ולכא' פתח בביזוי עשו את הבכורה דהיינו ה"שכל" והחכמה, והביא הפסוק לא יחפוץ כסיל "בתבונה". וברש"י מבואר כי אם בהתגלות לבו – כי אם בגילוי לבו הוא חפץ לגלות מה שבלבו. ובמצודות כתב בתבונה – להוסיף בינה על מה שבידו, בהתגלות – להשמיע לרבים מעט חכמה שבידו להתפאר בה. ונמצא כי לא יחפוץ כסיל בתבונה להוסיף בינה יותר מכפי מה שכבר יש בו ולדעת את האמת ועל כן לא יאזין לדברי זולתו ללמוד מהם, כי אם בהתגלות לבו – בגלוי המחשבות שבליבו ברבים.

ונראה להציע כי צריך תמיד להסתכל בשכל שיש בכל דבר זה בחינת חכמה בחינת חי"ת, ולקשר עצמו על החכמה והשכל שיש בכל דבר – זה בחינת מלכות צמצום בחינת נו"ן (דלקשר עצמו אל החכמה והשכל נעשה דיקא על ידי הצמצום מחמת שאור השכל גדול, וללא הצמצום לא יוכל לקשר "עצמו" אל השכל). וזהו שכתב רבנו "אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שבזה את הבכורה כמו שכתוב ויבז עשו את הבכורה דהיינו השכל כנ"ל, בחינת לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, וזה בחינת מלכות הרשעה בחינת לבנה דסטרא אחרא שעליה נאמר וחפרה הלבנה". ומבואר דעשו לא מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, ומחמת "שאינו מקשר עצמו אל החכמה והשכל" על כן מגיע לבחינת "ויבז עשו את הבכורה", שמבזה את החכמה והשכל של האמת ואינו חפץ אלא להשמיע לרבים "מעט חכמה שבידו", שזהו בחינת התגלות לבו. וכל זה מחמת ש"לא חפץ כסיל בתבונה" – להוסיף בינה על מה שבידו מהחכמה, שזה נעשה על ידי בחינת הצמצום.

וידוע דבינה בחינת לב, בחינת "בינה ליבא ובה הלב מבין", ונמצא דבינה היא בחינת צמצום החכמה, וכשאינו מצמצם החכמה והשכל כדי לקשר עצמו לחכמה והשכל, זהו בחינת "התגלות לבו", היפך בחינת בינה, והרי הוא בבחינת "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". ושמא עפ"י הנ"ל מבואר דהשכל כלול מג' ראשונות חכמה בינה דעת שהם כלליות השכל, ובתוך השכל גופא נעשה חלוקה של צמצום החכמה על ידי הבינה, עד התחברותם יחד בבחינת דעת. וכלליות ג"ר עצמם הם בחינת שכל וחכמה בחינת חי"ת, שלהשגתה צריך צמצום הנו"ן שבמלכות. וכידוע בינה ומלכות הם בחינת תרין ההי"ן שבשם (ושמא אף בזה אפ"ל דחכמה ובינה הם בחינת י"ה שבשם – י' כנגד החכמה, ה' כנגד צמצום הבינה, וזה כנגד ההסתכלות בשכל שיש בכל דבר בבריאה שנבראה בחכמה וכו'. ובהמשך התורה מבואר מהתורה שהיא בחינת ו' ומבחינת צמצום המלכות דמתבאר דהיא כנגד ה' בתראה שבשם, ונכלל כאן שם הוי"ה). ויש עוד לרמז שצמצום המלכות בחינת נו"ן המבו"פ מרמזת על תרין ההי"ן, שזהו בחינת ה' בתראה שנכללת בה הארת החכמה (בחינת יו"ד) עולה היא לבינה בחינת ה' ראשונה שבשם שם נו"ן שערים).

ובקשרי הפסוקים נאמר בתחילה "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע", ופרש"י מי שהוא נפרד מהקב"ה שלא לשמור מצוותיו, לתאוות לבו ויצרו הרע הוא רודף, וסוף בכל תושיה יתגלע – בין החכמים יתגלה חרפתו. ומתבאר דהלשון "יתגלע" בפסוק זה הוא הקדמה לפסוק הבא שבו נאמר "בהתגלות לבו". ותורה זו סובבת על הפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", ופסוק זה נאמר בלשון רבים, שבזה נרמז מעלת שיחת חברים (שזהו בחינת חכמה ובינה כמבואר בדברי רבנו בתורה ל"ד), אך ההולך אחר תאוותו הוא בבחינת "נפרד" שזהו לתאוה יבקש נפרד, אך "בכל תושיה יתגלע" – בין חכמים תגלה חרפתו שהרי הוא בבחינת לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, שמתגלה מה שבלבו שרוצה רק להשמיע מחכמתו, ולא חפץ כסיל בתבונה לקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, ועל כן "יתגלע" – יתגלה בין החכמים חרפתו, בין החכמים דיקא שהם נקראים חכמים על שם החכמה תחיה, היפך מאותו נפרד המבקש את תאוותו וחפץ בהתגלות לבו. ומה ש"בכל תושיה יתגלע" שבין החכמים דיקא תתגלה חרפתו, מחמת שאותם תמימי דרך ההולכים בתורת ה', הם בעבודת ההסתכלות בשכל שיש בכל דבר ומקשרים עצמם לחכמה והשכל שיש בכל דבר וכו' בעבודת חי"ת ונו"ן, ועל כן מיד מתגלה אצלם כי דיבוריו הם מחמת שהוא בבחינת נפרד החפץ בהתגלות לבו להשמיע מעט חכמה שבידו, בלא הדרך המתוקנת בחיבור החי"ת והנו"ן, ואזי אין מתקבלים דברים ולא נעשה מקום בלבם לקבל דבריו המגיעים מהתגלות לבו.

וזהו הפסוק שבסמוך "בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה", כי בתחילה נקרא רק "כסיל" (מחמת שהולך אחר מלך זקן ו"כסיל"), אך לאחר שלא חפץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו, אזי מבזה את הבכורה בבחינת "ויבז עשו את הבכורה", ומכאן נופל הוא לבחינת רשעות עד שנקרא "בבוא רשע בא גם בוז", שבכל מקום שבא בא עמו ה"בוז" היינו בחינת "ויבז עשו את הבכורה". ומחמת שכל עבודת ה"תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" היא בחיבור החי"ת והנו"ן בלימוד מתוקן של חכמה וצמצום, והוא אינו חפץ בזה כי בהתגלות לבו – רק לגלות מעט החכמה שבידו, על כן אין הוא מקבל דברי "חבריו" החכמים, ולא רק שאינו מקבל דבריהם אלא "בז" להם בבחינת "ויבז עשו את הבכורה".

ומיד בפסוק לאחריו נאמר "מים עמוקים דברי פי איש נחל נובע מקור חכמה", והיינו שהיפך אותו רשע הוא "איש" הישראלי המסתכל בשכל שיש בכל דבר ומקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, וממילא דבריו הם כ"מים עמוקים" כי תמיד חפץ לדלות וללמוד עוד ועוד חכמה ולקשר עצמו אל החכמה והשכל, וזהו "נחל נובע מקור חכמה" שאותם מים עמוקים הם נביעת מקור החכמה והשכל, וכל דבריו של "איש" הישראלי הזה הם עמוקים עמוקים, מחמת שמצמצם עצמו עד דלית ליה מגרמה כלום, ואזי נעשה אור הלבנה כאור החמה ומאיר עליו אורו של ה"נחל נובע מקור חכמה".

ונראה עוד לרמז בזה מעט מזעיר ממעלת תורתו של רבנו הקדוש ה"נחל נובע מקור חכמה", דמבואר במלבי"ם החילוק בין "מים עמוקים" ל"נחל נובע", דמים עמוקים מהמקור עד ההוצאה יש מרחק רב, ואילו בנחל נובע הנביעה תמידים ומבלי טורח נובעת ומתפשטת החוצה. ומתבאר דרבנו הקדוש השיג מה שהשיג וכו' וכו', אך בתורתו הקדושה צמצם צמצומים בשכלו וחכמתו, ואותם "מים עמוקים" מביא לנו אותם בצמצום אחר צמצום בבחינת "נחל נובע" בנביעה תמידית. (ואף דרבנו הקדוש צמצם בצמצום אחר צמצום מעילה לעלול משכל עליון לשכל תחתון והלביש השגותיו העליונות בדברי תורתו באופן המצומצם לכל אחד ואחד עד ביאת הגואל, עם כל זה עדיין זה השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, וההכרח לנו לצמצם שכלנו ולקשר עצמנו אל החכמה והשכל שזכינו לקבל מתורתו הקדושה, ואזי בוודאי נזכה להגיע אל תכליתנו הניצחית).