כל המומתין מתוודין. אז למה הורגים אותם?

[נחום בקר]

@לב-העולם-אתה בלקו"ה כלאי הכרם ב, ט. וְעַל כֵּן צְרִיכִין בַּתְּפִלָּה לְסַדֵּר אַרְבַּע בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ קָרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וְכוּ' כְּדֵי לְבָרֵר וּלְתַקֵּן אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת בְּחִינוֹת אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת הַנַּ"ל וְאָז זוֹכִין לִבְחִינַת בִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף שֶׁהוּא בִּגְמַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְרֵה שֶׁהִוא כְּנֶגֶד עוֹלַם הָאֲצִילוּת שֶׁשָּׁם עִקַּר הַבִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף וְעִקַּר הַבִּטּוּל הוּא אַחַר שֶׁמְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְרֵה שֶׁאָז נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמוֹסְרִין נַפְשָׁם לַה' שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּטּוּל אֶל הָאֵין סוֹף וְעַל כֵּן אוֹמְרִים וִדּוּי קֹדֶם נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבִּטּוּל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לִבְחִינַת בִּטּוּל הָאֵין סוֹף כִּי אִם עַל יְדֵי וִדּוּי דְּבָרִים כַּנַּ"ל בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל.
ע"פ הלקו"ה יתבאר 'כל הממותין מתוודים' כל מי שרוצה להכנס 'לעולם המיתה' שזוהי עבודת נפ"א כמבואר בלקו"ה בה' נפ"א וזהו שצריך מסירות נפש 'מתוודים' צריך להקדים וידוי לעבודה זו.
ומבואר מתוך דבריו שכל 'בטול לאסב"ה' זהו בחינת מיתה, ולזה צריך להקדים וידוי.
נץבץ זה גם מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני שפרחה נשמתן לגודל דבקותם באסב"ה

[חבר אני]

@נחום-בקר כתב:

ומבואר מתוך דבריו שכל 'בטול לאסב"ה' זהו בחינת מיתה, ולזה צריך להקדים וידוי.

זה מבואר גם מתוך התורה:
"וזה: "ולא ידע איש", אפלו משה לא ידע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה יד א), כי נתבטל לגבי אין סוף. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת: והחיות רצוא ושוב. כי הקדוש-ברוך-הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו."

[איש הפלא]

@נחום-בקר רק באתי להדגיש הבחנה קיימת בין סוגים שונים של ׳ביטול׳.
מבואר בספרים שבנפילת אפים אומרים וידוי בגלל שיורדים לקליפות לברר במסירות נפש, משא״כ ב׳שמע׳ לדוג׳ לא אומרים וידוי. רואים שכל הענין המדובר הוא דווקא בנפילת אפים.
אז לענ״ד לא נראה שכל ביטול צריך וידוי, ולא כל ביטול נחשב מיתה [כמו אצל נדב ואביהוא שמתו מהדביקות, זה כי נדבקו קטורת בלא שמן כנודע, אבל הדביקות בשמן וקטורת ישמח לב, ומזכך הגוף, והוא בחי׳ חיי החיים.
@חבר-אני ובתוך התורה לא מוזכר שזה נקרא מיתה, אלא שהתפשטות הגשמיות הוא בחי׳ עולם הבא ולא עולם הזה הנצרך לבירור.
ונסיים מפרשת השבוע ׳ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום׳

[נחום בקר]

@איש-הפלא לא כתבתי שכל ביטול הוא מיתה. ואדרבה בלקו"ה שם מבואר שגם בתפלת שמונה עשרה באים לביטול. ועל זה מוסיף ואומר שעיקר הביטול וכו' הוא בנפ"א וע"כ מקדימים לו וידוי. ומבואר שם שבנפ"א צריך מס"נ 'בחינת מיתה' וממילא מבואר שכל הנכנס לבחינת ביטול עם מס"נ [ונכנס לסטרא דמותא כבנפילת אפיים] הוא צריך להקדים וידוי.

[איש הפלא]

@נחום-בקר כתב:

מבואר מתוך דבריו שכל 'בטול לאסב"ה' זהו בחינת מיתה

זה מה שראיתי... מחילה אם לא הבנתי נכון

[נחום בקר]

@איש-הפלא כתבתי כן בשגרת לישנא דהלקו"ה שהבאתי. אך כמובן צריך להצמד ללשון הלקו"ה וכפי שכתבתי לך.

[איש הפלא]

@נחום-בקר מחילה

[חבר אני]

@איש-הפלא כתב:

בתוך התורה לא מוזכר שזה נקרא מיתה, אלא שהתפשטות הגשמיות הוא בחי׳ עולם הבא

עכ"פ רואים שאפשר לבוא לידי מיתה, ולכן כל התפשטות הגשמיות בוודאי ביחס לדרגה הקודמת זהו בחי' מיתה או יותר נכון "הסתלקות" [לשון עליה]

[איש הפלא]

@חבר-אני כתב:

זהו בחי' מיתה או יותר נכון "הסתלקות" [לשון עליה]

ודאי שזה לא נקרא מיתה שהיא לשון נפילה ושבירה [׳וימלוך וימות׳]
דרך אגב סילוק בארמית לשון עליה. @חבר-אני

[חבר אני]

@איש-הפלא
התכוונתי שהוא ממית את הגשמיות וצומח מחדש בדרגה עליונה יותר.
(עיין הל' כלאי הכרם ב'
ועיין ביאוה"ל אות כ"ה - שע"י שמשה הסתלק ונקבר בעפר , עי"ז הוציא את דוד מארץ מואב - "עד שיצמח מאיתו זרעו הנבחר שאנו מחכים אליו, אשר יזכה לתכלית השלמת הענווה הזאת גם בחייו")

[איש הפלא]

@חבר-אני יש שני עיניינים שונים בעבודה. יש ביטול הגוף ושבירתו. ויש עבודה להפוך אותו ג״כ אל עבודת ה׳ [כמו שאמר אחד הצדיקים ׳אל תשבור את היצר כי אז יהיה לך שתיים׳] כעניין ׳משכהו לבית המדרש׳. אמנם בחי׳ החומריות הגסה עוזבת את הגוף עי״ז, כעניין משה שקרן עור פניו שהוא עניין שביטל משכא דחיוויא, אז יוצא שיש גשמיות זכה אך לא גסה.