ולבתר תריסר ירחי שתא, כלומר בער"ה, צריכים לבוא על קברו של משה מול בית פעור ולומר לפניו וידוי דברים ולעסוק בתיקון המלכות וכו'

@בדרך כתב:

@אוצרבלום כתב:

@בדרך כתב:

הענין שהילד יאמר הי' מזמורים הוא תוספת שמזכיר ראבר"נ.

הענין להביא את הילד אחרי פטירת רבינו הוא תוספת של ראבר"נ. וכבר דובר בזה נכבדות בין כתלי פורומנו

לא כן.

להביא את הילד אל רבינו זה דיבור של רבינו. ולהביא אותו אחר פטירתו - זה מכח 'אני רוצה להישאר ביניכם ואתם תבואו על קברי', שהכל מתנהל כבחיים חיותו הק' של רבינו.

לומר את הי' מזמורים זו תוספת של ראבר"נ [מכח השגה, ואולי קבלה שהיתה בידו].

והרי שלך לפניך, שתלמידו הנאמן ר' לוי יצחק - שאותך אין צורך לשכנע בחשיבותו ובסמכותו - כותב במכתב שזה לא לעיכובא.

@בדרך
ראבר"נ לא אומר כמוך
כוכבי אור אנשי מוהר"ן אות פ':
מַה שֶּׁאָמַר אַדְמוֹ"ר זַצַ"ל שֶׁכָּל תִּינוֹק שֶׁיִּהְיֶה אֶצְלוֹ קֹדֶם שֶׁבַע שָׁנִים יִהְיֶה שָׁמוּר מִן הַחֵטְא עַד יוֹם חֲתֻנָּתוֹ - כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁלֹּא אָמַר זֹאת רַק לְעִנְיַן מִקְּרֵה לַיְלָה, וְכֵן מוּבָן מֵהַזְּמַן שֶׁתָּפַס לָזֶה וְכוּ' . וְגַם נִרְאֶה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ גַּם אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ, לְכָל תִּינוֹק שֶׁיָּבוֹא אֶצְלוֹ קֹדֶם שֶׁבַע שָׁנִים וִיקַיֵּם כְּמַאֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה וַאֲמִירַת הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים ; (וְיָדַעְתִּי מֵאֶחָד שֶׁבָּחַן זֹאת, וְכֵן הֲוָה):

@האש-שלי-תוקד
לא, הוא כותב שהרבה מאנ"ש היו באים בער"ח ניסן - עוד מימי מוהרנ"ת.
אבל מה שכתבת:

@האש-שלי-תוקד כתב:

זה הוראה לדורות כמו ראש השנה?

זה ודאי בשום אופן לא, וידוע וברור ופשוט, וגם שבת חנוכה ושבועות שרבים נוסעים אין זה מצד הוראה לדורות, אלא בעיקר הרגשת הלב, ואפילו בחיי מוהרנ"ת שהיו נוסעים אליו בג' הזמנים, כי לנסוע למוהרנ"ת זה כמו לנסוע לרבינו, אבל לא מפני שבזה מקיימים את ציווי רבינו לבוא אליו בר"ה ח"ו, ולו יצוייר שמוהרנ"ת היה נשאר בברסלב בר"ה ודאי שהיו צריכים לנסוע דווקא לאומאן לרבינו, ופשוט כנ"ל.

@נחום-בקר כתב:

@Yoel-Breuer וכאשר נקח את כל האותיות של משה במילוי יצא לנו 'מה' שזהו סודו של משה 'ונחנו מה' וכמבואר בדברי רבנו 'יש מאין' הם שאר האותיות. וביאור אחד כפי שביארת. ועוד ביאור שמשה רבנו הוא המלמד לחבר את היש באין, היינו לעלות המלכות לאין ברצוא ושוב. ולהחיות את המלכות הנקראת 'יש' וכלשון רבנו שיתקיים ישותו, היינו שקיום הישות תלוי בזה שמחברים אותה לאין.

נפלא אך חסר יו"ד אחת. אולי כוונתך שיש בזה אותיות אלה, אך אינו בדווקא צירו"ף...

@יאשע-הלברשטאם כתב:

יש סיפור בשיש"ק על המקווה [הסיפור להלן], וראבר"נ דיבר על הלכה כלשהי שקשורה לזה.
המראה מקום בשיש"ק הישן לא קשר למקווה, האם מישהו יודע מה המראה מקום המדוייק. דחוף. דחוף. וכו'

שיח שרפי קודש - חלק ג תקג‏
דִּבֵּר פַּעַם רָאבְּרַ"נ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם כַּמָּה מֵאַנַ"שׁ מֵחֶסְרוֹן הַדָּבָר שֶׁהוֹלְכִים לְצִיּוּן רַבֵּנוּ לְלֹא טְבִילַת מִקְוֶה קֹדֶם, כְּשֶׁשָּׁמַע זֹאת רַבִּי יִשְֹרָאֵל כֹּהֵן הִתְאַנֵּחַ וְאָמַר: "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי", כִּי הָיָה אָדָם חָלוּשׁ וְלֹא יָכוֹל הָיָה לְהַקְפִּיד בִּטְבִילַת מִקְוֶה הַקַּר, בִּימוֹת הַחֹרֶף (וְהוּא עַל פִּי הַמְּבֹאָר בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה ד, טז). אָמַר לוֹ רָאבְּרַ"נ: אִם הִנְךָ הוֹלֵךְ עִם הַהֲלָכָה הַזֹּאת (הַיְּנוּ הַהֲלָכָה שֶׁבְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הַנַּ"ל) מֻתָּר לְךָ לָלֶכֶת אַף כָּךְ לַצִּיּוּן.‏

המ"מ נכון, ואין הכוונה לעניין מקווה, אלא למה שאמר "כאשר אבדתי אבדתי", שמוהרנ"ת מבאר שם על כך שגם אם איני ראוי לבוא לפני המלך להתפלל לפניו וכו' בגלל ריבוי מעשי הרעים, שזה "כאשר אבדתי" - "אבדתי" - ויעשה השי"ת עימי מה שירצה, אני תמיד אייחל ואצעק להשי"ת אולי ירחם, עיי"ש.

@בדרך כתב:

אנ"ש אמרו -

'עשה למען נצחך' - זהו רבינו הקדוש האחוז במידת נצח.

'עשה למען סודך' - זה מוהרנ"ת, שעד עצם היום הזה הוא סוד מכל העולם. העולם [וגם אנחנו] לא מבינים באמת מיהו מוהרנ"ת, וכמה גדול כוחו.

היה אומר זאת ר' מיכלי נכד מוהרנ"ת, ראה שיש"ק ח"ב סי' תשל"ב

@גרודניק כתב:

@לב-העולם-אתה יישר כח, ואין יותר הוספות בשיש"ק החדש או בשאר כתבי אנ"ש?
@בדרך

יש הערה על זה בשיש"ק החדש, אבל בלי המשל מהציפור.
משל זה לא נמצא בספרי רבינו.

והצצה לח"ד:
"כשרבינו אומר שלא להריח טבק ושלא לעשן סיגריות, הדבר הזה לבדו אינו כל כך גדול, אבל מי שאינו מציית פוגם באמונת חכמים! אין נפקא מינה באם איני מציית את רבינו בעניין ההתבודדות - או שאיני מציית בעניין הטבק, מכל מקום הרי הוא איננו מציית, וזהו סימן שאין לו אמונת חכמים! כשהצדיק נותן לי דבר קשה, ובאמת אינני יכול לקיים את הדבר, אבל היות שיש לי אמונה אני מבקש מהשם יתברך: 'ריבונו של עולם, זהו הצדיק האמיתי, והוא אמר לי שאעשה כך, וזה קשה לי!' - זאת אומרת שאכן יש לו אמונה, אלא שקשה לו להוציאה מן הכוח אל הפועל. אבל כאן זה הרי דבר קל, לא לעשן סיגריות זה דבר כל כך קשה?! לא להריח טבק, לא לאכול בצל, אלו הרי דברים קלים; אבל כשאין מצייתים בזה - זהו גם כן פגם באמונת חכמים!". (רל"י)

נמתין יחד לתשובת מורנו הרב @נחום-בקר
בינתיים רק אציין שאדרבא, מבואר בספה"ק בכמה אופנים שהיא היא, ובאופן כללי מסבירים שאופן ההטבה לברואים הוא ע"י גילוי מלכותו ית', ראה רמח"ל בדרך ה' ח"א ועוד.
ובאמת אפשר להבין כך את הע"ח בתחילתו, שכותב: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו, ויכירו גדולתו", והבן, וכבר הילכו בה נמושות.

@בדרך כתב:

@אוצרבלום כתב:

@וועלן-וועלן כתב:

@ע.י.ר.נ.י
סיפור נפלא, וממחיש את הזכות להלוך בדרכו של רביה"ק
תודה רבה

אשמח להבין כיצד סיפור זה ממחיש את הזכות להלוך בדרכו של רביה"ק.
תודה!

יש לי הרגשה חזקה ששורש הודעתך זו, נעוץ בתפיסת העולם שבהודעתך זו.

לא ידידי, טעות בידך. גם אם היה מדובר על דמויות אחרות מאנ"ש, יהיה מי שיהיה, הייתי שואל את אותה שאלה על אמירתו של ידידנו @ע.י.ר.נ.י, שהיא נפלאת מבינתי.

@בדרך ראה בלשון ראב"ן אודות מ"ש רבינו שכל תינוק שיהיה אצלו קודם שבע שנים יהיה שמור מן החטא: "וגם נראה לעניות דעתי שהיתה כוונתו גם אחר הסתלקותו", והנה אם כדבריך מדוע הוזקק לשער את כוונת רבינו? הלא כל מה שהוא מצווה ומבטיח תקף בוודאי כאז כן עתה! ומדוע אמר כן דווקא על שיחה זו ולא על שיחת עולם התוהו?
אלא שהפשטות היא כמו שכתבתי, שההבטחה המפורשת בשתי השיחות היא למי שיבוא בחיים חיותו, וכלפי לבוא קודם שבע שנים הוא חידוש של ראב"ן מפני הרגש או השגה בעניין זה דייקא, וכפי שמובן שם מדבריו, עיי"ש ודו"ק.

יהיה התירוץ אשר יהיה, מכאן חיזוק גדול לכל אשר ע"ש רבינו יכנה, והולך בדרך עצתו ושופך שיחו לפניו ית' דבר יום ביומו, שהוידוי לפניו ית' בהתקשרות לצדיק שהוא בחי' משה, הוא נחשב לו כוידוי הנאמר אצל הת"ח, ורביה"ק מזכירו בוודאי ומבקש עבורנו מהקב"ה שיזכור וידויינו, ועי"ז יחרבו הצירופים הרעים החקוקים בעצמותינו, ונזכה שהמלכות שהכנסנו אל בין העכו"ם תעלה ותתתקן, אכי"ר.

שיש"ק ח"א:

שיש"ק ח"ג:

@חבר-אני כתב:

(כוכ"א סוף שו"ס)

כפי שכבר הערתי, 'שיחות וסיפורים' הוא ספר בפני עצמו ואינו חלק מ'כוכבי אור', הגם שיש שהדפיסו אותם יחד.
עכ"פ שיחה זו היא העתקה מכת"י הרב מטשעהרין, ולא מדברי המחבר שו"ס ה"ה ראבר"נ.

@חבר-אני כתב:

אם איני טועה 'המוציא לאור' זה ר' שמואל הורביץ

כן, המו"ל שיחות וסיפורים הוא רש"ה.

@חבר-אני כתב:

בתחילת השיחה משמע שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו לֹא יַעֲבֹר עָלָיו אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה זְמַנִּים הַקְּבוּעִים לִהְיוֹת אֶצְלוֹ. הַיְנוּ עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל שָׁבוּעוֹת וְעַל שַׁבַּת חֲנֻכָּה, ואילו מהערת המוציא לאור משמע קצת אפי' פעם אחת שיהיה הג' הזמנים

חשבתי שתעיר על סתירה יותר מובהקת, שבתחילת השיחה (שמקורה כאמור מכת"י הרב מטשעהרין) כתוב שהעצה היא "שישבע בנקיטת חפץ כשר שכל ימי חייו לא יעבור עליו אחד משלושה זמנים הקבועים וכו'", ובהערת המו"ל מספיק שיהיה אצלו ז"ל הג"פ בשנה, וא"צ להשבע ע"כ.

וכדברי רש"ה היא קבלתנו מרלוי"צ (בלשון מעט אחרת), כ"ז מבואר היטב בשיש"ק ח"א סי' רמ"ו.

ואת השאלה לגבי לדברי הסובר וכו' - אשאיר זאת לסובר.

רק נקודות למחשבה: יעקב הוא חכמה גם מפני שהיה בכור, וכתיב ראשית חכמה, וגם משום שנקרא יעקב שהוא לשון חכמה וערמה, כת"א ויעקבני - וחכמני. א"כ יוצא שחכמת יעקב היא גם בחי' ראש וראשית וגם בבחי' עקב וסוף, [כי 'ויעקבני' סובב על אחיזתו בעקב עשו], אך בצירוף הידוע ומובא ש'בכור' עצמו הוא מכח שיש שני לו, [וע"כ אותיות ב'כ'ר' הן דווקא האותיות הכפולות, בחי' פי שנים שזוכה לו, כמובא בביאהל"ק אות כ"ט], מבואר שע"י שזכה לבחי' מלכות בשלימות, דלית ליה מגרמיה וכו', והיינו שהיה בבחי' עקב, עי"ז זכה לבכורה שהיא ראשית חכמה, ולהיות בבחי' שמש.

בביאהל"ק תו' ז' ח"ב אות פ"ה מבואר שלפני שרבינו גילה את התורה הוא דיבר עם חתנו ר' יוסקה וגילה לו מעט מהתורה, וחיזק ורומם אותו וכו', וראבר"נ מבאר שלפני שרבינו השיג וגילה השגה, הוא השתדל ועסק בתיקונים המבוארים בתורה, ומכיוון שבתורה ז' ח"ב הנושא הוא להשאיר חליפות, בן או תלמיד, ולרבינו לא היו בנים, וחתנו הוא חליפתו - לכן עסק להאיר בו דעתו.
ובאות שלאחר מכן (שם אות פו) מבאר פרט נוסף, שבעל הבת (היינו חתן רבינו ר' יוסקה הנ"ל) הוא במדריגת ה'תלמיד' (שזוהי מדריגה נמוכה יותר מ'בן' ממש), וההארה שמאירים לתלמיד הוא שמחזקים ומרוממים אותו ומודיעים לו שה' איתו, אצלו וסמוך אליו ממש, לכן רבינו חיזק והרים את דעתו במעט עבודתו שהשכים אז קודם אור היום ועסק קצת בלימודו, עיי"ש.

@האש-שלי-תוקד כתב:

היום ראיתי בשיש''ק החדש שמותר לאכול בצל ירוק כי יש בזה פחות רעל

אין כזה דבר בשיש"ק החדש.

בתורה ה' ח"ב רבינו מגלה שמי שהוא במדריגת 'בן', והוא אוהב כ"כ את אביו עד שמרוב אהבתו הוא עושה מעשה 'עבד' ומגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל לעשות נחת רוח לאביו, הקב"ה מגלה לו 'גנזיא דמלכא' – סתרי נסתרות (השגת צדיק ורע לו וכו'), מה שאפילו בן רגיל המלך לא נותן לו להיכנס ולהשיג.
ולפני שרבינו גילה את התורה (שנאמרה בראש השנה שנת תק"ע) הלך לומר תשליך ונפל על הרפש (חיי מוהר"ן מא), ומבאר ר' אברהם שהנפילה לרפש וטיט לפני תשליך היא היתה המסירות נפש וההשתדלות של רבינו בהשגת תורה ה' תנינא, ולכן רבינו מדגיש בתוך התורה שצריך למסור נפש לא רק על מצוה מתרי"ג מצוות ממש, אלא גם על כל דבר שיש בו רצון ה', ודוגמה לכך הוא מנהג ישראל של אמירת 'תשליך' על שם "ותשליך במצולות ים וכו'", שזהו מה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט.
ועיי"ש עוד נקודה עמוקה, שהשכר על זה שרבינו השליך את עצמו לרפש וטיט הוא שהשיג כאמור 'גנזיא דמלכא', דהיינו את הנסתרות הגבוהים ביותר – מה שגם משה רבינו בחייו לא השיג; וההשגה של הגנזי נסתרות היא תורה ה' ח"ב עצמה!
ולכן בשביל להשיג תורה זו שהיא היא גנזיא דמלכא, רבינו היה חייב להקדים לזה את פעולת הנפילה וההשלכה, ואז קיבל כשכר ותמורה לזה את ההשגה של תורה ה' תנינא.

@האש-שלי-תוקד כתב:

@אוצרבלום כתב:

@האש-שלי-תוקד כתב:

היום ראיתי בשיש''ק החדש שמותר לאכול בצל ירוק כי יש בזה פחות רעל

אין כזה דבר בשיש"ק החדש.

יש אני ראיתי בהוצאה החדשה של ה3 כרכים

ידידי אתה כנראה מתבלבל עם ספר אחר. לא נורא, קורה

עד כאן הבאנו דוגמאות מסוג אחד, בהן רואים פעולות (הן ה'תיקונים') שרבינו עשה כהקדמה להשגת התורה, וניתן לראות זאת כביכול כתשלום ששילם למעלה על מנת שיגלו לו השגה מסויימת, [וכעין מ"ש בחיי"מ קי"ז ששילם אלף אדומים לשומר הפתח בשביל לשמוע ולהשיג את תורה כ"ב], כלומר שמסר נפשו על תיקונים מסויימים, ואז זכה לגילוי ההשגה שבה עצמה מבוארים התיקונים אותם פעל, כי התיקונים שעשה רבינו על מנת להשיג את ההשגה – זאת אומרת שהם כביכול יצרו אותה, במובן שהביאו לכך שההשגה תתגלה לו יש מאין, כי הם כלי המלאכה, והם עצמם נמצאים בתוך ההשגה.
(דוגמא נוספת לזה ראה בביאהל"ק תו' ל' ידיעה כ"ח).

כעת נביא דוגמאות דומות, אך בהן פעל רבינו וקיים את התיקונים בשעת אמירת התורה עצמה, (בחי' ללמוד וללמד לשמור ולעשות).
דוגמא ידועה לכך היא (לא מביאהל"ק) בתו' נ"ז, בה מדבר רבינו על כח החכמים להמשיך רפואות ע"י שהם גורעין ומוסיפין ודורשין, ובתורה זו עצמה גרע רבינו כמה תיבות והוסיפן במ"א וכו'.
עוד דוגמאות פשוטות: בתו' כ"ט מדבר רבינו על בגדים לבנים, ובחיי"מ (כ) מבואר שבעת אמירת התורה לבש בפעם הראשונה בגדים לבנים. ובתו' כ' מדבר על תיקוני הזקן הקדוש, ובחיי"מ מסופר שכשאמר את התיבות הפותחות את התורה, "תשעה תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא" (שאמרן "בכוחות גדולות עד מיצוי הנפש, ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער") - או אז "ותפס את זקנו אז כמה פעמים בכוחות גדולות וכו'", עיי"ש ובפל"ח סי' כ' אות א'.

עד כאן בינתיים