בביאור הליקוטים על תורה ז' תנינא, -התורה הזמנית הקודמת- (בו רבינו מדבר על הדרי מעלה והדרי מטה) כתב ממש את העניין הזה, שמחסרון ההבנה נראה שתורת ההתחזקות (שהצדיק מאיר לדרי מטה) מחלישה את היראת שמים.
וזה לשונו: "בכלליות הלמודים הנ"ל לעובדא ולמעשה ... בהתחזקות הדרי מטה, איך שעובר עליהם, יש שנסתר ונעלם מהם על ידי זה הדעת ויראת החטא, ובאמת אין זה רק מחיסרון תבונתם בלימוד רבם החכם הנ"ל, כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו [ואיה מקום כבודו]. וכבר הודיענו, שכל יסורי הגוף שבעולם, אינם נחשבים כלל כנגד יסורי הנפש של יום אחד ובעון אחד(!!!)
וכמתים ונבלות שוכני עפר ממש, נחשבים גם בחייהם בשינתם, והסתרת לחם דעתם הנ"ל(!!!)
וכל כוונתו, הוא להחיותם ולעוררם ולהקיצם, שירננו וישבחו על כל פנים להשם יתברך על רוב טובו הנעלם מעין כל [וחושב מחשבות להיטיב גם עמהם]. כי בהתחזקותם ורנתם, נשפע עליהם מרוב טובו הזאת [והעיקר על ידי הרב ובניו הנ"ל בעצמם, שעולים לשם דרך הקדושה], כמבואר כל זה בהבאתו לשון הכתוב יחיו וכו':" (אות ע"ד)
תמצית דבריו:
כל כוונת רבינו בהתחזקותו הוא להחיות ולהקיץ אותנו -הנחשבים בגלל עוונותינו כמתים ונבלות ממש!!! (ראיתם פעם לשון כזו של התעוררות בספר אחר? וזה עוד ב"תוך" דברי ההתחזקות הכי גדולים!)
וההתחזקות היא: שאעפ"כ הקב"ה חושב מחשבות להיטיב גם עימנו -המתים והנבלות.
ועי"ז בעצמו שמתחזקים בזה ומודים לה' על זה, עי"ז בעצמו נשפע אותו טוב -להתקרב אליו ית'.
וכל זה נעשה דייקא ע"י הצדיק שמשיג את טוב ה'. ולכן על הצדיק נאמר: " יחיו מתיך, נבילתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר".
בהמשך הוא מוסיף משל נאה, וזה לשונו (אות פ"א):
נראה לפי עניות דעתי לקרב אל השכל לימוד ההתחזקות, והאופן אשר כתבתי בו באות ע"ד, על דרך משל והשפעה הגשמיות, כפי המבואר מדבריו הקדושים שגם בשפע גשמיות, שממדת הבטחון וההתחזקות בטובו יתברך, [לקוות ולצפות לישועתו ולרחמיו המרובים, המספיקים גם על הרחוקים], נעשה ונתהווה כלי נפלאה, המוכרחת לקבלת השפע. וגם כפי כמות ואיכות הישועה והשפע מבריאת הגוף והממון, כן מוכרח תחלה לריבוי כמות ואיכות הבטחון בכמה עתים וימים.
אף על פי כן, לא יעלה על דעת שום איש, לירות בעצמו חיצים, על סמך שיבטח אחר כך בבטחון חזק, שירפאהו השם יתברך מהחיצים. כי אין זה רצונו יתברך, כי רצונו יתברך שישמור האדם עצמו אף על פי הטבע. וכן אנו מאמינים, אשר הטבע הרוחניות, שהוא מדת הדין והמשפט שמתנהג על פי משפטי התורה, כמו שכתוב אם בחקותי תלכו וכו', לא יעלה על דעת שום אדם, שיחטא חטאים, שהם חיצים ברוחניות נשמתו, על סמך הבטחון שיבטח ברוב טובו וחסדו שימחול לו. כי זה הוא סכנה גדולה ועצומה, כפלי כפלים (טבע ברוחניות) [מטבע הגשמיות],
אך מי שנשתטה חס ושלום ברוב שטות, שנכנס בו חצים לעבור עבירה, עד יפלח חץ כבודו, מוכרח האדם לידע ולהאמין, אשר העבירה, הוא חץ משוך בארס קשה לנשמתו, אשר קשה הוא יותר מכל היסורין שבעולם, ולהתחרט עליה מאד, ולפייס אותו מאד על זה, ולקבל על עצמו מעתה על כל פנים לבלי יוסיף לאוולת.
ואחר כך, להתחזק ולהתאמץ בבטחון חזק ברוב טובו, שיתהפך לזכיות, ויחייהו ממיתתו, ויקימו מנבלתו, ויקיצו משינת עפרו:
קילורין לעיניים!
