אולי קשור לדברי חז"ל על ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנום, עי"ש בב"מ,
ויש שקישרו זאת לחטא אדה"ר,
אמנם גם כתוב שם אתתך גוצא גחון ולחיש לה, ופירש"י שמע עצתה,
עי"ש בסוגיה, ומשמע שיש גם עצת נשים דקדושה
(גם בתורה מט רבינו מדבר על כך שאשה היא בבחי' עצה)
ויש לעיין בסוגיה זו כי מסתמא היא קשורה מאוד
עיין ביאה"ל לו
תורף דבריו שיש בהבאת פסוק זה כוונה כפולה
כי ככל שהצדיק מכניע את הרשע (שבמחשבתו) לעשות בהם משפט כתוב, כך הוא זוכה להכתיר ולהמליך את המשפט והעצה דקדושה
וז"ל:
מבאר יותר בביאור הכתוב רשע מכתיר את הצדיק וכו'. כי מהכלל זה לעומת זה הנ"ל בההקדמה, ממילא מבואר, שכמו שעצם נשמת הצדיק, הוא השכל והמחשבה הטהורה המוב"פ, כן להיפך, גם עצם נפש הרשע, הוא המחשבה שבעשן הריח רע וכו', וגם לפי זה מבאר כוונתו בכפלים, כי במה שזוכה האדם לדחות מעצמו טומאת הריח רע, ולהעלות ולהגביר זכות השכל שבו [שהוא המשפט האמיתי המוב"פ], יעלה ויגיע על ידי זה בעצמו, לחכמת אלקים, לעשות משפט אמיתי גם בכלליות, להכתיר ולהעלות את הצדיק, ולדחות ולהפיל את הרשע:
יישר כוח על הדברים הנפלאים,
למדתי היום בביאור הליקוטים אות כד
שמבאר שכל אדם ביחס לחבירו שמעליו (ובפרט ביחס לצדיק) הוא כגוף לגבי הנשמה, וכאשר הוא חולק עליו הא גורם להסתלקותו ובכך הוא גורם לעצמו מיתה ממש כי גוף בלא נשמה למה יחשב?
וכן באות כו',
ששואל אם בכל שכל פרטי, אין כוח לשכל להמתיק את הצמצום שנמשך מאותו שכל בעצמו, וצריך לעלות לשכל היותר עליון כדי להמתיקו,
אם כן כם בשכל הכולל בעצמו לא יהיה לו כוח להמתיק את הצמצום שנמשך ממנו בעצמו, וא"כ נפל פיתא בבירא,
ועיי"ש בתירוצו שמחדש שבאמת כל שכל פרטי היה יכול להגביר את הרחמים שבו ולהמתיק את הדין שנמשך ממנו,
אלא מחמת שאין שלום בין השכלים, וגם כל שכל בעצמו אין לו שלום בין הגוף ונשמה שלו (הגוף הוא הצמצום בעצמו) לכן אין בכוחו להמתיק את הדין, אמנם בשכל הכולל, כל מהותו הוא ההתכללות והשלום, לכן כאשר זוכים לעלות אליו נמתק גם שורש הצמצום שנמשך ממנו וכו עי"ש.
ונתעוררתי מדבריו מאוד (וכמעט היה בדעתי לרוץ ולצעוק אהה...)
כמה עלינו להתאמץ להרבות בשלום ולהתכלל זה בזה,
למרות שכל שכל פרטי הוא משונה מחבירו, ונראה לו שחבירו נוטה מן האמת,
ורק כך נזכה להמתיק את כל הצמצומים ולהכתב לחיים כפשוטו, ונזכה לשנה טובה ומתוקה.
אני מקבל עלי מעתה לאהוב את כל ישראל ובפרט את אנשי הצדיק בכל לבבי ומאודי
