פרק 5 | ציפור הנפש
חיילי הרוח עמדו סביבו מסומרים למקומם, אך בכור התרומם, וניער את ראשו כמנסה להשכיח ממנו את הזכרונות הנוראים. ומיד החל ללכת, תוך כדי שהוא ממשיך בסיפורו של קליַא.
הזעזוע שחוותה הארץ בעקבות החורבן שהמיט עליה קליַא, הביא לקיומם של יצורי אופל איומים. שמם נודע אך למתי מעט, 'המחריבים'.
קליַא פיקד על צבא המחריבים האדיר, הם לחמו ללא הרף לנתק את חיילי הרוח מעצמם, ממלכי־צדק, ומהאחד הפשוט. חייל שמתנתק, גוועת רוחו תוך כדי דמיון של חיים, מוות איטי ומייאש, עד שהוא נופל חסר אונים אל עמק השִׂדים.
"את גייסותיו חילק קליַא לעשר פלוגות, ומינה קצין שיעמוד בראש כל פלוגה. עם שלושת הפלוגות הראשונות, אין לנו ענין במלחמה הנוכחית", אמר בכור, והוסיף כשמבטו עורג אל אופק לא ידוע, "אין בנו כח לאבדם, רק הרוח היחידה תוכל להם, בבוא היום, היום הגדול...".
"שמות שבעת הפלוגות הן, 'המפרידים', 'החותכים', 'הגוזרים'. ולאחריהן גדודי הרוכבים ששמם 'הפותחים' ו'המפרישים'. השישית היא פלוגת 'המבדילים' האיומה. כל פלוגה ניכרת בגוון מסוים, בכוחות שמיוחדים לה, ואף בכלי זין משלה".
"והשביעית", שאלו החיילים, "מה היא?"
"הפלוגה השביעית שמה פלוגת 'האוטרים'", ענה בכור, "לא ידוע לנו הרבה אודותיה, מאחר ואף המגיד לא ידע לספר לאנשיו על מהותה".
בכור עצר מהילוכו, ונעץ את עיניו ברוחם הצמאה, "הכשלונות הולכים ורבים, הכאב שמציף את חיילי הרוח עם כל כשלון הוא עצום. מחשבתי עורגת לכח עמוק ונעלם. כח חדש. כח שמעבר לגבולות. כלי המלחמה הותיקים אפשרו לנו לרוץ וללחום. אך כוחותיהם של המחריבים גוברים והולכים...".
עיניו של בכור נצצו כביכול נשטפו זה עתה במימי הנהר. האור שזרח מהן סיפר על תקותו האיתנה, ועל אמונתו בכוחו הגדול של מלכי־צדק.
קולו הרך נישא בין העצים, מלטף פינות שכוחות, "לתת דרור לציפור הנפש, שתרחף בשמי רום רחוקה מעפר הארץ".
עיניהם היו נעוצות בְּזַכּוּת פניו של בכור, מפצירות, מתחננות באלם קול, "הציפור כלואה במרתפי הארץ, מעלה אבק בן שנים. איך תוכל לפרוש כנפיים, לדאות במרחבי על, לפרוש עלינו כנפיה בחמלה... איך...".
ממעל שייטה להקת ציפורים צחורות כנף, רחש משק הכנפיים ממלא את חללו של היקום, בואם מבשר התחלה רעננה, תחילתו של יום חדש. היש שירה עריבה מציוציהם של הציפורים, המהוות השראה לעולם הנגינה.
"אכן", זהרו פניו של בכור, "השמחה היא פנימיות הנגינה, היא תפרק את הצער הטמון בלב, ותעניק לחיילי הרוח כוחות חדשים להתרומם מעל לתחושות תבוסה משתקות. השמחה תנשא את רוחו של החייל כציפור לשמי רום".
קולו של בן נשמע, מלחש את השאלה הנוקבת שעמדה בחלל האויר, "ודאי שהשמחה תעניק כח, הנגינה מרעידה ומשובבת את מיתרי הלב, והיא המרפא והמזור לתחלואי הנפש. אך היכן נמצאת שמחה כזו שתחבוש לשבורי לב, תשיל אבק מכנפים מרוטות להמריא אל על?!"
החיילים הנהנו בראשיהם בהסכמה כאובה. הדממה החלה להעיק, והם התכנסו אל תוך עצמם בשתיקה.
בכור התרומם אל מעבה החורשה שנפרסה מאחוריו, פונה אל הנהר שחצה את היער העבות, והקיף את בתי עיר הגבול.
הלילה פרש זה מכבר את כנפיו על היקום, אך השינה הייתה רחוקה מהם והלאה. הם התגודדו כל הלילה מתחת לסבך העצים שבקצה היער, מביטים אל תוך עצמם בתהיית מבוכה.
מרחוק, התפזרו בצינת הליל נהימותיו של בכור, שעדיין עמד על שפת המים, צופה אל העתיד המזהיר בשלל גווניו, מייחל אליו מעומק ליבו הדווי.
