בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו

[7272]

האם נקבל שכר על כך?
האם אפשר לעורר את חמלת השם עלינו??
למה החמלה מתבטאת דווקא בתפילה?
האם יש עוד דברים שהם קשורים לחמלת השם?
האם מי שלא זכה לחמלה הזו אשם??
האם זה קשור לגיל?

[נחלי דבש]

@7272 כתב:

האם יש עוד דברים שהם קשורים לחמלת השם?

אני לא יודע אם אני עונה על שאלתך, אבל הלשון הזאת מקורה בלוט, וזה היה "וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה", ויתכן שזה קשור ל'כיון שעלה עמוד השחר', ואולי גם קשור ל"וארץ מתקוממה לו" שרש"י כותב על זה ש'כל הפרשה כולה באנשי סדום'.

(יתכן שלא הועלתי, כי רק ציטטתי כל מיני דברים שאולי קשורים בלי לבאר איך, כי אני בעצמי לא יודע איך, אבל אולי זה יעזור למישהו להרחיב ולבאר את הענין)

[ברוך מאן]

בליקו"ה כלאי הכרם אות ב' מבואר שהאדם יכול לפעול זאת
ע"י שהוא מחבר את הטוב והרע - כאשר הא במצב של 'שוב'
ואז ה' מריץ אותו - לרצוא
ע"ש היטב

[7272]

@ברוך-מאן כתב:

ואז ה' מריץ אותו - לרצוא

ואז הוא חמל על עצמו במקום שהשם יחמול עליו

[חבר אני]

@נחלי-דבש כתב:

@7272 כתב:

האם יש עוד דברים שהם קשורים לחמלת השם?

אני לא יודע אם אני עונה על שאלתך, אבל הלשון הזאת מקורה בלוט, וזה היה "וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה", ויתכן שזה קשור ל'כיון שעלה עמוד השחר', ואולי גם קשור ל"וארץ מתקוממה לו" שרש"י כותב על זה ש'כל הפרשה כולה באנשי סדום'.

(יתכן שלא הועלתי, כי רק ציטטתי כל מיני דברים שאולי קשורים בלי לבאר איך, כי אני בעצמי לא יודע איך, אבל אולי זה יעזור למישהו להרחיב ולבאר את הענין)

הנה הפסוק המלא: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהֹוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר".
ראה מ"ש ר' משה קרמר שליט"א בעניין זה פלאי פלאות הובא באשכול חדש מלא ישן
(זה כתוב במכונת כתיבה קצת קשה לקרוא..)

[נחום בקר]

נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם).
היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים.

[7272]

"ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, יט').

כאן רואים קשר בין הגוף והנפש. איוב רואה את אלוהים מתוך גופו המוגבל והמעונה, כמו לומר שאלוהים מתגלה דרך היסורים, אבל לא רק דרך היסורים, אלא אף בתענוג הגוף. או כפי שמפרש מצודות עם מ' היתרון - יותר מאשר את בשרי אני רואה את האלוה. כי האלוה הוא משהו נעלה מן הגוף והאדם הרוחני מתעלה מעבר לצרכיו הגופניים. ולכן אין היסורים משפיעים על החלטתו העקרונית של איוב להישאר נאמן לאלוהים.

העתקה מגוגל
מקווה שזה בסדר
אפשר לבאר מדוע רבנו כתב שכל מאורעותיו לטובתו ולא כתוב שגם מה שנראה רע זה טובה
כי לכאורה הטובה פשוט שזה טוב ומה החידוש שהטוב טוב
כל יסורים שאין בהם ביטל תפילה יסורים של אהבה הן

[7272]

בפרשת השבוע ואתחנן

כתוב
וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ

וחבר אמר על הפסוק והאמין בה' ויחשבה לו צדקה
שאברהם חשב שהאמונה שזוכה להאמין בהשם זה צדקה שהשם עושה איתו

להלן העתקה מגוגל
"וְהֶאֱמִין בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו, ו') מתאר את אמונתו המוחלטת של אברהם בהבטחת ה' לזרע.
המפרשים חלוקים בשאלה מי החשיב למי את הצדקה:
רש"י ומפרשים נוספים: ה' החשיב את אמונתו של אברהם בו לזכות ולצדקה.
הרמב"ן: אברהם הוא זה שהחשיב את הבטחת ה' כחסד וצדקה של ה', ולא בזכות מעשיו.
ע"כ

ויש לחקור ולעיין במילה צדקה הן בפרשה הזו ובכללותה

"תני בשם רבי יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה אשר עשה עמי אלא 'אשר עשיתי עמו', הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת" (מדרש רבה, רות, ה, ט).

[7272]

@נחום-בקר כתב:

נראה שענין בחמלת ה' עליו, נלמד מהפסוק (דברים כד,לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: ופרש"י הראת - כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת. וביאר המהר"ל (גור אריה שם) כתרגומו אתחזיתא. לשון התפעל, ואינו לשון הפעיל, שאם כן היה לו לתרגם 'אחזית' (כ"ה ברא"ם).
היינו שאנחנו 'ראינו' אך באמת מה שאנחנו 'ראינו' זה ע"י שהשי"ת גרם לנו ל'התפעל' ולראות. היינו בחמלת ה' עלינו קרע לנו ז' רקיעים וכו' ועי"ז ראינו כי הוי"ה הוא האלהים

"אעא דלא דליק מבטשין ליה"

להלן משער ברסלב
רבינו מגלה שבתכונת הנפש טבוע עקרון זה ומשום כך בעת ייסורים אדם עוצם את עיניו. "כי התכלית הוא כולו טוב, כי אפילו כל הצרות והייסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, בוודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בוודאי כל הייסורים באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן הייסורים הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בוודאי רק לטובה. נמצא, שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו ייסורין כלל, רק אדרבא יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה שיסתכל בתכלית הייסורין הללו, כי התכלית הוא כולו טוב כולו אחד ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב. אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחים מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין. כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין. ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו ייסורין גדולים, רחמנא ליצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום, אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכווץ הראות, כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. …כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, צריך לסתום את עיניו ולכוון ההסתכלות אל התכלית, כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין (בסתימת עיניים) שצריך לסתום העיניים לגמרי ולסגרם בחוזקה מאד… ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה, היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא (ממראות העולם הזה), להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות אור התכלית הזה, שהוא כולו טוב, ואז יתבטלו היסורין. …ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף על פי כן הנפש יודעת הכל, ועל כל מוטבעה לסתום העיניים בשעת יסורין" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה)

אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי