• א. 'פגע' זה בפשט הפך ה'שלימות' - חסרון.
  אז :
  האם המלכות דסט"א גם היא חוקקת בנו?
  ואם כן, אז מהו החן 1) שלה 2) ושל דבריה שעל ידו היא חוקקת לה מקום בליבינו?
  ואולי זה "החשיבות והחן שהוא אצלם", שעל ידו נחקק בליבינו מקום לחיסרון ופגיעת ה'מנוול'?
  והאם זה קשור למוב"פ שהיא "מִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּורְתָּא בְּרֵישֵׁיהּ"?
  ואולי זה גם קשור ל"וחפרה הלבנה", שהחפירה היא כחקיקה?
  והאם זה קשור ל"ויבז עשיו את הבכורה" - שהוא בז וחיסר לכאורה מעצמו (-הבכור)?

• ב: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח... שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים', ונאמר: 'אבנים שחקו מים' " ע"כ מהמבואה.
  הניצחון על האבן הינו בשחיקה איטית (-מים).
  האם זהו ההפך מהתגלות הלב - שרוצה הצלחה בשטח?
  והרי גם עשיו בחר להסתכל על הנזיד שמול עניו ולא השכיל להיישיר מבט למרחקים לבכורתו!?

• ג. התיקון של ה 'תורה' הינו גם למי שכבר 'נפגע' מהמנוול.
  הנקודה הזו חוזרת על עצמה בהמשך התורה: "כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר, אֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אֹפֶל וָחֹשֶׁךְ מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל". וראה נקודה הבאה.

• ד. "כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר, אֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אֹפֶל וָחֹשֶׁךְ מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל".
  לכאורה משמע, שגם בתוך אפילת הסט"א יש שכל שיכול להאיר לנו איך להתקרב ע"י הסט"א עצמה להשי"ת!
  (ואולי זה קשור ל 'נימוח'? - פעולה איטית וקשורה ולא משהו אגרסיבי?)

• ה. האם ה 'חי"ת' שמאחורי ה'נו"ן' דסט"א הוא הבוז? - שמאחורי כל דבר יש בוז?

רש"י: "מתפוצץ. שהתורה כאש נמשלה המפעפע את הברזל:"

תוספות: "אם ברזל הוא מתפוצץ. תימה דהא קרא משמע שהפטיש מפוצץ סלע ומשברו וכן קשה בפרק דיני ממונות (סנהדרין דף לד.) דקאמר מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף דברי תורה מתחלק לכמה טעמים ושם גריס רשב''ם מחלק ול''ג מתחלק ויש שגורס כאן אם ברזל הוא מפעפע ואם סלע הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע שהאש מפעפע הברזל והפטיש מפוצץ את הסלע
ור''ת מפרש שהסלע משבר את הברזל וה''ק וכפטיש יפוצץ מכח סלע כדאמר במדרש מעשה באחד שלקח סנפירינון לבודקו נתנו על הסדן והכה בקורנס נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו."