@ישי-משה כתב:

ידוע שמוהרנ"ת היה מתלהב בקבלת שב"ק במילים "כי בא כי בא לשפוט הארץ".

לא ידעתי מהיכן לקחת שזה היה בקבלת שבת, כי בשיש"ק (החדש ח"ג תפז) כתוב: "היה פעם לפני ר"ה".

עוד אעיר בדרך אגב, שבשיש"ק (גם בישן ח"ו לט) הנוסח הוא "אט קומט ער! אט קומט ער!",
אמנם בטעם זקנים (נא עמ' 15) רלוי"צ אומר: "אט קומט ער אן! אט קומט ער אן ! - דעם יום הדין!".
וא"כ תמוה על מחברי השיש"ק שלא לקחו זה לתשומת ליבם.
[ואולי צריך להאזין לקסטה לשמוע אולי היה בזה חוסר דיוק ע"י הכותב בטע"ז].

ולעיקר הנידון כאן ראו נא דברי ההתעוררות של רלוי"צ בזה ע"פ שיחה זו,

@נחום-בקר כתב:

אותו יהודי יקר שספרתי עליו

סיקרנת אותי
נשמח לראיין אותך על היהודי הזה
עבור גליון 'מחוברים'
האם היה לו קשר להליכה עם תורה?
נ.ב. אולי השם שלו מתחיל באות ח'??

@נחום-בקר כתב:

אך כשהגיע לאומן בסביבות גיל הארבעים, ראה שאנשים מצד אחד יראים וחרדים 'מהשי"ת' אך לא כבורחים מפני כת יורים

מדהים ממש!

אני עצמי היה לי סיפורון כזה:

לפני ההתקרבות היו לי סיוטים מראש השנה.
ואחרי ר"ה ישבנו בכולל, וזרקתי לאברכים [ליטאים] שאלה, "נו, איך היה ר"ה?"
כולם אמרו שהיה טוב מאוד ומרומם וכו' וכו'

אתגרתי אותם:
"מה תעשו, אם פתאום הרבנים יודיעו שעקב גזירה כלשהי - חז"ל מוסיפים עוד יום לר"ה, ומעכשיו ר"ה הוא בן שלושה ימים...?!"
כולם אמרו, "זה כבר גוזמא, בקושי שרדנו יומיים".

אחר כל ניגש אליי אברך, ת"ח וירא שמים מרבים, ואומר לי לפי תומו, "אם ר"ה היה בן שלושה ימים הייתי שמח מאוד".
הייתי בהלם, והוא מסביר, "הייתי ראש השנה באומן".

אנקדוטה זו הייתה אחת הטריגרים הראשונים שלי להתחיל לברר מה זה "אומן".

@חבר-אני כתב:

הִנֵּה יְמֵי הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וּכְבָר בֵּרְכוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, וּצְרִיכִין לִרְעֹד וְלִפְחֹד מְאֹד מִמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ לְחַיִּים נִצְחִיִּים

מעניין מאוד, שנשמע פה שעניין המשפט הא על החייים הניצחיים ודו"ק

@שפחה-על-הים כתב:

(ורבינו הביא הפסוק 'אכלו מעדנים וכו')

[דרך אגב, רבינו מביא את הפסוק הזה, שצריך לשמוח בר"ה על שזכינו להיות אצלו.
"וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִהְיוֹת עַל ראשׁ הַשָּׁנָה רָאוּי לוֹ לִשְׂמחַ מְאד מְאד. "אִכְלוּ מַעֲדַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" וְזֶה נֶאֱמַר עַל ראשׁ הַשָּׁנָה" (חיי"מ, תג)

ויש לשאול הרי פסוק זה נאמר לכולם, וא"כ מה החידוש לגבי השמחה למי שזכה להיות אצלו?

ותירץ הר' שלום מייקוף: שהחידוש הוא לגבי השמחה כל השנה, שמי שזכה להיות אצלו בר"ה צריך לשמוח מזה כל השנה, (תוספת זו - 'כל השנה' כתובה בעל"ת)]

@נחום-בקר כתב:

השאלה בהסטוריה מתי התחיל ענין הפחד של 'אלול' לכאורה ברבותינו הראשונם לא מצינו את ההגדרה הזאת

בראשונים זה מחלוקת (אך יש ליישב שלכו"ע יש שמחת יו"ט, רק לא כשאר ימים טובים, (ועיין בטור שהביא את שני הצדדים, וכתב שלא אומרים הלל, אבל בטוחים שהשי"ת יעשה לנו נס):

ספר החינוך - מצוה שיא
נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים. ואולם מהיותו יום מועד לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתוב במצות שופר בארוכה בסדר פינחס [מצוה ת"ה] בעזרת השם:
וזהו הטעם שלא קבעו זכרונם לברכה לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו, שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין, וכדאמר רבי אבהו בפרק אחרון דראש השנה [ל"ב ע"ב] אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים וכו', כדאיתא התם.

רבינו יונתן עירובין י ע"ב
אקרא חדתא אמינא זמן. כשאני רואה דלעת משנה לשנה כשהן מתחדשים אמינא זמן כ"ש בשמחת יו"ט של ר"ה ויוה"כ.
וכן כתב בשאילתות _(טו) שמבטל גזירת שבעה כי יש בו שמחת יו"ט. וביראים רכז שצריך לאכול בשר מחמת השמחה.

ונ"ל שדברי מוהרנ"ת שהביא לעיל @חבר-אני , מישב ומסדר הכל לפי דעת רבינו, צריכים לפחוד, אבל לסמוך על זכות וכח הצדיק, שבודאי יעשה לנו ה' נס, וכעין מה שכתב בטור הנ"ל.

(ורבינו הביא הפסוק 'אכלו מעדנים וכו') שנאמר רק אחרי בכיית העם אצל עזרא, ודו"ק.

נ"ב: המראי מקומות הבאתי מספר שדיבר בזה ולא ידעתים את רובם מעצמי.

אֲהוּבִי בְּנִי חֲבִיבִי.

...רַק עַתָּה אָנוּ צְרִיכִין לְהִתְפַּלֵּל לְהַמְשִׁיךְ יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים שֶׁיֵּצֵא דְּבַר הַמִּשְׁפָּט לְטוֹבָתִי, שֶׁאֶהְיֶה זַכַּאי לְגַמְרֵי בַּמִּשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר בֶּאֱמֶת אֲנִי נָקִי מֵעָווֹן בְּעִנְיָן זֶה, כִּי הַכֹּל עֲלִילוֹת שֶׁקֶר, וְשׂוֹנְאֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ וְיֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד וְכוּ', וְלַה' הַיְשׁוּעָה. וְהָאָדוֹן הַנַּ"ל אָמַר לִי בְּעַצְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁלֹחַ כָּל זֶה לְקַאמִינִיץ לְהָאָדוֹן הַגַּארְדְּנִיטְשֶׁא, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה עוֹד סְלֶעדֶסוֶוע [חֲקִירוֹת].

לְעֵת עַתָּה יֵשׁ לָנוּ פְּנַאי לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כִּי אֵין לָנוּ לְמִי לִבְרֹחַ כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה יְמֵי הַמִּשְׁפָּט וְהַדִּין הַגָּדוֹל שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וּכְבָר בֵּרְכוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, וּצְרִיכִין לִרְעֹד וְלִפְחֹד מְאֹד מִמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ לְחַיִּים נִצְחִיִּים, וְאִי אֶפְשָׁר לְשַׁחֵד בְּמָמוֹן וּלְפַיֵּס בִּדְבָרִים. וְכָל פַּחַד הַמִּשְׁפָּט שֶׁעָלַי שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עַתָּה, הוּא כְּדֵי לִזְכֹּר וְלֹא לִשְׁכֹּחַ פַּחַד הַמִּשְׁפָּט שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁל יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

כִּי צְרִיכִין לְהַעֲלוֹת כָּל הַפְּחָדִים וְכָל הַיְרָאוֹת הַנְּפוּלוֹת, לִבְלִי לִפְחֹד וּלְהִתְיָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר כִּי אִם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ, וְלֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁכָּל הַיְרָאוֹת וְהַפְּחָדִים הָעוֹבְרִים עַל הָאָדָם, בִּפְרָט פְּחָדִים כָּאֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עַתָּה, הַכֹּל כְּדֵי לְהַזְכִּירֵנוּ לִרְעֹד וְלִפְחֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

וְתֵכֶף שֶׁזּוֹכְרִין בְּיִרְאַת ה', אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים כָּל אֶחָד בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ נָקִי כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן יְכוֹלִים לִשְׂמֹחַ וְלִחְיוֹת חַיִּים אֲמִתִּיִּים, כִּי יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים, בְּחִינַת "יִרְאַת ה' לְחַיִּים". וְזֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַיִּרְאָה שֶׁדַּיְקָא עַל יְדֵי הַיִּרְאָה הַגְּדוֹלָה יַגִּיעַ לְשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְגִילוּ בִּרְעָדָה". וְעִקַּר בְּכֹחַ הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. כִּי מֵאַחַר שֶׁזּוֹכְרִין אֵיךְ צְרִיכִין לִפְחֹד וְלִרְעֹד מֵעֹצֶם הַפְּגָמִים וְכוּ', תֵּכֶף מְחַיִּין וּמְשַׂמְּחִין עַצְמָן מַה שֶּׁאָנוּ סְמוּכִין בְּכֹחַ גָּדוֹל וְנִפְלָא כָּזֶה וְכוּ'. בִּפְרָט שֶׁזָּכִינוּ גַּם כֵּן לַחֲטֹף כַּמָּה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בְּכָל יוֹם לְהַחֲיוֹת עַצְמֵנוּ עַל יְדֵי זֶה. וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִים לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְהוֹסִיף בְּכָל יוֹם כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, וּלְחַדֵּשׁ וּלְחַזֵּק הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין דִּקְדֻשָּׁה בְּכָל יוֹם, וּלְהוֹצִיא הַכִּסּוּפִין מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל עַל יְדֵי דִּבּוּר פִּיו. אוּן טַאקֶי פָארְט [וּבְכָל זֹאת] אַשְׁרֵינוּ, שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים מִכָּל זֶה וְעוֹד וָעוֹד. לְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ מַה שֶּׁזָּכִינוּ לֵידַע מֵאֱמֶת כָּזֶה וְכוּ'. וּצְרִיכִין לִזְכֹּר בְּכָל פַּעַם מַה שֶּׁאָמַר "וָואס הָאבִּין מִיר זִיךְ וָואס צוּ שֶׁעמִין" [מַה יֵּשׁ לָנוּ מִמַּה לְהִתְבַּיֵּשׁ] וְכוּ'. יוֹתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ.

דִּבְרֵי אָבִיךָ הַמְצַפֶּה לִישׁוּעָה.

נָתָן מִבְּרֶסְלֶב.