שבחו של משה

[דוד שדה]

ז. אזי יכול לשמוע שבחו ולא יבוא לו שום גדלות כמו משה רבנו שראה כתוב בתורה וידבר ה' אל משה ויאמר ה' אל משה, וישראל קורין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו. יל"ע בג' לשונות שנקט רבנו בשבחו של משה – "שראה כתוב בתורה", "וישראל קורין בכל יום בתורה", "והוא בעצמו מספר להם שבחיו". והנה לשון "מספר" נקט רבנו אף בוידוי דברים לפני תלמיד חכם (באות ח') "ויספר לפני התלמיד חכם, היינו וידוי דברים", ושמא זה כנגד זה – כשם שעבודת האדם בוידוי לפני תלמיד חכם "לספר", כך עבודת הצדיק היא "לספר" שבחו בביטול הרגשותיו וחומריותו, ובזה שהצדיק "מספר" שבחו בזה מתעלה בביטול והאין כמוב"פ ועי"ז בעצמו כאשר נעשה וידוי דברים ש"מספר" לפני התלמיד חכם כל ליבו, אזי יכול הצדיק לעורר מחילת העוונות והפרשת דרך. ונראה שמשה "ראה כתוב בתורה שבחו" זהו בחינת ראיית הצדיק לגביו, וכמו שבעת שרואה האדם את הצדיק אזי נתעורר בזריזות לקראת אמו היינו לשורשו, כך משה רבנו בעת בחינת ראיית הצדיק דידה אזי נתעורר בזריזות לקראת ישראל, היינו שנכלל בשורשו עם כלל ישראל שהוא בחינת שורש נשמות ישראל, (וכמבואר בדברי רבנו בליקוטי תנינא תורה א' שזהו בחי' אחוז בכסא כבודי היינו בשורש נשמות ישראל. וכן מבואר שם גבי רב עמרם חסידא שאמר אנא בשרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך – 'בשרא' ראשי תיבות ששים רבוא בכרס אחד עיי"ש. ויתבאר אגב אורחא דזהו בחי' נורא בי עמרם שביאר רבנו כאן בסוף אות ו', דאותה צעקה יש בה בחי' וידוי דברים לפני תלמיד חכם היינו וידוי רב עמרם חסידא בפני תלמידיו, שבזה יבואר שזהו בחי' שנכלל עם תלמידיו בבחי' הנ"ל של שורש נשמות ישראל, וזהו "נורא בי עמרם" היינו השריפה היא "בבית" ולא ח"ו אצל רב עמרם חסידא, ועל כן אמרו ליה רבנן כספתינן היינו שבצעקתו זו בייש אותם, שזהו בחי' הבושה הנצרכת בעת הוידוי, ואמר להם מוטב תיכספו ביה עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי, היינו שאותה הבושה שהיא בחי' וידוי תביאם לבחי' מעין עולם הבא, וזהו אנא 'בשרא' היינו בחינת התכללות רב עמרם עם תלמידיו בחינת שורשי נשמות ישראל כנ"ל. וזהו אנא 'בשרא' בחינת התכללות עם נשמות ישראל כנ"ל שהם בחינת בשר לגבי החכם שהוא בחינת עצם כמבואר בדברי רבנו בתורה כ"ב, וממילא כאשר יש פגם קטן אצל התלמידים שהם בחי' בשר אזי זה נחקק אצל הצדיק שהוא בחינת עצם לגביהם. ושמא רב עמרם חסידא מרמז על עמרם אביו של משה, ובלידת משה נתמלא הבית כולו אורה, כך אצל אותם שבויות נפל נהורא באיפומא, היינו שראה אור בבית, ואותו אור הוא בחינת אור אין סוף בחינת הביטול לאין שזהו בחינת הסתלקת משה, שנמשך אור זה כבר בלידתו שהתמלא הבית כולו אורה, וזהו הרמז באור שיצא מאותה עלית בית דרב עמרם ששם היו השבויות, שבזה ראה מיד את אור הביטול לעלות ולהמשיך בחי' מחילת עוונות וע"כ אמר נורא בי עמרם כנ"ל. וזהו אנא 'בשרא' שאמר רב עמרם שזהו שישים רבוא בכרס אחד כנ"ל שזה נאמר על יוכבד שילדה את משה רבנו ששקול כשישים ריבוא כמבואר במ"ר שיה"ש. וכעין עבודת משה רבנו שרואה שבחו ללא גדלות ונכלל באין ובכוח זה מכפר עוונות, כך עבודת הצדיקים שהם בחינת עצם גבי המון העם שהם בשר, שרואים שרץ קטן בתלמידיהם אזי מעוררים עצמם להיכלל באין ומענוותנותם הרי זה גביהם כ"נורא בי עמרם" כפשוטו, היינו שבהם חס ושלום הפגם, כמו שביארו בזה בבחינת כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ובזה אפשר לדקדק דהחזרת עמרם ליוכבד ללידת משה נעשה על ידי מרים, ובה בחינת פגם לשה"ר שדיברה במשה ונענשה בצרעת שהיא בבשר, שהרי כללות ישראל הם בחינת בשר לגבי הצדיק שהוא העצם כנ"ל, ובעיתוי זה של לשה"ר דמרים נאמר והאיש משה ענו מאוד, ומה שעונש לשה"ר הוא בצרעת שהיא בבשר (לכא' היפך מהמוב"פ דהפגם נחקק בעצמות), מתבאר דפגם לשה"ר הוא ב'דיבור' שהוא בחי' מלכות בחי' 'דבר' המבואר בתחילת התורה כמה פעמים, ובזה נגרם פירודא בין נשמות ישראל היפך בחינת 'התכללות' באין (כעין המבואר בהלכות שלוחין ה"א על תורה זו עיי"ש), וממילא נגרם נסירה ופירודא בין כלליות ישראל שזהו בחי' פגם כללי, היפך פגם פרטי שעובר מעבר אל עבר כנסירה ממש וגורם לפירודא ושברי העצמות, וע"כ העונש הוא בצרעת שהיא ב'בשר' שזהו בחינת כלליות ישראל שהם בחינת בשר לגבי הצדיק שהוא בחינת העצם כנ"ל, וע"כ הפסוק והאיש משה ענו שנאמר בעיתוי פגם בבחינת ה'בשר' בלשון הרע, לא נקט רבנו בג' ראיותיו בענוות משה "שראה כתוב בתורה" "וישראל קורין בתורה" "והוא בעצמו מספר", ואם הדברים נכונים שמא י"ל ששבח "והאיש משה ענו" כנגד "הבשר" שעל כן נאמר בעיתוי צרעת מרים בבשר, וזהו בחינת המשכת תיקון ד' מידות רעות, שזהו בחי' "בשר" הדג ש"אכלו ומלחו" מיניה שתין מחוזא שזהו תיקון ד' מידות רעות כמבואר בביאור מאמר רבב"ח, ואילו באות ז' בשבחו של משה לכפרת חטא העגל צריך לעלות לבחי' 'אין' ואין די בבחי' ועובר על פשע לשארית – למי שמשים עצמו כשיריים שזהו בחי' ענוה, ובכפרת חטא העגל נא' "ואם אין מחני נא" היינו התכללות באין ממש, ובזה מבואר דראיית הצדיק וצדקה מקביל לבחי' 'בשר', ועבודת הוידוי מקביל לבחי' 'עצם', ועל כן לאחר הוידוי דיקא נעשה הפרשת הדרך. ועוד י"ל על הנ"ל דעבודת מרים היא להמשיך בחינת התכללות נשמות ישראל שהם בחי' בשר, וזהו הבחינה שכללה והחזירה מרים את אביה עמרם ליוכבד ללידת משה ששקול כשישים ריבוא בחינת 'בשרא' הנ"ל, ועבודת היתה "להחזיר" את אביה ש"פרש" מאשתו, ולכוללם בבחינת "והיו לבשר אחד", ועל כן שפגמה בלשה"ר על משה ש"פרש" מן האשה נענשה בבשר דיקא כמבואר. ובזה שמא אפשר לרמז דעבודת "פרש משה מן האשה", היא עבודת משה שעלה ונתעלה לבחינת 'בשרא' שכולל כל שישים רבוא נשמות ישראל, בתיקון הברית בבחינת "והיו לבשר אחד" בזיווג המתוקן, ועל כן רב עמרם חסידא דיקא המרמז על עמרם אביו של משה, שהרגיש שרץ קטן המבלבל בחינת "והיו לבשר אחד" באותן שבויות, אזי אמר "נורא בי עמרם" היינו שיש בזה פגם שגורם לפרוש מן הקדושה בזיווג המקולקל הגורם פירודא ופרישה מבחינת מלכות דקדושה כעין פרישת עמרם מיוכבד, ושמא אפשר להעמיס הדברים בלשון רבנו (באות ו) "שורש המלכות הוא אש... שראה שיצא אש מאמתו", והיינו שבזיווג המקולקל יוצאת בחי' אש המלכות מאמתו ואזי זהו בחינת השפלת המלכות לבחי' אלהים אחרים כידוע שרשב"י כד חזי נשין שפירין אמר לא יהיה לך אלהים אחרים וכו', ולהיפך בזיווג דקדושה אזי זהו בחי' העלאת המלכות בחינת "יצא אש מאמתו" שזהו בחינת סימן למלכות).
ונחזור לעיל בג' לשונות שנקט רבנו בשבחו של משה – "שראה כתוב בתורה", "וישראל קורין בכל יום בתורה", "והוא בעצמו מספר להם שבחיו". נראה דיש כאן ג' שלבים, היינו בתחילה משבחו הקב"ה למשה וכותב זאת בתורה ומשה 'ראה' שכתוב בתורה שבחו שמשבחו הקב"ה, ולאחר מכן ישראל קורין בכל יום בתורה שבחו של משה, והיינו שלא רק ששבחו הקב"ה בלבד, אלא ישראל קורין "בכל יום" שבחו של משה, ואגב אורחא בזה יש שבחם של ישראל שקורין "בכל יום" בתורה, ואותה קריאה היא בשבחו של משה (ב' שבחים לישראל – עצם קריאה בתורה "בכל יום, וקריאת שבחו של משה), ובזה ממשיכים על עצמם בכוח משה בחינת "ביום ההוא" יהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו בחינת מעין עולם הבא. ובזה מבואר רמז בעבודת ראיית הצדיק, שמשה 'ראה' שכתוב שבחו בתורה, וישראל 'קורין' את אותו השבח, שבזה נרמז שראיית הצדיק מתבטאת שקורין ומדברים ומספרים בשבח הצדיק, ובזה מדוקדק לשון רבנו בטענת משה "שאני רואה ושומע בכל עת ספור שמי ושבחי בתורה", "רואה ושומע" דיקא, רואה – זהו ראיית משה בעצמו שראה כתוב בתורה וכו', ושומע – זהו שמיעת שבחו שישראל קורין בתורה בכל יום. ומזה גופא נעשה ש"הוא בעצמו מספר להם שבחיו", ואותו סיפור שבחיו שמספר משה הרי זה - זה כנגד זה, בעבודת הוידוי שמספר כל ליבו לפני הצדיק כנ"ל. וזהו שמשה "בעצמו" מספר להם שבחיו, בעצמו דיקא שזהו בחינת "עצם", היינו שהוא בחינת עצם גבי ישראל כנ"ל, ומתקן המחוקק החקיקה שבשברי העצמות של כלל ישראל, ואת זה "בעצמו מספר להם" ומאיר להם (מלשון ספיר ואור), עד שיפתח עליהם אור אין סוף ויאיר להם.

[דוד שדה]

ח. ויספר לפני התלמיד חכם, היינו וידוי דברים. מבואר כי הלשון 'דברים' ביאורו פרטים פרטים, לעומת ה'סיפור' הכולל המורכב וכולל הפרטים לכדי סיפור. ועפי"ז מבואר דיש בחינת "וידוי דברים" שזה וידוי ופירוט החטא שאותם דיבורים יוצאים מהעצמות – מהאותיות החקוקות על העצמות (כמבואר באות ה'), ויש בחינת וידוי דברים ש"מספר" לפני התלמיד חכם, היינו שהסיפור דברים כולל את הפרטים לכדי מהלך אחד, והרי זה כעין "רעוא" ו"רעוא דרעוין" - שיש אותיות ותמונות שהם רצונות וכנגדם "וידוי דברים", אך יש "רעוא דרעוין" שהוא רצון שברצונות, רצון שהוא סובב והולך בכל אותם הרצונות, וזה בחינת "סיפור דברים", ונמצא שב"וידוי דברים" נעשה הוצאת האותיות החקוקות, וב"סיפור דברים" נעשה הפרשת הדרך (וזהו הלשון "דרך" שעיקרה להגיע למחוז חפצו, ובדרך עוברים כמה וכמה תחנות כמבואר).
ועפ"י הנ"ל מתבאר הדקדוק מדוע לא הביא רבנו הפסוק "והאיש משה ענו מאוד" כחלק מהפסוקים שכתובים בתורה על משה רבנו באות ז', ויתבאר ששם מבואר בשבחו של משה ש"הוא בעצמו מספר להם (לישראל) שבחיו", שנקט רבנו בדיקא לשון "מספר" גבי משה רבנו, דעבודת משה רבנו בתפילתו על חטא העגל הוא להתכלל באין בבחינת "ואם אין מחני נא", ועבודת התכללות באין זהו בחינת "סיפור", וע"כ בשבח משה הכתוב בתורה נקט רבנו וידבר ה' אל משה – ויאמר ה' אל משה, שזהו לשון "כללית" בפרטי המצוות בתורה, דהרי עבודת משה כאן היא בהתכללות באין שזהו "סיפור" שבחו, ואילו הענוה בפסוק "והאיש משה ענו מאוד" אינה אלא פרט.