].

אולי אפשר לומר פשט שמגלה פנים שלא כהלכה זה אחד שמבין פשט שעוצר אותו מללכת ולהתקדם בדרכי השם יתברך והפוך מי שלוקח את דברי חזל שעל פניו מובנים קקשים לעיכול והוא מתחזק מהם זה נקרא מגלה פנים דהיינו פשט כהלכה שאפשר עם כזה הבנה להתקדם בחיים ולהתקרב להשם יתברך

@נחום-בקר ע"פ תורה צ"ח, דע"י הצדיק האדם מתחיל לראות עד היכן הפגמים שעוברים מעבר לעבר מגיעים, לעניניו, שהצדיק - משה רבינו - יתן ראיה לבני ישראל שיראו גודל הפגם, בפרט כשפוגמים בארץ ישראל, בעניני אמונה.

עברתי על הירחונים "אור זורח" שיצאו בוורשא לפני השואה (הובא בקישור הנ"ל) לא מצאתי על תורה ד'. יש שם בעיקר על תורה א' (שאגב זה היה התורה הזמנית אז!) צריך לחפש ב"מבועי הנחל".

@לב-העולם-אתה כתב: מהם הצירופים של פעור? מה הוא אומר? אני מבין שהוא מעיז פניו ואומר דברים שלא כרצון השם ואינו אלא כמתריס להבדיל בין קודש לחול אצל מלכות דקדושה השם יתברך מצרף צירופים לטובה ולברכה... הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּרִים כָּל אוֹת וָאוֹת מְלֻבָּשׁ בָּהּ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה שֶׁזּאת הָאוֹת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה כָּזוֹ וְאוֹת אַחֶרֶת יִהְיֶה לָהּ תְּמוּנָה אַחֶרֶת נִמְצָא, שֶׁרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ תְּמוּנוֹת אוֹתִיּוֹת הֵם הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְכָל אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ הַתְּמוּנוֹת נִמְשָׁכִין מֵרְצוֹן אֵין סוֹף, שֶׁאֵין בּוֹ תְּמוּנָה וְכָל הַדְּבָרִים וְהַיֵּשׁוּת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם מֵהָאוֹתִיּוֹת, הַיְנוּ מִמַּלְכוּת כִּי יֵשׁוּת הוּא מֵחֲמַת הַמַּלְכוּת שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם וְעַל יְדֵי זֶה בָּרָא אֶת הָעוֹלָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וְכָל הָרְצוֹנוֹת, הַיְנוּ הַתְּמוּנוֹת, וְכָל הַיֵּשׁוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת מְקַבְּלִים חִיּוּתָם מֵרְצוֹן אֵין סוֹף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב 'בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' פעור מלשון פותח בסלנג כמו "פתח עליו ב200 קמש בפער" במקום לסתום ולהכניע את עצמו לרצון השם יתברך עם כל הקשיים הכרוכים בכך... כמו אנשי השם שעמדו והתגברו על יצרם... והתיקון כשפתח פיו בתשובה לפני התשובה הדיבור ממעשים שהם נגד רצון השם יתברך היא הקילקול אך בזמן התשובה כשאומר את אותם דיבורים אבל בהכנעה ובתשובה על שעשה נגד רצון השם יתברך נעשה שעשועים שאפילו צדיקים גמורים לא יכולים לעשות... עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו הָאוֹתִיּוֹת הַחֲקוּקִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם הַדִּבּוּר שֶׁל הַוִּדּוּי כִּי הַדִּבּוּר יוֹצֵא מֵעַצְמוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כָּל עַצְמתַי תּאמַרְנָה" וּמַחֲרִיב הַבִּנְיָן וְהַצֵּרוּף הָרָע וּבוֹנֶה מֵהֶם מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה ומנגע זוכה לענג ביום שכולו השבת

אחד המקומות שרואים חיבור בין שני הפכים בתורה שלנו זה הרשעים. הרשעים שהם הגורם גדול ביותר לנפילת המלכות, ונתינת הכח לסט"א - הם הם הכלי והכסא שמעמיד את המלכות דקדושה בעצמה!

