כל שנה ביום הזה אני עוצר לרגע,

מתבונן. חושב עליך.

עברו 216 שנים מהיום בו הסתלקת -

אך מהיום הזה, לא הפסקת לרגע לחיות ולהחיות.

כמה חיים הצלת, בכמה נשמות נגעת עד העצם?!

גם אם יכלה הזמן, לא יכלו הם מלהיספר.

היית מוכן לעשות הכל, בשבילנו, נשמות ישראל -

וביניהם אני הקטן שבין אנשיך.

איבדת את אשתך, ואת שני בניך האהובים - בשבילי.

הקרבת את חלבך ודמך, בעבורי.

מסרת את חייך - עבור חיי.

רבי, אין בעולם כולו, מישהו שיהיה מוכן להקריב הכל בשבילי, כמוך.

הלא אתה כואב את כאב אנשיך יותר מהם עצמם.

הלא כשעובר עלי מה שעובר - עובר גם עליך.

גם בספריך הולך אתה איתי יד ביד בכל תורה שלך,

בין בטוב ובין בשלבים הקשים - קודם שמשיגים את הטוב הזה.

רבי אהוב שלי, אתה בוודאי רואה שעיני זולגות דמעות,

אלו דמעות של אהבה אין סופית, וגעגועים עזים אליך.

כשאני נשבר ומתרסק, אני נזכר בך,

איך כתבת לפני מעל 200 שנה - "שברו אותנו כחרס הנשבר".

כך הרגשת. שאתה ביחד איתנו גם בזמן השבירה.

או אז, אני מנסה לאחוז את שברי החרסים שלי, ולהגיש אותם אליך -

ואתה בוודאי תיקח אותם ותבנה מהם בניינים נפלאים.

רבי, האמת שאני לא תמיד הולך בדרך הנכונה שסללת,

לפעמים אני מועד, ולא מקיים את עצותיך.

אבל אל נא תחשוב שזה נובע מזלזול חלילה,

הרי אתה מכיר אותי, אתה יודע כמה אני מאמין בך,

אבל מה לעשות לפעמים אני לא מצליח,

תדע לך שזה כואב לי, אני רוצה אותך באמת.

רבי אהוב שלי, מקור חיי, אנא ממך, אל תעזוב אותי לרגע,

קשור אותי חזק בשק שלך, הרי מי כמוך יודע איזה גהינום יש מחוץ לשק הזה.

תודה לך רבי, שקרבת אותי אליך,

תודה לך, על כל מה שנתת למעני,

תודה על זה שזכיתי שיש לי רבי כזה. שיש לי אותך.

תודה לך, שאתה היחיד שמבין אותי,

תודה לך על כך שאתה מקבל אותי, ככה כמו שאני.

אנא ממך, תמשיך לאחוז בי, תמשיך לא לוותר עלי,

ואני מבטיח לך רבי להשתדל לעשות לך נחת אמיתית,

ולעולם לא לוותר עליך.

ממני, הקטן שבאלפי אנשיך