החלום | אלגוריה בהמשכים
-
כוחות הטוב:
|
האחד הפשוט: בורא העולם. מקור כל הרוחות.
מלכי־צדק: מנהיג חיילי הרוח, התגלות הרוח הכללית. שליחו המיוחד של האחד הפשוט. מקום מושבו, עיר הגבול.
עתיק: התגלות הרוח הכללית הקדומה. שליחו הקודם של האחד הפשוט. סבו של מלכי־צדק, ואביה של אֹשדת.
בכור: תלמידו המובהק של מלכי־צדק.
חיילי רוח: לוחמים המחוברים לרוח הכללית. כפופים להנהגת מלכי־צדק, ובכור משרתו.
ציפורים: הרוח העליונה. הכח העליון שמניע את נשמת חיילי הרוח.
שמני הריח: כח גנוז הנוסך אור מאחד. מסוכן בהשתמשות מופרזת.
התקשרות: שעת התייחדות יומית עם האחד הפשוט.
מפות לאדמות הרָץ: מפות מסתוריות, המובילות אל מקום רחוק וגנוז.
עיר הגבול: מקום משכנו של מלכי־צדק, ועירם של חיילי הרוח.
חמשת החברים: אהבאל, בֶּן, לביא, עזר, עתיר. חיילי רוח המקושרים זה לזה.
שבואל: חייל רוח, ידידם הצעיר של חמשת החברים.
.................................................
כוחות הרוע:
|
קליַא: מנהיגם של המחריבים. אויבם הגדול של מלכי־צדק וחיילי הרוח.
מחריבים: עושי דברו של קליא. מחריבי העולם, ומכריתי רוח החיילים.
אשמא: סגנו הראשון של קליא. מפקד הקרב הגדול על שמני הריח.
עמון: סגנו השני של קליא. נלחם בעתיק בדרכו לאדמות הרץ.
אונימתא: יצור אופל, פרי מעשיו של עמון. נשלחה להלחם במלכי־צדק.
פּראָם: שלוחו האישי של קליא. מופקד על משימות הדיכוי.
חלא: חייל רוח הפכפך. חייל רוח שהפך למסייע של קליא.
פלוגות המחריבים: הגדודים שנלחמו בחיילי הרוח. קצין מיוחד בראש כל פלוגה.
המפרידים. בראשה נובל.
החותכים. בראשה צלמון.
הגוזרים. בראשה קנאז.
המבדילים. בראשה רומאַי.
רוכבי פרשים: הפלוגה הרביעית והחמישית. הפותחים - בראשה דרומי. המפרישים - בראשה מבצר.
האוטרים: הגדוד השביעי המסתורי, המופיע בקרב האחרון. בראשה עירם, ונתונה לאחריותו של קליא.
כרום: מפקד עז מצח. אחראי על קבוצת 'אוטרים'.פרק 1 | תרועת קרב
הירח עמד באמצע הרקיע. רוח קלה ליטפה את צמרות העצים שסבבו את בתיה הנמוכים של עיר הגבול. בבקתות הקטנות כבר עלו החיילים על יצועם. בבית רעפים קטן שכב שבואל, עודנו ילד בנשמתו, והביט מבעד לחלון אל השמים הפרושים מעל.
נסיונותיו להירדם לא צלחו, התרגשות וציפייה מילאו את ליבו לקראת יום המחר. מחר יהיה גם הוא חייל רוח.
רגעי הפרידה המרגשים עת עזב את ביתו לא משו מזכרונו, אמו צררה בשקיק חום דהוי מיני מתיקה צידה לדרך, ושאלה שוב ושוב בחשש, "שבואל יקירי, האם בטוח הינך שברצונך להימנות עם חיילי הרוח? הסכנות אורבות בכל פינה, ואתה הרי עדיין עול ימים?"
את העידוד לצעד הגורלי שאב שבואל מאחיו הקטנים, דמעות מילאו את עיניו כשנזכר בצהלותיהם, "אח שלנו יהיה לוחם, לא סתם לוחם, הוא יהיה חייל רוח שאוזר אומץ וקופץ בחדווה לתוך מערכות קשות וגורליות".
כשעמד על המפתן, נשקה לו אמו על מצחו. שבואל לחש לה ברוך, "הביטי אמא, חבריי אינם באים איתי. הם נשארים בביתם החם, כאילו שהם מוגנים.
אבל אמא, הסכנות היום גדולות מאי פעם, המחריבים ששים אלי קרב, רוחות הצעירים אינן מוגנות עוד, רבים נופלים ברשתם של המחריבים...".
אמו הביטה מבעד הפתח, והבחינה בפאתי הרחוב בחבריו של שבואל, הם ישבו על המעקה ושוחחו במרץ, ומדי פעם פרצו בצחוק רם ומתגלגל. הדי הצחוק צרמו לה, נפשה העדינה לא יכלה לשאת את התנהגותם הפוחזת.
