ומבואר שם שהאדם עובר עברה אזי נחקק הצירוף הרע על עצמותיו ונוקם בו,
והדיבור יוצא מהעצמות כמ"ש כל עצמותי תאמרנה,
ובזה מחריב הצירוף הרע ובונה מהם מלכות דקדושה,
ומבואר שם עוד שה'ארץ' היא בחינת מלכות היא בחינת דינא דמלכותא בבחינת ארץ מתקוממה לו.

ובזה מבואר דמרובה מדה טובה ממדת פורענות פי חמש מאות,
שזהו בחינת אזהרת השמחה במצוות בכורים "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך",
ה' אלהיך דיקא שזהו בחינת עליית המלכות שהיא בחינת שם אלהים אל שם הוי"ה,
ושמחת בכל הטוב אשר 'נתן' שעולה חמשה מאות שמרובה ממדת פורענות.

וזהו שמצוות בכורים נוהגת בארץ ישראל בלבד שנא' "ראשית בכורי אדמתך"
שארץ ישראל היא בחינת מלכות,
שזהו רמז לעליית המלכות מבין העכו"ם,
ועל כן אין התחייבו בבכורים אלא רק לאחר כיבוש וחלוקה שזהו בחינת עליית המלכות מבין העכו"ם.

וכ' הרמב"ם (בכורים פ"ג, י) "מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים, בשעה שמביאם מתחיל וקורא הגדתי היום ליי' אלהיך",
והנה "ודוי בכורים" אינו לשון וידוי על חטא אלא על שבח והודאה.
ונראה דזה כנגד זה ומרובה מדה טובה ממדת פורענות כנ"ל,
וכשם שוידוי על חטא בפני תלמיד חכם "מחריב" מלכות דיסטרא ו"בונה" את המלכות דקדושה,
כך וידוי הודאה ושבח "מעלה" את המלכות בעליה אחר עליה.

ויש לרמז שמבואר בחז"ל "בראשית ברא אלהים" – בשביל בכורים שנקראו ראשית,
ועיין ב"פרפראות לחכמה" (על תורה ד' הנ"ל) שביאר שינוי הנוסח שרבנו נקט וכתב בציון מראה מקום "כמו שכתוב בהפטרת בראשית", וכידוע אין דרכו בכך,
וביאר שרימז בזה שכל מעשה בראשית היה רק בשביל לגלות מלכותו (כמבואר בתורה מ"ט),
ותיכף כתיב "והארץ היתה תוהו ובוהו" ודרשו חז"ל שמרמז על ד' מלכויות דסיטרא,
והתיקון הוא ע"י "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – דא רוחו של משיח, היינו משה משיח שמתקן ומעלה את המלכות לשרשה וכו'.

ובזה מבואר שמצוות בכורים היא כעין בריאת העולם בגלוי מלכותו יתברך,
שעל ידי מצוות בכורים מעלים את המלכות לשורשה,
ושורש המלכות הוא באין סוף בבחי' ולא ידע איש הנאמר ברעוא דרעוין דהסתלקות משה,
שזהו בחינת "והולכתי עורים בדרך לא ידעו" אחר שמפריש הצדיק דרך למקיים וידוי דברים,
ו"דרך לא ידעו" זהו בחי' אין סוף בבחינת "ולא ידע איש",
וזהו שבמצוות בכורים נאמר "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך",
שזהו בחי' התדבקות ועליית המלכות לשורשה באין סוף.

ועליית המלכות נעשית בג' בחינת – ראיית הצדיק, צדקה ווידוי, ורמוזים הם במצוות בכורים.

ראיית הצדיק – "והנחתו לפני ה' אלהיך", לפני ה' דיקא בחי' ראיה, בבחינת "שלש פעמים בשניה יראה כל זכרך".

צדקה – בחינת בכורים שהם אחד מכ"ד מתנות כהונה (ומרמז על ראיית הצדיק כמבואר בחז"ל (כתובות קד) "המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים).

וידוי – זו הקריאה שנקראת "ודוי בכורים" כנ"ל.

ומבואר בחז"ל על הבכורים שאין להם שעור מן התורה כמו שאומרים בכל יום "אלו דברים שאין להם שעור, הפאה והבכורים והראיון",
אך חכמים קבעו לו שיעור אחד משישים.
ונרמז בזה שהבכורים אין להם שיעור זהו בחי' עליית המלכות לשורשה באין סוף ששם אין שיעור גבול ומדה,
אך חכמים קבעו שיעור אחד משישים, היינו שלזכות לכך צריך להעלות את המלכות שהיא בחינת שישים בבחינת שישים המה מלכות,
וכמבואר שם בדברי רבנו על 'וחרוב מנה' 'ואכלו מנה' 'ומלחו מנה' שיתין מחוזא,
ועיין שם שביאר רבנו ששישים הנ"ל זה בחינת שישים תיבות שבברכת כהנים שהם ביד הצדיק כמ"ש "ברכות לראש צדיק",
וזהו שבכורים הם מתנות כהונה, שבכוח הכהן שהוא בחינת צדיק כנ"ל מעלים את המלכות שהיא בחינת שישים כנ"ל.

וזהו שנאמר "ושמת בטנא" וכידוע 'טנא' עולה שישים לרמז על השעור שקבעו חז"ל לבכורים אחד משישים,
ומרמז על 'בניית' המלכות שעולה שישים,
שזהו "ושמת בטנא" היינו לשים הבכורים בבחינת שישים מלכות לבנותה,
וטעונה הנפה שמניח הכהן ידו תחת יד הבעלים שזהו בחי' עליית המלכות לשורשה,
וזהו בחינת ב' תנופות שיש בבכורים – כנגד עליית המלכות מבין העכו"ם, וכנגד החזרת המלכות אל האין סוף בבחינת רעוא דרעוין,
וזהו ב' התנופות – תנופה והנחה, ושוב תנופה והנחה, שזהו בחי' ההתכללות ברעוא דרעוין בבחינת רצוא ושוב.

ועוד יש לרמז בזה, שבבכורים היו צריכין להביא בכורים ותוספת בכורים ועיטורי בכורים,
וכ' הרמ"ד וואלי שהם כנגד ט'עמים נ'קודות א'ותיות, שהראשי תיבות שלהם 'טנא' וזהו שלימות התיקון.

ויש לרמז
ד'אותיות' מרמז על עליית המלכות מבין העכו"ם על וידוי דברים שאותם אותיות דיבורי הוידוי יוצאים מהעצמות וכו' כמבואר,
'טעמים' מרמז על בחינת עליית המלכות אל האין סוף שזהו בחינת 'זרקא' – דאזריקת לאתר דאתנטילת מתמן שזהו בחינת האין סוף שהוא רעוא דרעוין,
וזהו בחינת ה'נקודות' שהם בחינת 'רצון', דכל עליית המלכות מבין העכו"ם, ואף התכללותה באין סוף, אינו אלא על ידי 'הרצון',
והרצון הוא בחינת "נקודת הכסף" שהם הרצונות והכיסופים כמבואר בדברי רבנו בליקוטי מוהר"ן תורה סו עיי"ש.

(ועליית המלכות מבין העכו"ם בכוח הרצון מרומז בלשון רבנו "ומי שרוצה לילך בדרך הקודש".
והחזרת המלכות אל האין סוף ששם רעוא דרעוין, מבואר שנעשה על ידי הצדיק שהוא בחינת משה שנכלל ברעוא דרעוין, ונמשך לכל אחד כפי רצונו להתקרב ולהיכלל ברעוא דרעוין).