@אוצרבלום כתב:

לא בכוכבי אור

זה כן בכוכבי אור.

סיפורים נפלאים אות י"ג:

ככוכבי אור אות י"ג:

מַעֲשֶׂה מִמּוֹהַרְנַ"ת שֶׁנִּתְקַיֵּם בּוֹ "וָאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ" שֶׁנִּגְזַר עָלָיו וְכוּ' וְאָז נָפְלוּ בְּלַיְלָה זֶה בַּבַּיִת אִישׁ כָּשֵׁר אֶחָד שְׁמוֹ ר' נָתָן אַפְּטֵיְיקִיר (עַיֵּן בְּמִכְתְּבֵי מוֹהֲרַנַ"ת) וְהָרְגוּ אוֹתוֹ וְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ. וּבַלַּיְלָה הַזֹּאת שָׁמַע הַשַּׁמָּשׁ מִבֵּית הַקְּבָרוֹת רַעַשׁ גָּדוֹל מֵהַקֶּבֶר שֶׁל אָבִיו, וּבַבֹּקֶר כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁהָרְגוּ בְּנוֹ ר' נָתָן הַנַּ"ל וְהֵבִינוּ שֶׁזֶּה הָיָה הָרַעַשׁ שֶׁרָצָה לְהַצִּילוֹ וְלֹא הָיָה יָכוֹל. וְזֶה הָיָה נִגְזַר עַל מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל וְנִתְחַלֵּף עַל אִישׁ הַנַּ"ל שֶׁשְּׁמוֹ נָתָן.

שבואל הוחזר אל תא המעצר, אלא שהפעם לא השיבו אותו העוצרים אל התא הטחוב והמעופש אליו הגיע בתחילה. הוא נשלח לחדר מסודר להפליא, לצד קיר החדר ניצבה מיטה מוצעת, ושולחן שעליו ניצבה עששית קטנה עמד במרכז החדר.

קערת פירות משובבי עין הייתה מונחת על השולחן. הוא טעם מהפירות, מיישב מעט את נפשו הסוערת.

חלפו מספר רגעים עד שהוא שם לב לקיומו של ארון קטן ללא כל דלתות, שבתוכו ניצבו ספרים חסרי שם ונעדרי כל סימן מזהה. הספרים עוררו את סקרנותו, והוא קם אל הארון וחילץ מתוכו את הספר הראשון שנפל לידיו.

הוא הביט בספר מכל צדדיו, כריכה אפורה ומחוספסת קידמה את פניו ביבושת.
שבואל פתח את הספר בדיוק באמצע. עיניו חשכו, והוא חש שתהום עמוקה נפערת לרגליו. הם יודעים עליו הכל, אפילו פרט אחד לא היה חסר.

בספר המסתורי היה כתוב באותיות קטנות וצפופות כל מה שעבר עליו בכל יום, מאז הפך לחייל לָהַב. כל מלחמותיו ונפילותיו, כל לבטיו ואהבותיו, הכל היה כתוב שם, מדוייק עד כדי כאב, גם דברים שהספיק לשכוח - עמדו כעת מול עיניו... חיים וקיימים...

הוא לא יכול יותר. שבואל נזרק על המיטה באפיסת כוחות, ובכאב עצור זרק את הספר המסתורי על הרצפה.

התסכול שלו היה עמוק מהכיל.

נהירה המונית החלה מכל קצוות הארץ אל המצביא ששהה במחנהו בעומק היער. המוני חיילי לָהַב למודי קרבות התקבצו ובאו אליו, אף אחד לא נעדר. אוירה מרוממת הורגשה באוויר, כולם ציפו לרגע היציאה לקרב בכליון עיניים. עד מהרה נפוצה השמועה ברחבי המחנה שהמצביא עתיד לשאת את נאום פתיחת הקרב, ובו יגלה גילויים חדשים על מהות הקרב, על המצפה להם, והמצופה מהם.

שעת הכינוס הגיעה, המצביא עמד על בימה גבוהה. חיילי הלָהַב עמדו לפניו בדריכות, ממתינים באורך רוח למוצא פיו.