קולה רעד כשהיא ברכה את בנה, "שבואל יקירי, אני מאמינה ומקווה שהקרבן אותו אני מקריבה לא יהיה לשווא. האחד הפשוט יהיה תמיד בעזרך. גם אם יכשלו רגליך - זכור, אנחנו תמיד איתך...".
שבואל התהפך על משכבו שוב ושוב, שמחה אדירה מילאה אותו, בקרוב יוכל לשוב אל אמו ולבשר לה שהוכשר להיות חייל רוח. לוחם אמיתי שנוטל חלק בהצלת העולם מידי המחריבים, לוחם שיוכל להושיע את חבריו המיואשים. רק במשמרת האחרונה של הלילה נסגרו עפעפיו, והוא הצליח לתפוס תנומה קלה.
עם זריחת החמה ניעור שבואל משנתו, והזדרז כדי שלא לאחר למעמד אליו ייחלו חיילי הרוח זמן כה רב. הבית בו התגורר היה ממוקם בקצה העיר סמוך עד כדי נגיעה לחורשה העבותה, והדרך למקום ההתכנסות הייתה ארוכה.
ההליכה לאור הזריחה רעננה את חושיו, זה ימים ארוכים שהוא מצפה להתכנסות שתזרים בו כוחות מחודשים. מדי יום הוא עובר אימונים מפרכים, לקראת קרב שאת מהותו עדיין לא למד לעומק.
השביל התפתל, עצי ברוש קטנים שליוו אותו בדרכו כמו הטו אוזן לצעדיו העליזים. ככל שהתקרב למקום ההתכנסות החלה הדרך להתמלאות בחיילים רבים, לבושם של החיילים היה רבגוני. כולם עשו את דרכם אל מקום ההתכנסות בציפייה דרוכה לשמוע את דברי מנהיגם הגדול, מלכי־צדק.
רטט עבר בשבואל עת העלה על שפתיו את שמו הנשגב של מלכי־צדק, כה רבות שמע עליו. עצם הזכרת שמו העניקה לו תקוה ונחמה. הוא לא היה מסוגל לחשוב על לוחמה עתידית מול המחריבים, לולי עזרתו המובטחת של המנהיג הגדול מלכי־צדק.
כל עוצמתם של חיילי הרוח נבעה מכוחה של הרוח היחידה של מלכי־צדק שחפפה עליהם, מיום ליום הלכו והתרבו החיילים שדבקו בכל לב בה. וכשנפוצה השמועה שמלכי־צדק עומד לשאת דברים לפני חיילי הרוח, אחזה בכל נאמניו התרגשות והתלהבות.
עם הגיעו למקום ההתכנסות, כבר היה המקום עמוס בהמוני חיילי רוח שהמתינו לבואו בציפייה דרוכה, מייחלים לשמוע את דבריו. דברים שיהוו את תרועת הקרב, שינחמו, ילטפו, ירגיעו, וידחפו אותם קדימה.
חיילי הרוח לא המתינו זמן רב, השעה שבה היה אמור מלכי־צדק להופיע בפניהם הגיעה. במרכז ניצבה במה גבוהה במיוחד שעליה הונח שולחן צר, ומאחוריו כסא בעל גילופי עץ מרהיבים שהוכן עבור מלכי־צדק. סביב השולחן התרוצץ בקדחתנות 'חלא', משרתו האישי של מלכי־צדק. חלא היה מסור ביותר למלכי־צדק, בנה מכספו את בית מגוריו, ודאג שלא יחסר מאום מביתו.
מערכת היחסים בין חלא למלכי־צדק הייתה מורכבת, חלא אמנם זקף את עושרו המופלג לברכתו של מלכי־צדק, אך לעומת זאת העיבה ביניהם התבטאות חריפה של מלכי־צדק. היה זה כשמלכי־צדק הגיע להתגורר בביתו החדש בעיר הגבול, חלא הכין עבורו משקה מהביל, אך בעת שהגיש את המשקה לשולחן נשפך המשקה על המפה הצחורה וטינף את גלימתו של מלכי־צדק. עננה קלה נפרסה על פניו כשהגיב, "כנראה שהקשר בינינו לא יהיה לעולם מעבר לגבולות...".
עם בואו של מלכי־צדק השתררה דממה, עיני החיילים נצצו בברק של שמחה. הוא עלה על הבמה, לראשו חבש מצנפת לבנה ועליה כיפה מוזהבת, על גופו עטה גלימת משי מפוספסת, חנוטה בכפתורי כסף טהור, חגורת בד רחבה הקיפה את מתניו.
חלא שעמד מאחוריו קירב את הכסא אל השולחן. מלכי־צדק התיישב בכיסאו, בוחן את פני חיילי הרוח באהבה שאין לה גבול.
כשהחל לדבר יצא קולו בלחישה, אך לאזניהם הוא נשמע כמנגינה ערבה, כשיר שאין לו סוף. הוא סיפר להם על הכל, על ימים שהיו, ועל ימים שיגיעו. על הכאב שקדם להכל, ועל השמחה שתהיה בסוף.
קולו הלך וגבר, דברים אלו היו יריית פתיחה למערכה שתשנה את פניה של הממלכה כולה. הוא עצם את עיניו וקרא אל העולמות כולן, בקול אדיר מעומק ליבו, "בעומק טוהר העולמות המקיפים את רוחותינו, כלה כח קליַא. איננו. כרוח סער תנדוף מלכותו, תישא עימה את גדודי מחריביו לתוהו ואבדון".
המילים חדרו אל עומק רוחם, והעירו רוחות רדומים. חיילים שכבר ראו את עצמם מובסים - חזרו לארץ החיים, והם חשו שרוח חדשה ננסכת בהם ובתוכם קיימות יכולות אדירות.
שבואל ידע כי מערכות קשות עומדות לפניו, אבידות רבות נכונו לו בשדה הקרב, אך לו בלבד יאות כתר המנצחים, ומסירותו - היא שתוביל את הממלכה כולה אל שלמותה האמיתית.
לפתע התפשטה באויר תחושת מחנק, האויר נעשה סמיך עד כדי מישוש. רוח סערה החלה נושבת, מתכדררת לרוח אימתנית, החיילים עצרו את נשימתם כשהם לוחשים ברעד, "פּראָם שוב הופיע...".
רוחו של פּראָם עברה בין שורות החיילים שנבעתו מפניו ורכנו תחתם כפופים. פּראָם כנס מתוכם את השלוה, וריקנות איומה השתלטה עליהם.
הוא המשיך עד שולחנו של מלכי־צדק, ומתוך הרוח התגלתה דמות אדם כהה עור. שולחנו של מלכי־צדק החל להתנועע בפראות, ופּראָם בקע בו סדק רחב.
השולחן נשבר.
פניו של מלכי־צדק הועמו, "מלחמת הזרים קרבה והולכת". הוא שתק לרגע, נשא את עיניו ותמה בקול, "התיאות מלחמתם אל שולחני?!"
מלכי־צדק הסיט את הכסא לאחור ופנה ללכת, שבואל ליווה אותו במבט מפוחד, מוכן לעשות עבורו את כל שיידרש ממנו, למענו ילך באש ובמים. אך כשהבחין שוב בדמותו של פּראָם, שב ליבו להלום בעוז, והוא קרס על מקומו באימה.
פּראָם הסתובב אל שבואל, ובמעוף מהיר הגיע אליו ונטל אותו עימו. חלא זינק במהירות בכדי להציל את שבואל, אך פּראָם היה מהיר ממנו, ולאחר רגע קט נעלמו שניהם מעיני החיילים.
שבואל נפל בשבי.
החיילים נסוגו אט אט לאחור נבוכים ומבולבלים. הם עמדו מזועזעים מכניסתו הפתאומית של פּראָם אל הכינוס, שבירת שולחנו של מלכי־צדק, ושביו האכזרי של שבואל, והפנו מבט מלא תקוה אל בכור.
בכור היה גדול נאמניו של מלכי־צדק, רוחותיהם כלולות וקשורות זו בזו, עד שהיה חש בכל תנודה שעברה ברוחו העליונה של מלכי־צדק. ולכן הוא היה היחיד שהבין את משנתו של מלכי־צדק על בוריה, והעביר אותה לחיילים בבהירות ובנעימות.
על יד השולחן השבור, בסמוך לחלא, עמד ידידו הטוב בכור נעדר כל גינוני כבוד. לבוש אריג מהוה, על מצחו הגבוה חבש כובע לבד פשוט למראה. מבטו היה נעוץ בשברי השולחן, והמילים יצאו מעיניו הבוערות:
"עוד קודם החורבן, נוצקה הרוח היחידה, הרוח שתשלים את רוחותינו, וְגִלּוּיֶיהָ בכל דור הבהיקו נתיבים חדשים. התגלותה האחרונה היא במלחמה הגורלית מול קליַא ומחריביו, והיא שורה אצל מנהיגנו מלכי־צדק. הוא נושא את סבלות נאמניו, וחובק באהבה את מכאובינו ויסורי ליבנו".
"חייו של מלכי־צדק רצופים קשיים רבים, מחלות ויסורים, הוא אף שיכל כמה מילדיו למעננו. אך עמידתו האיתנה בנאמנות ובנחישות - מתוך חיבור לאחד הפשוט, הקנו לו את יכולותיו המיוחדות לעמוד לעזרת חייליו, חיילי הרוח היחידה".
שפתיו חדלו מלנוע, אך קולו המשיך לנסר את החלל, קול שנבע מהתמזגות מוחלטת של הרוח היחידה ברוחו של בכור. ורוחו המשיכה לשורר את בשורת הבשורות, החזון העתידי -
"למעלה ממרחב הזמן, בעת שאיננה יום ולא לילה, ירום וינשא מאוד על כל ההרים, מהבית בראשו יזריח האור - להפוך כל מֵרֵע לאהוב. לְחַשֵּׁק כל מחריב אל מעלה ההר. עד שהמונע עצמו יביא את שבויי אֵל, אֶל מימי ההר". -
פרק 2 | מזימות במצודה
חולות המדבר השתרעו לכל האופק, השמש קפחה עליהם בעוז. נקודה זעירה נראתה באינסופיות השיממון המדברי, המצודה.
מקרוב הייתה המצודה כמבצר אדיר, מוקפת בחומה אפרפרה אימתנית. בשער ניצב זקיף חמור סבר, מדיו שנתפרו מאריג גס דהו מסופות החול המדבריות. צריחי המצודה התנשאו לגובה רב, בתוכם עמדו שומרים שסקרו את סביבות המצודה בעיניים בוחנות, הכניסה לא הייתה אפשרית ללא הזמנה מראש.
פנים המצודה דמה למרתף עתיק, מסדרונות ארוכים ואפלוליים שהוארו באור קלוש חצו את אורכו. החדרים כולם דמו זה לזה, דלתותיהם נעולות במנעולים כבדים. המשרתים נעו במהירות כמפחדים להראות לעין זר, בסוף הפרוזדור בלטה בגובהה דלת חדרו של אשמא, סגנו של קליַא.
אשמא התרווח על כורסת עור צבי רכה, והכה קלות בפעמון. משרת הניח על השולחן קערת פירות רבת גוונים, ואשמא פנה אליו, "קרא הנה לשני חותכים, אני זקוק להם בדחיפות".
'החותכים' אותם הזמין אשמא היו מהפלוגה השנייה של קליַא, הללו ידעו כי חלק נכבד ממשימותיהם של חיילי הרוח כרוכים בפעולות ברי גבולות, גבולות שכביכול חותכים את החייל מהאחד הפשוט - אף שלאמיתו של דבר אינם אלא כלים להכיל את אור האהבה. אבל החותכים היו מכניסים לתודעתו של החייל שבפעולות אלו הריהו חתוך מהאחד הפשוט.
בראש פלוגה זו עמד הקצין 'צלמון', וכלי הנשק שלהם היה ה'ראנג'. דרכו היו מבלבלים ומחלישים את דעתו של חייל הרוח. האדום העז היה הגוון המיוחד להם, אדום ללא שום תערובות מגוונים אחרים.
לאחר דקות ספורות התייצבו לפני אשמא צמד חותכים עטויי גלימה אדומה בוהקת. הוא הניח להם להמתין, בעודו מתעסק בניירותיו.
לאחר זמן מה פנה אליהם, "אני חש כי תכנית כלשהי נרקמת במחנה חיילי הרוח, הם החלו באימונים קשים ומפרכים, כהכנה לקרב עתידי. מדי לילה מקפיצים אותם ממיטתם החמה, ובעוד בני האדם נמים את שנתם, מרעידים חיילי הרוח בכפור, ומתאמנים ללא הרף".
"עלי לדעת בהקדם את המתחולל ברוחם, בכדי להערך כראוי", סיים אשמא בתקיפות.
השנים יצאו לדרך, אשמא הכיר אותם, וידע בוודאות שלא יארך זמן רב עד שישובו משליחותם.
המיית קולותיהם של החותכים ששבו מביצוע תפקידם נשמע מאחורי דלתו של אשמא, והוא הזמינם בקול רועם להיכנס.
אשמא סקר אותם בעיניים בוחנות, עובר מאחד לשני, ולבסוף נעצר בגבוה שביניהם, "דבר, מה העלית בחכתך?"
הגבוה החל לספר בשטף, המילים יצאו מפיו במהירות כמפחד שמא ישכח את אשר שמע, "חיילי הרוח מצאו את הדרך ליער בו מבלים לוחמינו האמיצים מדי לילה, והם מתכננים לתקוף שם בעוד חמישה לילות בחצות ליל".
אשמא הביט בו בחוסר הבנה, "מהי המטרה שמניעה אותם לפתוח במלחמה?"
"הנח לי לסיים את דבריי", נענה הגבוה, "מטרתם היא לשחרר את שבואל. אך למרות זאת יגיעו חמשה לוחמים בלבד, מן הטובים שבחיילי הרוח. אולי חוששים הם שחיילי הרוח יצטרפו לריקודי היער שלנו בלילות...", סיים הגבוה את דבריו בגיחוך.
