@global-guest כתב:

לפני כשמונה בפורים טענתי שאני כבר עשרות שנים בתשובה (מאז שהרבי בחיידר התרגז עלי)
ועדיין הכל סגור
ומאז ראיתי שהתחיל להפתח

לא הבנתי מה אתה בא לומר?

ברוך-מאן כתב:

לא העזתי להעלות אותם עם הניק שלי, למרות שהוא בדוי

בסופו של דבר @מנהל-הפורום העלה את הפוסט עם הניק שלי
גם ברוך יהיה...

@global-guest כתב:
וְהָעִקָּר לְקַדֵּשׁ וּלְטַהֵר עַצְמוֹ כַּנַּ"ל וְיֵלֵך לְחָכָם, וְיִתֵּן לוֹ עֵצָה נְכוֹנָה עַל כָּל דָּבָר

א: זה באמת העיקר, להתבטל לרבינו ולקבל עצה נכונה,
ב: העצה לפי שעה היא היא העצה נכונה לדבר הזה, שכן הקב"ה נהנה מהמלחמה שלך עם המחשבות האלו. (שכן אם נבקש בדברי רבינו בכ"מ עצה על ז,ה זה מה שרבינו כותב. ויתרה מזאת, שזה העצה המובא בגוף התורה. שכל פעם שמכניע את היצר, עולה דרגה וזהו יצר יותר גדול. דהיינו שהעצה היא להכניעו שוב ושוב עד שיצא ממדריגה הנמוכה.)
כל הנערווין נמשכים מהלחץ ש'יש לי מחשבה' וברגע שמבינים שזה לא בעיה, שתעמוד המחשבה, ותגיד את שלה, אני אעסוק בשלי, הרבה יותר קל להתמודד עמה.
ג: ככלל התיקון לכל הוא תפילה, לזכות להשיח דעת מהמחשבות הזרות ולעשות את שלי.

@בעל-מוח כתב:

כל כך הרבה פעמים אנחנו מעדיפים שיחשבו שהכול אצלנו בסדר. שאנחנו חזקים, מסודרים, בוגרים; שאנחנו לא מאלה שעוברים ירידות, מתמודדים עם קשיים או מסתובבים עם שאלות שלא נעים להוציא החוצה.

ממש אבל ממש אבל ממש לא מסכים איתך !!!!

עכשיו קצת רצינות:
בתור מקורב שגדל בחצר חסידית מסוימת ומכיר עוד הרבה קהילות 'לפני ולפנים'
דדוקא בברסלב לא מטאטאים נושאים מתחת השולחן ויודעים להתמודד עם היטב כל נושא
עם הכלים הדעת והעצות הנפלאות של רביה"ק מוהרנ"ת וכו'
מה שבמקומות אחרים אוי ואבוי.....
[חוץ מכמה נושאים בודדים שאינשי דלא מעלי לקחו את המושכות לידיהם ורב הנזק על התועלת ואכמ"ל]

כאשר יש לי משהו רע, אני אמור לדעת שהכל לטובה.
המשפט הקודם נכתב ב-3 שניות, אבל הוא תהליך ארוך וסבוך.

כי בשלב ראשון אני "מפנים" שיש לי רע,
אני לא בורח ממנו ולא מתעלם ולא מדחיק אותו.

אבל -
יש לנו בעיה, כי הרגילו אותנו מילדות שלא להאשים,
כלומר, אם יש לי בעיה אני לא רץ להאשים אחרים, אלא מחפש למה אני אשם.
ולכן, אנחנו לא מסוגלים להגיד לה' - אתם אשם בכל הצרות שלי!!

שלב ראשון לריפוי, להבין שמותר להאשים את ה':
אם יש לי רע - המחשבה הראשונה שצצה שזה בגלל העבירות שלי, אז מהיום, להגיד לה' בלשון זו ממש, ובלי התחמקויות:
"כל פעם שאתה עושה לי רע, אתה עוד מאשים אותי שזה בגלל העבירות שלי, זו לא התנהגות, כי אנחנו יודעים טוב טוב שאתה גם אשם בעבירות שלי, ואתה יודע בעצמך כמה צער הם גורמות לי, כי אני לא רוצה לצער אותך, ואפילו שאני כועס עליך מאוד, אבל מכאיב לי שאני מצער אותך, אבל בינינו, מי גורם לזה? אתה!!, מאשים אותך, כן...".

כעת מגיע השלב השני של תורה ד':
אחרי שהאבא שומע אותך, הוא מתחיל להאיר עליך לאט לאט את האור של תורה ד' [לא מבטיח זמן מדויק...].
ולאחר שתיקה ארוכה, אתה חוזר ואומר לו, "אבאל'ה אהוב, אתה יודע מה? לא רק שאתה עשית לי... אלא שגם עשית את זה בכוונה, ולא רק בכוונה - אלא באהבה עצומה אליי. באותה אהבה עצומה שאני מרגיש [לפעמים!] ברגעים טובים של התבודדות, באותה אהבה מטורפת, גם הפלת אותי, והענשת אותי. יכול להיות שהייתה לך איזה תכנית מעניינת, והכל לטובה, וכל מיני קטעים כאלה, אבל זה לא העניין, העניין הוא שאתה עושה לי את זה מאהבה".