"בתוככי המצודה, שוכנת האבן, דוממת, חובקת היא את כל הקולות, הריחות, והצבעים, ממנה מקור המים המרווים כל צמא, רצונותינו ומאוויינו נובעים מתוכה. אלא שהיא חבויה ומוסתרת. ככל שכוחות הרע גוברים - כך מוסיפה היא להתכסות, ולכן רצונותינו אינם שלמים, אין אנו מסתפקים בניצחונות הקטנים על האויב. במקום זאת שוקעים אנו בהרגשה שאין זו נחשבת להצלחה כלל. אל נא אחי, האמינו בכל הניצחונות, גם הזעירים ביותר...".

"עוד היום נחצה את נהר פלאגון, נגלה את האבן, ומימיה הזכים ישטפו את העולם ברצונות מלאי חיים, בתקווה חדשה ורעננה, שוב לא נצטרך להוכיח שום דבר, פשוט נאמין בעצמנו...".

פרק 8 | חדר האבן

בחדר המלכות ישב המלך שנאב, מתכנן את מהלכיו הבאים, הוא ידע היטב שיניק לא ינוח ולא ישקוט עד שישיב את שבואל לידיו, ולכן ניסה בכל יכולתו לערער את האמונה של שבואל במנהיגו.

העוצרים שעקבו כל העת אחר תנועותיו של שבואל סיפרו לו שהוא נראה מרוסק לחלוטין. היה זה האות בשבילו לגשת אל רגע ההכרעה. הפעם הוא יביס את יניק ואנשיו, כאב התבוסה יהיה גדול יותר - כשהיא תֵּעָשֶׂה על ידי אחד מחיילי הלָהַב.

שנאב חייך לעצמו בסיפוק, והורה לאמרפל להביא בפניו את שבואל.

עמידתו של שבואל הייתה הפעם שונה מעט, פניו היו אטומות ועיניו בהו בשנאב בחוסר ענין.

שנאב קרא בשמו, קולו היה רך, נוטף אהבה, "שבואל יקירי, בוודאי הצצת אל ארון הספרים שעמד בחדרך, ושזפת את עינייך בספרים שהיו בו, אין לי ספק שאלו עניינו אותך, אולי אפילו הכעיסו אותך במידת מה".

המלך עצר לרגע בורר את מילותיו, "אל דאגה בני, איני שומר את הספרים הללו, הורתי לאנשי לשרוף אותם, אין לי כל עניין בהם. יניק - בשונה ממני, שומר אותם אצלו, כל נפילותייך וקשייך רשומים אצלו לדראון עולם...".

שבואל פער את פיו בתמהון, מעורב בחלחלה עמוקה, הוא לא היה מסוגל להוציא מילה אחת מפיו, כבר לא כואב לו כלום... בליבו פנימה הרגיש שאין לו עוד חלק עם אנשיו של יניק.

שנאב כמו קרא את מחשבותיו, וללא כל השתהות הנחית עליו את הגילוי הגדול בבת אחת, "הזמן דוחק, כל רגע שחולף נעשה מאוחר מדי, עלינו לרדת למטה אל מרתפי המצודה. חדר האבן חייב להפתח - על ידך...".

שנאב קם ממקומו, ניגש אל הוילון המלכותי והסיט אותו הצידה, גל של אור נשפך פנימה מאיר את פני הנוכחים. הוא התכופף אל הריצפה, ונקש קלות על אחת המרצפות המבריקות. המרצפת נענתה לדפיקתו, וזזה על צירה, בתוכה התגלה ארגז עתיק מחופה ביהלומים נדירים שהבהיקו ביופיים.

שנאב נטל את הארגז, והניח אותו בזהירות על השולחן המלכותי, ידיו רעדו מעט כשפתח את מכסה הארגז לרווחה, מפתח ישן וחלוד היה מונח בתוכו. שנאב נטל את המפתח בזהירות, התרגשות מיוחדת ניכרה על פניו, ובקול שקט, אך החלטי, פנה של שבואל, "הגיעה העת... התלווה אלי".

@בדרך כתב:

בשיח שרפי קודש זה מנוסח באופן ברור, שהחלישות היתה של מוהרנ"ת ורבי נפתלי.

זכור לי גם גרסה כזו. מישהו יכול להעלות צילום של זה?

@נאר-ד-רבה לדעתי פה רבינו מגדיר את השלב הקשה ביותר שהחכם הגיע אליו.

בהתחלה הוא לא מאמין למה שמספרים לו, הוא רוצה לחקור הכל לבד. מה שמביא אותו בסוף לכפור במלך בעצמו.

בסופו של תהליך, רבינו הולך לשלב הקריטי ביותר. ברגע שאין לך את המושג הפשוט של האמונה. אתה תאבד את האמונה גם בדברים שהיו ברורים לך כשמש.

כשאדם הולך אחרי שכלו וחכמתו, הרי שגם הדברים הידועים לכל - שאין לו אח - הופכים להיות לא ברורים.

לכן כשקראו לו הוא חזר להתבלבל ולא להאמין למה שהוא ידע עד היום, עד שהוא היה בטוח שיש לו אח.

לפ"ז זה הרגע שהחכם הגיע לשפל הגדול ביותר שלו - שהוא לא מאמין גם למה שהיה לו עד היום ידיעה ברורה.

שיחות הר"ן שיחה ע':

עָנָה וְאָמַר: הֲיִתָּכֵן שֶׁאָנוּ מַנִּיחִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה וְיַחֲשֹׁב לִגְזֹר גְּזֵרוֹת בָּעוֹלָם?! (כִּי אָז בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן נִשְׁמָע שֶׁיּוֹצְאִין גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם).

כִּי אָנוּ צְרִיכִין לִקְרוֹת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעֲסָקָיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם בְּאֵיזֶה גְּזֵרָה וְכַיּוֹצֵא חַס וְשָׁלוֹם, לִקְרוֹת אוֹתוֹ מִשָּׁם, שֶׁיַּשְׁלִיךְ זֹאת וִיפְנֶה אֵלֵינוּ לְמַה שֶּׁאָנוּ רוֹצִים לְדַבֵּר עִמּוֹ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּקָרֵב אוֹתָנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

כִּי כְּשֶׁאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַשְׁלִיךְ כָּל עִנְיָנָיו וְכָל הַגְּזֵרוֹת שֶׁרוֹצֶה לִגְזֹר חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל הָעֲסָקִים שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹסֵק בָּהֶם כִּבְיָכוֹל, וְהוּא מַשְׁלִיךְ הַכֹּל וּפוֹנֶה עַצְמוֹ רַק לְזֶה הָאִישׁ שֶׁרוֹצֶה לְדַבֵּר עִמּוֹ וּלִפְרֹשׂ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו לְבַקֵּשׁ מֵאִתּוֹ שֶׁיַּעֲזְרֵהוּ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ:

@לב-העולם-אתה פרשנות בהחלט מעניינת לפי התורה.

פרק 7 | אל נהר פלאגון

חצות ליל אי שם, הרחק מרעש הקרבות, הוא פסע לאיטו בשדה הפתוח אפוף מחשבות. גורל המערכה כולה מונח על כתפיו, והוא זקוק היה לפנות אל המאציל העליון שיאיר לו את הדרך, שיכוון אותו בחושך הקרבות. לא רק אותו, גם את חייליו האהובים שנמצאים הרחק ממנו, שאלות קשות היו לו, קושיות גדולות על הקורות אותם בחודשים האחרונים, ועל הכובד הבלתי נסבל של המלחמה האחרונה.

הוא פסע בשתיקה, אוצר את השקט אל תוכו, נושם את אויר ההויה עמוק אל ריאותיו.

"למה...", "למה...", המילה הזו יצאה מתוככי נשמתו שוב ושוב, רוחו סערה בשעה שהוא נזכר בחייליו האהובים שנפלו במלחמה האחרונה. נפילתם כאבה לו, וצעקה איומה פרצה מגרונו, "אבל למה?!"

הוא התייחד שעות ארוכות עם המאציל העליון, כשהוא שוטח בפניו את כל כאביו ולבטיו. הם היו רבים מאד, שאלותיו הלכו ונפרטו לפרטי פרטים. לא רק על עצמו דיבר, כל אחד מחיילי הלָהַב הפך לחלק עיקרי מהתייחדותו עם המאציל. גם על אלו שנפלו דיבר כשליבו שותת דם, וגם על אלו שעדיין נמצאים בעומק הקרבות ונלחמים על חייהם, למען המאציל.

המאציל הקשיב, הוא שמע את דברי המנהיג הגדול וניחם אותו. הוא חיבק כל מילה שיצאה מפיו באהבה אין קץ. אהבה שאינה תלויה בדבר.

מתוך שברי המילים שיצאו מתוכו, ומבין כל החיילים שהזכיר, שם אחד פרח מזכרונו. הוא נאבק בכל כוחותיו כדי להזכר בו, אך מאום, רק עלטה כבדה קידמה את פניו. יניק זעק בכל כוחו אל המאציל העליון שיגלה לו מי הוא החייל ששכח, היכן הוא, מה עובר עליו, אסור לו לשכוח אף לא חייל אחד בודד. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חקוקים על ליבו בכל מקום בו הם נמצאים, ואילו הוא נשכח.

המאציל העליון שכאב את כאבו הנורא של המנהיג הגדול, לא עמד מנגד. מבין כנפי הרוח, ממרחקים, נישא שמו, עד שהגיע אל אוזני המנהיג הגדול, "שבואל... שבואל... שבואל...".

הגילוי שאמור היה לשמח את המנהיג, העיב משום מה על ליבו, זיכרון שמו של שבואל, לֻוָּה בעננה כבידה. חושך איום הקיף אותו בפתע פתאום, החושך הכביד עליו. ריח סכנה ריחף בחלל האוויר. המנהיג הגדול נרעד כשההבנה חלחלה אל מוחו.

"הוא נמצא בידיים שלהם...".

אגרות בהולות נשלחו בכל רחבי היערות והכפרים מאת המנהיג הגדול, תוכן האגרות היה קצר, אך ברור ביותר:

"היום אליו ציפינו קרב, המלחמה האחרונה החלה. הקרב המכריע דופק על פתחנו. החלצו חושים, והאספו כולכם אל המצביא הגדול. יום כיבוש המצודה קרב, בעוד ימים מספר יחצו חיילי הלָהַב את נהר פלאגון, ויסתערו על המצודה. איש בל ייעדר.

אוהבכם לנצח יניק".

@ברוך-מאן כתב:

לא צריך לעוף ל"סוגד" - ובכל זאת מותר לי [ולכל אחד], לומר שהמשפיע שאני שומע ממנו, הוא מבין הכי טוב ברבינו, ואף אחד חוץ ממנו לא מבין כלום, ואין לי תועלת לשמוע מישהו אחר. מותר לי.

לזה אני מסכים לגמרי.

בוודאי שאם יש מישהו שאני מרגיש שיש לו את ההבנה הבהירה ביותר בליקו"מ והוא מבין הכי טוב, אין לי מה לחפש אצל אחרים.

יש כאלו שמשפיע פלוני ממש מדבר אליהם והם מתחיים ממנו, ולעומת זאת אחרים, בכלל לא מבינים מה ההתלהבות הגדולה.

אני התכוונתי לנקודה אחרת שהופכת את הרב לצדיק בעצמו, או שוללת את כל האחרים.

זה לא סותר את זה שאם אני מחובר למישהו ואני מרגיש שאצלו נמצאת הנקודה של רבינו אני יתחבר אליו וידבק בו ויקבל רק ממנו.

@ברוך-מאן כתב:

לא מבין את דבריך כלל וכלל
אם אנשים מתפעלים מר' דוב לנדו שיודע את כל התורה, זה לגיטימי?
אז אותו דבר, כשפוגשים בן אדם שידוע הכי טוב לעומק את התורות של רבינו, זה מעורר התפעלות, וזה לגיטימי!

גם בזה יש הבדל מהותי:

יש הבדל בין להעריך את האדם שיודע כל כך את התורות של רבינו ולהתפעל ממנו.

לבין סגידה לדמות הזו, והערצה אליה, עד שנשכח המקור שממנו הכל נשאב...

בדיקה פשוטה לבירור החילוק הזה:

המעריך, יכול לקבל שישנם עוד צדיקים גדולים ותלמידים נפלאים שעל ידם אפשר לקבל את האור של הרבי, גם אם זה לא הרב שלו.

הסוגד לעומתו, יגיד שאין כל אפשרות לקבל מהאור של רבינו ולהתקרב אליו, אם אתה לא זכית להכיר דווקא את הרב שלו...

ואכמ"ל.

@חבר-אני
עוד שמעתי אז מהרב רבי נפתלי:
שפעם אחת שאל הוא בעצמו את פי רבנו זכרונו לברכה במה יש לאלו הקלי עולם איזה שייכות והתקרבות אליו מאחר שבאמת הם רחוקים מקדושתו מאד מאד, בלי שיעור.
והשיב לו רבנו זכרונו לברכה:
במה יש לכם שייכות והתקרבות אצלי הלא אתם אצלי רק כמו נוצות שעל הבגד שכשנופח עליהם, מיד פורחין ונסתלקין מעליו.
(חיי מוהר"ן - רח - נסיעתו וישיבתו באומן)

@חיפוש-הצדיק אני באמת לא מחפש אשמים.

אני מאשים בעיקר את עצמי, כי אם יש מניעות ומחלוקת בקיבוץ של הרבי שלי, כנראה שגם לי יש בזה חלק.

ואם מחלוקת היא אחד הדברים הכי קשים בקיבוץ של רבינו זה אומר דרשני.

מחלוקת היא לא בהכרח האם אני מתפלל בקלויז או בקוליקה ...

אני אשתף אתכם איפה אני נפלתי במחלוקת.

בשנה האחרונה, כשהייתי על הציון בימי ראש השנה, התחילו לשיר בתוך הציון שירים שמקורם לא הכי הכי בלשון המעטה, לקפוץ, להוציא טלפונים, זה היה יותר נראה כמו הופעה חיה. נדמה היה שאנשים שכחו היכן הם נמצאים.

חשתי תחושה של זלזול מסוים כלפיהם, הרגשתי שנכנסו אנשים למקום אש להבת שלהבת, ומחללים אותו ברגל גסה.

ואז עצרתי לרגע.

הסתכלתי על הציון, על הרוקדים, ופתאום נפלה לי המחשבה: "אני מנהל את העולם? האם הקיבוץ של רבינו זה אני ושכמותי? האם רבינו הקדוש בעצמו לא יודע מה שהוא עושה ואת מי הוא מזמין אליו?".

בדיוק להפך!

ככה רבינו רוצה את הקיבוץ, זה היופי הכי גדול בעולם. אצל רבינו הקדוש יש מקום לכל אחד מהצדיק הכי גדול ועד לרשע הכי גדול.

כן גם לרשע הכי גדול.

נכון, אני ניגש לציון בצורה אחרת לגמרי, אבל יש כאלה שככה רבינו הביא אותם אליו, ויש להם מקום אצלו בדיוק כמוני, כי גם הם אנשי הנחל נובע. ובוודאי שאני לא יותר טוב מהם.

זה היופי של הרבי שלנו.

זה היופי של ראש השנה שלו.

במקום לחפש אשמים אחרים (והרי וודאי שנמצא...), נחפש את המאחד, את המקרב. נשאיר את כל הסיבות המוצדקות בצד ונתחבר יחד.

כשם שהקב"ה לכל כך רבינו הקדוש לכל.

לא בדיעבד. לכתחילה שבלכתחילה.

@חיפוש-הצדיק אני מבין את כוונתך, אבל בוא לא ניתמם...

יכול להיות שיש מקומות יותר מכילים שמקבלים אנשים שחושבים שונה.

אבל, וכאן האבל הגדול, כולנו יודעים שיש אש בוערת של מחלוקת שעוברת בתוכנו.
מרגישים את זה בשנים האחרונות באוויר של הקיבוץ באומן.

ידוע הסיפור בין אנ"ש על אחד הגדולים שעורר מחלוקת בקיבוץ, על דבר שלדעתו היה חשוב, והוא נענש על כך.

דווקא בקיבוץ הגדול של רבינו, לדעתי, אוי לנו עם נמשיך בהחרמות ההדדיות, והשנאות הישנות.

כולנו בני איש אחד נחנו, ואב אחד לכולנו - גם אם יש שוני מהותי בין הבנים.

פרק 6 | בשבי האויב

הרצפה הייתה קרה למגע, הוא לא הבין היכן הוא נמצא, בכוחות לא לו, ניסה להתרומם מעט, אולם עד מהרה נוכח לדעת שאבריו אינם נשמעים לו עוד, כל גופו כאב עד אימה. במאמץ עילאי ניסה לדלות מירכתי מוחו זיכרון כל שהוא, אבל מאמציו לא נשאו פרי.

החדר היה טחוב, עכברים ארוכי זנב קיפצו מצד אל צד כמו היה זה ביתם שלהם, ושבואל לא היה אלא פולש זר.

"איפה אני? מי אני בכלל?!", שאל את עצמו. שאלותיו הדהדו בחלל החדר, אך נותרו ללא מענה.

אט אט הצטללה הכרתו, והוא החל להיזכר בקורותיו בימים האחרונים, הקרב ההוא, מול אותו ענק, המלחמה האבודה מראש אליה הוא נשלח, כעת הוא שבוי בידיהם.

הוא... שבואל... החייל הנועז, שבוי... שבוי... הוא לא יכול לבטא את המילה הארורה הזאת כמו שצריך, איך זה קרה לו?! איך?! הכאב היה חד, וקרע את ליבו, "למה, למה לא נהרגתי, למה?! אין לי כל טעם בחיי שבי עלובים...".

מחשבותיו הנוגות נדדו אל רגע הנפילה בשבי, והכאב הפך אט אט לתסכול עמוק, "למה הוא שלח אותי למלחמה הזאת? הרי לא היה לה כל תכלית?!".

ספקות נוראים ניקרו במוחו, "ואולי, איני מעניין איש? אולי המנהיג הגדול שכח אותי ואיננו יודע מה עובר עלי?! אולי, אין לי זכות קיום בכלל?!".

במר ליבו פנה שבואל אל המאציל העליון, זורק עליו את מצבורי כאביו, "אין בי כוחות לעמוד מול הרוע, הוא חזק ממני, עוצמתי ופראי, ואני גוש חומר שזרוק על הריצפה, שבוי בידי כוחות נוראיים בעצמתם. איני לוחם עוד, אנא, גאל אותי מעצמי, לא נותר בי כוח".

דפיקות נמרצות נחתו על דלת חדרו של שנאב, זקיף חמוש פתח את הדלת, ואל החדר נכנס בסערה שמאבר, ניכר היה שהוא מרוגש מאד, עוד בטרם ניתן לו האישור לדבר, הוא ירה את המילים בחופזה.

"השבוי התעורר...".

חיוך מלא סיפוק נמרח על פניו של שנאב, הוא הניף את שרביטו המלכותי מעלה, מהרהר בסיפוק, 'מרגע זה המלחמה כולה תוכרע לטובתנו'.

המלך לא המתין זמן רב, וציווה להביא לפניו את השבוי, זמן כה רב חיכה לרגע הזה, ועכשיו הכל מונח לפניו על מגש של כסף, מועטות היו הפעמים בהם היה בטוח בעצמו כל כך.

השבוי הובל לפניו חבול ופצוע, לא קשה היה להבחין שרוחו שבורה אף יותר מפצעי גופו השותתים. ואת הרגעים הללו ידע שנאב לנצל עד תום.

השבוי שפניו היו נטועות ברצפת הארמון, הרים את עיניו והביט בפניו המזוקנות של שנאב. אך רגע לאחר מכן הוא סגר אותם, והפנה אותם אל הארץ, לרגע אחד עמדה תמונתו של שנאב מול עיניו, ומחשבה מוזרה חלפה במוחו, 'הוא לא נראה כל כך רע כמו שחשבתי', אולם מיהר להסיט את המחשבה הטורדנית הזו מראשו.

שנאב הניח לו לתת דרור למחשבותיו דקות ארוכות, הסובבים יכלו לקרוע את השקט בסכין, השבוי התקשה לעמוד, גופו נטה קדימה בצורה מסוכנת. ושנאב סימן לשתי החיילים שעמדו מאחוריו לתמוך בו, הם אחזו בזרועותיו, והוא נאנק בכאב.

שנאב קם מכסאו בכבדות, כשידו נתמכת במסעד הכסא, והוא התקרב אל השבוי שעמד מולו, "אני יודע שסיפרו לך עלי הבלים וכזבים. אמרו לך שאני מקור הרוע בעולם, שכל מטרתי היא להחריב את העולם הישן והטוב, וליצור מלכות חדשה ורקובה. צר לי לאכזב אותך, אך אין בכל אלו ולו קורטוב אמת".

הוא עצר לרגע מדיבורו, מנסה לראות כיצד הדברים משפיעים על העומד מולו. חד עין יכל לזהות כי שרירי פניו של שבואל התרככו מעט, שנאב כחכח בגרונו והמשיך, "מקור הטוב נובע מן המצודה, ואני, שליטה היחיד של המצודה, מנהיג את חיילי ברחמנות ובאהבה. נכון שהסבירו לך על כך שאני אכזר וחסר רחמים, אבל יש לי דרך פשוטה להוכיח לך עד כמה הדבר שקרי...".

בלי ששם לב הרים השבוי את עיניו שוב אל שנאב, והפעם כבר לא הוריד אותם. שנאב ראה בכך רצון מצד השבוי לשמוע את ההוכחה הניצחת שלו לכך שהוא מנהיג רחום, והמשיך לפלס את דרכו אל ליבו של שבואל.

"הקרבות העקובים מדם, בין כוחותיי הנועזים לבינכם - חיילי הלָהַב, לא התחילו תמול שלשום, שנים על גבי שנים שאנו אויבים מרים, במשך כל הזמן הזה, יצאתי אין ספור פעמים בראש חיילי אל המערכה, גם למערכה הכבידה ביותר בעולם, נכנסתי. מעולם לא השארתי את חיילי מאחור...".

"אמור לי, בכנות, האם ראית את יניק אי פעם בקרבות, האם כאב הוא אי פעם את כאבך, האם הוא הרגיש פעם את ההרגשה הנוראה מכל של בדידות?! אם כן אמור לי, מי הוא האכזר ומי הוא הרחמן, האם מנהיג שיוצא עם חייליו אל הקרב הוא נקרא אכזר?! והאם זה ששולח את חייליו אלי קרב ללא כל סיבה וללא הכוונה ברורה - רחמן יקרא?!"

מבלי משים, נקוו בזווית עיניו של שבואל דמעות רותחות. שנאב הטיב להגדיר את הרגשתו הנוראה יותר טוב ממנו עצמו, קושיותיו הרבות על המנהיג שפחד להוציא אל החוץ, הוציא שנאב בקלות שכזו, הגילוי שאב ממנו את לחלוחית הכח שנותרה בו.

שנאב המשיך לשלוח חיצים מורעלים אל ליבו של השבוי, שהפך מזמן למנוקב ככברה, "מכיר אני היטב את יניק. מהרגע שבו נפלת בשבי אינך שווה בעיניו, הוא שכח אותך, הוא זנח אותך לאנחות. אבל מה אני מוסיף ללהג עוד ועוד, המשך להאמין בו, האמן במי שמעולם לא נגע כאבך לליבו, בפרט ברגעי הנפילה שלך...".

שתיקה מביכה שררה בחדר המלכות של שנאב. הדמעות זלגו עתה בחופשיות, לא אכפת לו שום דבר, העולם שלו כבר נחרב...

@בדרך הנקודה ברורה, שנה חולפת ועוד שנה וכמו שחמש שנים חלפו ביעף, העשור מתקרב הרבה יותר.
אבל הייתי רוצה לשמוע את דעתך המכובדת בעניין שכתבתי.

ובנוסף נפשי בשאלתי לשאר החברים היקרים, האם ישנו דבר ספציפי בו אנו יכולים להתחזק להרבות את השלום בינינו על אף הדעות החלוקות בין הכתות בתוך אנ"ש?

@בדרך אם נחשבן את השנים מראש השנה של הקורונה עד תשפ"ז, נגלה שאנחנו קרובים לעשור.

עוד מעט עשור!!!

של מניעות נוראות להגיע לרבינו הקדוש - דווקא בתקופה בה חשבנו שהמניעות הגדולות מאחורינו, והן שייכות רק לסיפורי העבר -

הם קמו גם נצבו בפנינו.

שערי ציון המצוינת אשר אהבנו אינם פתוחים עוד כבעבר והעתיד לוט בערפל.

לא לחינם מבאר ראבר"נ שגם מוהרנ"ת עצמו התיירא על אספתינו שתתקיים עד בא גואל, וז"ל:

וּבִדְבַר אֲסֵפָתֵנוּ בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מְבֹאָר מִדִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זְצוּקַ"ל (שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי וּמוֹרִי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בְּנוֹ ר' יִצְחָק מִטּוּלְטְשִׁין שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּבָבוֹ הָיְתָה חֲזָקָה בְּבִטָּחוֹן וּמִבְטָח שֶׁתִּתְקַיֵּם הָאֲסֵפָה הַזֹּאת עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל צֶדֶק, אֲבָל גַּם זֶה לֹא נֶאֱמַר רַק כְּדִיּוּק הַמִּדְרָשׁ מֵהַכָּתוּב "וְצַדִּיק כִּכְפִיר יִבְטַח" (וְלֹא כַּאֲרִי שֶׁאֵין מִתְיָרֵא כְּלָל), כִּי בְּכָל זֹאת לֹא הָיְתָה בִּיכָלְתּוֹ לְבָרֵר בָּזֶה יְדִיעָה בְּרוּרָה וּמֻחְלֶטֶת.

ראש השנה אצל הצדיק, זה הזמן בו - "אור צדיקים ישמח" מתוך אהבה והתכללות (עיין תורה ס"א ח"א).

אולי אנחנו אשמים בכך שבמקום אהבה והתכללות, בוערת אש השנאה והמחלוקת?

לפעמים עוברת בתוכינו התחושה שההוא שישב לידי במטוס - לא מספיק היימיש, או ההוא מהקהילה ההיא "פוגע" בקיבוץ של רבינו. או, אם אלה אסור להתפלל.

וכשאש המחלוקת בוערת, הולכות וגבוהות הן חומות המניעות. כל אחד מאיתנו מכיר אח, חבר או קרוב שהשנה לא יוכלו לנסוע לרבינו כי יש להם עיכוב יציאה!!!!

אסור לנו להתרגל לזה.

אני לא מבין חשבונות שמים, אבל הרי אותו רבי שאמר:

ב עָנָה וְאָמַר: הָעוֹלָם רָאוּי שֶׁיִּתְמְהוּ עַצְמָן עַל הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינֵינוּ: (חיי מוהר"ן רצ"ב)

הוא זה שאמר:

אָמַר לְאֶחָד: אֲנִי אֶעֱשֶׂה מִכֶּם כִּתּוֹת כִּתּוֹת: (חיי מוהר"ן שי"ט)

הרבי רוצה אותנו מאוחדים, השוני ביננו הוא היופי הכי גדול בעולם. כולם שייכים לרבי והוא שייך לכולם כולל כולם.

הפורום הזה הוא הדוגמא החיה לכך!

יש כאן כל כך הרבה מאנ"ש וכל אחד בוודאי ממקום אחר, קהילה אחרת, וכיוון אחר. ובכל זאת יש כאן אהבה ואחווה.

אני מדבר קודם כל אל עצמי.

מי ייתן שנרבה אהבה, ונברח ממחלוקת שהרבי כל כך שונא.

ומי יודע אולי יפתחו שערי ציון...

@לב-העולם-אתה צודק לגמרי.
הסיפור נכתב בהשראת תורה ס"א - חדי ר"ש.
בהמשך יעברו על חיילי הלהב, דברים נוספים שקשורים לתורה הזו.
חיכיתי לרגע שמישהו יעלה על זה. בתגובות הקודמות נגעו בזה קצת.
אבל הגילוי שלך !

@חיפוש-הצדיק האמת שאין קשר, (מלבד הערכה כנה לכתיבתו). זהו שם העט שלי.

@נחמד כתב:

היודעים אתם: מדברים שאחד מאנ"ש כבר קיבל זכיון להפעלת שדה התעופה באומן. (מיד בסיום המלחמה.)
ושהמקום יעבור הכשרה מאסיבית לאלחפי נחיתות.

במקרה הייתי עד לאחת השיחות שניהל אותו עסקן גדול עם אחד מגדולי המשק הישראלי, זה היה נראה רציני מאוד.

מצד שני קצת לצנן את ההתלהבות, שבלי קשר למלחמה, יש הליך בירוקרטי מורכב, ובעלי אינטרסים, הלוואי שנראה זאת בקרוב.