מצחו של אשמא התכווץ, המידע הדאיג אותו, והוא דפק של שולחנו בזעם. באשר למתקפה עצמה לא חשש כלל, לוחמיו יביסו את חיילי הרוח על נקלה, דאגתו העיקרית הייתה מכך שהדרך ליער התגלתה לחיילי הרוח.
"נראה כי הרוח היחידה הופיעה שוב בעיר הגבול", ביטא אשמא את הרהוריו בקול עגמומי, "ממנו שואבים חיילי הרוח את האומץ לבצע פעולות נועזות יתר על המידה. את שמו של מלכי־צדק כבר שמעתי. מי יודע אלו תכניות הוא רוקם נגדנו".
אשמא התרומם ממקומו, ופנה לחותכים בהחלטיות, "אנו נביס אותם על נקלה, אינני חושש מהם כלל. אך זכרו, על המכה המוחצת ממונים החותכים, כפי שאתם מיטיבים לעשות...".
החותכים הצטחקו למשמע דבריו, ופניהם התעגלו בשביעות רצון. המהום של הסכמה נשמע מפיהם, והם מהרו לצאת מחדרו, בטרם יטיל עליהם משימה נוספת.
-
פרק 3 | מי אני?
הלילה החמישי ירד על העצים העבותים, המוני מחריבים מילאו את היער. סמוך לשעת חצות טיפסו במיומנות על העצים, הסתתרו בין הענפים הרחבים והמתינו לאות.
אשמא לא הצטרף אליהם, הוא סמך היטב על מפקדי הפלוגות שידעו לעשות את מלאכתם כראוי.
לא חלפה שעה ארוכה וקול התלחשויות הגיע מקצה היער, "הם באים...".
חמשה חיילי רוח נועזים חדורי רוח קרב מנאמניו של מלכי־צדק, נכנסו אל מעבה היער, והתקדמו בלאט בחסות החשכה העבותה.
הם צעדו אל תוך אפילת הלילה בדממה מוחלטת, מלאי רצון ונחישות להכניע את המחריבים, ולגאול את חברם האהוב משביו.
השקט שקיבל את פניהם היה סמיך מדי, פחד החל לחלחל את לבם. בצעדים שקטים התקדמו אל תוך היער, אך באותו רגע נשמעה קריאה שחיקתה באופן מושלם נביחת כלב.
היה זה האות.
המחריבים החלו במתקפה קטלנית נגד חיילי הרוח, אש תופת ניתכה עליהם כמכת ברק מדויקת והרסנית. לרגע היה נדמה שנסיגת חיילי הרוח תהיה הכרחית, תחת הבלבול והמהומה שנכפו עליהם.
אך מספרם המועט לא העכיר את רוחם, מלכי־צדק שינן באזנם השכם והערב, "בכל חייל רוח טמון כוח בלתי גבולי, במעשיו הפשוטים הוא משנה את הבריאה כולה. צעד אחד קטן של חייל רוח - מטהר את העולם מאינספור מחריבים".
בן רגע התהפכו היוצרות, חמשת חיילי הרוח אזרו עוז, והתקדמו בחסות החשכה. חרבם קטלה במחריבים ללא הבחנה והותירה בקרבם חללים רבים. המערכה החלה לנטות לטובת חיילי הרוח המועטים.
אך אז פסעו קדימה מבין שורות המחריבים חמישה לוחמים עזי נפש, להט אדום בוהק סביבם.
המחריבים הניחו את נשקם לאות כבוד, מניחים לאוגדת החותכים שהתקדמו בתנועות מודגשות לצעוד לעבר חיילי הרוח.
כשהגיעו לטווח פגיעה, שלפו במיומנות מכפלי גלימותיהם כלי נשק בעל שש קצוות, שבקצהו העליון הולחם להב דמוי גרזן, שכונה בפיו של מפקדם צלמון בשם 'ראנג'.
החותך היה משליך את הראנג בתנועה סיבובית לעבר קרבנו, הלהב היה פוגע במדויק בטחול החייל שלמולו. מומחיותם התבטאה ביכולתם להבליע את הראנג בטחול, בלא שתצא מהחייל אפילו טיפת דם אחת.
חמשת החותכים נעצרו, כל אחד מהם שיפד במבטו חייל רוח, סוקר את פנימיותו, בוחן את נקודות התורפה ברוחו, ולאלתר זרק את הראנג לעברו.
שריקת חמשת מעופי הראנג נשמעה בכל היער, וחדרה פנימה אל הטחול. גיוום של חיילי הרוח הרעיד מהלהב שחדר לגופם. הראנג הפך אט אט לנוזל צמיגי סמיך שעטף את הטחול, וחסם אותו הרמטית.
