@בעל-מוח
באות ט' רבינו כותב
וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִים • שֶׁלִּפְעָמִים נִתְלַהֵב אָדָם בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה • וְאוֹמֵר כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל • זֶה בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו • שֶׁנִּפְתַּח לוֹ אוֹר אֵין סוֹף • וְהֵאִיר לוֹ • וּכְשֶׁרוֹאֶה אָדָם הִתְנוֹצְצוּת הַזֹּאת • אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזִי מַזָלֵיהּ חָזִי • תֵּיכֶף נִתְלַהֵב נִשְׁמָתוֹ לִדְבֵיקוּת גָּדוֹל...
רבינו מתאר כאן מצב של אחד שרואה אדם אחר שמלהב בתוך התפילה וזוכה להידבק באין סוף = בצדיק
דהיינו שהוא מדובק בצדיק
= הוא רואה את אנשי הצדיק:
אני הייתי לוקח זאת לקשר אחר, אותו לשון יש בראיית פני הצדיק:
"וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף-על-פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף-על-פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו".
יש לשאול, מה העומק בזה - שכרואה את הצדיק אזי נתבטלים תאוותיו?
כי הוא רואה את הצדיק שהוא רואה את האור אי"ס.
ואם תשאל, והרי אינו רואה את האי"ס ממש אלא רואה רק את הצדיק?
אלא זה התשובה: "אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי", דהיינו הצדיק [מזליה - כי הוא שורשו] הוא כן רואה ממש את האי"ס, ולכן ע"י ראיית מזלו - שרואה את האי"ס - נתלהב ו[מתעורר] לקראתו ועי"ז מתבטלים התאוות.
(שימו לב שעשיתי "משיכת קורה" מהבחי' הראשונה - ראיית פנ"ה, לדרגה העליונה ביותר להכלל ברצוא באי"ס. בדרגה הראשונה ע"י הראייה, מתבטל ה[תאוות שהם בחי'] ישות, ובדרגה העליונה אחרי שכבר ביטל ישותו, או אז יכול לראות בחי' של אי"ס ולהתבטל לגמרי, ומכל מקום בשני המדרגות זה קורה ע"י ראייה.)
