האבן

[מאיר לב]

פרולוג | מבוכה ביער

המשימה הייתה קשה מידי עבורו, מחשבות מכבידות התרוצצו במוחו העייף, מכות בו בעוצמה, מכריעות אותו שוב ושוב.

"אולי... אולי טעה המנהיג בכך ששלח אותי למקום הזה?! יכול להיות שהוא לא העריך נכון כמה כח יהיה לי?! ואולי הוא בכלל לא יודע היכן אני נמצא, והוא עזב, השאיר אותי לבדי במערכה הזו...".

שבואל שכב על מצע העלים הרכים, שעיטרו לפני זמן קצר את עץ האלון העתיק שהשתרע מעליו, והניח את ידיו תחת ראשו המיוזע. עיניו תרו אחר נקודה עלומה, בינות לענפים הרחבים. מבטו נפל על קן ששכן בתוך שקע עמוק בגזע העץ, גוזל זעיר עטוף בפלומה זהובה צייץ ללא הרף, וציפור שיר קטנה עפה אליו, מסוככת עליו ברוך, צִיּוּצֵי הקטנטן פסקו ואיתם מחשבותיו.

חלל היער נקרע בקול שריקה חדה, מטר חיצים ארוכים בעלי ראשים מושחזים חתכו את האויר באכזריות, מעטרים את העצים הזקנים בחורים מכוערים.
שבואל קפץ באחת, תוך שניות כבר היה במרומי העץ, מכסה את גופו בענפים הסבוכים שהקיפו אותו. האשליה התנפצה, ה'עוצרים', אויביו המרים, עדיין מחפשים אותו, וממעוף החיצים למד שהם קרובים מתמיד...

פרק 1 | קרב נואש

חושך כבד עטף את היקום, עננים כבדים שייטו בשמים מסתירים לכוכבים הקטנים את שדה הראיה, הירח העגול לא נכנע ובמאמץ עילאי ניסה להחלץ ממעטה העננים האפורים שמתחתיו. מבין קרעי העננים, הבליח אור חיוור, מסיר עוד אחת משכבות החושך העבה.

הקור היה כה עז, עד ששום יצור חי לא יכול היה להסתובב בחוץ בשעה מאוחרת זו. העולם הפסיק את הילוכו, בני האדם מחופרים היטב בשמיכות עבות, והאח הבוערת מונעת מהקור הנורא לחדור אל הבתים.

בקתת העץ הקטנה לא הסגירה מאום מהמתחולל בתוכה, אך חד עין היה מבחין שאף אחד מדיירי הבקתה לא נם על יצועו. דו שיח ער בקע מן הבקתה, ומנורת הנפט התלויה על הקיר הפיצה אור חיוור במקצת.

"אם נפסיק להיות בטוחים בעצמנו כל כך, יש סיכוי שדברים ישתנו", פסק מאן דהו בעל פנים חרושות קמטים. הוא לא חיכה שהנוכחים יעכלו את שאמר והמשיך, "כבר מזמן שאין קרבות מסודרים, אנשינו נאבקים על חייהם, בכל רגע נתון. והם - העוצרים הארורים, מזנבים בנו ללא הרף. די לשאננות הזו, המלחמה שינתה את פניה ואנחנו מוכרחים להבין זאת. אם לא, לא ישאר מאנשינו כל זכר, ואז...".

הדובר נשנק לרגע, הוא שפך כעת את תמצית כאביו - כאב אנשיו שכל כך יקרים לליבו, אסור היה לו להטיח את הדברים בעזות שכזו במנהיגו הנערץ, אבל המילים פרצו ממנו בסערה. אנחה עמוקה נפלטה מתוכו, מרוקנת ממנו את הכח לחלוטין.

הנוכחים, מפקדיהם הבכירים של צבא 'חיילי הלָהַב', זעו באי נוחות על הכסאות, פניהם שידרו תדהמה, אולם פני המנהיג נשארו שלוות כשהיו. הוא ישב על כסאו ההדור בראש השולחן, ומלל באצבעותיו את שערות זקנו הארוך שהלבינו זה מכבר ונדמו לשלג צח, עיניו המאירות שיוו בגווניהם מראה ים סוער, וגלימתו הלבנה התמזגה עם פניו האציליות, והשתלבה להפליא עם אַלְפָּקַת הזהב שהייתה הדוקה למתניו.

