האבן
-
הוא לא חיכה אף לא לרגע אחד.
יניק שלף מבין קפלי גלימתו מגילה קטנה, והחל להקריא את תוכנה כמונה מעות, קולו הלך וגבר נישא על כנפי הרוח.
במגילה היו חקוקים שמות חיילי הלָהַב שתחת פיקודו של המצביא, והמנהיג קרא בקול את שמותיהם מתוך המגילה.
הברקים קרעו את השמיים עם כל שם שהוציא המנהיג מפיו, ובין הבזקי האור הרבים נגלה מחזה נורא הוד. המילים שיצאו מפי המנהיג, קרמו עור וגידים, הם קיבלו גוון ממשי. אותיות רבות בגדלים שונים ובצבעים שונים הסתובבו בחלל, וכל מילה עשתה את דרכה אל חייל הלָהַב אליו היא שייכת מקיפה אותו בחום אבהי.
העוצרים ששמו לב למתרחש, לא התמהמהו, והחלו לתקוף את חיילי הלָהַב בכל כלי הנשק שעמדו לרשותם, אך הללו היו מוקפים בשכבת ההגנה של האותיות והשיבו מלחמה.
המקום הפך בין רגע לשדה קטל נורא, המנהיג שסיים להקריא את כל השמות מהמגילה עמד בראש הלוחמים ושלף את חרבו מנדנה. יחד עם המצביא היכה ללא חת את המוני העוצרים. דקות ארוכות נמשך הקרב, כשדמם של העוצרים ניגר על האדמה, וחיילי הלָהַב שאך לפני רגע היו מאוימים ונפחדים, לבשו עוז, בראותם את המנהיג הגדול עומד בראשם ומנצח על המערכה.
אף אחד מהם לא נפגע.
האותיות העניקו להם שכבת הגנה מיוחדת שנסכה בהם כוחות מחודשים, והם לחמו במלוא העוצמה. דקות ארוכות חלפו, שקט מבורך שב לשרור ביער. הגשם פסק אט אט והערפל סר, המנהיג סקר את חייליו באהבה, הוא לא החסיר איש, בעיניו הרכות ליטף כל אחד מהם, חובק ומנחם.
פניו האירו באור יקרות, והוא נשא את קולו:
"ממעמקי הכאב, הם הופיעו, מתוככי השאול, הם נגלו, רצונות קטנים, נשכחים. אותיות זעירות אך יציבות להפליא. עולמות שלמים הם בראו, עולמות שלא יחרבו עוד. בָּנַי! אל נא תחלישו אותם, אמצו אותם אל לבכם, והם, יאירו כאור נוגה, כל מחשך..".
מילותיו של המנהיג התמזגו עם רחש העצים שניערו מבין ענפיהם טיפות מים סוררות. אוזני כולם היו כרויות לשמוע כל הברה שיצאה מפיו, והם בלעו את מילותיו בשקיקה.
המנהיג לא המתין זמן רב הוא קיבץ את כל חיילי הלָהַב סביבו, והמצביא ששתק כל העת, עמד לצידו. ידי המנהיג נשלחו אל ראשו של המצביא, והלה כופף את ראשו בהכנעה.
הייתה זו התגלות מיוחדת אליה היו עדים כל הלוחמים, בעוד ידי המנהיג עוטפות את ראש המצביא, התקבצו כל האותיות שסביב חיילי הלָהַב אל כיוונו של המצביא, רגעים מספר חוללו סביבו ולאחר מכן נבלעו בתוכו. מילותיו של המנהיג היו ספורות:
"עמוד מול הרוע איתן, המאציל העליון יהא איתך בכל מלחמותיך, כתוב את ליבך עלי ספר, והאותיות ילווך".
רגעים ארוכים חלפו, המנהיג הגדול עלה על סוסו האביר, ודהר הרחק, אל הלא נודע...
-
פרק 6 | בשבי האויב
הרצפה הייתה קרה למגע, הוא לא הבין היכן הוא נמצא, בכוחות לא לו, ניסה להתרומם מעט, אולם עד מהרה נוכח לדעת שאבריו אינם נשמעים לו עוד, כל גופו כאב עד אימה. במאמץ עילאי ניסה לדלות מירכתי מוחו זיכרון כל שהוא, אבל מאמציו לא נשאו פרי.
החדר היה טחוב, עכברים ארוכי זנב קיפצו מצד אל צד כמו היה זה ביתם שלהם, ושבואל לא היה אלא פולש זר.
"איפה אני? מי אני בכלל?!", שאל את עצמו. שאלותיו הדהדו בחלל החדר, אך נותרו ללא מענה.
אט אט הצטללה הכרתו, והוא החל להיזכר בקורותיו בימים האחרונים, הקרב ההוא, מול אותו ענק, המלחמה האבודה מראש אליה הוא נשלח, כעת הוא שבוי בידיהם.
הוא... שבואל... החייל הנועז, שבוי... שבוי... הוא לא יכול לבטא את המילה הארורה הזאת כמו שצריך, איך זה קרה לו?! איך?! הכאב היה חד, וקרע את ליבו, "למה, למה לא נהרגתי, למה?! אין לי כל טעם בחיי שבי עלובים...".
מחשבותיו הנוגות נדדו אל רגע הנפילה בשבי, והכאב הפך אט אט לתסכול עמוק, "למה הוא שלח אותי למלחמה הזאת? הרי לא היה לה כל תכלית?!".
ספקות נוראים ניקרו במוחו, "ואולי, איני מעניין איש? אולי המנהיג הגדול שכח אותי ואיננו יודע מה עובר עלי?! אולי, אין לי זכות קיום בכלל?!".
במר ליבו פנה שבואל אל המאציל העליון, זורק עליו את מצבורי כאביו, "אין בי כוחות לעמוד מול הרוע, הוא חזק ממני, עוצמתי ופראי, ואני גוש חומר שזרוק על הריצפה, שבוי בידי כוחות נוראיים בעצמתם. איני לוחם עוד, אנא, גאל אותי מעצמי, לא נותר בי כוח".
דפיקות נמרצות נחתו על דלת חדרו של שנאב, זקיף חמוש פתח את הדלת, ואל החדר נכנס בסערה שמאבר, ניכר היה שהוא מרוגש מאד, עוד בטרם ניתן לו האישור לדבר, הוא ירה את המילים בחופזה.
"השבוי התעורר...".
חיוך מלא סיפוק נמרח על פניו של שנאב, הוא הניף את שרביטו המלכותי מעלה, מהרהר בסיפוק, 'מרגע זה המלחמה כולה תוכרע לטובתנו'.
המלך לא המתין זמן רב, וציווה להביא לפניו את השבוי, זמן כה רב חיכה לרגע הזה, ועכשיו הכל מונח לפניו על מגש של כסף, מועטות היו הפעמים בהם היה בטוח בעצמו כל כך.
השבוי הובל לפניו חבול ופצוע, לא קשה היה להבחין שרוחו שבורה אף יותר מפצעי גופו השותתים. ואת הרגעים הללו ידע שנאב לנצל עד תום.
השבוי שפניו היו נטועות ברצפת הארמון, הרים את עיניו והביט בפניו המזוקנות של שנאב. אך רגע לאחר מכן הוא סגר אותם, והפנה אותם אל הארץ, לרגע אחד עמדה תמונתו של שנאב מול עיניו, ומחשבה מוזרה חלפה במוחו, 'הוא לא נראה כל כך רע כמו שחשבתי', אולם מיהר להסיט את המחשבה הטורדנית הזו מראשו.
שנאב הניח לו לתת דרור למחשבותיו דקות ארוכות, הסובבים יכלו לקרוע את השקט בסכין, השבוי התקשה לעמוד, גופו נטה קדימה בצורה מסוכנת. ושנאב סימן לשתי החיילים שעמדו מאחוריו לתמוך בו, הם אחזו בזרועותיו, והוא נאנק בכאב.
שנאב קם מכסאו בכבדות, כשידו נתמכת במסעד הכסא, והוא התקרב אל השבוי שעמד מולו, "אני יודע שסיפרו לך עלי הבלים וכזבים. אמרו לך שאני מקור הרוע בעולם, שכל מטרתי היא להחריב את העולם הישן והטוב, וליצור מלכות חדשה ורקובה. צר לי לאכזב אותך, אך אין בכל אלו ולו קורטוב אמת".
הוא עצר לרגע מדיבורו, מנסה לראות כיצד הדברים משפיעים על העומד מולו. חד עין יכל לזהות כי שרירי פניו של שבואל התרככו מעט, שנאב כחכח בגרונו והמשיך, "מקור הטוב נובע מן המצודה, ואני, שליטה היחיד של המצודה, מנהיג את חיילי ברחמנות ובאהבה. נכון שהסבירו לך על כך שאני אכזר וחסר רחמים, אבל יש לי דרך פשוטה להוכיח לך עד כמה הדבר שקרי...".
בלי ששם לב הרים השבוי את עיניו שוב אל שנאב, והפעם כבר לא הוריד אותם. שנאב ראה בכך רצון מצד השבוי לשמוע את ההוכחה הניצחת שלו לכך שהוא מנהיג רחום, והמשיך לפלס את דרכו אל ליבו של שבואל.
"הקרבות העקובים מדם, בין כוחותיי הנועזים לבינכם - חיילי הלָהַב, לא התחילו תמול שלשום, שנים על גבי שנים שאנו אויבים מרים, במשך כל הזמן הזה, יצאתי אין ספור פעמים בראש חיילי אל המערכה, גם למערכה הכבידה ביותר בעולם, נכנסתי. מעולם לא השארתי את חיילי מאחור...".
"אמור לי, בכנות, האם ראית את יניק אי פעם בקרבות, האם כאב הוא אי פעם את כאבך, האם הוא הרגיש פעם את ההרגשה הנוראה מכל של בדידות?! אם כן אמור לי, מי הוא האכזר ומי הוא הרחמן, האם מנהיג שיוצא עם חייליו אל הקרב הוא נקרא אכזר?! והאם זה ששולח את חייליו אלי קרב ללא כל סיבה וללא הכוונה ברורה - רחמן יקרא?!"
מבלי משים, נקוו בזווית עיניו של שבואל דמעות רותחות. שנאב הטיב להגדיר את הרגשתו הנוראה יותר טוב ממנו עצמו, קושיותיו הרבות על המנהיג שפחד להוציא אל החוץ, הוציא שנאב בקלות שכזו, הגילוי שאב ממנו את לחלוחית הכח שנותרה בו.
שנאב המשיך לשלוח חיצים מורעלים אל ליבו של השבוי, שהפך מזמן למנוקב ככברה, "מכיר אני היטב את יניק. מהרגע שבו נפלת בשבי אינך שווה בעיניו, הוא שכח אותך, הוא זנח אותך לאנחות. אבל מה אני מוסיף ללהג עוד ועוד, המשך להאמין בו, האמן במי שמעולם לא נגע כאבך לליבו, בפרט ברגעי הנפילה שלך...".
שתיקה מביכה שררה בחדר המלכות של שנאב. הדמעות זלגו עתה בחופשיות, לא אכפת לו שום דבר, העולם שלו כבר נחרב...
-
פרק 7 | אל נהר פלאגון
חצות ליל אי שם, הרחק מרעש הקרבות, הוא פסע לאיטו בשדה הפתוח אפוף מחשבות. גורל המערכה כולה מונח על כתפיו, והוא זקוק היה לפנות אל המאציל העליון שיאיר לו את הדרך, שיכוון אותו בחושך הקרבות. לא רק אותו, גם את חייליו האהובים שנמצאים הרחק ממנו, שאלות קשות היו לו, קושיות גדולות על הקורות אותם בחודשים האחרונים, ועל הכובד הבלתי נסבל של המלחמה האחרונה.
הוא פסע בשתיקה, אוצר את השקט אל תוכו, נושם את אויר ההויה עמוק אל ריאותיו.
"למה...", "למה...", המילה הזו יצאה מתוככי נשמתו שוב ושוב, רוחו סערה בשעה שהוא נזכר בחייליו האהובים שנפלו במלחמה האחרונה. נפילתם כאבה לו, וצעקה איומה פרצה מגרונו, "אבל למה?!"
הוא התייחד שעות ארוכות עם המאציל העליון, כשהוא שוטח בפניו את כל כאביו ולבטיו. הם היו רבים מאד, שאלותיו הלכו ונפרטו לפרטי פרטים. לא רק על עצמו דיבר, כל אחד מחיילי הלָהַב הפך לחלק עיקרי מהתייחדותו עם המאציל. גם על אלו שנפלו דיבר כשליבו שותת דם, וגם על אלו שעדיין נמצאים בעומק הקרבות ונלחמים על חייהם, למען המאציל.
המאציל הקשיב, הוא שמע את דברי המנהיג הגדול וניחם אותו. הוא חיבק כל מילה שיצאה מפיו באהבה אין קץ. אהבה שאינה תלויה בדבר.
