@רוחני כתב:

ואכמ"ל.

דוקא כאן הוא המקום להאריך. והביאור העולה לכאורה מדבריך.
שזהו גופא מה שרבב"ח בא להגדיר לנו בעם ישראל, שהם עצמם בחינת המלכות.
דגים מקומם 'בים' שהם 'מים שאין להם סוף'.
'בקרב הארץ' היינו 'בתוך הארץ'. תוך הארץ הוא האין סוף שמולבש בתוך המלכות כלשון רבנו.
והעבודה של עם ישראל, היא 'וידגו לרוב' להיות פרים ורבים בריבוי אחר ריבוי עד אין סוף, כדי להכין את הכלים להשגת אור אין סוף.
וזהו גופא מה שמברכם יוסף 'וידגו לרוב בקרב הארץ' שכל הריבוי שלהם יהיה חיבור של הריבוי לאין סוף שהוא 'תוך הארץ' והוא נפלא.
נ.ב. כפי שציינת פסוק זה הוא בברכת מנשה ואפרים, ושם לפני כן כתוב שיוסף לא רצה לברכם מחמת שראה שיצא 'ירבעם בן נבט' שחטא והחטיא את ישראל בלאו דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכנגד זה בברכה שברכם יעקב, הוא גילה את התיקון ללא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ע"י ש'ידגו לרוב' אך זה יהיה 'בקרב הארץ' בתוך האין סוף בחינת ענוה. ואזי ענווים ירשו ארץ בחינת מלכות.

@ברוך-מאן כתב:

מצד שני אם 'ארץ' זה תיקון המלכות כפי שהציע @לב-העולם-אתה אז מדובר כאן על עליית המלכות לא"ס, שזה כבר מצב של 'רצוא'?

לא הבנתי למה... תסביר

@נחום-בקר כתב:

וַחֲזִינָן הַאי כַּוְרָא יִשְֹרָאֵל מְכֻנִּין בְּשֵׁם דָּגִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ח): "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
האם ענין זה של 'וידגו לרוב בקרב הארץ' קשור לכלל התורה?

דבר ראשון זה מברכת יעקב לבני יוסף. מבואר אם כן שזה מהות השפע והברכה שצריך להמשיך מלמעלה.
דבר שני, הנושא של הריבוי הוא מאוד חשוב בתורה. הריבוי הוא היפך האחדות לכאורה, וכל הריבוי של אותיות התורה ונפשות ישראל הוא ריבוי שלכאורה סותר את האחדות, אבל באמת הוא ממש להיפך, שדווקא הריבוי של בני ישראל הוא האחדות. ואכמ"ל.
יוסף הוא הצדיק וגם הוא כמו משה ודוד הסתלקו ברעווא דרעווין