אפשר לקנות ולהשים צעיף גדול על הראש, בדרך כל גם יש לב נשבר מכל הטילטול וההמתנה בגבולות, ולצעוק אל ה' בבחי' צעקת הלב או קול דממה דקה
,

אעתיק לכאן את התגובה לדבריו של ברוך מאן שכתב שלדעתו כלל ד' הוא רק סגולי ולא לימודי?
שוודאי שיש לומר שהכלל הרביעי הוא לא רק סגולי אלא גם לימודי ויש לו נפק''מ בלימוד המאמר, ואסביר
א' יש קושיות שיתורצו רק לפי הכלל הרביעי, כגון בתורה י''ב הנ''ל ששם בהלבשת המאמר מובא שהורמיז בר ליליתא הוא התחשד''י
ולאחר מכן מובא שהוא הצדיק ששוור מהאי להאי עי''ש. והנה על פי הכלל הנ''ל מובנים הדברים להחריד,
כיון שמובא במאמר שמחמת השני משמעויות שנותן הצדיק לדבריו, התחשד''י לומד את התורה של התנא וחושב שהוא כמותו וכשיודע הלמדן זאת שלא בא לבחי' הבשמאלה עושר וכבוד [שחושב שהצדיק הוא שד כמובא במאמר רבב''ח, אלא כדי להמשיך שפע גשמיות להעולם, על ידי זה בעצמו יחזור בתשובה.
ועוד נפק''מ גדולה בדרך הלימוד, שכיון שמובא בשיחה מחיי מוהר''ן [שהיא המקור לזה הכלל] שהתורה בעצמה היא הכלים לקבל את התיקונים המובאים בה, אזי אם לא מבררים את סדר התיקונים מה גורם למה, ואיך זוכים לזה בעצמו וכו' אזי בוודאי שהיה נחסר מהתפעלות ההשגה של תורה זו, והוא כמי שהניח תפילין בלא הכתב שעליו [כעין המשל שמביא ראב''ן בזה הכלל], או אפילו שנמצא הכתב אך לא בסדר הנכון, כגון שמעקם את סדר הדברים ולא מתוך הכרח הפשט, אזי בזה נמצא גם פגם [כמו שמובא בלשון ראב''ן 'עד שמקשרים אותם עוברים על הזהרת הכתוב], אשריך שאתה זוכה לברר דברים על אמיתתם ולא בוש לדבר כנגד מלכים

מובא בהלבשת רבב''ח שנתערב שרץ היינו טומאה בתפילת איש הישראלי שמבלבלת אותו [וטומאה התגברות ממשלת העכו''ם על ידי העוונות כמו שמבואר באשכול 'פשט בלבד'] והרי אם הוא מחמת עונותיו הוא יוצא מכלל ישראל, כמובא בסוף המאמר ד''ה כי הדרן וכו' ואז איך שייך לקרוא אותו איש הישראלי?

כיצד ייתכן שרבינו מביא עבודה שלימה בג' בחינות: ראיית הצדיק ולתת לו צדקה, וווידוי דברים לפניו, וכל זה כדי לדבק עצמו בא''ס שהוא תכלית המאמר, ואז מביא אדם שזוכה לזה 'בחמלת ה' עליו' וללא שום התעוררות ועבודה מצידו?