הוא עבר במבטו על ששת האנשים שסבבו את השולחן, ועיניו נעצרו בנקודה עלומה בחלל החדר, "שמעתי כעת דברי ביקורת קשים על דרך התנהלותי בקרבות האחרונים. אִמְרוּ לי, האם עלתה למי מכם מחשבה שמהלכיי האחרונים שגויים היו וטעונים שינוי?! אבקש שלא לחסוך בדברי ביקורת מפאת כבודי, גורל העולם כולו נתון בידכם. דברו כי שומע אנוכי".

המנהיג עצר את שטף דיבורו, קולו היה רך, אך החלטיות שלווה הייתה נסוכה בקולו.

"אדו... אדונינו המנהיג...", פתח בקושי האחרון שבין היושבים. תלתלים שחורות נשפכו על כתפיו, וסרט לבן אסף אותם לאחור, פניו היו תמימות וחינניות מיוחדת נמסכה בהם. ניכר היה שאילו רק היה יכול היה מחזיר את המילים חזרה.

הדובר שענה לשם אביר, נכנס לסגל המפקדים זמן לא רב קודם הפגישה הזו. הוא היה חריף ומהיר הבנה, אך ליבו היה רך כמשי, עד שהחיילים שתחת פיקודו חשו שהוא כמו אביהם החורג. הוא אהב אותם בכל ליבו, אך הם ידעו שאל להם להכשל. אביר לא אהב את הנחשלים.

"דבר", הורה המנהיג לאביר, אינו מניח לו לסגת.

אביר הסמיק במבוכה, אך אזר אומץ, "העוצרים התפזרו בכל היערות הסובבים את אדמותינו, הם אינם מתנהלים כצבא מסודר, וכל פלוגה שלהם מסתובבת לחוד, כך הם מחפשים אחר חיילי הלָהַב, ומונעים מהם את המעבר אל הנהר. המצודה נשארת בידיהם הערלות, ולאנשינו אין שום סיכוי להגיע אליה".

"אלו דברים הידועים לכולנו", אמר המנהיג, "בקשתי לשמוע את חוות דעתך, מהי הנקודה שבה מצוי השינוי המתבקש לדעתכם במהלכי הקרבות, כדי שהמצודה תשוב לידינו?!"

אביר לא התבלבל, "כוונתי הייתה שאלפי חיילי לָהַב מצויים בסבך היערות בלא שהם יודעים לאן יפנו, המקום זר להם, והם אינם יודעים את החשיבות שבכיבוש המצודה, ואילו העוצרים יודעים היטב על מה הם שומרים, הם נלחמים בכל אסטרטגיות הלחימה העומדות לרשותם, כדי למנוע את אנשינו מלעבור את נהר פלאגון, חוששני שטעינו בכך שמיעטנו בהסברים על מהות המצודה, וחשיבותה לגורלנו. אנשינו בודדים כל כך, ללא שידעו מהי החשיבות של כל אחד מהם למען המערכה הזו".

הנוכחים הנהנו בהסכמה, אביר היטיב להגדיר את המצב בו הם נמצאים ואת הטעון שינוי, בדרך הטובה ביותר. הם נשאו את עיניהם אל מנהיגם הנערץ, מחכים בכליון עיניים לעצה ממנו - מקוים בכל לב שהוא יוציא אותם מהתסבוכת בה הם נתונים.

שתיקה כבידה נפלה בחדר, המנהיג הסיט את כסא העץ המגולף באומנות מיוחדת לאחור, והתרומם בכבדות, ידו אחזה במטה המלכותי, שהיה עשוי עץ אלון עתיק, ובראשו התנוסס אריה עשוי זהב טהור ששיווה לו מראה מיוחד.

"דעו! כולכם, כל אנשי בכל מקום שהם, חלק ממני. כאבם - כאבי. צערם - צערי. יודע אני היטב כי המערכה האחרונה אכזרית וקשה משידעתם, כואב אני עד מוות כל אחד מאנשי שנפל בקרב. לא לחינם ביקשתי לשמוע את חוות דעתכם, ידעתי שאינכם מבינים את הדרך בה אני נוקט במלחמה זו. אולם דעו, כי ככל שתאמינו בדרכי, ותסמכו על כוחי, כך יתווסף לאנשינו און ועוצמה בדרך לכיבוש המצודה, לא ירחק היום בו תדעו את הלך רוחי, אך עד אז סמכו עלי, גם אם אינכם מבינים את דרָכַי. המצודה תשוב לידינו, ויותר מכך ישוב לידינו הדבר שהיא צופנת בחובה".

המשך יבוא...

[מאיר לב]

המשך...

הדם שניגר מגופות העוצרים על אדמת היער היה רב, שבואל זינק מעץ לעץ, כשהקשת אחוזה בידו, יורקת חיצים בכל מי שההין להתקרב אליו, הוא לא יפול לידיהם בעודו בחיים, ויהי מה.

החיצים המורעלים שכוונו לעברו חלפו סנטימטרים בודדים מראשו, הוא יכל לשער כמה הם, חמישים חיילים, נחושים, חזקים, ובעיקר ממוקדי מטרה. והוא - שביקש לעצמו מעט מנוחה - המטרה שלהם.

הוא קפץ מהעץ אל אדמת היער, לאחר שהעיף מבט אל אשפת החיצים, וגילה שאלו תמו, לא לפני שפגעו בעוצרים שמולו, בדייקנות מופלאה.

הם כיתרו אותו מכל הכיוונים, סוגרים עליו בטבעת חנק. שבואל שלף את חרבו מנדנה, בידיעה ברורה כי היא לא תשוב למקומה, עד שתינעץ בליבם של כל העומדים למולו, או לחילופין, תקנח בדמו שלו, ואז לא תשוב לנדנה לעולם.

ברגעי האימה חלפו מול עיניו תמונות מהעבר, זכרונות ישנים הציפו אותו. הוא ראה את עצמו נער צעיר, מבולבל, בעולם גדול שלא האיר לו פנים. אחיו התנכרו אליו, אף אחד לא האמין בו. הוא התגלגל ברחובות ובשווקים ללא מטרה.

עד לאותה הפגישה ששינתה את חייו.

יניק ראה אותו ברגעיו הקשים ביותר, ואסף אותו אליו. כשהוא מרעיף עליו אהבה אמיתית. רק יניק האמין בו, באמת, ללא כחל ושרק, הוא הרגיש את האהבה הזו. שנים חלפו, הוא בגר והיה לאחד מלוחמי הלָהַב הנועזים ביותר.

שבואל התנער משטף הזכרונות, נדמה היה לו שהעוצרים אינם מעונינים לחסלו, אחרת היו החיצים מנקבים את גופו ככברה, אשפות החיצים נחו לצד גופם, והחרבות שבידם נצצו באור השמש שחדרה את מעטה העצים.

אחד מן הלוחמים בעל פנים מוארכות, אזור בחגורת עור גסה התקרב אליו, שערותיו הארוכות התבדרו ברוח, עד שנדמה היה לאריה העט על טרפו, יותר מאשר לבן אנוש, שיניו שהיו מקורזלות וגדולות מהרגיל שיוו לו מראה מזרה אימה, ניכר היה שהוא מנהיגם של הבריונים שהקיפו אותו.

"עליך להתלוות אלינו!", ירה בזעם, "על אף שידך המטונפות מגואלות בדם אנשיי, לא נעשה לך כל רע. אך באם תשיב מלחמה, חרבי תשסע את גופך לגזרים, ותרטש את מוחך החלול".

קולו של 'שיער האריה' נשמע כבוקע מבטן חבית עצומת ממדים, והוא התקרב עד למרחק צעדים ספורים ממנו.

"איני מתלווה אליך!", אמר לו שבואל בהחלטיות, "חובתי הקדושה לחסל ארורים כמותך ולהגיע אל המצודה, לא אפקיד את חיי בידך!", הוא היטיב את אחיזתו בחרבו, כשואב ממנה כוחות נגד העומד מולו.

'שיער האריה' פרץ בצחוק פראי שנשמע כסופת רעמים מתגלגלת, תוך כדי שהסתובב אל חייליו, "מצודה... את המצודה הוא מבקש... הוא אינו יודע מה היא המצודה בכלל, ומה היא טומנת בקרבה... אנו יודעים מה יש בה, ולעולם לא תיפול בידי חיילי לָהַב אוויליים אלו ומנהיגם ההזוי".

הוא הסב את פניו מחייליו והתריס כלפי שבואל, "שלחו אותך בלא שתדע מה רוצים ממך, סיפרו לך סיפורי בדיות וכזבים על מצודה בלא שתדע מהי ומה סודה, אין זאת כי אינך מעניין את שולחיך, ומנהיגך המטורף מתעתע בכולכם, חדל לך מאשליות שווא, התלווה אלינו".

עיני שיער האריה בערו באש טירוף, וכשהתבונן הלה באישוניו, גילה שאין צבעם שווה, האחת אדומה הייתה כדם בעוד השנייה שחורה כפחם. דבריו של האיש פגעו בו כחץ משונן ומורעל, והעבירו בו מחשבה שדקרה את ליבו כפגיון מושחז, "אולי באמת אני לא מעניין איש בעולם הזה?!", אך הוא גירשה מיד כשם שמגרשים זבוב טרדן.

זעקה אדירה הדהדה בחלל היער מעמקי ליבו של שבואל, "לעולם, לעולם לא אלך עמך, סכל. המנהיג הגדול יודע את אשר הוא עושה, כל עוד נשמה באפי אלחם בך ובשכמותך, בבוא היום אדע את סוד המצודה, אך כעת אותה אני מבקש, ועליה אמסור את נפשי".

האיש איבד לרגע את עשתונותיו, שבואל ניצל זאת, תוך שניות ספורות נעץ את להב חרבו במיומנות ובמהירות בין צלעותיו של שיער האריה, ובאבחת חרב הכריע אותו אל הארץ, כשהוא מתבוסס בדמו.

מכה עזה נחתה בערפו, שבואל הסתובב אל הַמַּכֶּה, אך אז, אגרוף אדיר שהוטח במרכז פרצופו המם אותו, שבואל נפל ארצה והרגיש שעורפו רותח, ידו נשלחה לעורפו ונצבעה בדם שקלח מהפצע, הכרתו התערפלה, תהום שחורה נפערה מתחתיו, בקרקעיתה ראה את 'שיער האריה' פוער את פיו בחיוך זדוני, דמותו היטשטשה, ולאחריה בתוך ערפל עמוק התגלתה לעיני רוחו דמותו הטמירה של המנהיג. הוא חייך את חיוכו האצילי, וכשמטהו בידו היכה בקרקעית התהום, אפר שחור עלה ממנה, והוא שקע עמוק עמוק אל תוכה.

[מאיר לב]

פרק 2 | זכרונות

שעת בין ערביים, השמיים כחולים ונקיים והשמש הכתומה צבעה את העולם בצבעי ארגמן זוהר, האדמה הייתה בוצית מעט, אות לגשמים הברוכים שהשקו אותה לרוויה. הדשא הרך נדמה היה לשיער ירוק שצמח לתפארת על ראשה. פרחים צהובי כותרת החלו לכוף את ראשיהם מתכוננים לשנת ליל, העצים העתיקים הניעו את ענפיהם ברוח המלטפת והתמזגו בעלווה הירוקה והשלווה.

עדר צבאים צעירים צעדו ברוגע, לוחכים בהנאה מהעשב שלמרגלותיהם. אמוֹן פסע לידם בצעדים רכים, בכדי שלא יבהלו מפניו. מראה הטבע המכין עצמו ללילה הארוך לא הרגיע את רוחו הסוערת, וזכרונות ליל אמש לא הרפו ממנו.

כמה כואבת הייתה ההשתלחות החפוזה של אביר ביום האתמול, כיצד ההין להטיח כך במנהיג? היאך לא סמך על כוחו ועוצמתו? נכון, יש דברים כואבים ולא קל לראות כיצד החיילים הולכים ונשחקים בקרבות המתישים, אבל לא היה לו לעשות זאת.

המנהיג מיטיב להבין את הלך רוחם, והוא יודע היטב שהם אינם מסוגלים לשאת יותר את הצער הנורא הזה יותר בליבם. אך בכל זאת עליהם לשמור על קור רוח, אסור להניח לכאב לנגוס בנפשם. אדרבה, ככל שיטיבו את אחיזתם במנהיג, ויאמינו בו בפשטות ובאהבה, לא יהיה לכאב מקום בליבם, הוא ינוס הלאה מהם...

אמנם אביר נשבר, אך לא עוד, מעתה לא יהרהרו עוד במהלכיו הנסתרים של המנהיג, רק יאמינו בו בפשטות, באהבה.

זכרונותיו של אמוֹן זרקו אותו עשרות שנים לאחור, אל הימים בהם לא היה עדיין 'המצביא הגדול', הוא היה בחור צעיר, כשפגש בו. לא רבים הכירו אותו, ושמעו היה לוטה בערפל, זה קרה בספרייה העתיקה באחד הכפרים, נפשו משתוקקת הייתה להכיר את עצמה ובינות למגילות הקלף המתפוררות מצא את המענה לבערת נשמתו.

'יַנִּיק', שכבר אז כונה 'המנהיג הגדול', עמד סמוך לקיר הספרייה, מצחו היה חרוש קמטים, והוא נשען על מקלו ההדור, כשעיניו עצומות בהרהור עמוק.

באותם רגעים אמוֹן עיין באחת המגילות, ולא שם לב לכך שיניק החל לעשות את דרכו אליו. יד רכה נחה על כתפו, יניק עמד מאחוריו, "אמוֹן, נפשך מבקשת את אשר היא חסרה, אבל לעולם לא תגיע אל סיפוקה...".

אמוֹן הסתובב והביט בעיניו החודרות של יניק, אך מיד השפיל את מבטו, עיניו חדרו אל עומק נשמתו והוא לא הצליח להכיל זאת. עיניו של יניק ראו כל צפון וכל נסתר בנשמתו, הם ידעו את אשר מחפשת נפשו ומה חסרה היא.

יניק ליטף את פניו ברכות אבהית, "המצודה... אל סוד המצודה שואפת נפשך, ומגילות אלו, אף שעולמות שלמים וסודות ערטילאיים גנוזים בהם - מסוד המצודה נעדרים הם. סודה חקוק במגילות ליבי, יום יבוא והיא תתגלה, ודרכך תהיה התגלותה".

היה זה המפגש הראשון בין יניק לבין אמוֹן, מפגש אשר קשר את נפשו בנפש המנהיג. מאז חלפו שנים, הוא הפך לאיש סודו הנאמן ביותר של יניק, ששמו זה נישא כעת בסילודין. הוא כונה ביראת כבוד 'המנהיג', ועם השנים נעשה אמוֹן למפקד העליון של חיילי הלָהַב, והיה קרוי בפיהם 'המצביא הגדול'.

רוחם של חיילי הלָהַב בערה יומם וליל אל המאציל העליון. בכל מאודם ביקשו לעשות את רצונו, ויניק הדריך אותם כיצד לעשות זאת. חיילי הלָהַב דבקו במטרתם, עד שכל דבר שבעולם לא יזיז אותם ממנה. יניק שנתן להם את שמם 'חיילי לָהַב', אמר באחת ההתכנסויות שברבות הימים יגלו כולם את הסיבה הפנימית לשמם - 'חיילי לָהַב'.

ימים ולילות עשו יחדיו, כשהמנהיג משרטט בפניו את תורת מלחמתו, "כמעט רוב בני האדם שמעו על המצודה", סח בפניו, "חלקם מעולם לא יחסו לה חשיבות מיוחדת, ואף אלו שיחסו לה את החשיבות הראויה, מזמן התייאשו מלחפש אותה, ופנו למקומות אחרים, שם קיוו שיוכלו לנצח את העוצרים...".

כך החל המנהיג לגלות את סוד המצודה, בתחילה היו דבריו אפופי מסתורין, "אי שם, במרחבי הרוח, מעבר למים שאין להם סוף, משכנה. עתיקה משנים קדמוניות, יופיה והדרה מפכה חיים בבריות. ובתוכה נצבת האבן, דוממת, מאזינה לשירת הרוח, ואוצרת אל תוכה את צליליה, סופגת היא את שירת הבריאה, מעיינות ונחלים נובעים מתוכה. מימיהם מתמזגים בשירת ההויה. מעניקים חיים מלאי אהבה ותקווה, וממלאים את העולם ברצון טהור, נטול כל סיגים".

"כאשר כוחות הזדון התרבו בעולם, מצאו הם בנחלים הללו מקור לשאוב כח הרסני, והשתמשו בכוחם של המים הטהורים, בכדי להחריב את יפי הבריאה, ולהחליש ולהרפות את רצונם הטהור של בני האדם. המאציל העליון לא הניח להם להשתמש במעיינות הטהורים וטמן אותם בעמקי האדמה, ומאז אין כל יכולת לגלותם".

"העוצרים לא ויתרו ועשו את דרכם אל מקור נביעת המים, המצודה. שם הם נתקלו באנשינו ששמרו על המצודה, אך אלו לא היו מוכנים לבואם, והארורים טבחו בהם ללא רחם. אנשינו נלחמו בחירוף נפש, אולם העוצרים ידעו היטב שכל גורלם העתידי טמון בקרב על המצודה. לאחר קרבות מתישים, נפלה המצודה בידיהם הטמאות. אמנם כוחם הועם במקצת, אך עדיין שואבים הם את כוחם ועוצמתם משאריות המעיינות שנבעו בעבר מעמקי המצודה".

גם כעת בעודו פוסע עשרות שנים לאחר מכן, זכר אמוֹן את דמעותיו של המנהיג, "האבן... האבן נמצאת שם...".

[מאיר לב]

פרק 3 | המצודה

מאות חיילים עטויי שריון קשקשים עבה עמדו בשרשרת הדוקה, יודעים היטב שלא כל חייל זוכה לעמוד סביב החומה שמקיפה את המצודה, רק החיילים הנבחרים והמוכשרים ביותר נבחרו לכך בקפידה על ידי 'שמאבר', משריו הבכירים של שנאב, והממונה מטעמו על בטחון המצודה.

יופיה האגדי של המצודה היה לשם דבר, גם היוצאים והנכנסים בה יום יום לא יכלו שלא להתפעל מיופיה. גובהה עמד על כמה עשרות מטרים, ורוחבה היה מאות מטרים. המצודה חולקה לעשר קומות, כשעל כל קומה פיקד שליט שמונה על ידי 'שנאב' מלך העוצרים.

כאשר ברא המאציל העליון את העולמות כולן, נוצרו גם כוחות הרוע, העוצרים. הללו אמנם האמינו בקיומו של המאציל, אך שללו את מציאות הקשר בינו לבין קרוצי החומר, ומאז ועד למלוכת שנאב, היו מנהיגי העוצרים מנסים ככל יכולתם לנתק את הקשר שבין המאציל לבני האדם.

אלפי חיילים מצבא העוצרים היו במצודה, כל אחד מהם בקומה מיוחדת, אליה השתייך. העליה לקומה העליונה, קומתו של המלך שנאב, הותרה רק לשליטי הקומות, ורק לאחר שקיבלו רשות משמאבר.

אגדות אפופות מסתורין עברו מפה לאוזן על המתרחש בקומת המרתף, שמועות סיפרו על קיומם של יצורים שאינם בני אנוש, ננסיים, חלקם בעלי שני ראשים, ולאחדים מהם זנבות ארוכים, השוהים שם במשך אלפי שנים וחופרים מתחת המצודה, במטרה למשוך מים מן התהומות העמוקים.

אף אחד מהעוצרים לא ביקר בקומה זו, אפילו המלך שנאב עצמו מעולם לא דרך שם, הקומה הייתה סגורה בדלת ברזל כבידה, ובתוכה שכן חדר האבן. המפתח היחיד לחדר זה נמצא בקומה העליונה, בחדרו המלכותי של המלך שנאב.

המצודה שקקה חיים, היושבים בה היו מנותקים כליל מהמתרחש בעולם שמחוץ למצודה, כל שמועה מהקרבות המתחוללים ביערות שמעבר לנהר פלאגון לא באו אל אוזניהם, ידיעות מעורפלות הסתובבו בקומות התחתונות באשר לטיהור היערות בפיקוד קצינים רמי דרג, אך מה להם - שוכני המצודה - לזוטות אלו?!

השיגרה האפורה ששררה במצודה לא גילתה מאום מהמתרחש בתוככי הקומה העליונה.

הקומה העליונה, הייתה ארמון בפני עצמו. נברשות זהב, עשויות בידי אומן עיטרו את תקרתה, ועמודי שיש לבן שהבהיקו באור הנברשות נצבו מחוטבים באולם רחב הידיים. תמונות נדירות ויקרות עיטרו את הקירות המפוארים.

החדר הפנימי, היה מפואר ביותר, שם שכן חדר המלכות של שנאב. את החלונות הנוצצים כיסה וילון בצבע ארגמן מבד יקר ומיוחד, ורקמה עדינה שזורה בו, בעיני המתבונן היטב נגלתה יצירת אומנות מופלאה, עץ גדול בעל ענפים רחבים היה ארוג בו, ובתוך גזעו הרחב הייתה אבן, מלבנית ומסותת כשמאמצעה נמשך חוט זהב שהתמזג עם ענפי האילן, ביד אמן.

וילונות אלו לא הוסרו רבות בשנים, ונתלו שם עוד מקדם בֹּא שנאב אל המצודה, אור נברשות הבדולח בחדר המלכות היה מעומעם מעט, והבליט במידה ניכרת את השזירה העדינה שבווילונות, עד שהאבן נראתה כאילו היא חיה ונושמת.

הבאים אל החדר לא יכלו שלא להתפעל מן היצירה המרהיבה הזו. אך רק שנאב ידע שאין זו עוד שזירה אומנותית, אלא סוד טמיר גנוז היה בשזירה הזו, סוד האבן... אך דבר אחד נשגב היה מבינתו, מהו החוט הזהוב שנמשך מאמצעה, ליבו אמר לו שאין זה סתם חוט, אלא סוד שרק קודמיו בעלי המצודה האמיתיים ידעו, וזה הפריע לו...

שיחה חשאית נערכה בחדר המלכות של שנאב, אמרפל המשנה למלך, ישב בקשיחות האופיינית לו, כשפניו החתומות מופנות אל המלך שנאב.

אמרפל היה דרוך, מתוקף תפקידו כמשנה למלך פיקד על כל ענייני הממלכה ועודכן בכל מהלך הקרבות המתנהלים ביערות לפרטי פרטים. גם כעת בישיבת הערכת המצב היה ענייני, וניגש אל הענין בחדות.

"עד עתה ידינו על העליונה, חיילנו ערוכים כיאות לקרבות, ונלחמים בעזות ובנחישות נגד חיילי הלָהַב, הפלנו בהם חללים רבים, וכעת אנו נערכים לביצוע כיתור הדוק להשמדת חיילי הלָהַב וטיהור היערות, כך שלא יוותר מאנשיו של יניק עד אחד...".

שנאב האזין בכובד ראש לדברי אמרפל ושאל, "האם יניק יוצא עם אנשיו לקרבות?"

"לפי הידוע לי, יניק לא יצא עדיין לקרבות ביערות, אולם כמה מחיילנו ראו את המצביא שלהם מסתובב בין אנשיו, ומשלהב אותם לכבוש את המצודה".

שנאב לא דאג כל כך, אמנם המצביא ידוע כשועל קרבות ותיק, אך תדעל, מי שמפקד על מרבית הקרבות המתחוללים ביערות, עשוי ללא חת, הוא יודע את אשר לפניו, והפלוגה שלו הייתה האימתנית והחזקה מבין הפלוגות. תדעל היה פראי ומסוכן ביותר, הוא לא לבש על גופו מדי מפקד, בגדיו הונחו על גופו ברישול, וחגורת עור גסה הצמידה אותם על בשרו, והפכה את מראהו למזרה אימה.

אמרפל לגם מים קרים מכוס הקריסטל שעל השולחן והמשיך, "כעת אנשיו של יניק, על אף האבידות שאנו מנחיתים עליהם הם נוהרים אל היערות, עוד ועוד מחייליו נשלחים לשם, כפי הנראה הם מתכוננים לקרב".

המלך אחז את מסעד הכסא בידו, וקמץ ופתח אותה חליפות, מחשבותיו נדדו אל היערות, "זה חודש ימים שכל מידע לא הגיע מתדעל, אתמול הוא היה אמור להפגש עימי, אך כל אות חיים לא בא ממנו. חוששני שהקרבות נעשים קשים יותר ויותר, והוא שרוי בסכנה עמוקה אי שם בסבך היער".

אמרפל ביטל את חששו במחי יד, "אל ימעיט הוד מלכותו בכוחו של תדעל, בטוחני, שהוא עוסק בטיהור היערות ולא שת ליבו למועד הפגישה, ודאי ישוב עוד מעט, ולבטח בשורות טובות בפיו".

"אמרפל", אמר שנאב בלחש, "ליבי אומר לי שקרב היום, בו יהיה עלינו לרדת אל קומת המרתף ולפתוח את חדר האבן, אין בידינו ברירה אחרת".

"כיצד נוכל לגעת באבן?", שאלו אמרפל בחשש, "הלא צריך אחד משלהם שיפתח את החדר, כיצד נוכל להתקרב אל האבן לבדנו?"

שנאב התרומם בכבדות מהכסא המלכותי, תופס בידו האחת את שערות זקנו הארוך, עיניו השחורות התכווצו, אות לשטף המחשבתי בו הוא שרוי. אמרפל שתק, יודע כי אין להפריע למלך ברגעים שכאלו.