@שמחה כתב: חשבתי על זה, וואו כמה שקשה להתוודות... ועוד רבינו אומר שבכל פעם שבא לצדיק - לומד ליקוטי מוהרן, צריך וידוי. ממש לא מוצא את עצמי עושה את זה. נראה לי בגלל שזה לא נעים... קודם כל, אשריך שיש לך הרגשה כזו בציון רבינו, להרגיש את נוכחותו עד כדי בושה - אשריך! ולעצם העניין, אכן זהו המטרה באמירת הווידוי שנזכה לבטל את הגאוה עד עפר ולהכלל באין! (עיין ביאוה"ל אות א' ובאות י"ז)

וז"ל הרמב"ן (בספר המצות) המצוה הרביעית - שנצטוינו לרשת את הארץ שנתן לנו האל יתברך ויתעלה לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אומרו להם (מסעי לג וברמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ... אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם...נצטוינו אנחנו לבוא ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו... ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כעובד ע"ז...הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה...אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה עכל"ק של הרמב"ן ז"ל. מבואר מכותלי לשונו שכיבוש אין ענינו 'מלחמה' כי אם 'ישוב הארץ' ע"י עם ישראל. וממעלתו כנגד כל המצות שבתורה מובן ממילא הנ"ל שע"י מצוה זו זוכים לבחינת התכללות באסב"ה. ובזה יובן מאחז"ל כל היושב בה נשוא עון בחינת עבודת ההתבודדות שמחוקת עון, ויש לקשר הגדרת 'נשוא עון' לפסוק המובא בשלהי התורה 'ונשא מאד'.

ח. ויספר לפני התלמיד חכם, היינו וידוי דברים. מבואר כי הלשון 'דברים' ביאורו פרטים פרטים, לעומת ה'סיפור' הכולל המורכב וכולל הפרטים לכדי סיפור. ועפי"ז מבואר דיש בחינת "וידוי דברים" שזה וידוי ופירוט החטא שאותם דיבורים יוצאים מהעצמות – מהאותיות החקוקות על העצמות (כמבואר באות ה'), ויש בחינת וידוי דברים ש"מספר" לפני התלמיד חכם, היינו שהסיפור דברים כולל את הפרטים לכדי מהלך אחד, והרי זה כעין "רעוא" ו"רעוא דרעוין" - שיש אותיות ותמונות שהם רצונות וכנגדם "וידוי דברים", אך יש "רעוא דרעוין" שהוא רצון שברצונות, רצון שהוא סובב והולך בכל אותם הרצונות, וזה בחינת "סיפור דברים", ונמצא שב"וידוי דברים" נעשה הוצאת האותיות החקוקות, וב"סיפור דברים" נעשה הפרשת הדרך (וזהו הלשון "דרך" שעיקרה להגיע למחוז חפצו, ובדרך עוברים כמה וכמה תחנות כמבואר). ועפ"י הנ"ל מתבאר הדקדוק מדוע לא הביא רבנו הפסוק "והאיש משה ענו מאוד" כחלק מהפסוקים שכתובים בתורה על משה רבנו באות ז', ויתבאר ששם מבואר בשבחו של משה ש"הוא בעצמו מספר להם (לישראל) שבחיו", שנקט רבנו בדיקא לשון "מספר" גבי משה רבנו, דעבודת משה רבנו בתפילתו על חטא העגל הוא להתכלל באין בבחינת "ואם אין מחני נא", ועבודת התכללות באין זהו בחינת "סיפור", וע"כ בשבח משה הכתוב בתורה נקט רבנו וידבר ה' אל משה – ויאמר ה' אל משה, שזהו לשון "כללית" בפרטי המצוות בתורה, דהרי עבודת משה כאן היא בהתכללות באין שזהו "סיפור" שבחו, ואילו הענוה בפסוק "והאיש משה ענו מאוד" אינה אלא פרט.

בלשון נוכח השני שרבינו אומר וְזֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁבָּא אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם וּמְסַפֵּר לְפָנָיו כָּל לִבּוֹ, וְהַתַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחִינַת משֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". וְעַל יְדֵי זֶה אַתָּה נִכְלָל בָּאֵין סוֹף. חשבתי, שיש כאן בעצם שיכות למה שרבינו אמר קודם שע"י הוידוי דברים הצדיק מַדְרִיךְ אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לְפִי שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ. ולכן כאן הרבי אומר שבכל פעם שבא אצל תלמיד חכם והרבי כבר בעצם פועל כאן מתוך ספרו הקדוש שזה פני הצדיק כמובא בפרפראות מתורה קצ''ב, ופונה אלינו 'אתה נכלל באין סוף' כששומעים לו כאן בסעיף ח' ובסעיף ט' להתוודות לפני הת''ח. וזה שנכללים באין סוף ומשם חוזרים למלשכות עם רשימו וכן בכל פעם ופעם בבחי' רצוא ושוב כמובא בסעיף ט', ואז זוכים כל פעם להמשיך מהא''ס ההדרכה הנכונה שמדריך אותנו הצדיק ע''י הוידוי לפניו והתשובה עי"ז ואח''כ גם ההדרכה שמדריך אותנו, גם להכלל בא''ס וגם לחזור משם ולהמשיך רשימו למלכות.