התחילו גמרא, התם לומד לאט,
והחכם רץ, ואין מגיעין אותו.
החכם מבין ומשכיל,
והתם מבקש ונכשל.

התם לומד גמרא ורש"י, לאט ובריכוז,
והחכם מעיין בהשלמות להגהות וציונים.
התם לומד תוספות, בקושי,
והחכם מוציא רזא דשבתי.
התם לומד מהרש"א,
והחכם מעיין באוצר הגאונים.

אם הוקשה להם דבר מה,
התם הולך אל המגיד שיעור לשאול,
והחכם מחפש באוצר מפרשי התלמוד.

התם חוזר על תלמודו,
והחכם טס קדימה.
התם שואל שאלות תם,
והחכם משיב מלחמה שערה.

התם לומד חומש רש"י,
והחכם ספר הכוזרי.
התם באר מים חיים,
והחכם פרי צדיק.

מתוך כיסו של החכם, נושרים תמיד פתקאות,
באחת נרשם עיין ועיין, בחבירתה ודוק וקל.

באחת על תוספות בע"ז, בשניה על משך חכמה,
בשלישית על אמונות ודעות, ברביעית על קבלה.

מוחו של החכם הומה תמיד,
בכל יום העולם נראה בעיניו כחדש,
כפילוסופיה חדשה שהכל רצין אחריה.

ברגע קט נרקמה לו הבנה חדשה,
ולמחר אחרת תחתיה,
בין לילה היה ובין לילה אבד.

ואצל התם, הכל כתמול שלשום.
כשם ששלשום לא היה לו דבר מלבד הגמרא,
כך גם היום ומחר ומחרתיים.

התם עמל בתלמודו, בנחת על מקומו,
והחכם קופץ מלוח עלי שיח.
התם שמח בחלקו, אם הבין שורה,
והחכם, רק אם שדא בה נרגא.

התם מסתפק תמיד בחוק לימודיו,
אבל החכם מתאכזב מיום אל יום.
תמיד מתוודא להחכם, כי התורה ארוכה מארץ מדה,
ורוחו נופל בקרבו.
הוא מאבד את עצמו בעולם גדול כל כך.

שניהם הולכים ומתגדלים,
איש איש בדרכו.
התם הולך ישר על מסלולו,
והחכם מתהפך כחומר חותם.

התם עושה תמיד כמו תמיד,
לומד ולומד, לומד ולומד.
אבל דבר אחד משתנה אצלו,
כי מה שלא הבין אתמול, כיום הוא כבר מבין.
מה שהיה קשה לו שלשום, הוא כבר מובן מאליו.

ככה בנחת ובהתמדה, התם נעשה תלמיד חכם,
עד שכל הש"ס וד' חלקי שו"ע, שגורים לו על פיו,
הוא צועד קדימה, אל ספרי הפוסקים ושו"ת,
ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים.

והחכם - עדיין מתהפך בכל יום,
עד כי פתאום הוא משיג, שהעולם לא ניתן להשיג.
ואז הוא מבטל את עצמו.
הוא מבין שאי אפשר לו להשתלט על הכל.

סוף סוף, החכם נכנע, ומסתכל מלמטה למעלה.

ועתה, החכם מוציא חומש מן הארון,
אבל רוח אחרת עמו מתמול שלשום.
הוא כבר מבין שאין לו מושג אמיתי במקרא,
ושאינו יודע כלום על אונקלוס,
אינו מבין דבר יותר מרש"י,
ואינו מבין את רש"י בכלל.

מתחיל הוא ללמוד חומש רש"י, בתמימות,
קורא פסוק כפשוטו, ומשמיע לאזניו קריאתו,
מקשיב לדברים כפשוטם, ואינו מחדש בהם דבר,
כי הוא כבר יודע שכל חידוש הבל הוא.

הוא פונה אל רש"י, וקורא דבריו כפשוטם,
ומניח אותם לדבר בעד עצמם,
ואינו מגיב כלום, ופשוט ממשיך הלאה.

פתאום, החכם רואה בדמיונו, תמונה מוכרת.
הוא רואה את התם, בישיבה קטנה,
ערב שבת אחר חצות, יושב על מקומו הקבוע,
ולומד בתמימות חומש רש"י.
בדיוק כמוני היום.

אויה! מי האמין, מי מילל ומי פילל,
שכבר ידע התם אז, מה שאני יודע כיום?
וכי ידע שכל התיאוריות הללו, הבל ורעות רוח הן?
איך נודע לו, שאין להתחכם, כי הכל ישוב והיה כלא היה?

אבל התם, באמת לא ידע זאת,
וגם היום עדיין לא יודע.
ולא עוד אלא, כבר זמן רב שהוא אינו לומד כן.
היות שכבר מילא כרסו ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים,
ודעתו דעת תורה,
הוא כבר לומד כתלמיד חכם אמתי.
מבין ומאזין מביט ומקשיב, ומחדש תמיד חידושים,
לא חידושים נפלאים, אבל ישרים ונכוחים.

וכך התם, הולך ומתחכם,
והחכם – הולך ומיתמם.