מתוך שברי המילים שיצאו מתוכו, ומבין כל החיילים שהזכיר, שם אחד פרח מזכרונו. הוא נאבק בכל כוחותיו כדי להזכר בו, אך מאום, רק עלטה כבדה קידמה את פניו. יניק זעק בכל כוחו אל המאציל העליון שיגלה לו מי הוא החייל ששכח, היכן הוא, מה עובר עליו, אסור לו לשכוח אף לא חייל אחד בודד. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חקוקים על ליבו בכל מקום בו הם נמצאים, ואילו הוא נשכח.
המאציל העליון שכאב את כאבו הנורא של המנהיג הגדול, לא עמד מנגד. מבין כנפי הרוח, ממרחקים, נישא שמו, עד שהגיע אל אוזני המנהיג הגדול, "שבואל... שבואל... שבואל...".
הגילוי שאמור היה לשמח את המנהיג, העיב משום מה על ליבו, זיכרון שמו של שבואל, לֻוָּה בעננה כבידה. חושך איום הקיף אותו בפתע פתאום, החושך הכביד עליו. ריח סכנה ריחף בחלל האוויר. המנהיג הגדול נרעד כשההבנה חלחלה אל מוחו.
"הוא נמצא בידיים שלהם...".
אגרות בהולות נשלחו בכל רחבי היערות והכפרים מאת המנהיג הגדול, תוכן האגרות היה קצר, אך ברור ביותר:
"היום אליו ציפינו קרב, המלחמה האחרונה החלה. הקרב המכריע דופק על פתחנו. החלצו חושים, והאספו כולכם אל המצביא הגדול. יום כיבוש המצודה קרב, בעוד ימים מספר יחצו חיילי הלָהַב את נהר פלאגון, ויסתערו על המצודה. איש בל ייעדר.
אוהבכם לנצח יניק".
-
שבואל הוחזר אל תא המעצר, אלא שהפעם לא השיבו אותו העוצרים אל התא הטחוב והמעופש אליו הגיע בתחילה. הוא נשלח לחדר מסודר להפליא, לצד קיר החדר ניצבה מיטה מוצעת, ושולחן שעליו ניצבה עששית קטנה עמד במרכז החדר.
קערת פירות משובבי עין הייתה מונחת על השולחן. הוא טעם מהפירות, מיישב מעט את נפשו הסוערת.
חלפו מספר רגעים עד שהוא שם לב לקיומו של ארון קטן ללא כל דלתות, שבתוכו ניצבו ספרים חסרי שם ונעדרי כל סימן מזהה. הספרים עוררו את סקרנותו, והוא קם אל הארון וחילץ מתוכו את הספר הראשון שנפל לידיו.
הוא הביט בספר מכל צדדיו, כריכה אפורה ומחוספסת קידמה את פניו ביבושת.
שבואל פתח את הספר בדיוק באמצע. עיניו חשכו, והוא חש שתהום עמוקה נפערת לרגליו. הם יודעים עליו הכל, אפילו פרט אחד לא היה חסר.בספר המסתורי היה כתוב באותיות קטנות וצפופות כל מה שעבר עליו בכל יום, מאז הפך לחייל לָהַב. כל מלחמותיו ונפילותיו, כל לבטיו ואהבותיו, הכל היה כתוב שם, מדוייק עד כדי כאב, גם דברים שהספיק לשכוח - עמדו כעת מול עיניו... חיים וקיימים...
הוא לא יכול יותר. שבואל נזרק על המיטה באפיסת כוחות, ובכאב עצור זרק את הספר המסתורי על הרצפה.
התסכול שלו היה עמוק מהכיל.
נהירה המונית החלה מכל קצוות הארץ אל המצביא ששהה במחנהו בעומק היער. המוני חיילי לָהַב למודי קרבות התקבצו ובאו אליו, אף אחד לא נעדר. אוירה מרוממת הורגשה באוויר, כולם ציפו לרגע היציאה לקרב בכליון עיניים. עד מהרה נפוצה השמועה ברחבי המחנה שהמצביא עתיד לשאת את נאום פתיחת הקרב, ובו יגלה גילויים חדשים על מהות הקרב, על המצפה להם, והמצופה מהם.
שעת הכינוס הגיעה, המצביא עמד על בימה גבוהה. חיילי הלָהַב עמדו לפניו בדריכות, ממתינים באורך רוח למוצא פיו.
"בתוככי המצודה, שוכנת האבן, דוממת, חובקת היא את כל הקולות, הריחות, והצבעים, ממנה מקור המים המרווים כל צמא, רצונותינו ומאוויינו נובעים מתוכה. אלא שהיא חבויה ומוסתרת. ככל שכוחות הרע גוברים - כך מוסיפה היא להתכסות, ולכן רצונותינו אינם שלמים, אין אנו מסתפקים בניצחונות הקטנים על האויב. במקום זאת שוקעים אנו בהרגשה שאין זו נחשבת להצלחה כלל. אל נא אחי, האמינו בכל הניצחונות, גם הזעירים ביותר...".
"עוד היום נחצה את נהר פלאגון, נגלה את האבן, ומימיה הזכים ישטפו את העולם ברצונות מלאי חיים, בתקווה חדשה ורעננה, שוב לא נצטרך להוכיח שום דבר, פשוט נאמין בעצמנו...".
פרק 8 | חדר האבן
בחדר המלכות ישב המלך שנאב, מתכנן את מהלכיו הבאים, הוא ידע היטב שיניק לא ינוח ולא ישקוט עד שישיב את שבואל לידיו, ולכן ניסה בכל יכולתו לערער את האמונה של שבואל במנהיגו.
העוצרים שעקבו כל העת אחר תנועותיו של שבואל סיפרו לו שהוא נראה מרוסק לחלוטין. היה זה האות בשבילו לגשת אל רגע ההכרעה. הפעם הוא יביס את יניק ואנשיו, כאב התבוסה יהיה גדול יותר - כשהיא תֵּעָשֶׂה על ידי אחד מחיילי הלָהַב.
שנאב חייך לעצמו בסיפוק, והורה לאמרפל להביא בפניו את שבואל.
עמידתו של שבואל הייתה הפעם שונה מעט, פניו היו אטומות ועיניו בהו בשנאב בחוסר ענין.
שנאב קרא בשמו, קולו היה רך, נוטף אהבה, "שבואל יקירי, בוודאי הצצת אל ארון הספרים שעמד בחדרך, ושזפת את עינייך בספרים שהיו בו, אין לי ספק שאלו עניינו אותך, אולי אפילו הכעיסו אותך במידת מה".
המלך עצר לרגע בורר את מילותיו, "אל דאגה בני, איני שומר את הספרים הללו, הורתי לאנשי לשרוף אותם, אין לי כל עניין בהם. יניק - בשונה ממני, שומר אותם אצלו, כל נפילותייך וקשייך רשומים אצלו לדראון עולם...".
שבואל פער את פיו בתמהון, מעורב בחלחלה עמוקה, הוא לא היה מסוגל להוציא מילה אחת מפיו, כבר לא כואב לו כלום... בליבו פנימה הרגיש שאין לו עוד חלק עם אנשיו של יניק.
שנאב כמו קרא את מחשבותיו, וללא כל השתהות הנחית עליו את הגילוי הגדול בבת אחת, "הזמן דוחק, כל רגע שחולף נעשה מאוחר מדי, עלינו לרדת למטה אל מרתפי המצודה. חדר האבן חייב להפתח - על ידך...".
שנאב קם ממקומו, ניגש אל הוילון המלכותי והסיט אותו הצידה, גל של אור נשפך פנימה מאיר את פני הנוכחים. הוא התכופף אל הריצפה, ונקש קלות על אחת המרצפות המבריקות. המרצפת נענתה לדפיקתו, וזזה על צירה, בתוכה התגלה ארגז עתיק מחופה ביהלומים נדירים שהבהיקו ביופיים.
שנאב נטל את הארגז, והניח אותו בזהירות על השולחן המלכותי, ידיו רעדו מעט כשפתח את מכסה הארגז לרווחה, מפתח ישן וחלוד היה מונח בתוכו. שנאב נטל את המפתח בזהירות, התרגשות מיוחדת ניכרה על פניו, ובקול שקט, אך החלטי, פנה של שבואל, "הגיעה העת... התלווה אלי".
-
הדרך אל נהר פלאגון הייתה מהירה יחסית, פרסות הסוסים העלו ענני אבק, חיילי הלָהַב היו נחושים והחלטיים, עוד היום עליהם לחצות את הנהר.
בעת הליכתם נתקלו מפעם לפעם בעוצרים מזדמנים שהסתובבו ביערות, אך לא היה זה קשה למדי להכות בהם, חיילי הלָהַב היו עדיפים עליהם הן בכמות המספרית, והן בכלי הנשק הרבים שנשאו.
החיילים היו מכונסים בתוך עצמם, חלקם דיברו עם המאציל העליון וחלקם פשוט שתקו, מנסים ככל יכולתם להתחבר אל אבן הרצון שבליבם, ולהוציא החוצה את רצונותיהם הכמוסים והפנימיים.
נהר פלאגון נראה באופק הרחוק, המראה אימץ את רוחם, להמשיך ולהתקרב אליו, הם ידעו היטב שלאחר שיחצו אותו המצודה תהיה קרובה מתמיד.
שעות ארוכות הם דהרו. שום דבר לא הכין אותם אל התופת שעמדה להפתח עליהם...
הדיונות הזהובות שמהעבר השני של נהר פלאגון, הסתירו בצורה מוצלחת מאוד את גדודי העוצרים שהתחפרו בחול החם. כמה חיילים מוסווים היטב השקיפו אל האופק, מחכים לבואם של המצביא וחיילי הלָהַב. על פי המידע שבידיהם, בכל רגע נתון הם אמורים להופיע, והם יקבלו אותם בקבלת פנים מיוחדת...
היה זה אות מוסכם, אחד מן הצופים סימן להם שהוא רואה נקודות זעירות באופק, הם נדרכו, אף הגה לא נשמע. גורם ההפתעה הוא החשוב מכל.
בינתיים, הגיעו ראשוני חיילי הלָהַב אל קו המים, כשבעקבותיהם אלפי חיילים. תכניתם הייתה ברורה, הם הביאו עמם במרכבות משא מיוחדות רפסודות גדולות ורחבות, ראשוני החיילים אמורים היו לחצות את הנהר על גבי הרפסודות. בכל רפסודה הוצב חייל שאמור היה להשיט את הרפסודה אל צידו השני של הנהר, ולהעביר בחזרה את החיילים שנשארו מאחור.
רוחב הנהר לא עלה על כמה עשרות מטרים בודדים. במפות שבידיהם הייתה משורטטת הדרך שלפניהם, ובכמה דקות היה עליהם לחצות אותו.
הקבוצה הראשונה עלתה על הרפסודות, כשכלי הנשק בידיהם, הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש, הרפסודה התנתקה ממקומה והרוח נשאה אותה היישר אל העבר השני. הלוחמים ישבו על הרפסודה בכדי לשמור על יציבותה, ושני חיילי לָהַב היו אחראים על הניווט שלה.
קול משק המים ערב לאוזניהם, המטרה אליה הם שואפים עמדה נגד עיניהם כל העת, המצודה קרובה אליהם יותר מאי פעם...
שתי חיצים מדוייקים נורו מרחוק ופילחו את האויר בשריקה חדה, כשחיילי הלָהַב ראו אותם כבר היה מאוחר מדי. זעקה חנוקה נפלטה משתי הנווטים, הפגיעה הייתה קטלנית, חץ מושחז חדר להם את הצוואר ויצא מהצד השני, הם נפלו לאחור מתבוססים בדמם...
אנדרלמוסיה אדירה התחוללה על הרפסודה הפגועה, חיילי הלָהַב ניסו להשיב אש אל מקור הירי אך הם לא ראו כלום, חול אין סופי קידם את פניהם, הם נלחמו מול הרוח, מבט חטוף סביב גילה להם שגם ברפסודות אחרות נפגעו הנווטים שהשיטו את הרפסודות מפגיעת חיצים מדוייקים.
רגע לאחר מכן נפתח מרחץ דמים, מעל הדיונות נראו עוצרים רבים, הם נשאו קשתות גדולות, וירקו חיצים ללא הבחנה, חיילי הלָהַב שעל הרפסודות ניסו להשיב מלחמה אבל הם נותרו חשופים ללא כל מקום בו הם יכולים להתגונן, קציר הדמים נמשך דקות ארוכות, חלק מחיילי הלָהַב קפצו אל המים וניסו לחתור בחזרה, אך חיצי העוצרים הקדימו אותם...
נהר פלאגון נטבל בדם, גופות מחוררות צפו עליו, עדות דוממת לטבח הנורא.עד מהרה הבחינו חיילי הלָהַב שעל הגדה במתרחש, הם ראו את חבריהם נטבחים לנגד עיניהם, כמה מחיצי האויב הגיעו אל הגדה, ופצעו אחדים מהם, אך הם לא התבלבלו והשיבו אש, בידיים מיומנות משכו במיתרי הקשתות וירו אל הדיונות שהיו מלאות בעוצרים, הם פגעו ברבים מהם אך האש לא שככה, העוצרים שלחו חיצים בוערים אל הרפסודות המיותמות והעלו אותם באש. ככל שחלף הזמן היו האבידות קשות יותר.
המצביא ניסה בכל יכולתו לגרום לחיילי הלָהַב שלא לאבד עשתונות, הוא פיקד ביד רמה על הגדודים הרבים שעל הגדה, וחילק אותם לקבוצות, כשלכל אחת מהן ניתן תפקיד מוגדר.
הוא הורה לפלוגת חיילים נבחרת לחצות את הנהר בחתירה מהירה ולנסות להגיע אל העבר השני מהצד השקט יותר שבו היו פחות עוצרים.
חיילי הלָהַב קפצו אל המים בנחישות, כשאחריהם נכנסו עוד ועוד לוחמים בדרכם אל הלא נודע...
-
פרק 9 | כדור אש
המדרגות מהקומה העליונה של המצודה אל חדרי המרתף היו מפותלות, והדרך הייתה ארוכה. נדמה היה לשבואל שהיא לא תיגמר לעולם. במוחו עברו אלפי מחשבות, תמונות ישנות באו והלכו, זיכרונות נשכחים צפו ועלו.
הוא זכר את הלילות הארוכים בהם שהה עם אמוֹן ביערות העבותים, את דיבוריו המנחמים. אלו העלו בו דמעות של געגוע, אך רק געגוע. לא היה בהם כדי להעיר אותו מהתרדמת הנפשית שלו.
שבואל המשיך לרדת במדרגות, יודע היטב שכל מדרגה עליה הוא דורך, סותמת עליו את הגולל, מכאן כבר לא תהיה לו דרך חזרה...
שנאב שליווה אותו כל העת לא העיק עליו בדיבורים מיותרים, הפמליה המלכותית שליוותה אותם, הייתה מורכבת מהמפקדים הבחירים ביותר של העוצרים, והם ליוו אותם מאחור בשתיקה, מודעים היטב לכך שגורלם העתידי תלוי בהצלחת המשימה.
המלך היה רגוע יחסית, הוא ידע שחייליו הרבים עומדים חוצץ על גדות נהר פלאגון, ויעצרו בכל מחיר את אנשיו של יניק, הפקודה אליהם הייתה חד משמעית, אסור להם לסגת לאחור, עליהם לעצור את חיילי הלָהַב. טובי הלוחמים של העוצרים נשלחו אל הנהר בכדי להדוף את חיילי הלָהַב. "כשחדר האבן יפתח הכל יראה אחרת...", הרהר שנאב לעצמו.
בחשאיות, תחת מטר חיצים כבד, צלחו ראשוני חיילי הלָהַב את הנהר, נשק רב לא יכלו לשאת על גבם, מפאת משקלו, חשוב היה להם לחצות את הנהר, מהר ככל האפשר, וזה היה מעכב אותם.
היו אלו לוחמים ביחידה מובחרת עליה פיקד המצביא באופן ישיר, המשימה שהטיל עליהם המצביא הייתה ברורה, עליהם להגיע אל המצודה במהירות מירבית, פרטים רבים לא סופקו להם, הם צוידו במפות מדויקות בהם היו משורטטות דרכים צדדיות אל קירבת המצודה. אסור היה שהעוצרים יגלו אותם. הם ידעו את המלאכה, אמנם לא היו ברשותם כלי נשק רבים, אך גם במעט שבידם יוכלו לפעול בצורה יעילה ביותר.
ברכת הדרך של המצביא ליוותה אותם, "אל תביטו לאחור, המאציל העליון ילווה אתכם בדרככם הקשה, אל תיראו".
הדרך אצה להם, הם כמעט ולא נתקלו בעוצרים, המעטים שנפגשו בהם נהרגו תוך קרב קצר, ומרחוק כבר נראתה המצודה...קול דהירת סוס בודד נשמע ממרחק, חיילי הלָהַב נדרכו מעט, חרבותיהם הקצרות נשלפו באבחה חדה. קול פרסות הסוס הלכו וקרבו, לקח להם זמן מה עד שיכלו לראות את דמותו של הרוכב.
הגלימה שלבש האיש וזקנו הלבן שירד על פי מידותיו, לא הותירה כל מקום לספק על זהותו.
המנהיג הגדול דהר אליהם, במהירות...עוד בטרם הספיקו לפצות את פיהם, זירז אותם המנהיג בקולו הרך, "כל רגע קריטי, מהרו אחרי, אל המצודה...".
יניק דהר בראש הקבוצה המובחרת, סוסים לא היו להם, אך לא היה בכך כדי להאט את הליכתם החפוזה אל המצודה.אף שלא ידעו כיצד בדיוק יוכלו להתגבר על מאות העוצרים ששומרים על המצודה, הם סמכו על כוחו הגדול של מנהיגם, והלכו אחריו בביטחון גמור.
המצודה נראתה בבירור, חיילי הלָהַב יכלו להבחין בשורות הצפופות של העוצרים שסובבו את המצודה, לא היה להם ספק בכך שהזקיפים בקומות העליונות הבחינו בהם, ועוד רגע קל יגשו לעוצרם.
יניק הורה לאנשיו לעצור, הוא ירד מסוסו האביר, וציווה עליהם לעמוד בחצי גורן כשפניהם אליו. החיילים הסתדרו במעגל סביבו, ויניק אחז במטהו העתיק בשתי ידיו, כשהוא עוצם את עיניו בריכוז, פניו האדימו, ולאחר רגעים מספר קולו נישא במרחבי המדבר:
"דווקא כשהחושך גובר, עד שניתן למשש אותו בידים, עלינו להדליק בתוך ליבנו נר, נר קטן, והוא יגרש חושך מתוכנו, אהוביי! התחברו נא לרצון אחד טהור וזך שטמון בליבכם פנימה, וקור היאוש לא זיהם אותו עדיין. הוציאו אותו החוצה אל תוך החושך...".
החיילים עצמו את עיניהם בדביקות, שוכחים לרגע ארוך מהעומד לנגד עיניהם. מתוכם פנימה שלפו את רצונותיהם הזכים ביותר, והתחברו אליהם. גם רצונות שלא הצליחו להוציא אל הפועל נשלפו, כל רצון לוטש באהבה, ובדיבור אחד טהור מסרו אותו אל המאציל העליון.
להבה דקיקה פרצה החוצה מכל אחד מחיילי הלָהַב, היא ריקדה קלות עד שנטשה את החייל ממנו היא נולדה, המנהיג היטה את מטהו כלפי להבות האש, והללו באו אליו, הלהבות התחברו יחד לאבוקת אש גדולה ומיוחדת שחוללה באויר מעליהם.
המנהיג הגדול זעק בכל כוחו, "אש הרצון לעולם לא תכבה, תמיס היא כל חושך, ותשבור חומות אופל...".
האש כמו המתינה למילים הללו, היא התגלגלה הלאה לכדור אש נורא, במהירות מסחררת היישר אל המצודה, העוצרים שעוד לא הספיקו להבין מהיכן היא מגיעה, לא יכלו להימלט ממנה, היא השיגה אותם תוך שניות ספורות, כשהיא דוהרת קדימה שורפת כל מה שבדרכה, שורות שורות של עוצרים נשרפו חיים, והאש לא הראתה סימנים שבכוונתה לעצור, היא המשיכה אל חומת המצודה, כשהיא אוכלת ברעבתנות את יסודות החומה.
רגע לאחר מכן, החומה האדירה קרסה אל תוך עצמה.יניק הורה להם שלא להשתהות, והם מיהרו בעקבות האש אל המצודה, הם חצו את החומה השרופה ללא כל מאמץ, כשהמנהיג מכוון אותם הישר אל פתח המצודה...
-
פרק 10 | חיילי לָהַב
הפמליה המלכותית עמדה כעת מטרים ספורים לפני דלת חדר האבן, רק עתה החל שבואל לחוש בדפיקות לב מואצות, הדלת הישנה של החדר עוררה בו רגשות משונים, פחד מוזר תקף אותו, הוא פחד מהאבן וממה שהיא מסמלת, יותר מכל פחד מעצמו - מהמצב הנוראי אליו הוא הגיע.קול נפץ עז החריש את אוזניהם של אנשי הפמליה, ולאחריו נשמע קול קריסה אדיר, האנשים הסתכלו לאחור בבהלה אך הם לא ראו כלום, רק פניו של שנאב ששדרו כל העת רוגע, התכרכמו, עיניו התכווצו ואישוניו זעו במהירות בחוריהם, הוא ידע את מה שהם לא ידעו.
חומת המצודה קרסה. יניק קרוב יותר מאי פעם.
בחוץ שררה אנדרלמוסיה, העוצרים שלא נשרפו ברחו פנימה אל תוך המצודה, מבועתים, כשהם מספרים בבהלה את אשר ראו עיניהם.
כדור האש העוצמתי שהספיק לשרוף הכל, נעצר לרגע. יניק ראה אותו, והניף את מטהו לעבר נהר פלאגון, בליבו הרגיש שאנשיו נלחמים שם על חייהם. כדור האש כמו הבין את קריאתו, ותוך רגעים ספורים נעלם מעיניהם מותיר אחריו שובל של עשן סמיך.
שנאב הרגיש בבואו של יניק, ובין רגע חשף את טלפיו, הוא אחז בחוזקה בידיו של שבואל, עיניו ירקו אש. הוא זעם, ניתן היה לראות זאת בכל תנועה שלו. שנאב צעק בקול אדיר אל חייליו שיעצרו את יניק בכל מחיר, אבל הם היו מבועתים מכדי שיכלו להאזין לדבריו, גם כשאלו נאמרו בעוצמה אדירה...
ידו של שבואל האדימה מהלפיתה האימתנית של שנאב, הוא הרגיש, שאחיזתו אינה אנושית, כאילו כוחות עצומים מושכים אותו. בעוד שנאב מושך אותו בכח אל חדר האבן, ניסה שבואל להאט את צעדיו ולעכב במעט את הקץ המר, אך שנאב למרות גילו המופלג היה חזק ממנו.
הם נעמדו מול הפתח, שנאב נטל את המפתח בזהירות מתוך קפלי גלימתו, כשהוא מעביר אותו אל ידיו הרועדות של שבואל שהביט אל חריץ המנעול בבעתה.
המפתח העתיק החליק אל חור המנעול, שבואל סובב אותו באיטיות, בעוד עיני כולם מביטים בו בחשש, שנאב לא הסיר את מבטו ממנו. הדלת כבר לא נעולה. ליבו של שבואל הלם בחוזקה, הוא פתח את הדלת אט אט.
הוא לא העז להיכנס פנימה. שנאב שראה אותו מהסס, דחף אותו קדימה אל תוך החדר.
החדר היה מואר באור יקרות, נברשות שמן שהשתלשלו מהתקרה דלקו והפיצו אור מיוחד. באמצע החדר ניצבה דוממת אבן אפורה גדולה ומסותתת, כל ברק לא היה בה, צבעה היה חד גוני.
שריקת הפתעה נפלטה מפיו של שנאב, מול עיניו ניצבת האבן, אך אין בה כל דבר מיוחד, היא סתם אבן פשוטה.
קול טפיפות רגליים מהירות הגיע לאוזניו של שנאב, לא היה לו ספק מי הם אלו שמגיעים ברגע קריטי זה, "רק יניק יכול להופיע עכשיו", חשב לעצמו.
יניק עמד מול שנאב כשמאחוריו חיילי הלָהַב, שנאב לא המתין, הוא נטל את מטהו המלכותי ובעוצמה רבה היכה באבן. הכאתו הייתה מלאה תסכול, הוא היה בטוח שהאבן היא משהו אחר, וברגע ששבואל יפתח את החדר יפרצו ממנו המעיינות הישנים, והוא יקבל כוחות גדולים ועוצמתיים הרבה יותר, וכך יוכל לכבוש את הכפרים של חיילי הלָהַב בקלות.
ההכאה הייתה עוצמתית ביותר, קול ניפוץ פנימי נשמע, כאילו האבן מתרסקת אל תוכה. שנאב לא השתהה, הוא שלף את חרבו והסתובב אל שבואל שבהה במתרחש באפטיות.
האבן נשברה לאלפי חלקים קטנים ומתוכה בקע חוט זוהר מרהיב ביופיו, נראה היה שהחוט יוצא מכל השברים ועולה אל על. עוד בטרם הספיק שנאב לשסף את גרונו של שבואל, הקיף אותו החוט. שבואל נפעם מהמחזה, האבן המרוסקת לאלפי חלקים התלהטה בצבעים מרהיבים.
רק עכשיו הוא הביט לאחור, המנהיג הגדול עמד שם, עיניהם נפגשו, שבואל גילה בהם אהבה אין סופית, הוא לא יכל להכיל את זה, הוא התנער מעצמו ורץ אל המנהיג שאימץ אותו אל ליבו בחום אבהי. שבואל פרץ בבכי עצור, נשימותיו נעשו קטועות, הוא פשוט התפרק לחלוטין בין ידיו המנחמות של המנהיג.
שנאב הביט במחזה בעיניים יוקדות, פמלייתו עודנה נשארה סביבו, ובקול נוטף ארס לחש, "יניק, את המצודה אומנם כבשת, אך אל תדמה בנפשך שהנצחון בידך, המערכה תיכון במקום אחר, כוחותיי עזים מתמיד, אנחנו עוד נפגש שוב...".
בעוד מילותיו מרחפות בחלל החדר, בעט אמרפל בקיר שעמד מול יניק בעוצמה אדירה. הקיר נסדק ודלת גבוהה נגלתה לפניהם. תוך שניות הם נבלעו בתוכה.
חיילי הלָהַב שראו את המתרחש מול עיניהם דלקו אחריהם אל הדלת, אך יניק הורה להם לעצור, "עוד לא באה העת, חדלו".בקול חנוק מדמעות הצליח שבואל לפלוט מעומק ליבו שברי מילים, "אבל למה? למה הנחת לי ליפול, למה לא אחזת בידי, כשנשמתי נפלה בין טלפיו של שנאב? איפה היית?!"
-
המנהיג הגדול הנהן בראשו ברכות, דמעה קלה נשרה מעיניו. מבין קפלי גלימתו שלף מגילה קטנה, והעביר אותה לידיו הרועדות של שבואל. הוא פתח את המגילה, וקרא את המילים הכתובות בתוכה בשקיקה.
במגילה היה כתוב באותיות קטנות ומאירות כל מה שעבר עליו מרגע היציאה לקרב. הקרבות הנועזים שניהל בתוך עצמו. כל מלחמה פנימית שלו הובלטה, כל נסיון שלו להמשיך למרות הכל, נכתב באותיות של אור.
בסוף המגילה היו רשומים שמות של חיילים, רק את מיעוטם הכיר, את רובם לא הכיר.
שבואל תלה מבט שואל במנהיג האהוב, שהבין היטב את שאלתו האילמת, ומיד הסביר:
"מלחמות רבות עברת, בחלקם נכשלת, ובחלקם ניצחת, אבל למרות הכל לא הרמת ידיים. גם במעמקי השבי, לא נטשת לחלוטין. ובכל פעם שהמשכת להלחם למרות הכל, הצלת חייל שנמצא בתוככי הקרבות, עוררת אותו והכנסת בו כוחות מחודשים לכבוש את האויב. מלחמותיך כתובות על מגילת ליבי. כלום לא נשכח, מהכל נעשה ספר...".אור גדול הופיע מרחוק, נושא עמו את אמוֹן וגדודי חיילי הלָהַב. בעיני המתבונן נראה האור ככדור אש המתגלגל לאיטו. אך חומו העז לא צרב את חיילי הלָהַב - אלא האיר אותם באור חם ונעים. גם המקומות בהם חלף, האירו, כשהוא מותיר חותם בל ימחה.
כדור האור נישא אל פתח המצודה ונבלע בתוכה, יניק הרגיש בבואו והסתובב אל פתח חדר האבן. האור המתגלגל פרץ פנימה ונעמד מעל שברי האבן שהשתפכו על הרצפה. הנוכחים עצרו את נשימתם, דקות ארוכות חולל האור סביב השברים, עוטף אותם אליו.
קול שאון נשמע, בין רגע נמלאה המצודה בהמוני חיילי לָהַב, שפסעו היישר אל חדר האבן. החיילים שצלחו את הנהר, וליבם נסדק במוראות הטבח, עמדו מול האבן. ליבם נקרע, ושבריו השתפכו אל קרקעית החדר, מצטרפים אל המוני השברים שמילאו אותו.
כדור האור עודנו מחולל סביב, עוטף כל שבר בנפרד, המנהיג הגדול הביט בעיניו של אמוֹן שעמד בראש חייליו, וזה השיב לו מבט אוהב.
אט אט פסקו השברים להישפך אל החדר. יניק הניף את מטהו אל על ונשא את חזון האחרית, בבשורה שתניע עולמות טוהר מעלה מעלה אל מרומי המצודה:
"חיילי להב. להבי אור נישאים מעלה, יחד עם האור הפנימי הזעיר - הופכים ללהבה אדירה. להבה שתחבוק אל תוכה את כל השברים, הגדולים והקטנים, האפלוליים והמאירים. כולם יתקבצו יחד אל לב העולם...".
הבזקי אור מילאו את חדר האבן, המנהיג הגדול נשא את ידיו מעלה בשמחה אין קץ. שברי האבנים התלהטו יחד בגוונים עזים, והאור המחולל הפיח בהם רוח חיים. השברים הפכו לאור בהיר. מתוך האור נתגלתה האבן מאוחדת בהדר יופיה. בעוד ידיו מונפות נישא המנהיג הגדול בכנפי רוח אל תוככי האבן המאירה.
רגע ההתכללות הגיע.אפילוג | ארץ החיים
אמוֹן בהה בשמיים הכחולים שמעליו, חולות המדבר הפכו לירוק משובב עין, נחלים זכים בקעו מהאבן ופיכו חיים ביובש הצחיח, הנחלים נשפכו לנהר פלאגון, וזה חבק אותם אליו.
לידו ישב שבואל ברגלים משוכלות, ובין ידיו גילגל חלוקי נחל קטנים. מחשבותיו של שבואל נדדו אל העבר הקרוב כל כך, ליבו הקרוע התאחה מעט, אך שאלה אחת עדיין נקרה במוחו ולא הניחה לו.
בעיני רוחו ראה את נהר פלאגון שותת מדם חבריו, ועל אף שלא היה שם בעצמו, הדהדו באוזניו צווחות הפגועים, דממת המוות של הנופלים. הקולות הכאיבו לו, הוא האמין במנהיג הגדול בכל ליבו, אבל זֵכֶר חבריו האהובים לא הרפה ממנו.
מבלי משים זלגו עיניו דמעות, אמוֹן שהרגיש בסערת רוחו, הניח יד חמה על כתפו, "ספר לי את אשר על ליבך, פרוק את כל כאביך, אל תפחד...".
שבואל הביט אל תוך עיניו הרחומות של אמוֹן, וגילה בהם אהבה עד אין קץ. הוא אסף את כל כוחותיו הנפשיים ושאל בכאב, "הם נפלו תחת ידיך, אתה פיקדת עליהם, והם מתו, לעולם לא ישובו עוד אל ארץ החיים, איך התרחש אובדן שכזה?! כיצד לא עצר זאת המנהיג, האם הם אינם חשובים בעיניו?!".
הוא ירה את השאלות עמוק מתוך ליבו הכואב, ואמוֹן קיבל אותם אליו, "אכן, שבואל, ראיתי אותם בעת נפילתם, אין ספק שכאב לי לראות זאת, ודאי שליבי נשבר עם נפילת כל אחד מאנשינו...".
אמוֹן עצר לרגע מכיל את רגעי האימה אל תוכו, ולאחריו השתפך קולו בגילוי חזון האחרית:
"הרחק, מעבר למרחבי ים וערפילי החושך, בעומק תהומות מוות, מרחפות נשמות. נשמות אבודות, נשמות שטבעו במשברי מים. דווקא אליהם הוא הגיע. השיל את גלימתו נכנס היישר אל תוך הערפל, אל עומק התהומות. בין משברי ים, הוא הוציא אותם, נשמה, נשמה. בכל אחת הוא נגע באהבה אין קץ, ומתוך הטירוף הוא גילה אותם מחדש. עוד ישובו הבנים, אל ארץ החיים...".שבואל חייך חיוך מאיר, ואמוֹן השיב לו אהבה.
לו היה זר עובר שם, ודאי היה יכול לשמוע את שירת הבריאה המתמזגת באדוות המים השלווים של הנהר, ואת חלוקי הנחל מנגנים ניגון של גאולה. אין ספק, העולם הולך ונעשה יפה יותר...
-
@בדרך יש עוד משהו קטן לסיום...
אם תרצו אני אעלה את הקובץ המקורי במלואו לתועלת מי שרוצה -
-
געגוע | אל מול האבן
אני עומד דומם ופני מול האבן, ומחשבות בעלות משקל אדיר מתרוצצות במוחי בקדחתנות. לשם מה הגעתי עד הנה?! הלשפוך מעט מכאב ליבי העולה על גדותיו באתי, או ללחוש מעט מהרבה סודותיי?!
ליבי גואה בקרבי, נראה שלא רק לשם כך באתי. הרגש אינו מרפה, ואני מנסה לגעת בקצה חוט מחשבתי, המושך במלוא עוז את ליבי.
לב שכזה, הכל רוצה להרגיש, וכשהרגש משחק בו חושב הוא להישבר. ולכשישבר, דמעה קטנה ועוד אחת יזלגו, כמו מנסות לאחות את שבריו, או לחטאות את חתכיו הרבים כל כך.
אותו הלב מבקש משהו אחר, עמוק הרבה יותר, שיחדור אל אותו רגש פנימי המרקד בתוכו ריקוד חסר מעצורים, ואינו נותן לו מנוח.
אני מתחיל להתקרב אט אט, חשש מציף אותי, ועדיין לא מרגיש, ביד מהססת נוגע בכיסוי הקטיפה, קצת חם הוא מתמיד, מן הסתם הקדימני אחד ששפך כאן את מצבורי כאביו.
שוב מביט, נדמה שהמבט הקר כקרח נשבר מעט, כאילו הפשיר מקיפאונו, אך עדיין שותק, שתיקה מפחידה, אימתנית, כאילו רוצה להחזיר את העולם אל התוהו שקדם לו.
מה אני רוצה אם לא אהבה?! דורש אני בתוקף גילויי חיבה. הן מרחוק באתי, רחוק מעצמי, רחוק מליבי, רחוק מאלוקי.
הגעתי אל לב העולם, אצלו אקווה ויתרפא ליבי, אולם אין אני דורש רפואה ככל רפואות הנפש הרבות, אני מבקש טיפול שורשי אמיתי, שיגיע עד לעמקי מעמקַי.
שם פוחד אני לגעת לבדי, מעמקים מהם בורח אני כל אימת שזיכרונותיהם נוגעים בי אף במעומעם.
פתאום ליבי נפתח, ושבריו הרבים הצטרפו יחד והיו למילים, סדקיו חברו והיו למנגינה נוגה, מנגינה המסתרת בצליליה את כאבה של נפשי, יחד עם כאב העולם המבכה את צרות הנפש הממלאים כל חלל פנוי שנותר בו.
"רב'ה, באתי עד אליך, רק אליך, להיות אצלך, בך תמכתי יתדותי המעורערים עד מאוד, רוצה אני אותך בעצמך, את האהבה שלך שכה חסרה לי, רחמן ונחמן אתה, התוכל לנחם אומלל כמוני?!
כעת אתה אך ורק שלי ואני בטוח שאני אך ורק שלך, אבל מה אעשה ולפעמים אני לא מרגיש אותך כלל, וחש שאין זו אלא אגדת קסם על רחמן שכזה האוהב ומנחם את כל יצורי העולם הדווים והסחופים בצרות עצמם?!".דקות ארוכות של התייחדות עברו. הגיעה השעה וכבר זקוק אני עוד רגע קט לעזוב את מצבת הלב המחופה אבן, שוב געגוע נוקב ממלא את כל כולי, אני מתגעגע אל הלב הזה שאף פעם לא נדם ולעולם לא יידום.
נשקתי לה באהבה, מרגיש שאת הרב'ה אני חובק, בכל לב, לא רוצה לעזוב, היה זה חיבוק הדדי בין אב לבנו האובד שזה זמן רב לא שב מהניכר.
את מצבת האבן עזבתי, אך איתך רב'ה נשארתי. אני בטוח שתהיה עמי, גם אם לא תמיד אצליח ללכת באותה דרך נצחית שסללת.
רב'ה, אוהב ולעולם
-
ושאר קורות ימי המלחמה האחרונה, הלא הם כתובים בספר הנצח, לקוטי מוהר"ן,
כל תורה היא פרק. שנכתב אז, עודנו נכתב, ולעולם לא יפסיק הוא להיכתב.
עד כי בוא שילה ועד בכלל...
-
הקובץ המלא לתועלת הקוראים:
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות