בעקבות דיון שקראתי במקום אחר, על האיזון בין אהבה ליראה וההבדלים לכאורה בזה בין חסידים למתנגדים.
עלה בליבי, שאצל רבינו - מצד אחד מפורש בכמה מקומות שהיראה קודמת. שתחילת כל תשובה צריכה להיות מהדרגא הנמוכה - יראת העונש. וגם: היראה מוזכרת אאל"ט בליקו"מ הרבה יותר מהאהבה.
מצד שני דרך רבינו בעבודת ה' בעיקר על התחזקות ועל ייקור הנקודות טובות והתנועות וההעתקות הקטנות, וידיעת גודל חביבותן בעיני ה'.
והעניין, שטועים אלה שלא למדו 'אזמרה' ושאר תורות ההתחזקות לעומק, כשחושבים שעניינים לומר דיבורים בסגנון קרליבך וחיזוקים בסגנון הנפוץ אצל הבעלי בתים, שה' אוהב אותך איך שאתה, וכל היהודים הם טובים, וכו'. ולא היא.
ההתחזקות של רבינו היא יראת שמים. דהיינו - בעוד שלגודל הירידה והיותך מונח היכן שאתה, היית חושב שאין לך מה לעשות, רבינו מלמד שיש ערך למעשים שלך דווקא שם, וממילא זה מחייב אותך להשתדל לעשות את אותו מעט טוב. אם היה ח"ו יאוש בעולם - לא היה טעם להילחם. אבל כיוון שיש צדיק שמקבל חיות מהחסד של 'קודם מתן תורה' - אז אין סיבה להתייאש, וממילא אתה חייב להמשיך לקרוא אל ה' ולנסות להעתיק עצמך את הקדושה בתנועות קטנות.
וכן אפילו אינו מצליח אפילו מעט, כיוון שיש ערך ל'לייחל', ממילא אינך פטור מזה, ואתה חייב לחזק את הרצון. וכיו"ב כל ענייני ההתחזקות.
ובדרך זאת יש להבין כל פסקה ב'משיבת נפש', למשל שכמו שהקב"ה מניח עבודת המלאכים ורוצה בעבודת האדם, כך ככל שהדרגא נמוכה יותר כך הקב"ה רוצה בזה יותר - כנ"ל - שממילא גם בדרגתך אתה חייב לתעורר לחטוף תנועות והעתקות אל הקדושה ונקודות טובות.
וזה מה שכותב שגם מי שבשאול תחתית צריך שיהיה לאדם יראת שמים.

(וזו תשובה למתנגדים הטוענים שהבחירה בברסלב היא כדי לחפש לעצמו הנחות והקלות וכיו"ב)

שאלתי פעם את רבי נתן ליברמנש זצ"ל לגבי ריטלין לבחור וכיו"ב ואמר לי באופן ברור לא לחוש לזה כלל. לא היה זמן באותו רגע לבקש ממנו להסביר למה

היתה לו דעה נחרצת בעניין המנהגים והנוסחים בתפילה וכד'
שאין עניין ברסלבי לקיימם למי שמגיע מרקע שונה, מלבד מה שמפורש מרבינו (כמו 'מלך יחיד וכו''), כי הם רק מנהגי אוקראינה שהיו נהוגים בעירו. ועניינו של רבינו הוא רק העבודת ה' ההתבודדות וכו'
בכלל זה לא ראה עניין בשינוי נוסח מאשכנז או ע"מ לספרד, שינוי לבוש ממנהג אבותיו, הפטרה ומגילות ע"י כלל הציבור או ע"י הבעל קורא, מתי ההגבהה וכו'

יתכן שהיו אחרים שסברו ונהגו אחרת, אך זו היתה דעת רנ"ל

בספר הובאו כמה עדויות על לימודו הקבוע של בעל הקה"י זצ"ל בליקו"מ.
אך יש מקור ברור יותר, שלא מותיר כל ספק:
בספרו 'חיי עולם' סימן כ"ז מביא הקה"י מאמר מרבינו בשם 'הספרים הקדושים', המאמר מתוך אחת מהתורות מכת"י 'וישב יעקב', והובא גם בשיחות סי' רס"א.
מצ"ב

הערה על עצם הספר שבחו של צדיק.
לדעתי הלא מאד פופולרית בפורומים תורניים, הספר חשוב ותועלתי מאד.
לא, לא הספר הזה הוא מה שיגרום למישהו להתקרב. ומן הסתם זו גם לא המטרה. אבל הוא כן יכול להסיר מניעה גדולה ממי שרוצה להתקרב, אבל בגלל 'קבלות' ו'מסורות' שונות ומשונות שרובן חסרות כל בסיס, ובגלל שחינכוהו שהגדולים כביכול אסרו את הספרים וחלקו על רביה"ק, יכול להימנע, וע"י הספר שבחו של צדיק הוא יראה שיש לו מספיק על מי לסמוך, ו'מותר' לו להתקרב לברסלב וללמוד ספרי רבינו.
(וכך היה אצלי)

הצדיק רבי אריה פינקל זצ"ל, מראשי ישיבת מיר, ובשנותיו האחרונות ראש ישיבת מיר במו"ע.
מישהו רצה לעשות הפצה ולתרום לספריית הישיבה במו"ע את ספרי רבינו.
איני יודע כיצד קרה שלא דחוהו על הסף, אולי התעקש והתווכח, עכ"פ האחראי אמר 'נשאל את הראש ישיבה' (אולי חשב שבכך יסיר את הנודניק מעליו, שהאחריות לסירוב לא תהיה שלו אלא כי רה"י אמר? אולי). הלכו ושאלו את רבי אריה זצ"ל
תשובתו הפתיעה אותם: "אני למדתי את כל הספר הזה, מכריכה לכריכה!" והורה לקבלו ולהכניסו.
ליקו"מ אכן נמצא שם, בספריה.
את הסיפור שמעתי מחבר שהיה תלמידו הקרוב של ר"א. לא זוכר אם אמר ששמע בעצמו מהבחור האחראי, או שהיה נוכח בעצמו כשר"א אמר זאת.