הטחול הכלוא החל לשדר למוחם של החמשה אותות חולשה ודכדוך נפשי עמוק, עד שבעיצומה של המערכה, רוחם כמשה.
חמשת חיילי הרוח הנועזים החלו לסגת בתשישות לאחור. המערכה נכשלה.
מן המובחרים שבחמשת חיילי הרוח היה בֶּן, לוחם עז נפש שהצטרף לפני שבועות מספר אל שורות חיילי הרוח, קרב זה היה העמידה הראשונה שלו מול המחריבים.
בליבו היה נטוע וקשור במלכי־צדק ובמשנתו, כביכול היה מנאמניו זה שנות דור.
פגיעת החותכים ערפלה את מוחו של בן, שהיה טרוד במנוסה מבוהלת מהיער. קריאתו האלמותית של מלכי־צדק - "כלה כח קליַא... מחריביו לתוהו ואבדון...", הדהדה במוחו, אך הכישלון המריר הציף את תודעתו בספיקות מביכים, שאלות הרסניות מכלות רוח ונפש.
"כשמלכי־צדק הבטיח שכלה כח קליַא, נולדה ברוחי התקוה החדשה. אבל עכשיו, הכל אבוד.
זו הייתה מערכה חסרת תוחלת, מלחמה חסרת סיכוי... האם יש מטרה ברורה שלמענה אני לוחם? האם בסוף הכל יהיה טוב? האמנם?!"
"מי אני", שאל בן את עצמו, "אני טוב או רע? חייל מוצלח, או חלש וחסר כח? לרגע אחד אני מסתער על המטרה, מוציא לפועל הצלחות ופעולות טובות, מגיע לתוצאות מדהימות -
ולמשנהו, אני נכשל וחוזר מובס, כל פעולה שאני רוצה להוציא לפועל מאבדת את כוחה, ואני מרגיש כל כך מאכזב, מאכזב את האחד הפשוט, מאכזב את מלכי־צדק, מאכזב את עצמי, פשוט מאכזב...".
דמעות עלו בעיניו, "ברגעי בלבול, אני כבר לא יודע מה אני רוצה, האם חפץ אני לשרת את המטרה, או שכל מוחי הומה בהבלים ובלבולים, אינני לוחם כה נועז, כי אם תמהוני המנותק מהווי העולם".
הטלטלה בין הצלחה לכישלון היותה את נקודת הכאב העז ששכנה ברוחו, ומבוכות נפשו נקבו וירדו עד עמקי תהום.
מבטו נפנה אל האופק הרחוק, "אני לא יודע מה קורה כאן, לא יודע לאן ולמי לפנות, לא יודע...".
-
פרק 4 | ממלכה חריבה
חלא התרוצץ בין בתי העץ ששיכנו את החיילים ששבו מהיער, מחזק ומעודד את רוחם השפופה. טוב ליבו וחיוכו החם של חלא היוו מרפא ותקוה לכלל חיילי הרוח.
לא הרחק משם עמד בכור, וצפה בעמידתו הכושלת של בן, הוא הבין היטב את הבלבול שאחז בו. ליבו נמלא רחמים, והוא רמז לחלא לקרוא לבן. חלא לא התמהמה ובריצה קלה הגיע אל בן, מוסר לו את השליחות.
חלא נלווה אליו והשנים יצאו לדרך, מצפים בכליון עיניים ולב לתנחומיו משובבי הלב של בכור.
בכור כבר המתין להם בפתח ביתו, וללא אומר ודברים החל לצעוד כשהם מתלווים אליו. חיילי רוח נוספים שהבחינו בקבוצה הצטרפו אליהם, עד שחצו את תחומה של עיר הגבול.
סביב בכור פסעו חיילי הרוח, שנאספו ובאו איש איש ושברונו, בפיו של בכור היו תמיד מילים מרגיעות. הם ציפו שהוא יאיר את חשכת התבוסה, ויפיח בהם רוח של תקוה. בן מילמל ללא קול, "החותכים... זה היה נורא כל כך, מייאש כל כך...".
רגעי דומיה ארוכים עברו עד שבכור מנה את מילותיו המדודות, "אני מבין אותך, בן, אבל תדע לך שמלכי־צדק מחכה לך...".
"מחכה לי?", הפליאה הייתה גדולה מהכיל.
"בהחלט, הרי אתה וחבריך לא תצליחו להביס את המחריבים ללא עזרתו - אך דעו לכם, שגם מלכי־צדק עצמו מצפה לעזרתכם, הוא איננו יכול לפעול בלעדיכם. מלכי־צדק מצפה שאתה, אתם, כולכם, תמשיכו לחתור ולהלחם. בכך אתם נותנים לו תקוה להמשיך ולהלחם עבורכם".
השביל שעליו פסעו התעקל אל מרבד עשב רך. וכשגם נקישות נעליהם לא נשמעו, פתח בכור בלחש, "המלחמה אכן קשה, קשה עד מאוד. כפי שהרגשתי בתנועותיו של מלכי־צדק, כוחם של המחריבים הולך ומתעצם מיום ליום".
בכור התיישב על סלע בכניסה לחורשה, מפליג בזיכרונותיו אל אותם ימים רחוקים. רוחו של בכור עדיין לא התגלתה באותם ימים, אך הוא סיפר להם את ששמע מפיו של 'המגיד'...
הכל התחיל לפני שנים רבות, סודם הפנימי של שמני הריח לא נודע בעולם, והממלכה חרבה. איש לא האמין שעדיין קיימת תקוה להקים ממלכה איתנה ומאוחדת שלא תיפול עוד. אך הממלכה החדשה קמה ונבנתה בהרמוניה ובאהבה.
הממלכה נבנתה על חורבותיה של הישנה, ובין הר לגבעה, בין ימים לאגמים, נחבאו שבריה של הממלכה הקדומה. שברים רבים, מפוזרים בכל פינה, המבקשים את איחודם ומקומם המדויק. ובכדי לתקנם באומץ ובסבלנות - נשלח אל הממלכה חייל הרוח הראשון.
לצידו של החייל הראשון עמד קליַא, אופיו המלכותי ניכר בקומתו הגבוהה, והוא עמד מהצד וצפה בחייל הראשון. החייל הראשון היסב על מיטה רחבה, וסביבו התרוצצו המוני משרתים שחרדו לכל מוצא פיו.
ליבו של קליַא זע בכאב, "למה אינני כי אם משרת דל של החייל הראשון, מדוע הוא כה נעלה ממני? האחד הפשוט מבהיר את חייו, ומסיר מדרכו כל מכשול, ואילו אני מושל על כל חי - אך לבדי עד השמים?!"
שעות מועטות חלפו, ואורו של החייל הראשון הלך והתעצם. הילה שמימית עטפה את כולו, מתנגנת בתווים של אחדות ואהבה. הוא טייל בין העצים הנאים, והרוח היחידה ליוותה אותו במסעו.
קנאתו של קליַא גאתה, מנפצת כל שביב של נעימות ששרתה בו. חייו היו שונים לחלוטין מחייו של החייל הראשון, שעותיהם כמו מקומם לא היו שווים. אך קליַא לא השכיל לחיות את חייו שלו, והוא בחר למוטט את חיי חייל הרוח הראשון.
ברגעים הראשונים היה מצפונו מציק לו, אך לאחר מכן ראה שגם הרוח היחידה פועלת בקנאה. אך לאמיתו של דבר, פעולותיה של הרוח היחידה נבעו מקנאה שהשלימה את האהבה, והעלו את חיילי הרוח לעולם גבוה וטהור. ואילו קנאתו של קליַא היתה נמוכה ובזויה, שנבעה מעוצמות של שנאה כבושה אל החייל הראשון.
הוא קרב אל עצמו של החייל הראשון, עיניו הפיקו רוע שנכנס בחייל, וכיסה אותו במעטפת שתמנע ממנו להתנגד. לחישותיו הארסיות זיהמו את האור הרך, "האם איננו יכולים ללמוד לבדנו את סודו של עץ אחד, צא ממקומך הצר ועלה אל עולם אחר ושלם...".
הרוח היחידה צפתה בכל זאת מן הצד, הביטה באימה בחייל הראשון שנמשך אחר קסמו של קליַא, ולחשה לעצמה בכאב, "אם קליַא לא מניח לחייל את מקומו, יאבדו שניהם את מקומם".
באותו רגע אומלל חשכו השמים והארץ רעדה, שברי העולם הישן התפוררו לפיסות קטנות מקודמותיהן. ומבטן האדמה התעוררו זרמים לוהטים של חימר כהה וסמיך שצפו על פני האדמה בבארות עמוקים. הארץ המשיכה להתנענע, ואורה של השמש הסתתר מעבר להרים.
בעמקים החשוכים הצטופפו להם שדות ופרדסים, ובעמק הגדול שלט קליַא בעוז. הרוח היחידה חרדה מהצפוי לחיילי הרוח במלחמתם עם כוחותיו של קליַא, וידעה כי חייל רוח שיפול אל 'עמק השִׂדים' קלושים סיכוייו להינצל.
על חורבות העולם הישן, ועל רוחותיהם של חיילי הרוח שאבדו בעמק השִׂדים - נבנתה מצודתו של קליַא...
-
פרק 5 | ציפור הנפש
חיילי הרוח עמדו סביבו מסומרים למקומם, אך בכור התרומם, וניער את ראשו כמנסה להשכיח ממנו את הזכרונות הנוראים. ומיד החל ללכת, תוך כדי שהוא ממשיך בסיפורו של קליַא.
הזעזוע שחוותה הארץ בעקבות החורבן שהמיט עליה קליַא, הביא לקיומם של יצורי אופל איומים. שמם נודע אך למתי מעט, 'המחריבים'.
קליַא פיקד על צבא המחריבים האדיר, הם לחמו ללא הרף לנתק את חיילי הרוח מעצמם, ממלכי־צדק, ומהאחד הפשוט. חייל שמתנתק, גוועת רוחו תוך כדי דמיון של חיים, מוות איטי ומייאש, עד שהוא נופל חסר אונים אל עמק השִׂדים.
"את גייסותיו חילק קליַא לעשר פלוגות, ומינה קצין שיעמוד בראש כל פלוגה. עם שלושת הפלוגות הראשונות, אין לנו ענין במלחמה הנוכחית", אמר בכור, והוסיף כשמבטו עורג אל אופק לא ידוע, "אין בנו כח לאבדם, רק הרוח היחידה תוכל להם, בבוא היום, היום הגדול...".
"שמות שבעת הפלוגות הן, 'המפרידים', 'החותכים', 'הגוזרים'. ולאחריהן גדודי הרוכבים ששמם 'הפותחים' ו'המפרישים'. השישית היא פלוגת 'המבדילים' האיומה. כל פלוגה ניכרת בגוון מסוים, בכוחות שמיוחדים לה, ואף בכלי זין משלה".
"והשביעית", שאלו החיילים, "מה היא?"
"הפלוגה השביעית שמה פלוגת 'האוטרים'", ענה בכור, "לא ידוע לנו הרבה אודותיה, מאחר ואף המגיד לא ידע לספר לאנשיו על מהותה".
בכור עצר מהילוכו, ונעץ את עיניו ברוחם הצמאה, "הכשלונות הולכים ורבים, הכאב שמציף את חיילי הרוח עם כל כשלון הוא עצום. מחשבתי עורגת לכח עמוק ונעלם. כח חדש. כח שמעבר לגבולות. כלי המלחמה הותיקים אפשרו לנו לרוץ וללחום. אך כוחותיהם של המחריבים גוברים והולכים...".
עיניו של בכור נצצו כביכול נשטפו זה עתה במימי הנהר. האור שזרח מהן סיפר על תקותו האיתנה, ועל אמונתו בכוחו הגדול של מלכי־צדק.
קולו הרך נישא בין העצים, מלטף פינות שכוחות, "לתת דרור לציפור הנפש, שתרחף בשמי רום רחוקה מעפר הארץ".
עיניהם היו נעוצות בְּזַכּוּת פניו של בכור, מפצירות, מתחננות באלם קול, "הציפור כלואה במרתפי הארץ, מעלה אבק בן שנים. איך תוכל לפרוש כנפיים, לדאות במרחבי על, לפרוש עלינו כנפיה בחמלה... איך...".
ממעל שייטה להקת ציפורים צחורות כנף, רחש משק הכנפיים ממלא את חללו של היקום, בואם מבשר התחלה רעננה, תחילתו של יום חדש. היש שירה עריבה מציוציהם של הציפורים, המהוות השראה לעולם הנגינה.
"אכן", זהרו פניו של בכור, "השמחה היא פנימיות הנגינה, היא תפרק את הצער הטמון בלב, ותעניק לחיילי הרוח כוחות חדשים להתרומם מעל לתחושות תבוסה משתקות. השמחה תנשא את רוחו של החייל כציפור לשמי רום".
קולו של בן נשמע, מלחש את השאלה הנוקבת שעמדה בחלל האויר, "ודאי שהשמחה תעניק כח, הנגינה מרעידה ומשובבת את מיתרי הלב, והיא המרפא והמזור לתחלואי הנפש. אך היכן נמצאת שמחה כזו שתחבוש לשבורי לב, תשיל אבק מכנפים מרוטות להמריא אל על?!"
החיילים הנהנו בראשיהם בהסכמה כאובה. הדממה החלה להעיק, והם התכנסו אל תוך עצמם בשתיקה.
בכור התרומם אל מעבה החורשה שנפרסה מאחוריו, פונה אל הנהר שחצה את היער העבות, והקיף את בתי עיר הגבול.
הלילה פרש זה מכבר את כנפיו על היקום, אך השינה הייתה רחוקה מהם והלאה. הם התגודדו כל הלילה מתחת לסבך העצים שבקצה היער, מביטים אל תוך עצמם בתהיית מבוכה.
מרחוק, התפזרו בצינת הליל נהימותיו של בכור, שעדיין עמד על שפת המים, צופה אל העתיד המזהיר בשלל גווניו, מייחל אליו מעומק ליבו הדווי.
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות