כאחד שהתחנך בחיידר שהקים, אני רוצה לשתף באנקדוטה קטנה, ששופכת מעט אור על דמותו המיוחדת.
באחד הימים כנסו את כל הילדים בחיידר, ואמרו לנו שהרב בזאנסון, ימסור שיחה לכולם.
זה היה אירוע יחסית נדיר, וזה סקרן אותנו.
הוא התחיל לדבר בפשטות, בגובה העינייים שלנו, הילדים, על ליקוטי מוהר"ן, על הלקוטי הלכות, ועל הליכה עם תורה.
ההסבר שלו היה מלווה בציוריו הנפלאים, בשיתוף שלנו הילדים, ובעיקר בלב החם שלו שידע להסביר ולבטא את הכמיהה האין סופית שלו לתורות של רבינו.
אני לא זוכר כמה זמן נמשכה השיחה הנפלאה הזאת, אבל מאז היא חקוקה בליבי, מאז, למדתי כבר כילד, להבין שיש משהו גדול שנקרא ללכת עם תורות.
שיש דבר כזה לחיות את רבינו באמת.
עצם זה שהיה חשוב לו להסביר לילדים רכים את הרעיון של ללכת עם תורה, מסביר מעט את דמותו הנפלאה, ועד כמה הוא ראה בהליכה עם התורות את הגילוי הגדול ביותר של רבינו הקדוש אלינו.
והרי אם מלמדים ילדים רכים ללמוד גמרא רש"י, מדוע ליקוטי מוהר"ן לא?
זה מה שהרגשתי שהוא שידר אז, וזה נחקק בנשמתי.
חבל על דאבדין - שלעולם לא יהיו משתכחין.