יום אחד הפסקתי לרצות...

לב העולם אתה

התעוררתי בבוקר, פתחתי עיניים, נזכרתי בכל מה שרציתי. ואינו...
הלכתי להתפלל, ובאמצע העמידה נזכרתי שרציתי לכוון. ואינו...
הולכתי ללמוד, התחיל חזק, אחרי שעתיים גיליתי ש.. ואינו...
חזרתי הבייתה. שוב כל החלומות האלו מפעם.. ואינו...

אז הלכתי לשדה. ורציתי לספר את זה לה'. ואינני...
התיישבתי לי על האדמה הלחה וחיפשתי נחמה. ואיננה...
נזכר איך שפעם פעם הייתי מתרפק. ואיננו...
קמתי בהחלטיות, עצמתי את עיני לזעקתי שתבוא. ואיננה...

והסתובבתי לי עצוב. שבור מהחיים.
וכאב לי.
אבל לא התייאשתי.
אז שוב רציתי. ורציתי. ורציתי.
ושוב נשברתי...

והייתי עצוב. מאוד. מאוד.
כמה אפשר לרצות ולהישבר???
אז אולי אולי בשקט אפסיק לרצות?
'העיקר הוא הרצון' - אומר הרבי,
אבל איך אפשר להמשיך לרצות? להמשיך ככה להישרף? איך???

בסוף הרבי דיבר אלי.
הוא סיפר לי על נשמה מסובלת בייסורי אכזבות. זה הייתי אני...
ושאלתי גם אותו, איך?
ובסוף, בסוף הוא סיפר לי...
הרצון קודש קודשים, אבל בלי כלים אתה חלילה תתכלה...
יש כלי לרצון. קוראים לו 'הסתפקות'... 'נקודה טובה'...

וזהו.
הפסקתי לרצות את... את... את...
וראיתי איך יש לי. ויש לי. ויש...
ואז שוב רציתי. אבל עם חיוך